יום 66: וואנצ'אקו

06.02.2013

כפר הדייגים והגולשים

נסיעת הלילה הייתה שווה כל סול ששילמתי עליה. זו אולי הייתה נסיעת האוטובוס בה ישנתי הכי הרבה במהלך הטיול: מתוך תשע שעות באוטובוס, הצלחתי לישון כשבע שעות. בבוקר, הווי-פיי של האוטובוס חזר לפעולה, כנראה בגלל הקירבה לעיר הגדולה טְרוּחִיוֹ (Trujillo). 

התכנון המקורי שלי היה להישאר באחד מהמלונות שבטרוחיו, אך מסתבר שכל האכסניות הנחמדות נמצאות דווקא בכפר הדייגים ווַאנְצָ'אקוֹ (Huanchaco), הסמוך לעיר הגדולה. למעשה, וואנצ'אקו היה מוגדר בעבר ככפר דייגים, ואילו היום הוא הפך לעיירת תיירים וגולשים קטנה, הפרושה לאורך רצועת החוף. עם ההגעה לתחנת האוטובוס של טרוחיו, אסף אותי נהג מונית מקומי והסיע אותי אל עבר וואנצ'אקו ; הנסיעה ארכה כחצי שעה, ובמהלכה עברנו סמוך לאתר התיירותי המרכזי של האיזור: ארמון הבוץ של צ'אן צ'אן, שבו אבקר מחר.

האכסניה שהזמנתי לעצמי כאן הייתה ממוקמת בקצה העיירה: Cocos Beach. זה היה מקום חביב, שנמצא מספר מטרים מרצועת החוף של וואנצ'אקו. קיבלתי לעצמי חדר לבד, שבמקור היה מיועד לחמישה אנשים. לאחר ההתמקמות בחדר, מסרתי סל כביסה בקבלה של האכסניה וקבעתי דרכם את הסיורים שלי למחר. 

האכסניה שלי בוואנצ'אקו

שלט נתיב מילוט בזמן צונאמי. חיוני לעיירה הפרושה לאורך חוף האוקיאנוס השקט

מסעדה קטנה ומקסימה

מרבית המסעדות של וואנצ'אקו מוקדשות למאכלי ים. אני, בתור שונא מושבע של מוצרים שמגיעים מהים - הייתי חייב לחפש משהו אחר. לשמחתי, מצאתי מסעדה, שהומלצה במדריך של "לונלי פלאנט" - אוֹטְרָה קוֹסָה שמה (Otra Cosa). זוהי מסעדה צמחונית בבעלות הולנדית, עם מרפסת המשקיפה על רצועת החוף של וואנצ'אקו. תחילה הזמנתי כאן מנת פלאפל עם רוטב שום (וקיבלתי שלושה כדורי פלאפל גדולים וטעימים). בסוף הארוחה הזמנתי קינוח בצורת יוגורט עם פירות. הייתי משוכנע שאקבל יוגורט קטן וצנוע, ולכן הייתי מופתע לראות את גודלה של המנה. הצלחתי לסיים את רובה, למרות שכבר נהייתי מלא לגמרי ולמרות הרגישות שלי ללקטוז. 

חזרתי למנוחת צהריים באכסניה. כשהתעוררתי, העברתי את שארית הערב בקפיצה קטנה לאוטרה קוסה ובארוחת ערב במסעדה של האכסניה. לקראת השקיעה הלכתי לאורכה של הטיילת של וואנצ'אקו. היא הייתה עמוסה בתיירים ובגולשים. על החוף היו סירות רבות מקנה צמח הטוטורה המקומי.

היום הרגוע הזה פינה לי קצת זמן למחשבות ; פתאום הבנתי שסוף הטיול שלי מתקרב. גיליתי שיש לי סוג של "יום מיותר" לפני עזיבת פרו ותהיתי האם לנסות להגיע לעיירות מנקורה וטומבס. בכל מקרה, עדיין לא הייתי צריך להחליט לאן ללכת - ואחשוב על כך גם מחר.

