יום 99: דרווין

31.03.2010

טיסה לדרווין

נסעתי אל שדה התעופה הבינלאומי של קיינס והגעתי אליו יותר מדי מוקדם ; זו הפעם הראשונה בחיי שבה טסתי בטיסה פנימית במדינה, ולא ידעתי שיכולתי להגיע סמוך יותר למועד הטיסה. הצטערתי שלא קניתי ספר זול בקיינס, כי הספרים בנמך התעופה היו מאד יקרים. בזמן ההמתנה פגשתי שוב את ליה וסבין, שטסו איתי אל דרווין בטיסה של חברת גֶ'טְסְטָאר (Jetstar). הטיסה ארכה כשעתיים וחצי, ובסופה הגעתי לדַרְווִין (Darwin) - בירתה של הטריטוריה הצפונית (Northern Territory) של אוסטרליה.

מרכז דרווין לקראת הנחיתה

הטריטוריה הצפונית

החלק הרביעי של המסע הזה הביא אותי למדינה השלישית שלי באוסטרליה (למי שלא עקב, החלקים הקודמים היו האי הצפוני של ניו זילנד, האי הדרומי, והחוף המזרחי של אוסטרליה).

הטריטוריה הצפונית הייתה עד שנת 1978 חלק ממדינת אוסטרליה הדרומית, ולא נהנתה מזכויות אוטונומיות כמו שאר מדינות אוסטרליה. גם היום היא עדיין לא נחשבת לגמרי כמדינה - אלא עדיין מוגדרת כטריטורייה. אוכלוסיית הטריטוריה הצפונית היא נמוכה מכל מדינות אוסטרליה: פחות מ-250,000 איש בשטח מדברי עצום.

דגל הטריטורייה עוצב כבר בשנת 1911, אבל רק עם הפיכתה לעצמאית קיבל הדגל חותם רשמי להנפה. הוא בולט בשונותו מדגלי אוסטרליה האחרים בכך שהוא אינו כולל את הדגל הבריטי או את הים הכחול. הוא כולל שליש שחור המציג את כוכבי הצלב הדרומי בצבע לבן, ושני שלישים בצבע חום-חרדלי (אוכּרה) שעליהם מופיע שושן סְטוּרְט - הפרח הסמלי של הטריטורייה - בצבעי שחור ולבן. לדעתי, זהו הדגל המיוחד ביותר מבין דגלי אוסטרליה - כזה שבאמת מייצג את הארץ ולא מנציח את הקשר הרופף לכתר הבריטי.

דגל הטריטוריה הצפונית

ערב ראשון בדרווין

מזג האוויר בדרווין הזכיר לי את החום הלחות של ישראל - ובלי הגשמים הטרופיים של קיינס. ישנתי כאן באכסנית צִ'ילִיס (Chillis Backpackers), שממוקמת במרכז העיר. את הערב הראשון העברתי בעיקר בסיבובים במרכז כדי להתמצא בעיר ולתכנן את הטיול שלי מחר. דרווין היא עיר קטנה ונחמדה מאד - ואפילו במרכזה היא לא נראית כמו מטרופולין ענק וסואן כדוגמת סידני. בכל זאת, אוכולוסייתה הרבה יותר קטנה מחולון, שממנה אני מגיע...

יום 98: שמורת דיינטרי

30.03.2010

תנינים ראשונים

בבוקר אספו אותי מחברת Active Tropics Explorer לסיור באיזורי הג'ונגל הצפוניים לקיינס. החברה הוציאה שני מיניבוסים ובכך הם הפרידו אותי מגלעד, דן, חן וירון. דרשתי מיד לעבור אל האוטובוס השני כדי להיות איתם. לאחר שהחלפתי קבוצה, נסענו צפונה אל תוך יערות הגשם. תחנת העצירה הראשונה הייתה לשייט בנהר הדֵיינְטְרִי (Daintree), בשמורת הטבע הנושאת את אותו השם. 

נהר הדיינטרי מלא בתנינים, אך אנחנו ראינו רק שניים קטנים. הנוף כאן היה מרשים הרבה יותר מבעלי החיים עצמם: נהר חום שמנקז את כל הג'ונגל אל תוך הים. המדריך הסביר שחלק מיער הגשם הזה הוא בן 135 מיליון שנה - מה שהופך אותו לאחד מהיערות העתיקים בעולם. 

שייט ביער הגשם של דיינטרי

קייפ טריביוליישן

לאחר חציית הנהר הגענו לעומקו של יער הגשם, לאיזור הנקרא קֵייפּ טְרִיבּיוּלֵיישֵׁן (Cape Tribulation) - או כֵּף המצוקה בתרגום לעברית. שוב - מקור השם הוא בקפטן קוק שספינתו נקלעה למצוקה וכמעט טבעה כאן בשנת 1770.
באיזור זה אי אפשר לדעת מתי הכבישים ייחסמו בגלל הצפות, וכבר היו סיורים יומיים שנתקעו כאן ליום נוסף בגלל הגשמים. למרות שנתקלנו בכמה כבישים מוצפים, המיניבוסים הצליחו לחצות אותם. לשמחתי, לא נתקענו כאן ללילה ; בכל זאת - יש לי טיסה לתפוס מחר.

מטיילים חוצים כביש חסום

הגענו אל חוף הים בו מתרחשת תופעה נדירה: היער הטרופי מסתיים על רצועת החוף. הרבה קוקוסים נפלו מהעצים אל החוף הלבן והמוני סרטנים קטנטנים התחפרו בחול. זה הרגיש מעט מוזר לעמוד על חוף ים מבודד, כשמאחוריי ניצב ג'ונגל שנראה כחומה אינסופית. 

בחוף של קייפ טריבוליישן

ערוץ מוסמן ופורט דאגלס

הטיול המשיך אל ערוץ מוֹסְמָן (Mossman Gorge), הסמוך לעיירה עם אותו השם. בערוץ היו כמה מפלים נחמדים, אבל לא יכולנו לרחוץ במים בגלל הזרמים העזים. 

ערוץ מוסמן

את היום סיימנו בעיירה פּוֹרְט דָאגְלַס (Port Douglas) - שהייתה משמימה מאד. העברנו שם את הפסקת הצהריים לפני הנסיעה בחזרה אל קיינס. כששבנו לקיינס, המשכתי עם גלעד לארוחת צהריים מאוחרת. משם הוא ליווה אותי אל תחנת השאטל של האכסניה, כשאנחנו מתכננים להיפגש בעוד חודש בבנגקוק, תאילנד.

ותמונה אחרונה מיער הגשם המדהים של דיינטרי

ערב אחרון בחוף המזרחי

בערב טיילתי לבדי במרכז קיינס. הסתובבתי קצת בשוק הלילה של העיר והספקתי לקנות לעצמי מזכרת נחמדה בצורת מפת אוסטרליה, שעליה ממוקמים מגנטים עם חיות אוסטרליות מפורסמות - כולן בנויות מאגוזים מחוררים. קיוויתי שכל המבנה הלא יציב הזה יחזיק מעמד בתרמיל שלי בחודש הקרוב של הטיול. בדרך בחזרה אל האכסניה תפס אותי מבול, אבל כבר התרגלתי למזג האוויר הגשום כאן וקיבלתי את הגשם בשמחה.

אפשר לסכם כאן את החלק השלישי של הטיול הגדול, שהתחיל בסידני והסתיים בקיינס: ראיתי מקומות נפלאים והכרתי כמה אנשים מדהימים. נכון שקרו גם כמה וכמה תקריות לא נעימות - אבל בלעדיהן לא היה לי על מה לכתוב. השיא מבחינתי היה הביקור באי פרייז'ר, וללא ספק אני אשמח לשוב אליו בעתיד. החלק הרביעי והאחרון של הטיול יתחיל מחר בדרווין ויסתיים כשאסגור מעגל, או יותר נכון את האות D, ואשוב על סידני האהובה עלי כל-כך.

ימים 96-97: קיינס

28.03.2010

הנקודה האחרונה בחוף המזרחי

אין לי מושג למה התעוררתי לפני שש בבוקר, אבל כבר לא יכולתי לחזור לישון. תכננתי לעזוב את האי מגנטיק רק לקראת תשע וחצי, כך שנשאר לי זמן להתבונן בגאות הבוקר ממלאת את הנחל שבין הבקתות. מאוחר יותר נפגשתי עם שלושת הישראלים והפלגתי איתם מהאי אל טאונסוויל. שמתי לב למריבה שהתפתחה בין ירון לחן - וממבט מהצד היא הזכירה לי את המריבות שלי עם נינה בניו זילנד. שמחתי שהשארתי אותה ואת העצבים מאחוריי.

בטאונסוויל עליתי לנסיעה האחרונה שלי (שש שעות...) בחברת גרייהאונד אל עבר העיר קֵיינְס (Cairns) - העיר הגדולה האחרונה - כלומר, הצפונית ביותר, על חופה המזרחי של אוסטרליה. המחוז בקווינסלנד בו נמצאת קיינס נקרא "הצפון הרחוק" (Far North) והוא מתאפיין במזג אוויר טרופי, לח וגשום. מזג האוויר מקשה על ההתישבות באיזור, בעיקר צפונית לקיינס - ויישובים קטנים יכולים למצוא את עצמם מנותקים לכמה ימים עקב הצפות בכבישים. 

