יום שישי, 24 בינואר 2014

ימים 125-126: מסידני לישראל

26.04.2010


להתראות אוסטרליה

התרמיל שלי כבר ארוז מאתמול וכרטיס הטיסה כבר מודפס. בבוקר האחרון שלי בסידני, השמש החליטה לצאת סוף סוף - ונתנה לי מזג אוויר מושלם לפרידה מהעיר. הפקדתי את התרמיל של בקבלת המלון ויצאתי לסיבוב רגלי קצר ; אני חייב להודות שאפילו זלגו לי קצת דמעות כשהלכתי ברחובות שלמדתי להכיר היטב בימים הרבים שלי כאן.

הכל ארוז לפני היציאה
בצהריים נפרדתי גם משכונת קינגס קרוס השקטה ונסעתי במונית שאטל אל נמל התעופה הבינלאומי של סידני. כאן עליתי על טיסת תאי-אירוויס מסידני אל בנגקוק. ללא ספק, חברת התעופה התאילנדית הייתה חברת התעופה הטובה ביותר שטסתי בה: המטוס היה מרווח ומצוחצח, ומשום מה לא היו הרבה נוסעים. כך יכולתי להתרווח בשכיבה על המושבים הסמוכים לי ולצפות במסך הטלויזיה הפרטי שלי.
רק רגע אחד היה מעט מפחיד: במהלך הטיסה אישה מבוגרת התחילה לצרוח ולקרוא לדיילות ; היא חשבה שבעלה הפסיק לנשום. למרבה המזל היה רופא במטוס, שמיהר לטפל באותו אדם. ואף אחד לא מת.

27.04.2010

נמל התעופה של בנגקוק

כבר איבדתי קצת את תחושת הזמן, אבל מתישהו התחלף התאריך. הגעתי לשדה התעופה העצום של בנגקוק, תאילנד - ובו הלכתי בערך כחצי שעה עד שהגעתי לטרמינל של הטיסות לישראל. בכל הטרמינל לא הייתה קליטה לכרטיס ה-SIM הישראלי שלי, וכך לא יכולתי להתקשר למשפחה ולהודיע שנחתתי בשלום.

פסל בנמל התעופה התאילנדי
שמחתי מאד שבחרתי לא לבקר בתאילנד במסגרת הטיול הזה: עם כל ההנאה מניו זילנד ואוסטרליה, כבר התגעגעתי הביתה. תאילנד כבר תישאר לטיול אחר.
מבנגקוק טסתי לתל אביב בטיסת אל על מלאה בישראלים. לעומת המטוס התאילנדי, הטיסה עם אל על הרגישה כמו עולם השלישי: מטוס מיושן, מלוכלך וצפוף. בכיסא שמולי במעבר ישבה צעירה אוסטרלית, שסיפרה לי שהיא עולה לישראל. השתדלתי שלא לשאול אותה "למה לעזאזל את עושה את זה?"


הביתה :-)

המשפחה חיכתה לי בנמל התעופה בן-גוריון. קשה לתאר במילים את בחזרה הביתה לאחר כל כך הרבה זמן בחו"ל. כיום, כשאני מסתכל אחורה על הטיול בניו זילנד ואוסטרליה, הוא מרגיש כמו חלום רחוק. אך הוא היה מציאות: מציאות כיפית, קשה, מאתגרת ומלאת חוויות. היה מעולה.

חוזר הביתה

יום חמישי, 23 בינואר 2014

ימים 123-124: סידני

24.04.2010


סגירת מעגל, או בעצם D

מדהים לחשוב על כמות שדות התעופה שעברתי בהם בטיול הזה, והספירה רק ממשיכה. בנמל התעופה של הוברט המתינה לי הבוקר טיסה של חברת ג'טסטאר אל סידני. 
בצהריים נחתתי בעיר הגדולה באוסטרליה ; בפעם הקודמת שביקרתי בה, היו לי חוויות טובות וחוויות פחות-נעימות, והפעם בחרתי להשתכן בשכונת קינגס קרוס החביבה (בעיקר כדי להימנע ממקומות הומים כמו המייז). ההגעה לסידני למעשה סגרה את הסיבוב המעגלי שלי באוסטרליה, או ליתר דיוק - מסלול ה-D שטיילתי בו. אם רוצים לדייק עוד יותר, זה היה D מעוות, בגלל הקפיצה האחרונה שלי לטסמניה.
לקח לי הרבה זמן להגיע אל תוך העיר: מונית השאטל בה נסעתי התעכבה רבות בשדה התעופה, והייתי בין הנוסעים האחרונים שירדו ממנה. בקינגס קרוס ישנתי במלון הַייפִילְד הפשוט (Highfield Hotel), ולראשונה בטיול בחרתי לקחת חדר לבד. אמנם שילמתי פי 2-3 יותר מלילה בחדר משותף, אך זכיתי לקצת פרטיות וגם למקרר קטן וטלויזיה. רק המקלחות כאן היו משותפות לכל הקומה.
בקבלה של המלון הכרתי את סקוט, אוסטרלי מקנברה שהואיל בטובו לתת לי טרמפ עד השוק האהוב עלי בסידני - פֶּדי מרקט. הספקתי לעשות V גדול על קניות אחרונות של מזכרות באוסטרליה. לא שכחתי גם לעבור בקניון שמעל השוק כדי לאכול ג'אנק פוד אצל ההודית הנחמדה, שאצלה אכלתי גם לפני חודשיים.
רוב היום עבר בסידורים וקניות. בערב יצאתי קצת לבלות במרכז העיר, כשהרבה מסיבות היו בנושא יום האנזא"ק שיערך מחר.


