יעדים: הטריטוריות הניו-זילנדיות

זהו הפרק השני בפינת "יעדים" בבלוג שלי.
לפרק הקודם: הטריטוריות היווניות

-----

בפרק זה אסקור את הטריטוריות השייכות לניו-זילנד: ניו-זילנד, איי צ'טהאם, טוקלאו, איי קוק וניואי. לא אכלול כאן את הטריטוריה האנטארקטית עליה ניו-זילנד דורשת בעלות. לניו-זילנד יש גם בעלות על איים נוספים באוקיאנוס השקט, אך איים אלו לא נכנסו לרשימת ה-TCC כי הם אינם מיושבים באופן קבע.
אני ביקרתי בניו-זילנד בשנת 2010 וטיילתי באי הצפוני ובאי הדרומי.

ניו זילנד

ניו-זילנד (New Zealand) היא פינתו הדרום מערבית של "המשולש הפולינזי". מדינת האיים יושבה לראשונה על ידי שבטים מאורים, שקראו לה בשפתם "ארץ הענן הלבן הארוך" (אַאוֹטֶאַרוֹאָה, Aotearoa) האדם הלבן הראשון שתיעד את ניו זילנד היה אייבל טסמן ההולנדי בשנת 1642. במהלך המאה ה-19 הבריטים כבשו את ניו-זילנד תוך כדי מלחמה במאורים, חתימת הסכם שלום עם חלק משבטי המאורים ולבסוף יצירת מלחמה בין שבטי המאורים. בתחילת המאה ה-20 קיבלה ניו-זילנד עצמאות מבריטניה, אך נשארה חלק מחבר העמים הבריטי ולמעשה בראש המדינה עומד/ת עד היום המונרך הבריטי - אליזבת' השנייה בימים אלו.

ניו-זילנד כוללת שלושה איים עיקריים ועוד המוני איים ואיונים סביב חופיה. שלושת האיים העיקריים הם:

1. האי הצפוני - או בשפת המאורים: Te Ika-a-Māui - "הדג של מאווי". לפי המיתולוגיה המאורית, זהו הדג הענק שהאל-למחצה מאווי דג מסירתו. האי הצפוני הוא האי המאוכלס ביותר של ניו-זילנד: מעל 75% מאוכלוסיית ניו-זילנד גרה בו וכן נמצאות כאן העיר הגדולה - אוקלנד ובירת המדינה - וולינגטון.
2. האי הדרומי - או בשפת המאורים: Te Waka a Māui - "סירתו של מאווי". לפי המיתולוגיה המאורית זוהי הסירה ממנה דג מאווי את האי הצפוני מהים. האי הדרומי גדול מהצפוני בשטחו, אך מספר התושבים בו נמוך פי שלושה. העיר הגדולה כאן היא כרייסטצ'רץ'.
3. האי סטיוארט (Stewart Island) - או בשפת המאורים: Te Punga o Te Waka a Maui - "העוגן של סירתו של מאווי" לפי תפקידו באותו סיפור מיתולוגי. אוכלוסיית האי מונה כמה מאות אנשים בלבד והתיירות אליו פחותה בהשוואה לשני האיים האחרים.

מפה מתוך Google Maps עליה סימנתי את הטריטוריות הניו-זילנדיות: (1) - ניו-זילנד הכוללת את (A) - האי הצפוני, (B) - האי הדרומי ו-(C) - האי סטיוארט. (2) - איי צ'טהאם, (3) - ניואי, (4) - איי קוק ו-(5) - טוקלאו.

איי צ'טהאם

ארכיפלג איי צֶ'טְהָאם (Chatham Islands) שייך רשמית לניו-זילנד, אך נחשב כאן לטריטוריה נפרדת בשל מרחקו הגדול משלושת האיים המרכזיים. הארכיפלג כולל עשרה איים הנמצאים כ-650 ק"מ מזרחית לניו-זילנד. רק שני האיים הגדולים - צ'טהאם ופּיט - הם מיושבים וגודל האוכלוסייה בהם מגיע לכ-600 איש. מקבץ האיונים - "הארבעים וארבעה" (The Forty Fours) מהווים באופן רשמי את הנקודה המזרחית ביותר במדינת ניו-זילנד. 

ניואי

האי הפולינזי הקטנטן הזה מאוכלס בכ-1600 תושבים בלבד, אך נחשב כטריטוריה אוטונומית. במשך שנים רבות נְיוּאִי (Niue) היה תחת שלטון האימפריה הבריטית, אך בשנת 1901 הוא הועבר לשליטתה של ניו-זילנד. ניואי ממוקם כ-2400 ק"מ צפונית-מזרחית לניו-זילנד וקרוב יותר (לפחות במושגים של האוקיאנוס השקט...) לטריטוריה ניו-זילנדית אחרת: איי קוק. 