בקיינס אספו אותי מאכסניית Nomads - עוד רשת אכסניות שפרושה במדינה. החדרים היו נחמדים, אבל מיטות הקומותיים כאן היו יותר מדי גבוהות. האכסניה מרוחקת ממרכז העיר (כחצי שעת הליכה) ולכן היא מארגנת הסעות מסודרות במשך כל היום והלילה למרכז העיר ובחזרה. 

בערב יצאתי כדי להיפגש עם גלעד במסעדה שמתחת לאכסניה שלו, וגם להגיד בפעם האחרונה שלום לאליסטר. החלפנו במשך שעות חוויות מהטיולים שלנו. סיפרתי לו על האכסניות לאורך החוף, הריצה בעירום בפרייז'ר וכל פגעי מזג האוויר שתקפו אותי. הוא סיפר לי שנינה הספיקה לריב עם נטליה בשבוע האחרון שלה בכרייסטצ'רץ' - לא שזה הפתיע אותי. לאחר הפגישה קבענו להיפגש שוב מחר במהלך היום ואני חזרתי לכיוון האכסניה שלי לשנת לילה ארוכה.

29.03.2010

קניות ולגונה

מזג האוויר החם של קיינס מזכיר לי את ישראל, ולא בצורה טובה. נפגשתי עם גלעד והלכנו לסיבוב קצר בעיר, שכלל את הקניון ואת הלגונה. הלגונה היא בריכה ציבורית ופתוחה לכולם כדי לאפשר למקומיים לטבול במים בלי צורך בחליפת גוף מלאה. למרבה הצער השמש כמעט לא יצאה היום, ומזג האוויר היה חם וגשום. לאחר שעזבנו את הלגונה, היינו צריכים להסתתר למשך כמה דקות מהגשם.

הספקתי לקנות כמה חולצות טי זולות בחנות תיירים - רק כדי שאוכל לזרוק כמה מהחולצות המאד-ישנות שהבאתי איתי מהארץ. אחר הצהריים נפרדנו זמנית - כל אחד לאכסנייתו - כדי להתכונן לקראת הארוחה המיוחדת שציפתה לנו בערב.

סדר פסח

סדר פסח נערך פה על ידי קבוצה של חסידי חב"ד מארה"ב, שקבעו אותו במלון מֶרְקְיוּרִי. המלון היה באמצע הדרך בין האכסנייה שלי למרכז העיר, אז הלכתי אליו ברגל. הגשם ירד עלי כל הדרך, ואני התכסיתי בחולצה ישנה, שנזרקה מיד עם הגעתי אל המלון.

מצאתי אותו!

סדר פסח תש"ע כלל כ-100 איש. ישבתי בשולחן עם גלעד, דן, חן וירון ועוד כמה ישראלים. במהלך הסדר הצטרף גם הערס שפגשתי בטאונסוויל מלווה בתיירת אנגליה, שהוא הביא ללא אישור. כמובן שלא אמרו לו שום מילה על כך, וזה הרגיז אותי מאד ; אני ביקשתי מראש באי-מייל להזמין את ליה וסבין אל הסדר, בגלל שהן היו מעוניינות לראות איך נראה סדר פסח - ובקשתי נדחתה בגלל אי-יהדותן.

האוכל היה די דוחה, אבל חווית הסדר בסביבה ישראלית הייתה נחמדה. בסיומו ליוויתי את גלעד ברגל עד מרכז העיר ומשם חזרתי עם השאטל אל האכסניה. פסח שמח בטוח יהיה לי כאן, אבל לגבי "כשר" אני לא ממש בטוח.

לפני שהכל התחיל

ימים 94-95: האי מגנטיק

26.03.2010

אל האי מגנטיק

מוקדם בבוקר הלכתי להוריד את הבגדים מהחבל, ועוד הספקתי לאכול ולסדר את התיק לפני שעזבתי את האכסניה. הלכתי אל מזח המעבורת שמפליגה מטאונסוויל אל האי מַגְנֵטִיק (Magnetic Island) ; אני מעדיף לתרגם את שמו כך ודווקא לא באחת משתי הצורות המקובלות יותר: "מגנטיק אַיילֶנְד" או "האי המגנטי" - כי פשוט ככה התרגלתי. כמו כמעט כל מקום אחר בחופה המזרחי של אוסטרליה, הוא קיבל את שמו הודות לקפטן קוק, שחשב שהרגיש בהפרעות מגנטיות במצפן שלו ליד האי. בבדיקות שנערכו בעידן המודרני לא התגלו שום הפרעות מגנטיות, אך השם כבר דבק לאי.

מבט על טאונסוויל מהמעבורת

תוך כ-20 דקות המעבורת הגיעה אל האי ועליתי על אוטובוס אל עבר האכסניה שבה אלון כאן: הבֵּייס (Base), שהיא סניף רשת האכסניות המפורסמת בסימן ה-X האדום שלה. עד היום לא התאכסנתי בהן במהלך הטיול בניו זילנד ואוסטרליה. במגנטיק הזמנתי שני לילות במבצע שכלל את מסיבת הפוּל-מוּן שנערכה באכסניה, ארוחת בוקר וארוחת ערב. מאחר והצ'ק-אין באכסניה היה רק בצהריים, העברתי את הזמן בינתיים ליד הבריכה עם תום ובוב ובאינטרנט האיטי של האכסניה (האינטרנט באי מאד איטי יחסית ליבשת - מי יודע, אולי זה בגלל "ההפרעות המגנטיות").

מסיבת (לא ממש)-פול מון

הבייס של האי מגנטיק לא נראה כמו אכסניה טיפוסית, אלא יותר כמו כפר נופש: הלינה בו הייתה בבקתות סמוכות לחוף. כשמגיעה הגאות, הים ממלא את האיזור שבין הבקתות ומוסיף לאווירה הפסטורלית של המקום. 

הבקתות של בייס

יצאתי ברגל לעשות קניות למצרכים ליומיים הקרובים, והצטערתי שנעלתי את המצלמה באכסניה: היו נופים טרופיים מקסימים בדרך. כששבתי אל הבייס, פגשתי את ליה וסבין (כן, יש פה איחוד כמעט מלא של הקבוצה מפרייז'ר). מסתבר שסבין הספיקה להפוך לקורבן של חרקי המיטה הידועים לשמצה, והייתה מלאה בעקיצות ברגליה ובגבה. קיוויתי שלא ייצא לי להיתקל בחרקים האלה כאן.

בערב התחילה מסיבת "הירח המלא" ; אני לא יודע אם הייתי היחיד שזה הפריע לו, אבל הירח בשמיים לא היה כזה מלא. המסיבה התקיימה ברחבה המרכזית הגדולה של הבייס. פגשתי את ירון, דן וחן ; וכולנו התאכזבנו קצת מהמוזיקה הטראנסית-משהו. לפחות היו להטוטני אש על החוף, וזו מבחינתי הייתה האטרקציה העיקרית של הערב.

משחקים באש

27.03.2010

קואלות בטבע

נפרדתי בבוקר מההולנדים והדניות - סבין עוד הספיקה לשאול אותי אם ראיתי אותה אתמול בלילה, כי היא לא ממש זוכרת מה היא עשתה בגלל כל האלכוהול.

יצאתי עם דן, חן וירון אל עבר חלקו הצפוני של האי כדי לראות את המצודות שנבנו בו בזמן מלחמת העולם השניה לקראת פלישה יפנית אפשרית. המצודות עצמן לא היו מי-יודע-מה מלהיבות, והגענו לכאן בעיקר כדי לנסות ולאתר קואלות בטבע. כדי ממש לראות את הקואלות צריך לסטות טיפה מהשביל המסודר, וללכת בין העצים עם הראש מורם. בסוף הצלחנו להבחין בשתיים, וזה היה מפגש מדהים: לא צפייה בחיה היפהפייה והטיפשה הזאת בגן חיות מסודר, אלא בצורה הכי פראית שיש.

קואלה זכר

המשכנו אל מפלים סמוכים לעיירה אַרְקָדְיָה (Arcadia) כדי לטבול בבריכה טבעית בעלת צבע קסום. כששבנו אל הבייס, קבענו לנו טיול מאורגן ביחד מהעיר קיינס בעוד מספר ימים. עשיתי גם בוקינג לגלעד, איתו אפגש למספר ימים שם. 

הביקור באי מגנטיק היה מקסים ונתן לי מנוחה מצוינת לאחר הבחילות של השייט לאיי ויטסאנדיי. צברתי פה הרבה אנרגיה לקראת הימים הבאים והלחים של הטיול.

אה, והדבר הזה הסתובב באכסניה

ימים 92-93: איי וויטסאנדיי ומארלי ביץ' לטאונסוויל

24.03.2010

חוף וויטהבן

לא אכלתי ארוחת בוקר בגלל מחלת הים שתקפה אותי במהלך ההפלגה. האווטאר הפליגה הבוקר מהמפרץ בו עגנו בלילה אל האי הוּק (Hook) וממנו המשכנו אל האי הגדול ביותר מבין איי וויטסאנדיי - שנקרא גם וויטסאנדיי. באי זה נמצא החוף המפורסם ביותר של הארכיפלג, וגם אחד מהחופים המפורסמים באוסטרליה כולה: חוף ווַיטְהֶבֵן (Whitehaven). בגלויות החוף נראה מדהים ונוצץ בגלל החול הלבן והנקי שלו, אך בזמן הביקור שלי רובו היה מלוכלך בסחף שהגיע עם סופת הציקלון. למרבה הצער גם כאן לא מומלץ להיכנס למים בלי חליפת גוף מלאה.