25.04.2010


יום האנזא"ק

אחד מהחופים המפורסמים ביותר באוסטרליה הוא חוף בּוֹנְדַיי (Bondi Beach) של סידני, אבל אני החלטתי לוותר עליו לגמרי בגלל מזג האוויר. במקום זאת הלכתי לצפות בתהלוכות יום האנזא"ק, שנערכת כהצדעה ללוחמי אוסטרליה וניו זילנד במלחמות העולם. זהו לא יום זכרון עצוב, אלא יום שמח - שיותר מזכיר באופיו את יום העצמאות של ישראל ופחות את יום הזכרון. 
הצעדות בעיר הביאו לסגירתם של הרבה צירי תנועה ראשיים: צעדו בהם ותיקי מלחמות ממערכות קרב רבות ברחבי העולם. הרבה אנשים צעירים לבשו את סיכות הקרב של הוריהם או סביהם, אחרת אין ממש הסבר איך הם קיבלו כל כך הרבה סיכות בגיל צעיר.

תזמורת צבאית בצעדת האנזא"ק
נציגי חיל הרפואה

פרידה מבית האופרה

לאחר הצפייה בצעדות, הרגליים הביאו אותי אל אחד מהמקומות האהובים עלי בסידני: בית האופרה והגשר. ביקרתי כאן לראשונה לפני חודשיים, והייתי חייב לבוא ולהיפרד מהמקום היפה הזה. פתאום הבנתי את גודל המסלול שעברתי בחודשיים האחרונים: אלפי קילומטרים לאורך החוף, הג'ונגל והמדבר הענק. ועם כמה שהעמסתי על הטיול הזה, לא הספקתי לבקר במערב אוסטרליה או בטריטוריית הבירה של קנברה. 
בערב יצאתי לבלות באחד מהמועדונים בסידני. זהו הלילה האחרון שלי ביבשת העצומה הזאת, ואת הלילה הבא כבר אעביר בטיסה אל בנגקוק. כששבתי אל המלון שלי וניסיתי להירדם, התעוררתי מאזעקת אש בגלל איזה אדיוט, שהדליק סיגריה בחדר שלו. כך הלילה האחרון שלי באוסטרליה לא היה מי-יודע-מה שקט... אבל מחר אוכל לישון מספיק בטיסות.

להתראות, בית האופרה!

יום רביעי, 22 בינואר 2014

יום 122: הוברט

23.04.2010


הר וולינגטון

התחלתי קצת לאבד את מצב הרוח הטוב של טסמניה. זה אולי מאחר ואני עוזב אותה מחר וטס בחזרה לסידני. היום בבוקר נסעתי בשאטל מהוברט אל הר ווֶלִינְגְטוֹן (Mt. Welllington), שגובהו 1270 מ'. התצפית עצמה על הוברט וסביבתה הייתה יפה, אך הערפל הקשה על הצילום. מזג האוויר הקפוא גם לא תרם הרבה, ושמחתי שהבאתי איתי לכאן את המעיל החדש שקניתי בטורקי.

בהר וולינגטון
תצפית על הוברט מההר

שינוי בתכניות

חזרתי בצהריים אל האכסניה וחיפשתי אינטרנט-קפה כדי שאוכל לשוחח עם אמא בסקייפ. בארץ הוציאו אזהרת מסע לתאילנד, אליה אני אמור לקפוץ למספר ימים בין סידני וישראל. החלטתי לוותר על הביקור בתאילנד ולהמשיך ישירות מאוסטרליה לישראל. גם ללא קשר לאזהרת המסע, לא התחשק לי לעצור במדינה עם מנטליות שונה לגמרי מאלו שטיילתי בהן בחודשים האחרונים. דיברתי עם מוקד אל-על במלבורן, אך הם הסבירו לי שכל הטיסות כבר מלאות. הציעו לי טיסה חזרה לישראל בתחילת חודש מאי, אבל אני העדפתי לחזור מוקדם יותר הביתה. לא רציתי להגיע לתחושת מיאוס-מיצוי מאוסטרליה, אלא דווקא העדפתי לעזוב אותה עם רצון לעוד.
בסוף נמצא פתרון: אמא מצאה לי טיסה שתקדים את החזרה שלי ביום אחד ; הבשורה שימחה אותי, אבל פתאום הבנתי שזהו - הטיול באוסטרליה מגיע עוד מעט לסיומו. השינוי לא היה זול, מכיוון וזה לא היה השינוי הראשון שלי בכרטיס.