מנת היוגורט הענקית של אוטרה קוסה

בטיילת של וואנצ'אקו 

סירות טוטורה על חופה של וואנצ'אקו

יום 65: לימה

05.02.2013

המרכז הישן של לימה

לא נותרו לי אתרים רבים בלימה, ואת היום האחרון שלי בעיר החלטתי לנצל לטובת ביקור במרכז ההיסטורי שלה. נסעתי בבוקר עם מונית אל מרכזה הישן של העיר ; הנסיעה הייתה ארוכה יחסית למה שציפיתי, וכך לימה הראתה לי בפעם המי-יודע-כמה את גודלה העצום. נהג המונית הוריד אותי סמוך לפלאזה דה ארמאס המטופחת ואני מיהרתי אל עבר בית הממשל, שמכיוונו בקעו צליליה של תזמורת מנגנת מארשים צבאיים.

לאחר שסיימתי לצפות ולהאזין לתזמורת, ניגשתי אל נציג של סוכנות התיירות הממשלתית - iPeru, כדי לקבל ממנו מפה והמלצות על אתרים במרכז העיר.

הכיכר המרכזית של לימה

התזמורת הצבאית

כנסיית סן פרנסיסקו

הליכה קצרה מהכיכר הראשית הביאה אותי אל כנסיית סן פרנסיסקו (San Fransisco), בה נערך באותם הרגעים טקס כלשהו. נרשמתי לסיור המודרך במוזיאון של הכנסיה, שמשמשת גם כמנזר של נזירים פרנסיסקניים. הסיור הועבר בשפה האנגלית וכלל הדרכה מקיפה ברחבי הכנסייה, המנזר והקטקומבות. מתחת למנזר נמצאים מאות קברים עם שרידי עצמותיהם של עשרות אלפי בני אדם. העצמות המתפוררות מסודרות כאן בתאי-ענק ויוצרות מחזה מורבידי עד מאד. מתוך הכבוד למתים ולמקום עצמו, אסור היה לצלם בקטקומבות או בכנסיה. למזלי, לא ידעתי על האיסור הזה כשנכנסתי קודם לכן לטקס בכנסייה, וכך הספקתי לצלם במהלכו מספר תמונות.

כנסיית סן פרנסיסקו

בתוך הכנסיה

מנזר סנטו דומינגו

חזרתי אל הכיכר הראשית של לימה, והלכתי הפעם בכיוון ההפוך - אל עבר מנזר סנטו דומינגו (Convento de Santo Domingo). במנזר הנחמד יש מספר חצרות פנימיות יפות ומלאות בצמחיה, ומרתף בו קבורה נזירה-קדושה מקומית.

חצר פנימית במנזר סנטו דומינגו

ערב אחרון בלימה

לאחר ארוחת צהריים במרכז העיר, שבתי במונית אל שכונת מיראפלורס. בערב נפגשתי עם רנזו, והלכנו לאכול שוב  ב-4D. בסיום הארוחה הזמנתי אותו אל האכסניה, והוא ליווה אותי ואת התיקים שלי במונית אל טרמניל האוטובוסים של לימה. כאן עליתי אל אוטובוס של חברת אולטורסה לכיוון העיר טרוחיו. סיגנל האינטרנט נעלם מהר מאוד עם תחילת הנסיעה, ואני העדפתי שלא להתעצבן ופשוט להירדם במושב שלי באוטובוס הפאר. ציפתה לי נסיעת לילה של כעשר שעות עד שאגיע אל צפון פרו. 

האוטובוס של אולטרוסה

יום 64: לימה

04.02.2013

מוזיאון לארקו

הבוקר שלי עבר בעצלתיים באכסנייה ועם קפיצה קצרה לסניף הדואר למשלוח הגלויה של לימה. החלטתי לנסוע היום אל עבר מוזיאון לַארְקוֹ (Museo Larco) באמצעות תחבורה ציבורית. הניסיון הזה כשל כי לא הצלחתי להבין לאן כל מונית שירות מגיעה. החלטתי לדחות את הנסיעה למוזיאון, והלכתי לאכול באותה מסעדה בה ישבתי עם רנזו אמש. ניצלתי את הווי-פיי של המקום כדי לסמס לרנזו ולשאול על דרכים פשוטות להגעה למוזיאון. הוא אמר שזה יהיה מסובך מדי להגיע ממיראפלורס אל המוזיאון והמליץ לי לשלם טיפה יותר כסף ולקחת מונית. אז זה מה שעשיתי.