מבט על חוף וויטהבן

כמעט שנרקול

ארוחת הצהריים כללה לזניה מגעילה, אבל הייתי מוכרח להכניס משהו לבטן. אחריה שטנו אל נקודת השנרקול ואני בינתיים הספקתי להשתזף קצת על אחת מהרשתות של הסירה. כשהקבוצה לבשה את חליפות השנרקול, הצטרפתי לתמונה הקבוצתית, אבל לא נכנסתי אל המים. אני לא שחיין גדול, ובכלל - טבילה במים עם דגים ומדוזות ומסביבי מגעילה אותי מאד. גם העובדה שחליפות הגוף המלאות לא כיסו את כפות הרגליים נראתה לי לא הכי בטיחותית בים עם מדוזות קטלניות.

רק מדגמן את חליפת הגוף (למעלה משמאל)

אכזבה

הנופים היו יפים היום והשקיעה מדהימה, אבל הרגשתי טיפה מאוכזב מההפלגה הזאת. משיחות עם אנשים בקבוצה הבנתי שאני לא היחיד שמרגיש כך: יחסית למחיר הגבוה של הסיור, לא חשבנו שקיבלנו מספיק. כולי תקווה שהביקור באי מגנטיק יפצה על השעמום של איי וויטסאנדיי.

בערב הייתה בעיה עם המצבר של הסירה, וחלק מהאנשים יצאו לסירה סמוכה כדי לחגוג שם. נשארתי עם מחצית מהקבוצה על האווטאר כדי לשחק כל מיני משחקי מחשבה וחידות היגיון. העיקר שהלילה לא התבשלתי במיצים שלי עצמי, כי פתחתי את החלון בחדר.

השקיעה ביום השני

25.03.2010

התעוררתי הבוקר בשש עם הדלקת מנועיה של האווטאר ומיהרתי לאכול את ארוחת הבוקר לפני שתגיע מחלת הים (לקח חשוב מאתמול). בגלל הבעיות עם המצבר, הגענו הבוקר מיד לארלי ביץ'. את מרבית הבוקר והצהריים העברתי עם אליסטר: קצת אינטרנט, קפיצה למקדולנדס ושליחת גלויות הביתה להורים ולסבתא. איכשהו הספקתי גם להיתקל באליאן המעצבנת, שיוצאת היום לשייט שלה. יחסית למישהי שאני ממש לא רוצה לראות, נתקלתי בה כבר מספיק במהלך הטיול הזה. 

אספתי את התרמיל של מחברת OZ Sail ונפרדתי זמנית מאלי. המתנתי ארוכות בתחנת האוטובוס, כי כבר לא היה לי מה לעשות בעיירה עצמה. את הזמן שם העברתי בשיחה ארוכה מאד עם אמא.

מכאן לקחתי אוטובוס אל העיר טַאוּנְסְווִיל (Townsville) - עיר עם שם קצת מטומטם, כי אפשר לתרגם אותו מאנגלית וצרפתית ל-"עיר-עיר"' או "עיירת-עיר". הדרך לטאונסוויל עברה דרך נופים של שדות קני סוכר שלא נגמרו ; ממש אפשר להרגיש כאן את הקירבה לאיזור הטרופי. 

לאחר נסיעה של חמש שעות הגעתי בחשכה אל טאונסוויל והלכתי אל עבר האכסניה שלי כאן. הקבלה הייתה סגורה, אבל השאירו לי מפתח בתיבת הדואר שבחוץ. בחדר איתי היו ברזילאי ושני ישראלים - אחד מהם ערס מעצבן - אבל עדיין היה נחמד לדבר קצת עברית. לפני השינה הספקתי לקפוץ לסאבוויי הסמוך לאכסני, לכבס את הבגדים שלי ולהתקלח אחרי השייט של וויטסאנדיי. אין הרבה מה לעשות בטאונסוויל עצמה, ולכן מחר תכננתי לעזוב אותה מיד בבוקר ולהפליג אל האי הסמוך.

יום 91: ארלי ביץ' ואיי וויטסאנדיי

23.03.2010

לקראת השייט

הגיעה העת לעזוב את אכסניית מאגנומס ולצאת לשייט לאיי ווִיטְסַאנְדֵיי (Whitsunday) - ארכיפלג של עשרות איים גדולים וקטנים סמוך לחופה של קווינסלנד. הטיולים באיים מתבצעים בשיוטים של שלושה-ארבעה ימים, בהם מפליגים מארלי ביץ' או עיירה אחרת אל עבר האוקיאנוס. 

כשביצעתי צ'ק-אאוט באכסניה, הם היו צריכים להחזיר לי כסף ; כשהגעתי לפני יומיים, הם לא יכלו לבדוק את הוואוצ'ר שלי עקב נפילת החשמל ולכן ביקשו מזומן. היום גיליתי שהם החזירו לי יותר מדי כסף ממה שהיו צריכים, אבל החלטתי לשתוק. הרי הם לא סיפקו לי את התנאים הבסיסיים במשך יום וחצי (חשמל, אינטרנט או מים חמים) ובכל מקרה לא התכוונתי לשוב לאכסניה ללילה השלישי, שעליו שילמתי מראש דרך הוואוצ'רים.

הלכתי עם אליסטר לחברת OZ Sail, הפקדתי את התרמיל הגדול וקיבלתי את כרטיס העליה לסירה. משם היינו צריכים ללכת לאורך החוף עד שנגיע אל הנמל.

אווטאר II

העלייה אל הספינה - האַווָטָאר, או ליתר דיוק - Avatar II, התעכבה בגלל כל מיני תקלות טכניות, במהלכן "התייבשתי" עם שאר הקבוצה על המזח.

הנמל של ארלי ביץ'

לאחר כשלוש שעות של המתנה, העלו את כל התרמילאים על הסירה ויצאנו אל הדרך. האווטאר הייתה בנויה מגוף מרכזי ועוד שני חלקים צדדיים. בין שלושת החלקים היו פרושות רשתות, שאפשרו למטיילים לשכב מעל המים. זה נשמע נחמד בתיאוריה, אבל במציאות הרבה מים השפריצו עלינו מהים בזמן ההפלגה. 

היום הראשון כלל בעיקר הפלגה אל עבר הארכיפלג ; נשארתי רוב הזמן בחוץ, מכיוון ובתוך הסירה קיבלתי מחלת ים איומה. לא חשבתי שאהיה כל כך רגיש לתנודות ולגלים, אבל פיתחתי שם בחילה נוראית - יותר גרועה מזו של ההפלגה בקאיקורה. 

לקראת עגינה

נקודת רתיחה

הקבוצה פה הייתה די גדולה ולכן גם פחות מגובשת מזו של האי פרייז'ר. עם העגינה באחד המפרצים, תנודות הסירה פחתו והבטן שלי נרגעה.
החדר שלי מוקם בירכתי הסירה וחלקתי איתו עם עוד שני אנשים. מסיבה לא ברורה, החלון בחדר נשאר סגור במהלך הלילה - ולהערכתי הטמפרטורה בו טיפסה לקרוב לארבעים מעלות עם לחות איומה. התעוררתי בשלוש בלילה רותח ומזיע ועברתי למיטה פנויה במסדרון, בניסיון להתקרר. כשגם הניסיון הזה כשל, עברתי לחדר המרכזי והמאוורר-יחסית כדי לישון על הספה מתחת למיטות של הבנות. לא הייתי היחיד שסבל מחום: לספה שמולי נדד מטייל נורבגי ואילו אליסטר יצא מהחדר שלו והלך לישון על הרשתות שמעל המים.

ימים 89-90: ארלי ביץ'

21.03.2010

חורבותיה של ארלי ביץ'

בגלל העצירה הלילית וההמתנה למצבר החלופי, הנסיעה לאֶרְלִי בִּיץ' (Airlie Beach) התארכה ל-18 שעות. כבר כשעברנו ליד מק'קיי התחלתי לראות את סימני הציקלון שפגע בחוף: עצים עקורים, תמרורים שהתעופפו וגם תחנת דלק שנהרסה. בארלי ביץ' המצב לא היה יותר טוב: העיר הייתה פשוט משותקת ; הגעתי לעיר בלי חשמל, קליטה סלולרית, טלפון קווי או מים חמים להתקלח בהם. קשה לי לשפוט את אכסניית מאגנומס (Magnums) שבה לנתי, מכיוון ועקב הציקלון הם לא יכלו לספק לי את התנאים הבסיסיים ביותר. פגשתי באכסניה את ליה, סבין, אליסטר, תום ובוב. ליה הייתה מעט חולה, וחששה שלא תצא להפלגה שלה שנקבעה למחר ואילו אליסטר היה צפוי לצאת איתי ביחד לאותה ההפלגה לאיי ויטסאנדיי. 

גלידה מהפח

כשהפנמתי את העובדה שאין חשמל (כלומר: אין מקררים) - חיפשתי חנות פתוחה כדי שאוכל לקנות לפחות אוכל בסיסי ליומיים הקרובים. הבעיה הייתה שכל הסופרמרקטים בארלי היו סגורים עקב הסופה. בשלב מסוים של היום נפוצה שמועה בקרב המטיילים שהסופרמרקט הקרוב לאכסניה השליך את כל כל הגלידות שלו אל פחי הזבל. הצטרפתי לעשרות תרמליאים מכל העולם בחיטוט בפחים הגדולים ושליפת גלידות במצבי המסה שונים. נשמע טיפה מגעיל, אבל זו הייתה אחת החוויות הכיפיות שלי מארלי ביץ'.