רוחות רפאים

שארית היום עברה בסידורים והתארגנות למחר. כבר מצאתי לי אכסניה/מלון עם חדר לבד בשכונת קינגס קרוס בסידני והזמנתי את המונית למחר בבוקר לשדה התעופה של הוברט. 
בלילה יצאתי לסיור ב"בית רדוף רוחות", שהיה די מיותר וטפשי. לא היו יותר מדי דברים אחרים לעשות בהוברט בערב, כך שזו הייתה האפשרות היחידה. אולי היה עדיף לצאת לביקור בבית רדוף רוחות בדנידין, ניו זילנד: יש לי הרגשה ששם הסיור היה יכול להיות יותר מפחיד ומעניין. אגב, מדהים עד כמה הוברט מזכירה את דנידין: בשתיהן יש מבשלת בירה גדולה ומפעל שוקולד של קדברי.
אין צרך לציין שלא ממש פגשתי רוחות רפאים בסיור ההוא.

הבית כביכול-רדוף-הרוחות

יום שישי, 17 בינואר 2014

יום 121: חצי האי טסמן

22.04.2010


אסון הגשר של הוברט

זה היה יום מצוין, למרות שבהיסטוריה של טסמניה שזורים חלקים לא ממש נחמדים. הצטרפתי לסיור של חברת Adventure Island Tours, שיצא מהוברט אל חצי האי טסמן (Tasman). כשעליתי אל הרכב קצת התבאסתי מהגיל המבוגר של שאר חברי הקבוצה ; כנראה שדווקא היום לא יטיילו איתי אירופיים צעירים. בסופו של דבר הקבוצה הייתה בסדר גמור, והמדריך - מארק, היה אחד מהמדריכים הטובים ביותר שהיו לי באוסטרליה. בכל תחנה שבה עצרנו מארק מצא סיפור מעניין הקשור לאותו מקום, ובטסמניה לא ממש חסר על מה לדבר.
התחנה הראשונה שלנו הייתה לתצפית על הוברט, שנתנה לי נקודת מבט חדשה ויפה עליה. מארק סיפר לנו על הגשר שמקשר בין מרכז העיר לפרברים: גשר טסמן מעל נהר דֶרְווֶנְט (Derwent). בערב אחד בשנת 1975 אניה גבוהה מדי נתקלה בגשר וגרמה לקריסתו. התמוטטות הגשר גבתה חיים על סיפון האניה וגם על הגשר עצמו: מכוניות שנסעו על הגשר באותו הרגע, לא הספיקו לבלום וצללו מגובה 45 מטרים אל תוך הנהר. באסון זה נהרגו 12 איש ורק במזל שתי מכוניות הצליחו לבלום ממש לפני הנפילה - שני הגלגלים הקדמיים שלהם כבר נפלו קדימה, אך הרכבים נשארו על הגשר (תמונה מהאסון). בנוסף למחיר הנורא של חיי אדם, ההתמוטטות הביאה לניתוק מרכז הוברט מאיזורי המגורים, מכיוון ואז גשר טסמן היה הגשר היחיד מעל הנהר. בתקופת החירום שלאחר האסון, מעבורות החליפו את הגשר שקרס. בהמשך הגשר תוקן, ובמקביל אליו נבנה גשר נוסף - כדי שיהיה גיבוי במקרה הצורך. כיום הלקח נלמד, ומכוניות אינן נוסעות על הגשרים כאשר יש אניה שעוברת מתחת לגשר.

מבט על הוברט עם גשר טסמן ברקע

מסגד ריצ'מונד?!

מהוברט נסענו אל הכפר ההיסטורי רִיצְ'מוֹנְד (Richmond) - אחד מהכפרים העתיקים של טסמניה, שכולל הרבה בתים היסטורים יפים. מארק חילק כאן דפים המסבירים על המבנים ההיסטורים של הכפר ושלח אותנו להסתובב בו באופן עצמאי. הבתים היו נחמדים, אך אני בעיקר נהנתי מהגשר העתיק של הכפר, שהוא הגשר העתיק-הפעיל ביותר באוסטרליה כולה (נבנה בשנת 1823). 
המבנה האחרון שהופיע ברשימה בדף היה "מסגד ריצ'מונד", שהוגדר כאחד ממבני הדת החשובים בעולם. לידו הייתה תמונה של הטאג' מאהל ההודי. מסתבר שלא כל המטיילים הבינו את הבדיחה הזאת ובאמת חיפשו את המסגד הנעלם של ריצ'מונד. אני מצאתי את עצמי מבקר בכנסייה הקתולית של הכפר. זה היה הביקור הראשון שלי בכנסייה בכל הטיול הזה, וזה רק מראה את אופיו השונה של הטיול מטיול עירוני באירופה.