הנסיעה במונית לא הייתה קצרה, והרגשתי בה כמו ברכבת הרים. הנהג נסע מאד מהר ופנה פניות חדות ברחובותיה של לימה. למזלי, הגעתי בחתיכה אחת אל מוזיאון לארקו ושילמתי לנהג את 15 הסולים על הנסיעה. לפחות הוא לא שדד או חטף אותי ליעד לא ידוע.

מוזיאון לארקו ממוקם בבניין מהמאה ה-18, ונקרא על שמו של אחד מהארכיאולוגים המפורסמים של פרו - רפאל לארקו. לארקו גילה ממצאים רבים מהתרבויות הפרה-קולומביאניות, שקדמו לאינקה ולספרדים, ופתח את המוזיאון הזה כשהיה בן 25 בלבד. זהו מוזיאון גדול, שמכיל ממצאים מתקופה, המתפרשת על כ-4000 שנה בהיסטוריה הפרואנית. התרשמתי בעיקר מהכדים של תרבויות המוֹצֶ'ה והצִ'ימוּ מצפון פרו ; יש לכדים אלו מבנה ייחודי עם ידית מעגלית, שממנה יוצאת פיה אנכית.

הכניסה למוזיאון לארקו עם דגל פרו

כדים של תרבות מוצ'ה (או צ'ימו)

כשחשבתי שסיימתי עם המוזיאון, נכנסתי לאחד מהמחסנים הצדדיים שלו. במחסן היו עוד אלפי פריטים ארכיאולוגים מסודרים ומקוטלגים בארונות זכוכית. אותם פריטים פשוט לא זכו להיכנס כמוצגים בוויטרינות היפות של המוזיאון. עם הכמות שאוחסנה בארונות כאן, אפשר לפתוח בקלות עוד כמה מוזיאונים נפרדים.

במחסן הצדדי של מוזיאון לארקו

הביקור במוזיאון לארקו אינו שלם בלי קפיצה קטנה לגלריה האירוטית שלו. הגלריה כוללת פסלים של בני אדם וחיות במגוון תנוחות אירוטיות, או פשוט פסלים בצורת אברי מין ענקיים. בסרטון המידע של המוזיאון היה הסבר כלשהו על הגלריה, שניסה לומר שהפסלים בה מייצגים את הדואליות של הטבע. לדעתי האישית זה פשוט היה סוג מוקדם של פורנו.

לאחר הביקרו בגלריה האירוטית, עזבתי את מוזיאון לארקו. ביציאה נתקלתי לראשונה בכלב פרואני קירח. זהו זן כלבים מכוער להחריד, ויקר באופן לא פרופורציונאלי לכיעורו.

חיות במגוון תנוחות בגלריה האירוטית

עוד מוצג בגלריה האירוטית

הכלב הקירח

 עוד פירמידת חימר

ממוזיאון לארקו חזרתי אל האכסניה למקלחת קרה ומרעננת. לאחר שיחות סקייפ עם המשפחה, יצאתי אל עבר פירמידת החימר השנייה של לימה - וואקה יוּיָאמַארְקָה (Huaca Hullamarca). לצערי, האתר היה סגור היום למבקרים, אז עשיתי מה שישראלי טיפוסי עושה: דחפתי את המצלמה מעבר לגדר וצילמתי כמה תמונות של המקום. בכל זאת, לא רציתי שההגעה שלי לכאן תהיה לחינם...

פירמידת החימר השניה, צילום מהגדר

לארקומאר

בערב יצאתי עם רנזו אל עבר לַארְקוֹמַאר (LarcoMar), מתחם קניות, הנקרא על שמו של אותו לארקו, וממוקם סמוך לים (Mar בספרדית). ציפתה לנו הליכה די ארוכה משכונת מיראפלורס אל הים ובחזרה. לא הצלחתי לראות הרבה מקו החוף של לימה עקב החשכה, אך לפי תאורת הלילה הבנתי עד כמה העיר עצומה בגודלה. בלארקומאר ישבנו בבית קפה מקומי בעל השם הישראלי-למדי "קפה קפה", ואחר כך שבנו באיטיות בחזרה אל מיראפלורס. 