צדים גלידות מהאשפה

אלי והגלידה

(כמעט) רחצה בביוב

בצהריים הלכתי עם הבנים ללגונה של ארלי ביץ'. הים פה מסוכן לרחצה בגלל הכרישים והמדוזות, ולכן הקימו סמוך לחוף לגונה מלאכותית עם מי ים מסוננים. בחרתי שלא להיכנס למים, בזמן שכולם כן נכנסו - ומסתבר שזה היה רעיון חכם. הלגונה הייתה מוקפת בסרט צבעוני שלא הבנו את משמעותו. לאחר כמה דקות של רביצה ליד הלגונה וצפייה בשאר התרמילאים שבתוכה, באה שוטרת והתחילה לצעוק על כולם לצאת מהמים ; אלי שאל אותה את הסיבה לכך, והיא אמרה: "למה חשבתם שיש סרט צבעוני סביב הלגונה?" - אלי השיב שהם חשבו שהסרט הוא קישוט לכבוד מסיבה. בתגובה, השוטרת הסבירה לו שבזמן הסופה עפו מים מזוהמים בביוב העירוני מהים אל תוך הלגונה, ולכן שמו את הסרט כאזהרה. בשלב זה של השיחה ביניהם נשמתי לרווחה על בחירתי שלא להיכנס לשחייה בטינופת האנושית הזאת. כל הבנים מיהרו לחזור אל האכסניה כדי להתרחץ במים קפואים ולהוריד מעצמם את שאריות הביוב. אני לשמחתי יכולתי להעביר יום נוסף ללא מקלחת וללא ביוב.

בערב מצאנו את המקום הכמעט-יחיד בארלי ביץ' שהחזיק גנרטור. אלי גם הספיק לברר לגבי השייט שלנו: הוא לא יידחה למרות הסופה. אני החלטתי לברוח מארלי ביץ' מיד לאחר השייט, כי די משעמם פה גם כשיש חשמל.

22.03.2010

... יום משעמם בארלי ביץ'

הקליטה והחשמל טרם שבו הבוקר. סאבווי עדיין לא פתחו את הסניף שלהם, אז הסתפקתי בשאוורמה במסעדה היוונית ביחד עם ליה וסבין. בהמשך הבוקר ליוויתי אותן ואת ההולנדים אל עבר היציאה לשייט שלהם באיי וויטסאנדיי. פגשתי גם את דן, חן וירון לפני שגם עזבו את העיר לשיוט. 

שאר היום עבר ברביצה באכסנייה עם אליסטר ובקריאת ספרים. מרוב שעמום התחלתי לתכנן את הטיול שלי בטסמניה, שצפוי להתקיים בעוד חודש מעכשיו. בקושי יצאנו מהאכסניה בגלל הגשם העז בחוץ.

במהלך היום החשמל חזר לארלי ביץ'. יצאתי עם אליסטר לחפש אינטרנט, אבל נכשלנו במשימה ושבנו רטובים מגשם אל האכסניה. העיקר שהמים החמים במקלחת שבו גם הם, והתקלחתי לפני היציאה לשייט מחר.

הקליטה הסלולרית בוודהפון האוסטרלית עדיין לא חזרה, אבל מטיילים אמרו לי לנסות להפעיל את כרטיס הסים שלי מהארץ. החלפתי את הסים האוסטרלי בישראלי ומיהרתי להתקשר לאבא ולהרגיע אותו ששרדתי את הציקלון. השיחה הזו לא נמשכה זמן רב בגלל העלות של שיחה מחו"ל דרך קו ישראלי, אבל העיקר שהספקתי להרגיע את ההורים לפני שאעלם אל האיים לעוד שלושה ימים.

ימים 87-88: הרווי ביי

19.03.2010

הציקלון שבדרך

התכנון המקורי שלי היה לנסוע הערב מהרווי ביי אל העיירה מֵק'קֵיי כדי לצאת שם לסיור לצפייה בברווזנים בטבע. אבל למזג האוויר היו תכניות אחרות עבורי: התחלתי לשמוע לחשושים על סופה שמתקרבת. ולא סתם סופה - אלא ציקלון טרופי שיכה בעוד יומיים בחופה הצפון מזרחי של קווינסלנד. מיד התקשרתי אל האכסניה שמוציאה את הסיוריים במק'קיי, והם הודיעו לי שכל הסיורים התבטלו בגלל הציקלון. בעקבות הביטול החלטתי שאין לי שום סיבה להגיע למק'קיי וקבעתי לי לילה נוסף באכסניה בהרווי ביי. שיניתי גם את זמני האוטובוסים שלי בתקווה לפספס את הסופה הטרופית.

כך היום הזה עבר בשעמום, חיפושים אחרי אוכל ורביצה מול האינטרנט. ישבתי עם הקבוצה מהאי פרייז'ר בסלון של "יחידה 2" באכסניה ודיברנו מלא: החל בנושאי מוזיקה וכלה בפוליטיקה של המזרח התיכון. במהלך היום נפרדנו מאליסטר, תום ובוב שנסעו ביחד אל העיירה 1770 - כן זה שמה האמיתי ; היא נקראת על שם השנה בה עגן קפטן קוק באיזור זה.

היום הייתי יותר חכם וויתרתי מראש על הארוחה שליה וסבין הכינו ; במקום זאת הצטרפתי למשלוח הפיצה הגדול שהוזמן אל האכסניה. עדיין הסכמתי לטעום מהשרימפס החריף שליה בישלה, והוא היה דוחה במיוחד.

שלט שעזר בחיפושים אחר אוכל

זמן תה!

הערב עצמו היה מדהים: אניקה, בן וגידו הצטרפו אלינו פעם נוספת. לאחר שחזרתי מזלילת הפיצה, ראיתי שהגון והבירות נפתחו. גוּן (Goon) הוא כינוי לייון הזול שמגיע בשקית ארוזה בקופסא. הוא מאד פופולרי בקרב התרמילאים בגלל המחיר הזול שלו והאפשרות לשתות מזרם הנשפך מהפיה של השקית. מנהג נוסף שקיימנו הוא "Slap the Goon" - הורדת סטירה לשקית לפני השתייה ממנה. שתינו את הגון המגעיל גם בצורת "Tea Time", שבה החזקנו כל אחד את הספל עם האגודל והזרת בלבד, והיינו צריכים לסיים אותו בלגימה אחת. הצלחתי לעשות את "זמן התה" פעם אחת וזה היה מספיק דוחה.

הגון והבירה הביאו אותי למצב מספיק "שמח", אבל לא שיכור לגמרי כמו אנשים אחרים. בן וקונור השתכרו והגיעו למצב של הקאות: ליה יצאה לעזור לבן בחוץ, ואני גררתי את קונור אל האסלה של השירותים. בין לבין סבין הראתה לכולם כמה היא חזקה.

עם סבין

ועם כובע ומשקפי שמש ששאלתי מהבנות

מאוחר יותר כל אחד ניסה לפרוש למיטה שלו. בן נרדם על המיטה של ליה לכמה שעות, בזמן שליה וסבין התארגנו לקראת אוטובוס הלילה שלהן אל ארלי ביץ'. 

20.03.2010

יום אחרון בהרווי ביי

הבוקר נשארנו רק אני וקונור בחדר של שישה אנשים. מתישהו אחרי שנרדמתי, ליה וסבין עזבו את האכסניה. הספקנו לנקות אחרינו, לארוז את התיקים ולצאת אל הסלון שפתוח לכל התרמילאים ב"יחידה 7" של האכסניה. 

רבצתי הרבה מול הטלויזיה לצפייה במרתונים של "סקס והעיר הגדולה" ו"איך פגשתי את אמא?", גם דיברתי עם ההורים הרבה והצטערתי על כך שלא יכולתי להריח את החמין מהבית. הצלחתי לתפוס גם את גלעד: הוא עדכן אותי שנינה כבר נחתה בארץ. לקראת הצהריים נפרדתי גם מקונור, שהמשיך דרומה - בכיוון הפוך משאר חברי הקבוצה של פרייז'ר. וכך מצאתי את עצמי שוב לבד.

אוטובוס לילה

בערב הגעתי אל התחנה המרכזית של הרווי ביי כדי לעלות אל האוטובוס לכיוון ארלי ביץ'. מכיוון וביטלתי את העצירה במק'קיי, ציפתה לי נסיעה ארוכה במיוחד. הנהג הודיע לכל הנוסעים בתחילת הדרך שהוא אינו מבטיח שנוכל להגיע ליעדנו הסופי, בגלל שסופת הציקלון הייתה צפויה להכות בעיירה במהלך הלילה.

מה שהנהג לא ידע זה שהמצבר של האוטובוס שלו הולך לשבוק חיים ; הוא היה צריך לעצור את האוטובוס בתחנת דלק נידחת במשך הלילה, ורק לאחר המתנה של ארבע שעות למצבר חלופי יכולנו להמשיך בדרכנו. אולי זה היה לטובה: עודכנתי מישראלים שהיו איתי באוטובוס שהציקלון פגע באוסטרליה בשעה שתיים בלילה. לפני שהמשכנו בדרכנו אל ארלי ביץ' הספקתי להתקשר להורים ולומר להם שאני נוסע לעבר עיירה שהיכה בה ציקלון. זה היה צעד מאד טפשי מצידי...