הגשר של ריצ'מונד. שרד יותר טוב מגשר טסמן של הוברט

ההיסטוריה האפלה של טסמניה (חלק שני) / או: הכלבים האומללים

לאחר הביקור בריצ'מונד השלווה, מארק הסיע את הקבוצה אל עבר חצי האי טסמן. חצי האי מחובר אל היבשה ברצועת אדמה צרה, שרוחבה עשרות מטרים בלבד באיזור הצר ביותר שלה. תחילה צפינו אל האיזור מתצפית מפרץ הפיראטים (Pirates' Bay) ואחר כך נסענו אל האיזור הצר עצמו - אִיגֶלְהוֹק נֵק (או צוואר הנשר-נץ... Eaglehawk Neck).

תצפית על חצי האי טסמן לפני חציית איגלהוק נק
כאן ממשיך הסיפור על ההיסטוריה האפלה של טסמניה: חצי האי טסמן שימש בעברו כמושבת עונשין לפושעים המסוכנים מכולם. מארק תיבל את הנסיעות באיזור בסיפורים על פושעים מפורסמים שהיו כלואים כאן, ועל אחד מסוים שהיה היחיד שהצליח להימלט (ועוד פעמיים) ממושבת העונשין. 
כדי להרתיע את העבריינים מלברוח, השומרים הפיצו שמועות שמי הים מסביב לחצי האי מלאים בכרישים. כך רצועת האדמה הצרה של איגלהוק נק הייתה אפשרות המילוט היחידה מחצי האי. לאורך אותה רצועה קשרו הבריטים כלבים גדולים, שמטרתם הייתה לתפוס אסירים נמלטים ולהעיר את השומרים הבריטים. היום נמצאת במקום אנדרטה לזכר אותם כלבים אומללים.

האנדרטה לכלבים של איגלהוק נק

ההיסטוריה האפלה של טסמניה (חלק שלישי) / או: מושבת העונשין

חציית איגלהוק נק הביאה אותנו אל חצי האי טסמן, ושם הגענו לאתר העיקרי של הסיור - מושבת העונשין של פוֹרְט אַרְתוּר (Port Arthur). הבריטים הביאו לכאן את אסיריהם והפכו את המקום לגיהנום עלי אדמות. כיום נמצא במקום אתר היסטורי המציג את המבנים, שבנו האסירים, וגם מוזיאון המספר את סיפורם של חלק מאותם אסירים. כרטיסי הכניסה למוזיאון והאתר הם אינטראקטיבים: כל מבקר מקבל קלף מתוך חבילת קלפי משחק, ואותו הקלף "מוביל" את המבקר לסיפור של אסיר מסוים בתצוגה. אני חיפשתי את האסיר "שלי" לפי קלף האס-עלה שקיבלתי, והקדשתי כמה דקות כדי לקרוא את סיפור חייו.

לכל אסיר יש סיפור
הסתובבתי זמן רב ברחבי מושבת העונשין של פורט ארתור. עברתי בין המבנים היפים ויצאתי גם לשייט קטן סביב "אי המתים" ואתר הכלא של הנערים. כן, מסתבר שהבריטים אף שלחו נערים צעירים אל הגיהנום שהיה כאן. עם כל השלווה מסביב, מאד קשה לדמיין איך נראה המקום בשיאו כבית כלא ענק. 
מושבת העונשין של פורט ארתור נסגרה בשנת 1877. במהלך המאה ה-20 הפכה פורט ארתור למוקד תיירותי.

בפורט ארתור
מבט על פורט ארתור בזמן השייט

ההיסטוריה האפלה של טסמניה (חלק רביעי) / או: הטבח

למרבה הצער, במושבת העונשין לא מסתיימת ההיסטוריה הנוראית של המקום הזה. בשנת 1996, הרבה אחרי שפורט ארתור הפכה למוקד משיכה לתיירים, אירע בה אירוע איום. ב-28 לאפריל הגיע לאתר אדם בשם מרטין בריאנט עם נשק אוטומטי והחל לירות לכל עבר. 35 אנשים נרצחו במה שנודע בתור "הטבח של פורט ארתור" - חלקם תיירים וחלקם עובדי המוזיאון. כיום נמצאת אנדרטה לזכרם בפורט ארתור.
מדהים כמה רוע ידע המקום השלו הזה...