ימים 62-63: לימה

02.02.2013

אל בירת פרו

הגעתי לתחנת האוטובוסים של נאסקה עוד לפני השעה שבע, ושמחתי לגלות שהאוטובוס כבר מוכן ליציאה. העמסת התיקים על האוטובוס הייתה זריזה ומיד יצאתי לכיוון עיר הבירה של פרו, משאיר מאחוריי את המדבר העצום. לצערי, האינטרנט האלחוטי של האוטובוס לא פעל בנסיעה הזאת, ובנוסף לזה - במושב שמולי ישבה סבתא פרואנית מעצבנת ורועשת. במהלך כל הבוקר היא קיבלה שיחות טלפון ודאגה שכל האוטובוס יישמע על מה היא מדברת. רק לאחר שעתיים של רעש היא נרגעה (או שבעצם, התרוקנה לה הסוללה).

האוטובוס הגיע אל לִימָה (Lima) מוקדם מהצפוי. זהו מטרופולין עצום, שעם פרבריו כולל בערך תשעה מיליון תושבים. לאחר ההגעה אל טרמינל האוטובוסים, נסעתי במונית אל האכסניה שלי בשכונת מִירַאפְלוֹרֶס (Miraflores). לפני הגעתי ללימה שמעתי עליה שמועות נוראיות: צריך להיזהר מנהגי המוניות שלא ישדדו אותך, כל השכונות מסוכנות חוץ ממיראפלורס וכד'. אלו שמועות שחוזרות על עצמן כמעט בכל עיר גדולה בדרום אמריקה. אני מניח שפשוט צריך להיזהר כאן באופן כללי, וכמו בכל מקום אחר בעולם - לנסוע רק עם מוניות מורשות.

האכסניה שלי הייתה אכסניה בבעלות ישראלית - HosteLima, הממוקמות באופן נוח בלב שכונת מיראפלורס. זיו, הבעלים של המקום, ידע מיד לזהות שאני לא מטייל ישראלי "קלאסי"וכיוון אותי לאתרים הספציפיים שרציתי לראות בעיר. דווקא מהמטיילים האחרים באכסניה טיפה התאכזבתי - אלה היו ישראלים מהסוג הערסי-מעצבן, ולא מהסוג שהייתי שמח לפגוש. החדר שלי כאן היה חדר גדול עם מיטות קומותיים גבוהות, אך כבר התרגלתי חזרה לשינה במיטות כאלו אחרי שני הלילות האחרונים בנאסקה.

הבנתי די מהר שאין לי מה לחפש כאן בלימה: זו עיר ענקית, אך עם מעט אתרים תיירותים משמעותיים. זיו עזר לי להזמין את האוטובוס שלי מכאן אל היעד הבא שלי - טרוחיו. את היום הראשון בלימה העברתי בעיקר בשיטוטים במיראפלורס - בעיקר באיזור פארק קנדי, שסביבו נמצאות כל מזללות הג'אנ''ק פוד. את שאר היום העברתי ברביצה ומנוחה באכסניה.

03.02.2013

פירמידת החימר

הבוקר הכרתי את רֶנְזוֹ, תושב מקומי במיראפלורס. הוא עזר לי למצוא כאן חנות של מזכרות; מסתבר שחנויות כאלו הן מאוד נדירות בלימה, אך העיקר שהצלחתי למצוא גלויה למשלוח להורים. משם המשכתי עם רנזו לארוחת בוקר זריזה באחת מהמסעדות סביב פארק קנדי, אחר כך הלכנו אל אחד מהאתרים התיירותיים הבודדים של לימה. זו הייתה פירמידת אבני החימר ווַאקָה פּוּקְיַאנָה (Huaca Pucllana).

וואקה פוקיאנה ממוקמת בליבה העירוני של מיראפלורס, במרחק הליכה מהאכסניה. רנזו הצטרף אלי לסיור, שהועבר באנגלית. קיבלנו הסבר על בניית הפירמידה על ידי תרבות הלימה. הלבנים עובדו אחת-אחת, ולאחר שיובשו, צורפו אל המבנה העצום הזה. יש כאן מיליוני לבני חימר, ופשוט קשה לדמיין כיצד המבנה הזה עוצב בעבודת נמלים איטית. בזמן ביקורי באתר, חלקים ממנו עדיין לא נחשפו על ידי הארכאולוגים המקומיים. למרות שוואקה פוקיאנה כבר בת מעל אלף שנים, היא השתמרה במצב יחסית טוב. הסיבה העיקרית לכך היא מזג האוויר הצחיח של לימה - כ-13 מ"מ גשם בשנה בלבד.