יום 86: האי פרייז'ר והרווי ביי

18.03.2010

אגם מק'קנזי

כולם התעוררו גם היום עוד לפני שמונה, ותומס עזר לי לפרק את האוהלים. האחרים טענו שהם מכינים את ארוחת הבוקר, אבל בפועל הם רק פתחו כמה פחיות בירה. הכנתי לי קורנפלקס בקערה ואז פתחתי את החלב כדי להריח אותו ; הוא התגלה כמקולקל - וכך העברנו את הבוקר בכרסום קורנפלקס יבש  עם עוגיות שוקולד-צ'יפס. לאחר הארוחה המוזרה הזו פינינו את המחנה.

מכאן יצאנו אל המקום המפורסם והיפה ביותר באי פרייז'ר - אגם מֵק'קֵנְזִי (McKenzie). חופו של האגם הוא לבן-אבקתי, המטרים הראשונים של המים בוהקים בצבע תכלת צלול ואחריהם הצבע משתנה לכחול עמוק. זה היה ללא ספק שיאו של הביקור באי פרייז'ר: הרגשתי כמו בגן עדן.

אגם מק'קנזי

בתחילת הביקור באגם עוד ירד גשם, אז חזרתי עם הקבוצה אל לרכב כדי לאכול את שאריות האוכל האחרונות שנותרו לנו. כששבנו אל האגם השמיים התבהרו ויכולנו להיכנס ולטבול במים הנקיים שלו. לא רציתי להיפרד מהמקום היפהפה הזה, אבל לאחר כשעה היינו צריכים לעזוב כדי לתפוס את המעבורת בחזרה אל הרווי ביי.

אני ליד האגם. יכול להסוות את עצמי בקלות בחול.

בחזרה להרווי ביי

נסענו אל תחנת הדלק של האי כדי לנפח מחדש את הצמיגים של הג'יפ ולזרוק את הזבל שצברנו בו בימים האחרונים. העלנו את הרכב על המעבורת והפלגנו בחזרה אל הרווי ביי כדי להזדכות עליו.

בהפלגה חזרה להרווי ביי

החזרנו את הרכב ללא שום בעיות ותקלות ושבנו אל האכסניה, בה קיבלנו חדרים חדשים. גיליתי שזרקו לי את האוכל שהשארתי במקרר ביחידה הקודמת, מכיוון והתחילו לשפץ אותה. ליה וסבין יצאו לקניות לקראת ארוחת הערב שהן הבטיחו לבשל לקבוצה. הן חזרו רק עם אורז וירקות, ואלה הפכו לצערי לירקות מבושלים. הסתפקתי בסוף רק באורז עצמו, אבל זה לא קלקל את הערב. שמחתי להעביר לילה נוסף עם האנשים המדהימים שטיילו איתי באי החול הגדול בעולם. מחר כבר אעזוב את הרווי ביי, יחד עם חלק מחברי הקבוצה לכיוון היעד הבא על החוף המזרחי של אוסטרליה.

יום 85: האי פרייז'ר

17.03.2010

בוקר ראשון בפרייז'ר

כולם התעוררו מאד מוקדם בגלל החום של הבוקר והשילוב עם כמות האנשים באוהל. הבוקר עבר באיטיות בזמן שישבתי עם שאר חברי הקבוצה לאכול את ארוחת הבוקר שלנו. אחר כך התחילו להיפתח הבירות הראשון (המאגר הפרטי של ליה וסבין) - ואילו תומס ואני התחלנו בפירוק המאהל. חלק מהקבוצות החליטו להשאיר את האוהלים שלהם במקום, מאחר ונחזור לאותה נקודה ללילה הקרוב.

אחרי פירוק האוהל וקיפולו, נכנסתי לנוח בתוך הרכב שלנו: כולו כבר התמלא בחול הדק של האי. לא מיהרנו לצאת אל עבר היעד הראשון של היום, אלא המתנו עד שהגאות תחלוף. אם הרכב ייסע על המים המלוחים של הים, זה עלול לגרום לו נזק - ולא ממש רצינו לאבד את כספי הפיקדון שלנו.

מדגימים הוראות בטיחות במקרה של מפגש עם דינגו

הספינה החלודה

כשהגיע זמן השפל יצאנו בנסיעה על חופו המזרחי של האי פרייז'ר בכיוון צפון. תחילה עצרנו בנקודת Happy Valley להתרעננות: זהו אתר לינה מסודר לתיירים ששילמו "טיפה" יותר כסף כדי לא לישון באוהלים. אנחנו עצרנו שם בעיקר בשביל שירותים וגלידה.

משם נסענו אל שרידיה של הספינה הטרופה מַאהִינוֹ (Maheno). הספינה טבעה בשנת 1935, ומאז שרידיה המחלידים נשארו על החוף ומשמשים היום כאתר תיירותי.

המאהינו

בריכות השמפניה

דילגנו על התצפית של Indian Head כי לאף אחד לא היה חשק לטפס עד אליה. במקום זאת, עצרנו מתחת לתצפית לצילומים ליד הים. המשכנו צפונה אל בריכות השמפניה: בריכות טבעיות שנוצרו בסלעים ליד החוף. מי הים נשפכים אל הבריכות, וכך למעשה זהו המקום היחיד באי פרייז'ר בו מותר לשחות במי ים ללא חשש ממדוזות או כרישים. הבריכות היו רדודות ומהנות, אך גם לכאן הגיע הגשם אחרי כמה דקות. לפחות זכינו גם בקשת בענן.

בריכות השמפניה

הלילה השני

ציפתה לנו נסיעה ארוכה וגשומה בחזרה אל המחנה. הפעם הגענו באור יום כדי שנוכל להתארגן לפני החשכה. החלטתי שהפעם לא נישן כולנו באוהל אחד ומיד גררתי את שני האוהלים שלנו מתוך הרכב: עד היום אין לי מושג איך בדיוק הצלחתי לעשות את זה, אבל תוך כמה דקות הקמתי לבד את שני האוהלים הגדולים. שאר הבנים היו עסוקים במתיחת היריעות נגד-הגשם בין העצים, וליה וסבין התחילו להוציא את הציוד מהרכב לקראת הארוחה.

גם הערב הצטרפו אלינו אניקה, בן וגידו - האלכוהול התחיל לזרום אבל בכמות פחותה מאמש: אפילו אלי דאג שלא להשתכר. בשלב מסוים ליה ובן פרשו אל תוך אחד האוהלים, ואני רק קיוויתי שזה לא האוהל שבו היה שק השינה שלי. כשהגיע גם תורי לפרוש לאוהל יחד עם שאר הקבוצה, איכשהו מצאנו את עצמנו כולם (חוץ מליה) שוב באותו האוהל - אף אחד לא רצה להיכנס אל האוהל שבו היו כביכול ליה ובן ולראות אם ומה קורה שם. לא יכולתי למתוח את הרגליים באוהל הצפוף כי קונור נרדם בכניסה ; ובנוסף לזה סבין שוב התחילה לנחור כמו מסור. כנראה שבשלב מסוים בוב כבר רתח מרוב צפיפות ונחירות , עד שהוא קם והעיף את קונור וסבין אל האוהל השני ; הסתבר שליה הייתה שם לבדה (כי בן עזב) בזמן שאנחנו נדחסנו כמו שישה סרדינים באוהל שלנו. 

ורק אז זכיתי בשנת לילה נורמלית. יחסית.

ימים 83-84: הרווי ביי והאי פרייז'ר

15.03.2010

להתראות נוסה!

התעוררתי מוקדם בבוקר האחרון שלי בנוסה כדי להספיק לסדר את התרמיל לקראת העזיבה. כשהגעתי אל התחנה המרכזית של נוסה, פגשתי שם ליה וסבין - הדניות שהכרתי בספארי הקאנו של גאגאג'ו, ופה כבר הבנו שאנחנו מגיעים לאותה האכסניה בהרווי ביי. 

בדרך מנוסה להרווי ביי נהג האוטובוס עצר לחצי שעת הפסקה ורענון בתחנת דלק עם חנות קטנה. כשנכנסתי אל תחנת הדלק נתקלתי בפנים שלא שמחתי לראות: אליאן הכלבה עם השותף החדש שלה בטיול. לשמחתי היא סיפרה לי שהיא מגיעה לעיירה רֵיינְבּוֹ בִּיץ'  (Rainbow Beach) כדי לצאת ממנה לאי פרייז'ר.

הרווי ביי

כשהגעתי אל הֵרְווִי בֵּיי (Hervey Bay), אספו אותי מאכסניית "הארמון"(Palace) - שממנה אצא לסיור באי פרייז'ר מחר. בעיירה עצמה אין הרבה מה לעשות ומרבית המטיילים באים הנה כי זו נקודת היציאה הטובה ביותר לאי הסמוך. אסור להיכנס למי האוקיאנוס כאן בגלל המדוזות הקטלניות - וגם בגלל הכרישים. 

בשעות אחר הצהריים ארגנתי את התיקים שלי למחר: התרמיל הגדול לא יגיע איתי לאי פרייז'ר, ואקח איתי רק את תיק הגב הקטן עם דברים לשלושת הימים הקרובים. את החדר שלי חלקתי עם שני הולנדים ושוויצרי, בעוד שליה וסבין היו עם ארבעה ישראלים. 