חלק מאנדרטת הזיכרון לטבח של פורט ארתור

כפר ה"דו" וכמה סלעים

לאחר הביקור בפורט ארתור נסענו לראות כמה תצורות סלעים לחופיו של חצי האי טסמן: "קשת טסמן" ו"מטבח השטן". בדרך חזרה מארק לקח את הקבוצה דרך הכפר ה"דוּ" (Doo Town). בשנת 1935 אחד מתושבי הכפר תלה על ביתו שלט המתכתב עם שם הכפר: "Doo I 99". אחריו משחקי המילים המשיכו, כשבכל בית תלו שלט אחר עם המילה "Doo". כיום ניתן למצוא כאן שלטים של "Doo me" ,"Just doo it", "Doo-Little", "Yabba Dabba Doo" ואפילו אחד פטריוטי - "Didgeri-doo". רעיון ממש טפשי, אבל זה כנראה חוש ההומור הטסמני המיוחד.
אל הוברט עצמה שבנו בערב, והספקתי לקבוע לעצמי נסיעה לתצפית בהר וולינגטון למחר.

קשת טסמן

יום חמישי, 16 בינואר 2014

יום 120: הוברט

21.04.2010


פגישה מפתיעה

קרה היום דבר מדהים, כשעמדתי הבוקר מחוץ לאכסניה שלי בלונססטון. המתנתי לרכב שיאסוף אותי עד התחנה המרכזית, שם אקח את האוטובוס לבירת טסמניה, הוֹבַּרְט (Hobart). בזמן ההמתנה עצר לידי רכב של חברת טיולים, וממנו לפתע יצאה מישהי והתחילה לצעוק לעברי: "נמרוד! נמרוד!" לקח לי כמה שניות לזהות את קאט, הגרמניה שהכרתי לפני למעלה מחודש בספארי הקאנו ליד נוסה. היא חצתה את הכביש מהר, רצה אלי והתחילה לדבר איתי בגרמנית. הייתי צריך לעצור אותה ולהזכיר לה שאני לא ממש דובר או מבין גרמנית. דיברנו למשך כמה דקות, מחליפים חוויות מהטיול - עד שהגיע הזמן להיפרד. היה מוזר לפגוש אותה שוב, בעיקר בהתחשב בגודלה העצום של אוסטרליה.

האכסניה שלי בלוננסטון

בירת טסמניה

האוטובוס אל הוברט הגיע בזמן, והצלחתי להגיע אל אכסניית Hobart Hostel לפני הפסקת הצהריים הארוכה שלהם. האכסנתי כאן בחדר מרובה מיטות, שכמעט לא התמלא בימים הבאים.
בהוברט עצמה נראה שיש פחות מוקדי עניין מאשר בלוננסטון הקטנה. יצאתי אל רובע סַלָמָנְקָה פְּלֵייס (Salamanca Place) הסמוך לנמל. הבתים ברובע בנויים מאבן חול זהובה, ובאיזור יש אינספור גלריות אמנות וחנויות מזכרות מיוחדות. בימי שבת נפתח ברובע סלמנקה שוק מקומי, שמהווה אבן שואבת למקומיים ותיירים.

בתי אבן חול בהוברט
מסלמנקה הלכתי אל ה-Battery Point, שבעברה מוקמו בה סוללות תותחים (ומכאן שמה). ויתרתי על הכניסה למוזיאון נַרִינָה (Narryna), שנראה לי משעמם לפי הברושור - אז רק צילמתי אותו מבחוץ והמשכתי בדרכי. העדפתי להסתובב היום ברחובותיה של הוברט ולהכיר אותה ברגל.
את אחר הצהריים העברתי באיזור הקניות של מרכז הוברט: רחוב אליזבת' והקניון הפתוח שלו. משם הלכתי לחפש את סניף הסופרמרקט המרוחק שראיתי במפת העיר. ההליכה אל הסופרמרקט הייתה אולי ההליכה הארוכה ביותר שעשיתי בטיול הזה בשביל לקנות אוכל ; הוא פשוט היה ממוקם מאד רחוק מהמרכז.
בערב די שיעמם לי. לא היה משהו מיוחד לעשות בהוברט בלילה. אז נחתי - מחר מצפה לי סיור מאורגן ויום ארוך בפורט ארתור.