עם רנזו בוואקה פוקיאנה

יונה בוואקה פוקיאנה. כל לבנה עוצבה באופן ידני

חלק מהפירמידה

פארק המזרקות של לימה

קבעתי עם רנזו להיפגש שוב בערב כדי להגיע אל פארק המזרקות של לימה. זוהי אטרקציה מאד-תיירותית ועמוסה באנשים, אך גם די מהנה. עברנו בתור מנהרת המים של הפארק, נכנסנו אל תוך מבוך המזרקות וראינו את המזרקה הגבוהה ביותר בדרום אמריקה. קצת אחרי השעה שמונה בערב התחיל המופע המרכזי, "פנטזיה", שנמשך חצי שעה. זהו מופע בו מקרינים סרטונים דרך קיר של מים, והתוצאה פשוט מרהיבה.

צופים ליד המזרקה הגדולה

חלק ממופע "פנטזיה"

אני לא יודע איך הייתי מסתדר כאן בלי רנזו. התחבורה הציבורית בלימה מאד מסובכת... ולא ברור לאן כל מונית שירות מגיעה. מפארק המזרקות שבנו אל מיראפלורס, לארוחת ערב במסעדה שמתמחה בקינוחים.

בלילה חזרתי אל האכסניה, מותש לגמרי מהחום של לימה ומהרטיבות של פארק המזרקות - ונרדמתי מהר מאוד.

יום 61: נאסקה

01.02.2013

קווי נאסקה

למרות שנרדמתי אתמול יחסית מאוחר, קמתי הבוקר בשעה מוקדמת והייתי רענן מתמיד. אולי זו הייתה ההתרגשות לקראת מה שציפה לי היום: טיסה מעל קווי נאסקה. קבעו לי את האיסוף מהאכסניה לשעה תשע בבוקר, אך כבר בשעה שבע וחצי הגיע אחד מעובדי האכסניה לשאול אם אני מעוניין להקדים את הטיסה שלי. עניתי בחיוב, והוא המליץ לי גם לוותר על ארוחת הבוקר לפני הטיסה המטלטלת. זו אכן הייתה המלצה טובה.

נסיעה קצרה הביאה אותי אל שדה התעופה של נאסקה, הקרוי על שמה של החוקרת הגרמניה מַרִיָה רֵייכֶה (Maria Reiche). רייכה הייתה מחלוצות המיפוי של קווי נאסקה. לפי התיאוריה שלה, אותם ציורים וקווי ענק הפרושים במישור נאסקה, נוצרו כלוח שנה עצום. קיימות עוד תיאוריות רבות המנסות להסביר את הסיבה ליצירת קווי נאסקה, חלקן קושרות גם מעורבות של תרבויות-חוץ-ארציות ביצירת הקויים. 

המתנתי זמן רב בשדה התעופה הקטנטן. כשהגיע תורי לעלות על הטיסה, גיליתי כי שלושת התיירים הנוספים שאיתי במטוס הם צרפתים. חשבתי לרגע שאין דרך גרועה יותר מלמות בהתרקסות מטוס, ועוד עם צרפתים בתוכו. הטייס וטייס המשנה הציגו את עצמם בפנינו והטיסה החלה. בכל טיסה כאן, ארבעת המבקרים יושבים בשני זוגות, זה אחר זה. הטייס מדריך את הנוסעים באוזניות במהלך הטיסה, ומטה את המטוס לצדדים השונים כדי שכל הנוסעים יוכלו לחזות בקווים. 

מטוס בשדה התעופה "מריה רייכה" בנאסקה

במטוס

הטיסה נמשכה כחצי שעה והייתה פשוט עוצרת נשימה (למרות תחושת הבחילה שנגרמה לי עקב הטיית המטוס שוב ושוב). תחילה עברנו את "הלוויתן" (Ballena) ואחריו המשכנו לכל מיני צורות גיאומטריות עצומות שנחקקו על מישור נאסקה. הבא בתור היה "האסטרונאוט", שדמותו נחקקה על גבעה קטנה. הציור הגדול הזה זכה לשמו הודות לראשו, שמזכיר קסדה של אסטרונאוט. נדהמתי לגלות עד כמה הציורים והקווים שעל הקרקע הם ברורים ומרשימים.