בערב ישבתי עם הדניות לשיחה ארוכה על מוזיקה סקנדינבית. הן היו בהלם מהידע שלי על זמרים דנים ושבדים, ואני הייתי המום מכמות הבירה שהן שותות. לימדתי אותן כמה מילים בעברית כדי לתקשר עם הישראלים שבחדר: "שקט!" "תסתמו" ו"כוס אמק!". כולם הלכו לישון יחסית מוקדם כי מחר צריך לקום בשש לקראת היציאה לאי.

16.03.2010

אל האי פרייז'ר

היום התחילה אחת משתי החוויות המדהימות של הטיול שלי באוסטרליה: ביקור של שלושה ימים באי פְרֵייזֵ'ר (Fraser Island). הטיול מתבצע באופן עצמאי: כל קבוצת מטיילים מקבלת רכב שטח לנהוג בו באי, וכל הקבוצות שיצאו מאותה האכסניה נוסעות בשיירה בין האתרים החשובים של האי. בבוקר עזבתי את החדר, נעלתי את התרמיל הגדול שלי באכסניה והלכתי עם כולם לתדריך על מסלול הטיול. התדריך נמשך יותר משעה ובסופו של דבר חילקו את המטיילים לקבוצות. אחרי כמה החלפות של אנשים בין הקבוצות נותרתי עם ליה וסבין, שני הולנדים - בוב ותום ושני אנגלים - אַליסטֵר ("אלי") וקונור. שילמנו ביחד את דמי הפיקדון על הרכב (שלא יוחזרו במידה וייגרם לו נזק) ויצאנו אל הסופרמרקט לקנייה הקבוצתית. קנינו אוכל לשלושת הימים הקרובים וגם מאגר בירה קבוצתי ; ליה וסבין הוסיפו לעצמן עוד מאגר בירה פרטי. החלטנו גם לגבש את הקבוצה עם מארז גלידות של Golden Gaytime לפני העלייה למעבורת אל האי.

מימין: תום, קונור, בוב, אליסטר, סבין וליה. קבוצת ה-Golden Gaytime!

אגם וובי

האי פרייז'ר הוא אי החול הגדול בעולם, למרות שמרחוק הוא נראה מאד ירוק - עדיין מרבית הקרקע בו היא חול ים. הוא מנוקד באגמי מים מתוקים מרהיבים שבהם אין סכנה של כרישים או מדוזות - ובכך הוא הופך לאתר חובה למטיילים בחופה המזרחי של אוסטרליה. 

לאחר הפלגה של כ-50 דקות מהמזח של הרווי ביי הגענו אל האי פרייז'ר. כשהגענו אל תחנת הדלק המקומית, הורדנו את נפח האוויר בצמיגים לפי ההוראות שקיבלנו. הרבה מהנסיעה באי מבוצעת על החוף ובדרכים לא סלולות, ולכן יש לנסוע עם צמיגים מעט-רפויים. בוב היה היחיד מכולנו שנהג ברכב, מכיוון והוא גם היה בגיל המתאים וגם היה לו רישיון נהיגה בגיר ידני (ולי רק באוטומט).

פתחנו בנסיעה לעבר היעד העיקרי של היום הראשון: אגם ווֵבִּי (Wabby) - האגם נמצא בתחתיתה של דיונת חול עצומה וצבעו ירוק-טורקיז. רצנו במורד הדיונה הגדולה וזינקנו אל מי האגם היפהפה. מכיוון והגענו אליו ראשונים, הוא היה כולו "שלנו" למשך מספר דקות. אחר כך הצטרפו אלינו שאר הקבוצות וגם הגשם. האגם אמנם קטן, אבל די עמוק: במרחק 2-3 מטרים מגדתו כבר לא הרגשתי את הקרקעית.

אגם וובי

המאהל הראשון

מאגם וובי נסענו אל נקודת הלינה שלנו להיום. משום מה החלטנו להקים רק אוהל אחד מתוך שני האוהלים שקיבלנו - חשבנו שנוכל לישון שבעתנו בתוכו. וגם היה טיפה חשוך, אז בכלל התעצלנו להקים את האוהל השני.

האלכוהול התחיל לזרום עוד לפני ארוחת הערב: אני הסתפקתי בשתי בירות בלבד ובכך הצטרפתי גם לתום שלא השתכר. אליסטר דווקא השתכר די מהר, וליוויתי אותו מספר פעמים אל מחוץ למאהל כדי להקיא או להשתין. אחד מה"חוקים" של האי הוא שאסור ללכת לשירותים לבד בלילה, מכיוון ומסביבנו היו כלבי דינגו רבים. בשנים האחרונות הדינגו הפכו ליותר ויותר תוקפניים כלפי המבקרים באי, ולכן דרשו מאיתנו להסתובב בזוגות (או יותר) בחושך. השירותים כאן היו שירותי שטח בלבד: חופרים בור בחול, עושים מה שצריך ומכסים בסוף. רק צריך להקפיד שהבור לא יהיה קרוב מדי לים.

הערב הראשון

ריצה בעירום

אלי הציע שנרד ביחד כולנו אל החוף. כשהיינו שם הוא שאל לפתע: "מישהו הביא את המצלמה שלו לחוף?" - כשכולם ענו בשלילה, הוא אמר שהוא מוריד את בגד הים שלו ואנחנו מוזמנים להצטרף אליו לריצה בעירום. במהרה כל הקבוצה הורידה את בגדי הים ורצנו ערומים בחשכה על חופו של האי פרייז'ר. זה לא נמשך זמן רב, כי במרחק ראינו קבוצה אחרת עם פנסים ומיהרנו לברוח בחזרה אל בגדי הים שלנו. 

זה היה ערב כיפי עם חבורה מדהימה של אנשים: בהמשך הצטרפו אלינו אַניקָה וגִידוֹ מגרמניה ובן ההולנדי - הם שובצו בקבוצה עם ארבעה ישראלים ומיהרו להימלט מהם בכל ערב. 

מתישהו הלכנו לישון - אני באמת לא זוכר אם זה היה מוקדם או מאוחר. האוהל היחיד התברר כטעות: ליה הזהירה אותנו שסבין נוחרת חזק, מה שהסביר את הנחירות בלילה הראשון שלי בשמורת קולולה. עוד לפני שנרדמנו האוהל הספיק כמעט להתמוטט עלינו, והיינו צריכים לצאת ולחזק את היתדות. זה היה לילה מזעזע אבל במקביל גם כיפי וחוויתי: עד היום אני לא יודע אם באמת נכנס אלינו דינגו לאוהל או שרק חלמתי את זה...

ימים 81-82: נוסה

13.03.2010

בחזרה אל הציביליזציה

נמלטתי היום בבוקר מהביצות והיתושים של שמורת קולולה. יחד איתי עזבו עוד שישה מטיילים מהקבוצה שלי, ובצהריים עזבו רבים נוספים. היחס הנורא של הצוות במחנה והשעמום האיום כנראה הביאו את כולם לאותה ההחלטה של קיצור השהות שם.

הרכב של גאגאג'ו הוריד אותי בתחנה המרכזית של נוסה, ומשם עליתי על שאטל של אכסניית Dolphin's Beach House שממוקמת ב-Sunshine Beach, אחת מהשכונות או מיני-ערים שמרכיבות את נוסה. את היום הזה הקדשתי להתאוששות מהחוויה של שמורת הטבע קולולה: התרחצתי, כיבסתי בגדים, קבעתי לי בוקינג ליעד הבא-הבא של הטיול ויצאתי קצת לקניות של אוכל.

אמנם לא עשיתי היום הרבה, אבל זה היה עדיף מאשר יום נוסף של קאנו בביצה.

14.03.2010

איפה החלב?

אתמול קניתי לעצמי קרטון חלב קטן לשני הבקרים הבאים בנוסה. היום כשהתעוררתי בבוקר גיליתי שמישהו פתח לי אותו. התעצבנתי ומזגתי לי את שארית החלב אל תוך הקורנפלקס, ורק עם הטעימה הראשונה גיליתי שהחלב מקולקל. מסתבר שאיזה חלאה לקח לי את החלב והחליף לי אותו בחלב פג תוקף מלפני שבועיים. לא היה כמובן מה לעשות עם זה: היעלמות של אוכל היא דבר שקורה כל הזמן באכסניות עם מקררים משותפים. וציון השֵם על השקית לא תמיד עוזר.

החוף של נוסה

עזבתי את אכנסיית הדולפינים והגעתי עם השאטל אל אכסניית הקואלות: Koala Backpackers, הממוקמת בנוסה גַ'אנְקְשֵן (Noosa Junction). את אכסניה זו הזמנתי דרך הוואוצ'רים בסידני והיא הייתה גדולה יותר ופחות טובה באיכותה מזו של הדולפינים. כשנכנסתי אל החדר, הכרתי שם צ'יליאני בשם מקס ובריטי בשם הארי. הלכתי עם הארי אל החוף של נוסה: זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלי לטבול במי האוקיאנוס. מהיעד הבא שלי (הארווי ביי) וצפונה ממנו, אסור להיכנס אל הים בלי חליפת גוף מלאה, מכיוון ועלולים להיתקל ב"סְטִינְגֵרִים" הקטלניים של אוסטרליה: עקיצה אחת מהמדוזות הללו יכולה להביא למוות מהיר. 

החוף בנוסה הֵדְז (Noosa Heads) היה נהדר, ומי האוקיאנוס היו חמימים ; ואז התחיל לטפטף גשם וחזרנו אל האכסניה.