מוזיאון נרינה

יום שישי, 10 בינואר 2014

יום 119: לונססטון

20.04.2010


שייט בנהר תמר

החלטתי שאני מאד אוהב את טסמניה. אולי זה לא המקום עם האטרקציות היפות ביותר באוסטרליה, אך בהחלט יש לו את הקסם שלו. אפילו בעיר כביכול-משעממת כמו לונססטון אפשר למצוא מה לעשות. נכון - אם הייתי נשאר פה לתקופה ארוכה מאד, הייתי מרגיש "תקוע" כאן ; אבל יומיים בלונססטון השקטה אחרי הביקור במלבורן הענקית הם דבר מצוין לנפש.
הרשתי לעצמי להתעורר מאוחר מהרגיל, שזה בשבילי בסביבות 8:30. קמתי בעצלתיים לגלישה באינטרנט האיטי והלא-יעיל של האכסניה, ואחר כך יצאתי לסיבוב קצר בעיר. תחילה קניתי לי את דגל טסמניה, ומשם המשכתי אל רציף ההפלגות בנהר תמר.
הגעתי אל הרציף ממש לפני שההפלגה יצאה, שילמתי בזריזות בדלפק ומיהרתי אל הסירה. כשעליתי אל הסירה הבנתי שהמוכר הכרטיסים החזיר לי עודף שגוי - 10$ יותר ממה שהיה צריך. החלטתי לשוב אליו לאחר ההפלגה כדי להשיב לו את הכסף שלו.
ההפלגה התחילה בשייט קצר בנהר תמר, ומשם המשיכה לתוך האשד של נהר תמר - ה"קטרקט" (Cataract). ההפלגה בקטרקט הייתה חלקו היפה יותר של השייט: הסירה עברה בתוך הערוץ הצר, כשהיא מוקפת בקירות סלע. למרות שמו, "נהר תמר" הוא לא באמת נהר - הוא מתמלא מדי יום במי גאות מלוחים מהים. הוא נקרא ע"ש נהר תמר בבריטניה, ומקור השם "תמר" הוא כנראה עיוות של שם קדום של הנהר הבריטי.

לונססטון ונהר תמר
בתוך הקטרקט
כשהשייט הסתיים חזרתי אל המשרדים של חברת ההפלגות Tamar River Cruises כדי להשיב את עשרת הדולרים העודפים שהביאו לי. האנשים בקבלה היו קצת בהלם ממני ונתנו לי בחזרה מתנות מחנות המזכרות שלהם, בשווי של יותר מעשרה דולרים. מסתבר שמאד כדאי להיות הוגן.

סיור רגלי בקטרקט

חזרתי אל האכסניה שלי, החלפתי בגדים ויצאתי לסיור עצמאי בן שעתיים בקטרקט. בקירות הערוץ יש מסלול הליכה נחמד, שהלכתי לאורכו עד שהגעתי לפארק קטן וחביב עם בריכה ציבורית וטווסים. חציתי גשר תלוי בפארק השקט, וממנו המשכתי במסלול מעגלי בחזרה אל העיר והאכסניה. 
בערב הייתה הפסקת חשמל ארוכה באכסניה, כשבחוץ התחילה להתפתח סערה. מסתבר שאפילו להפסקות חשמל יכולה להיות אווירה קסומה, אם הן מתרחשות בטסמניה. 

בהליכה בקטרקט
לקראת קצה מסלול ההליכה

יום רביעי, 8 בינואר 2014

יום 118: לונססטון

19.04.2010


בוא לטסמניה

השכם בבוקר יצאתי מהאכסניה שלי כדי לתפוס את השאטל של Sky Bus ממלבורן אל נמל התעופה. ההמתנה לטיסה הייתה די מורטת עצבים: לפתע ביטלו את אחת מהטיסות האחרות בלי שום התראה מוקדמת, ואז גם הטיסה שלי התעכבה. כבר עברו לי בראש מחשבות מה לעשות במידה והטיסה מבוטלת, ואיך אגיע אל טסמניה בדרך חלופית. למזלי, הטיסה יצאה לבסוף - אמנם באיחור - אבל כמובן שזה עדיף על ביטול. זו הייתה הטיסה הקצרה ביותר שלי בטיול הזה: תוך פחות משעה נחתתי בלוֹנְסֵסְטוֹן (Launceston) - העיר השנייה בגודלה בטסמניה. לקראת הנחיתה הצלחתי לצלם את נהר תמר (Tamar) הסמוך לעיר.

נהר תמר, מבט מהמטוס

ההיסטוריה האפלה של טסמניה (חלק ראשון)

טסמניה הייתה המדינה השישית בה ביקרתי באוסטרליה, וגם האחרונה (חוץ מהחזרה הצפויה לניו סאות' ווילס). היא נקראת על שמו של מגלה ארצות פחות "פופולרי" באוסטרליה - אייבל טסמן. טסמן פספס במסעו הראשון ב-1642 את אוסטרליה העצומה, והגיע "רק" לניו זילנד וטסמניה. הוא היה לאדם הראשון שתיעד את קיומה של טסמניה - ואילו קפטן קוק הידוע הגיע אליה אחריו. המגלים הראשונים לא ידעו שמדובר באי, וחשבו כי טסמניה היא חלק מקו החוף של אוסטרליה. רק בסוף המאה ה-18 פלינדרס (כן, אותו אחד מהשמורה של אי הקנגורו) הוכיח שטסמניה היא אי, בכך שהקיף אותה. 
בטסמניה הייתה בעבר קהילה אבוריג'ינית, שנעלמה עם הגעתו של האדם הלבן. העימות בין הטסמניים לבריטים נקרא "המלחמה השחורה". העימות הזה הביא להשמדת העם הטסמני, כתוצאה מרצח יזום של הבריטים, חטיפת המתיישבים לצורכי עבדות, ומחלות שהביא איתו האדם הלבן אל הקהילה הלא-מחוסנת. וכך - מעם שמנה כמה אלפי אנשים לפני הגעת הבריטים, נשארו רק ארבעה אבוריג'יניים-טסמנים בשנת 1869. הטסמנית האחרונה נפטרה בשנת 1876 ובכך הוכחד העם הטסמני.