"האסטרונאוט"

זנבו של איור "הקוף" (Mono) הוא מסולסל, וממנו נלקחה ההשראה לעיצוב הלוגו המודרני של משרד התיירות הפרואני (האות P מסולסלת באופן דומה). מ"הקוף" הטיסה המשיכה אל "הכלב", "הקונדור" ו"העכביש" היפהפה. משם הגענו אל "יונק הדבש" - אולי אחת מהצורות המפורסמות ביותר בקווי נאסקה. לקינוח - צפיתי גם בציפור הנקראת "Alcatraz", ובצורות "העץ" (Arbol), "הידיים" (Manos) ו"התוכי" (Papagallo). ללא ספק, הטיסה כאן הייתה אחת מהחוויות המיוחדות ביותר של המסע הזה וסוג של הגשמת חלום ישן. 

חזרתי לעיר עם מדריך מקומי, ודרכו כבר קבעתי את הסיור שלי לאחר הצהריים בבית הקברות של צ'אוצ'יה.

"יונק הדבש"

"העכביש"!

עמדת תצפית ליד הכביש הפאן-אמריקאי. מימין: "הידיים", משמאל: "העץ"

צ'אוצ'יה

לאחר שנת צהריים ועדכון המשפחה על פרטי הטיסה בנאסקה, המתנתי באכסניה לקראת האיסוף לסיור השני של היום. לצערי, אף אחד לא הגיע לאסוף אותי בשעה שנקבעה - שלוש וחצי. בשעה ארבע ורבע התייאשתי ויצאתי עצבני ברגל אל עבר המשרד של סוכנות הנסיעות במרכז העיר. שם הם טענו שממש "כרגע" יצא מישהו לכיוון האכסניה שלי כדי לאסוף אותי משם. כן, בטח. 

בסוף הסיור יצא עם נהג מונית מקומי וללא הדרכה באנגלית ; אלינו הצטרפה תיירת נוספת מברצלונה. נסיעה של כ-30 ק"מ מהעיר הביאה אותנו אל בית הקברות צַ'אוּצִ'יָה (Chauchilla). עיר המתים הזו הוקמה באלף הראשון לספירה, והתגלתה מחדש בשנת 1920. הודות למזג האוויר היבש של נאסקה, המומיות השתמרו במצב מצוין עד היום. באתר נמצאים כתריסר קברים פתוחים, עם שלדים של מומיות רבות (תינוקות ובוגרים). עברתי בין קברי הנקרופוליס ונדהמתי לראות פה ושם עצמות אדם זרוקות בצד השביל.
לאחר הביקור בעיר המתים, נכנסתי למוזיאון קטן, שהיה סמוך לכניסה הראשית אל המקום.

מומיות בעיר המתים

צ'אוצ'יה

סדנת קרמיקה

לקינוח היום הזה, נהג המונית עצר לנו למספר דקות בסדנת קרמיקה מקומית. בעל הסדנה הסביר לנו על האמנות המקומית ועל אופן הכנת וצביעת כלי החרס. המוצרים בחנות הסדנה היו יפהפיים, אך לא קניתי שום פריט בגלל החשש שיישבר עד תום הטיול. במקום זאת, התיידדתי עם הכלב של בעל הסדנה והתפעלתי מהפסלים האירוטיים בסגנון תרבויות הפרה-אינקה.
כך למעשה מיציתי את כל מה שיש לעשות בנאסקה ביום אחד: טיסה מעל הקווים, ביקור בצ'אוצ'יה ואפילו סדנת קרמיקה. בערב יצאתי למסעדה מקומית לארוחה אחרונה בעיירה המדברית הקטנטנה. מחר אעזוב את נאסקה ואצא לכיוון עיר הבירה של פרו - לימה.

בסדנת הקרמיקה

פסל תמים לכאורה, שמקבל משמעות אחרת בעת משיכתו למעלה