החוף של נוסה הדז

הוצאות...

כששבתי אל נוסה ג'אנקשן, די שיעמם לי. החלטתי לנצל את סוכניות הנסיעות של המקום כדי לעשות בוקינג לשאר הטיול שלי. נכנסתי אל סניף של חברת Tribal Travel  כדי לבדוק אופציות להמשך הטיול - שם פגשתי את ג'וזי מגרמניה, שעבדה בסניף בתור סוכנת נסיעות. היא עמדה לסגור את הסניף כשהגעתי (כנראה זה היה יום די מת מבחינת עסקים), אבל בסוף ישבנו לדבר שם במשך שעתיים. עשיתי דרכה בוקינג לאכסניות ואטרקציות לכמעט-כל שאר הטיול שלי: מקיינס, דרך דרווין, אליס ספרינגס, אדלייד ועד מלבורן. החלטתי שלא לחסוך כסף על טיולים ואטרקציות ויצאתי משם עם חור די רציני בכיס. ג'וזי ייעצה לי שלא להזמין את הטיסות דרכה, אלא לחפש טיסות פנימיות בעצמי דרך האתרים של חברות התעופה הגדולות, שטסות בתוך אוסטרליה.

וכך נגמר היום שלי: שבוע שהתחיל כחסכוני ומתקוצב, נגמר באחת ההוצאות הגדולות של הטיול. העיקר שמצאתי דרך להעביר בה את אחר הצהריים הגשום בנוסה.

ימים 79-80: נוסה ושמורת קולולה

11.03.2010

הקריות של אוסטרליה

היומיים שלי בבריסביין היו טובים וממצים. סחבתי את התיקים הכבדים שלי אל התחנה המרכזית של העיר ועליתי על האוטובוס של גרייהאונד אל תחנת העצירה הבאה שלי: נוּסָה (Noosa). נוסה אינה עיר אחת אלא יותר מקבץ של עיירות קטנות, ששמות רובן מתחיל ב"נוסה" - בערך כמו הקריות בישראל: נוסה-הדז, נוסה-ג'אנקשן, נוסה-ויל ואחרות. כשהגעתי אל נוסה התחיל לרדת מבול, ואני חיכיתי בתחנה לרכב שיאסוף אותי.

שמורת קולולה

רכב של חברת Gagaju אסף אותי ותיירת מגרמניה בשם קאט לנסיעה ארוכה לשמורת הטבע הממוקמת צפונית לנוסה. בדרך עצרנו בסופרמרקט לקניות של אוכל לימים הקרובים ; חילקתי את הקניות שלי עם קאט, שהתבררה כמאד נחמדה ובעלת אנגלית מצוינת (בניגוד למרבית הגרמנים הצעירים). משם המשכנו אל שמורת גְרֵייט סֵנְדִי (Great Sandy), שנקראת גם "קוּלוּלָה" (Cooloola): שמורת טבע עצומה שמתפרשת מנוסה ועד האי פרייז'ר וכוללת מגוון של נופים - החל מדיונות חול עם אגמי מים מתוקים ועד יערות גשם וביצות מלאות יתושים. את "ספארי הקאנו" בקולולה קיבלתי בחינם עם הזמנת חבילת הטיולים בסידני, אחרת אני לא חושב שהייתי מגיע לכאן בעצמי.

ככל שהתקרבנו אל מקום הלינה בשמורה, התחלתי להבין למה מציעים את הטיול פה בחינם: המחנה היה מזעזע ומוקם ליד נחלי הביצה הגדולים. בלילה הראשון קיבלנו מיטות ערסל בתוך החדרים המכוערים שלהם... וגם היינו צריכים להוסיף על זה 50 דולרים כדמי כניסה לשמורה. היחס של הצוות פה היה איום ומדריכי הקאנו לא עדכנו את המטיילים בכלל על תוכניות השייט מחר. אני שמחתי שקניתי בסופרמרקט דוחה יתושים חזק: היתושים השחורים פה הם מאד עקשניים ורצחניים.

המחנה של גאגאג'ו בשמורת קולולה

הלכתי לישון קצת בחדר ; לשמחתי בכניסה לחדר דלקה קטורת כדי להרחיק את היתושים המנוולים. התעוררתי כששתי מטיילות דניות נכנסו אל החדר, קראו להן לִיָה וסַבִּין - ומכאן נתקלתי בשתיהן עוד פעמים רבות במהלך הטיול. 

לא היה הרבה מה לעשות במחנה היום - השייט בקאנו יתבצע רק מחר. בינתיים העברתי את זמני באכילה, שינה, התחמקות מיתושים ועכבישי-ענק וצפייה בטלויזיה עם הגרמנים והדניות. בשמורה לא הייתה קליטה סלולרית, אז הלכתי כמה מאות מטרים לטלפון ציבורי הקרוב כדי להתקשר ל...צבא. כן, לצה"ל. החיילות מהקורס הראשון שפיקדתי עליו השתחררו בדיוק היום, ורציתי לתפוס אותן בטלפון. לצערי הן היו עסוקות באותו הרגע בטופס הטיולים, כך שדיברתי בעיקר עם חברים אחרים מהבסיס.

האווירה במחנה גאגאג'ו די מדכאת: מרבית המטיילים גם השתעממו מאד. החלטתי שאם לא אהנה מחר בשייט, אז אקצר את השהות שלי פה ואחזור מוקדם יותר לנוסה.

גם הלילה בגאגאג'ו היה מזעזע. היה לי מאד קשה לישון במיטת הערסל. שמחתי שלא ישנתי באוהלים שבחוץ, כי ירד מבול בלילה ולא התחשק לי להתעורר בתוך ביצה כשהתיק שלי כולו רטוב. מישהו בחדר גם דאג לנחירות מחרישות אוזניים, ורק שבוע לאחר מכן הבנתי מי הייתה זו שנחרה.

12.03.2010

תדריך בוקר

פשוט לא רציתי להתעורר בבוקר בגלל הגשם שחיכה לי בחוץ, אבל כבר בשבע וחצי התחיל התדריך לקראת השייט ליומיים הקרובים. עיקר הדגשים בתדריך היו על דרכים המגוונות לאבד את "פיקדון המפתח" ששילמנו לחדר. זה היה קצת מוזר, בהתחשב בזה שלא שילמנו כלל דמי פיקדון (הטיול היה בחינם) או בזה שלא היה כלל מפתח לחדרים. בנוסף לזה, התברר לי שרק הלילה הראשון שלי פה יהיה בחדרים וששני הלילות הבאים יהיו באוהלים בחוץ. אחרי התדריך מיהרתי לשלם עוד כמה דולרים כדי ש"אזכה" לישון שוב במיטות הערסל האיומות ולא בשלולית.

ולגבי הטיול עצמו? לא הסבירו יותר מדי: רוב התדריך עבר בגישה של "קחו קאנו, ושיהיה בהצלחה".

ספארי קאנו

לאחר ארוחת הבוקר כל הקבוצה יצאה לשייט, בלי המדריכים כמובן. אני הייתי בקאנו עם קאט ואנדי (עוד גרמני), והסתבר שחתירה בקאנו לא הייתה הצד החזק של שלושתנו, כי תמיד השתרכנו מאחורי שאר חברי הקבוצה. שטנו מעט בנהר הסמוך למחנה, עד שהגענו לאגם קטן. נצמדנו יחסית קרוב לגדת האגם ונכנסנו אל ערוץ קטן, שהיה הנקודה האחרונה להיום. כבר שם קאט הכריזה שהיא לא מתכוונת להישאר פה יום נוסף, ושמחתי להצטרף אליה.

בערוץ שלצידי האגם

הקאנו'ס

נחנו מעט בערוץ והקבוצה בחרה (לשמחתי) שלא להמשיך הלאה בגלל מזג האוויר. משם חזרנו דרך האגם והנהר אל המחנה של גאגאג'ו - נזהרים שלא להתהפך עם הקאנו. 

הצהריים והערב עברו שוב בשעמום מוחלט: שינה, טלויזיה וטאקי עם הדניות. בכוחותיי האחרונים מהמאבק ביתושים הצלחתי לקבוע לי אכסניה למחר בנוסה. האכסניה שלי למחרתיים כבר הייתה מלאה, ולכן מחר אלך לאכסניה אחרת ואז אחליף ביניהן. העיקר שמחר אעזוב את המחנה המשמים הזה.

יום 78: בריסביין

10.03.2010

תצפית הר קוט-תה

הבוקר יצאתי לטיול מחוץ לבריסביין אל שמורת הר קוּט-תָה (Mount. Coot-tha). הגעתי תחילה אל המצפה שבמרומי ההר המשקיף על בריסביין וסביבתה. הנוף היה יפה, אבל פרט לתצפית אין הרבה מה לעשות במרומי ההר - והאוטובוס למטה מגיע בכל שעה עגולה. רק אחרי המתנה ארוכה בשמש הגיע האוטובוס לאסוף אותי אל הגנים הבוטניים של השמורה.

התצפית על בריסביין

הגן הבוטני של הר קוט-תה

הכניסה לגן הבוטני היא בחינם. בגן העצום נמצאים מספר ביתנים וחממות עם סביבות גידול שונות של צמחים. התחלתי את הסיור שלי בחממה בצורת כיפה המורכבת ממשולשים: בתוכה היו צמחים מהג'ונגלים הטרופיים. אחר כך המשכתי אל הגנים היפנים ואל עצי הבונזאי הננסיים. 