דגל טסמניה

דגל טסמניה הוא דגל אוסטרלי "קלאסי" - נס בריטי עם סמל מדינת טסמניה. אין הסבר הגיוני לבחירת האריה כסמלה של מדינה, שהטבע וההיסטוריה שלה רחוקים כל כך מהאריות של אפריקה ואירואסיה. כנראה שהסמל נבחר כדי לחזק את הקשר הבריטי אל המקום.

דגל טסמניה

ניו זילנד?!

מנמל התעופה הקטן של לונססטון נסעתי במונית עם עוד שתי מטיילות אל מרכז העיר. האכסניה שהזמנתי לי כאן הייתה מקום קסום בשם Launceston Backpackers - ופה התחלתי להבין מדוע משווים את טסמניה לניו זילנד. לא רק שהאי עצמו דומה מבחינת נופיו לארץ-הענן-הלבן-הארוך, אלא שגם האווירה כאן מאד דומה: האכסניה הייתה למעשה בית פרטי שהוסב להוסטל (כמו בניו זילנד), היחס פה היה אישי והמחירים נמוכים יותר (כמו בניו זילנד) ואפילו היה כאן חתול שהסתובב בחצר (כמו בניו זילנד, וגם כמו בישראל). וסוף סוף אחרי מלבורן ההומה והרועשת, חזר לי החיוך אל הפנים.
שילמתי כאן סכום נמוך יחסית לחדר עם עוד שני אנשים, אך למעשה שהיתי בו לבד. תחושת הפרטיות הזו הייתה מדהימה, אחרי חודשים של לינה באכסניות משותפות. 

ליד האכסניה שלי. כל כך ניו זילנד.

מרכז לונססטון

לקחתי את מדריך הלונלי פלאנט שלי ויצאתי לסיבוב במרכז העיר, כדי לחפש את האתרים המומלצים ביותר. חנות המטריות שפורסמה במדריך, נראתה בעיניי די סתמית ולא מעניינת. דווקא אוסף העיצוב בעץ היה הרבה יותר יפה ומיוחד.
בפארק המרכזי של לונססטון (City Park) נמצאת מסיבה-כלשהי מכלאה של קופי מקוק יפנים. גם הפארק עצמו הוא מקסים, שקט ופסטרולי. 
טיילתי מעט במרכז העיר, התרשמתי מהבנייה היפה ומהשקט המרגיע. לקראת הערב עברתי במרכז המידע לתיירים ובסופרמרקט כדי להצטייד בקצת אוכל. ועדיין לא יצאה ממני התחושה שטעיתי בדרך והגעתי שוב לניו זילנד.

קוף מקוק בפארק של לונססטון 
היובל של נהר תמר

יום שבת, 4 בינואר 2014

ימים 116-117: מלבורן

17.04.2010


הסוכן שעיצבן אותי

הבוקר נכנסתי לסוכנות טיולים קטנה מול האכסניה כדי לקבוע לעצמי טיול של יום אחד בזמן שהותי בטסמניה. הסוכן לא הצליח למצוא משהו במחיר יותר טוב מזה שמצאתי לבד באינטרנט, ובלי לשאול אותי הוא פשוט הזמין עבורי את שני הסיורים שהתעניינתי בהם. כשאמרתי לו שהמחיר לשני הטיולים לא מתאים לי, הבחור המעצבן טען שאני צריך לשלם 50% דמי ביטול על שני הסיורים. התחלתי להסביר לו שאני ממש לא חייב לשלם בגלל הטעות שהוא ביצע והזמין סיור לפני שסגרנו את העסקה (והוא כלל לא ראה את כרטיס האשראי שלי יוצא מהארנק). לאחר ויכוח קצר וקצת עצבים הגענו להסכמה שאזמין רק את הסיור שמאד רציתי - לפורט ארתור. העיקר שלבסוף לא שילמתי על הסיור יותר מהמחיר שמצאתי באינטרנט.

מוזיאון ההגירה

מהסוכנות הלכתי אל מוזיאון ההגירה, שממוקם ברחוב פלינדרס באמצע הדרך מהאכסניה שלי אל כיכר הפדרציה. אוסטרליה היא בבסיסה מדינת מהגרים, למרות שהיום כבר חלות הגבלות על ההגירה אליה. המוזיאון מציג את תרבויות המהגרים העיקריות שהגיעו לאוסטרליה ואת השפעתן על החברה האוסטרלית המודרנית. אין מקום טוב למוזיאון הזה יותר מאשר מלבורן הענקית עם אוכולוסייתה הרב-גונית.

מיצג של ספינה במוזיאון ההגירה

סיבובים בעיר

בשארית היום הזה הסתובבתי במרכז העסקים עמוס-האנשים של מלבורן: עברתי שוב ליד הספריה המפורסמת והגעתי אל שוק ויקטוריה הענק כדי לחפש מציאות. השוק כאן דומה באופיו לפדי-מרקט של סידני, אך הוא יותר פתוח ומאוורר (ולא ממוקם מתחת לקניון ענק). קניתי לעצמי רק זוג תחתונים עם עיטור של הסימפסונס ; לא הצלחתי למצוא כאן דגל של מדינת ויקטוריה לאוסף הדגלים שלי.
בערב יצאתי קצת לרובע פראהן, אך שבתי מוקדם לאכסניה בגלל עייפות איומה. המצב בחדר הנורא שלי לא היה טוב: אחד ההולנדים הצעירים השתכר והחליט שהוא הולך ערום בחדר, עד שאחת מהבנות צעקה עליו: "אני לא רוצה לראות את הזין שלך!". לקראת השעה שלוש חלק מהתרמילאים חזרו אל החדר, הרעישו, פתחו את החלון לרחוב הרועש והעירו אותי. זינקתי מהמיטה בעצבים וטרקתי את החלון בכוח - משאיר אותם המומים. למחרת אחד מהם דאג להתנצל בפניי על הרעש שהם עשו. 

18.04.2010


האתאיסט שהעז להעיר למוזיאון היהודי

היום יצאתי לרוב סַנְט קִילְדָה (St. Kilda), שבו מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באוסטרליה. כאן גם נמצא המוזיאון היהודי של אוסטרליה. שילמתי עבור כרטיס שכלל גם ביקור מודרך בבית הכנסת האורתודוכסי הסמוך. הסיור במוזיאון עצמו היה עצמאי ; הוא היה מאד מקיף וכלל תצוגות על ההיסטוריה היהודית, השואה, היהודים באוסטרליה ועל חגים ומסורת יהודית.
בתצוגת החגים סידרו בתוך חדר עגול את כל חגי ישראל, לפי סדר הגעתם בשנה העברית. ואז שמתי לב לטעות(!) - יום העצמאות הופיע בסדר השנתי אחרי חג השבועות, במקום לפניו. קראתי לאחת מעובדות המוזיאון כדי להעיר לה על הטעות ; היא נראתה די מופתעת מזה שהם לא עלו על זה עד עכשיו. פדיחות.
מהמוזיאון המשכתי אל הטיילת לאורך הים, שהתקיים בה שוק יום א' של אמנים. לא קניתי כאן מזכרת, אבל מאד התרשמתי מהכניסה המצועצעת לפארק השעשועים הסמוך, בעל השם הגנרי "לונה פארק".

הלונה פארק של מלבורן

מקדש הזיכרון

מרובע סנט קילדה המשכתי ברגל אל האתר המרשים ביותר במלבורן - מקדש הזכרון (Shrine of Remembrance). זהו מונומנט עצום שהוקם לזכרם של החללים ממדינת ויקטוריה במלחמת העולם הראשונה. כיום הוא מוקדש לכל החללים האוסטרלים, ומתקיימים בו טקסים ביום הזיכרון האוסטרלי וביום ה-ANZAC. 
קשה לתאר כמה מקדש הזיכרון הוא מרשים: בנייתו הסתיימה בשנת 1934, והוא מעוטר בפסלים ואנדרטאות לזכר החללים. בתחילת המילניום הוסף לו מרכז מבקרים, שמאפשר ללמוד ולהכיר את גבורת החיילים האוסטרלים במלחמות.

מקדש הזיכרון
את היום הזה קינחתי בתצפית ממקדש הזיכרון על מלבורן ; אפשר לטפס במדרגות אל המרפסת העליונה שלו כדי לצפות בגנים הפסטורלים שמסביבו. ואז, כל כך רחוק מהבית - באמצע מקדש הזיכרון האוסטרלי, הבנתי שהביקור שלי כאן נפל על ערב יום הזיכרון של ישראל. ופתאום נמלאתי געגועים הביתה.
הביקור כאן היה סיום טוב לשהות שלי במלבורן, שדווקא לא הייתה אחד משיאי הטיול. חיכיתי בקוצר רוח לטיסה שלי מחר אל המדינה האחרונה בה אבקר באוסטרליה.

מבט על מרכז מלבורן ממקדש הזיכרון
המדרגות אל המקדש