בתוך כיפת המשולשים

בין החממות והגינות, משובצים בגן הרבה פסלים סביבתיים מיוחדים - וגם בעלי חיים לא חסרים פה. ראיתי הרבה ציפורי קקדו (ואחרות), המוני לטאות לא-קטנות וגם נתקלתי בעכביש הגדול ביותר שראיתי בחיי: משהו בערך בגודל כף ידי, אם לא יותר. חלק ממיני העכבישים של אוסטרליה ידועים בתור המסוכנים ביותר בעולם. אני לא ממש ידעתי אילו מהעכבישים שפגשתי כאן היו קטלניים, וכך העדפתי לשמור מהם מרחק באופן כללי. למזלי, הזום של המצלמה שלי החליף את הקירבה הפיזית שלי לעכבישים והצלחתי לצלם כמה תמונות.

אחד מעכבישי הענק

את הביקור בגן הבוטני קינחתי בפלנטריום של בריסביין: תחילה סיירתי במוזיאון של הפלנטריום ואחר כך צפיתי בהצגת מיקום כדור הארץ בשמי הלילה ובהכרת קבוצות הכוכבים הבולטות ביותר של חצי הכדור הדרומי. מעתה, בכל פעם שלנתי מחוץ לעיר גדולה, הרמתי את הראש לשמיים כדי לנסות ולמצוא את חגורת אוֹרַיוֹן ואת הצלב הדרומי (זה שמצוי על דגלי אוסטרליה וניו זילנד).

הפלנטריום

שבתי אל העיר טיפה מורעב לאוכל ואינטרנט. לצערי, התעדכנתי לגבי תחזית מזג האוויר למחר ביעד הבא שלי: יהיה גשום - וזה מעמיד את סיור הקאנו שקיבלתי בחינם בסכנת ביטול.

יום 77: בריסביין

09.03.2010

אל בריסביין

התעוררתי מוקדם מדי בבוקר האחרון שלי בסורפרס פאראדייס. דווקא ביום העזיבה שלי, מזג האוויר היה הטוב ביותר לים. הגעתי למסקנה שמזג האוויר האוסטרלי לא ממש מטיב איתי כמו בניו זילנד.

עליתי על האוטבוס של גרייהאונד מחוף הזהב אל בְּרִיסְבֵּיין (Brisbane) - בירתה של מדינת קווינסלנד והעיר השלישית בגודלה באוסטרליה. את האכסניה שלי בבריסביין הזמנתי באופן עצמאי ולא דרך הוואוצ'רים שרכשתי בסידני. חברת הנסיעות שדרכה ביצעתי את ההזמנה אינה עובדת עם אכסניות בבריסביין, ולכן הסוכנת שעזרה לי גם אמרה שאין מה לעשות בעיר הזו. אני בכל מקרה, לא התכוונתי לוותר על עצירה קצרה בבריסביין ולכן הזמתי לי שני לילות באכסניית "מכופף הבננה", שנמצאת במרחק הליכה קצרה מהתחנה המרכזית של העיר. 

מרכז העיר והאוניברסיטה

יצאתי אל מרכז העיר והתחלתי בביקור באנדרטה לחללי אנזא"ק (ANZAC) - הכוחות הלוחמים של אוסטרליה וניו זילנד. האנדרטה העגולה והמרשימה, ניצבת בין גורדי שחקים מודרניים. אנדרטאות גדולות לחללי אנזא"ק נמצאות בכל עיר גדולה באוסטרליה.

אנדרטת ANZAC

בית העירייה המפורסם של בריסביין היה סגור לרגל שיפוצים, אז טיילתי קצת בחנויות ובקניונים של המדרחוב הראשי. נתקלתי באמן רחוב שצייר ציורים מרהיבים באמצעות צבע-ספריי וקערות בלבד. בגלל העבודה הרבה עם ספריי, הוא עבד עם מסכת גז המכסה את פניו ומגנה עליו מפני שאיפת הצבע. 

אמן הספריי והקערות

הייתי מותש מההליכות היום, וכפכפי האצבע שבחרתי לנעול לא ממש הטיבו איתי. ויתרתי על חציית הנהר וביקור בחוף המלאכותי ובחרתי ללכת אל עבר הגן הבוטני של אוניברסיטת בריסביין. בדרך אל האוניברסיטה מישהו חילק את ספר "מוצא המינים" של דרווין בחינם לעוברים ושבים. התיישבתי קצת על הדשא של הגן הבוטני בניסיון לקרוא את ההקדמה החדשה שהוסיפו לספר. (רק לאחר כמה ימים, כשהגעתי לקראת סופה של ההקדמה הארוכה, הבנתי שהם מנסים לשכנע את הקורא שדרווין טעה ושיש אלוהים. ואז מיד השלכתי את הספר לפח). 

הגן הבוטני עצמו היה שקט ונעים: הוא כמו ריאה ירוקה באמצע העיר, עם הרבה מקומות מוצלים, אגמים וגם כמה עופות מים.

הגן הבוטני של האוניברסיטה

המנוחה בגן הבוטני הפסטרולי נמשכה כשעה, ואחריה התחלתי לחזור אל האכסניה שלי. עברתי דרך טחנת הרוח הישנה של העיר, שהתבררה כמעט מאכזבת - במיוחד כשההגעה אליה הייתה כרוכה בטיפוס על גבעה.

בערב יצאתי לחפש פאב או מועדון בבריסביין, אבל באמצע שבוע המקומות היו כמעט ריקים מאדם. בדרך חזרה הבנתי שקצת הלכתי לאיבוד בעיר הגדולה ; לקח לי מלא זמן כדי להבין היכן אני נמצא ולאתר את האכסניה שלי. כאמור, זו הייתה התקופה שלפני החיבור התמידי שלי לג'י-פי-אס באייפון - והייתי צריך להתמצא עם הניווט הפנימי שלי ומפות שלקחתי מהאכסניה.

למרות שהאכסניה היתה טובה, הלילה לא עבר עלי בקלות: הניו-זילנדי המבוגר שאיתי בחדר הזיע ונחר, מאוחר יותר הצטרף אליו לדואט-נחירות גם הקנדי-צרפתי שישן במיטה מתחתיי.

ימים 75-76: חוף הזהב

07.03.2010

בעיר כמו סורפרס פאראדייס חייבים לקחת יום אחד למנוחה, וזה מה שעשיתי היום. למרות שאור השמש ניסה להעיר אותי מוקדם, הצלחתי לצאת מהמיטה בסביבות השעה עשר בבוקר. יצאתי אל העיר למצוא מקום עם אינטרנט, ובדרך קניתי לעצמי מגבת חוף.

חזרתי אל האכסניה כדי לנעול את כל הדברים שלא הייתי צריך, ומשם מיהרתי אל הים. ביליתי בחוף של סורפרס ובמים הנהדרים של האוקיאנוס כפחות משעה, אבל עדיין הספקתי להישרף קצת בגב. שאר היום עבר במנוחה בעיר ובאכסניה.

החלטתי גם לאיזה פארק לצאת מחר: באיזור חוף הזהב יש מספר פארקי שעשועים ופארקי מים גדולים. בחרתי בפארק של האחים וורנר (WB) שנקרא "עולם הסרטים"'.

08.03.2010

עולם הסרטים

עליתי היום אל האוטובוס אל מתחם פארקי השעשועים של חוף הזהב, בו ביקרתי ב"עולם הסרטים" של האחים וורנר. הפארק מוקדש לסרטים ולדמויות המפורסמות ביותר שהופקו במסגרת חברת ההפקות המפורסמת. התחלתי עם המתקנים של באטמן: בטוב מביניהם הזניקו אותי תןך שניות לגובה של 50 מטרים. 

הכניסה לעולם הסרטים. ברקע: המתקן של באטמן ורכבת ההרים של סופרמן.

המשכתי אל רכבת ההרים של סופרמן, שהייתה שווה את תור ההמתנה הארוך - בעיקר בגלל הנפילה הגדולה והמאונכת שלה. מיהרתי לעלות גם על הרכבת של "נשק קטלני", רכבת המכרות של המערב הפרוע ורכבת השדים בסגנון סקובי-דו. לאחר הביקור בכל רכבות האקסטרים פניתי לסיבוב באיזור המוקדש יותר למתקנים של ילדים קטנים: לא עליתי כמובן על המתקנים שם, אבל מאד התרשמתי מהעיצוב בסגנון הלוני טונס.

קויוטי

זה עוד לא נגמר פה: הפארק מלא בחנויות מזכרות עם מתנות יפהפיות ; אני רכשתי ספל בצורת שְׁרֵק, ואיתו גם הלכתי לראות את הסרט בארבעה מימדים של שרק. המימד "הרביעי" בסרט הוא תזוזה של הכיסאות מלווה ברסס מים שמותז על הקהל.

בכל אחר צהריים מתקיימת בפארק תהלוכה של שחקנים מחופשים לכל כוכבי וורנר: החל ממרילין מנורו וכלה בטוויטי. זה היה סיום מקסים ליום מלא-האנדרלין הזה והאחרון שלי בחוף הזהב.

סקובי דו בתהלוכה

כששבתי אל האכסניה פגשתי שם את יוהאנה ויוזפין, שתי השבדיות שהכרתי בביירון ביי. את הערב העברנו במשחק טאקי ארוך אל תוך הלילה.