איי קוק

איי קוּק (Cook Islands) - התגלו לעולם המערבי ע"י קפטן ג'יימס קוק, ואף נקראו על שמו. בדומה לניואי, גם איי קוק הועברו לשליטת ניו-זילנד בשנת 1901 ואף קיבלו סוג-של-עצמאות מניו-זילנד בשנת 1965. המשטר הפנימי באיי קוק מנוהל ע"י התושבים אך יחסי החוץ מנוהלים ע"י ניו-זילנד. כיום חיים באיים כ-10,000 תושבים, כשתיירות חוץ היא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלהם.

טוקלאו

הטריטוריה האחרונה של ניו-זילנד היא ארכיפלג טוֹקֶלַאוּ (Tokelau) המורכב משלושה אטולים קטנים. טוקלאו עברה לריבונותה של ניו-זילנד בשנת 1948 אך בניגוד לניואי ולאיי קוק, ארכיפלג זה לא זכה לעצמאות פנימית נרחבת. ל-1400 תושבי האיים עדיין אין שלטון עצמאי ובמשאלי עם הם בחרו להישאר תחת פיקוח מלא של ניו-זילנד. טוקלאו הקטנטנה היא מובילה בעולם בשימוש באנרגיה נקייה: 100% מייצור החשמל בא מגיע מאנרגיה סולארית. השפה הטוקלאית זכתה גם במעט פרסום בינלאומי בסרט "מואנה" (דיסני, 2016). חלק מהשירים בסרט כוללים קטעים בשפה זו.
טוקלאו נחשבת כאחת מהטריטוריות, שהכי מסובך להגיע אליהן. אין באיים שדה תעופה וההגעה לכאן מתבצעת בשייט בלבד.

קפריסין (2א): ניקוסיה הטורקית

19.01.17

היום השני שלי בקפריסין מחולק לשני פוסטים: הביקור בניקוסיה הטורקית (לפקושה) ובניקוסיה הקפריסאית:

נסיעה לניקוסיה

היום התעוררתי כמו שתמיד קורה לי בטיולים - מוקדם מדי. אכלתי את ארוחת הבוקר הנחמדה שהציע המלון וחזרתי אל החדר שלי למקלחת ולהתארגנות לקראת היציאה אל ניקוסיה. האוטובוס מלימסול אל ניקוסיה יוצא מהתחנה המרכזית של לימסול, אוסף נוסעים בעוד מספר תחנות בעיר ואז נוסע ישירות אל עיר הבירה. תחנת האיסוף שלי הייתה התחנה האחרונה בלימסול, וכך מצאתי את עצמי ממתין כמעט שעה לאוטובוס. ממש התייבשתי משעמום בתחנה וכבר חששתי שאגיע מאוחר מדי אל יעדי.
רק אחרי השעה עשר וחצי הגעתי אל התחנה המרכזית בניקוסיה. זוהי תחנה מרכזית ישנה הממוקמת ממש מחוץ לאחת מהכניסות לעיר העתיקה.

ניקוסיה

נִיקוֹסִיָה (Nicosia, או ביוונית - Λευκωσία, לֶפְקוֹסִיָה) היא בירתה המחולקת של קפריסין ומהווה בעצם כעיר הבירה לרפובליקת קפריסין ולצפון קפריסין (שם היא מכונה "לֶפְקוֹשָׁה"). כמו האי כולו, גם ניקוסיה עברה מיד ליד בין כובשים רבים במהלך ההיסטוריה: במאה ה-12 היא נכבשה על ידי האנגלים ואחר כך הוכפפה לשלטונה של ממלכת ירושלים. בסוף המאה ה-15 היא הפכה למושבה של הרפובליקה של ונציה. הוונציאנים בנו חומות וביצורים סביב העיר העתיקה ; חומות אלו קיימות עד היום ותוחמות את ניקוסיה בצורה דמויות מעגל עם 11 ביצורים ("בזיליונים"). פחות ממאה שנים אחר כך, ניקוסיה נכבשה על ידי העות'מנים והם החזיקו בה עד הכיבוש הבריטי בשנת 1878. בשנת 1960 ניקוסיה הפכה להיות בירתה של קפריסין העצמאית, אך די במהרה - כבר בשנת 1974 חולקה לשניים בעקבות הפלישה הטורקית אל האי. אזור החיץ בין קפריסין לצפון קפריסין מנוהל עד היום ע"י כוחות או"ם.

בשנת 2008 עקב התחממות ביחסים בין שני חלקי האי, נפתח מעבר גבול ברחוב לֶדְרַס (Ledras). מיהרתי להגיע אל הרחוב הזה כדי לחצות מוקדם-יחסית את הגבול אל קפריסין הטורקית. החציה עברה בקלות ותוך דקות ספורות כבר נכנסתי אל צפון קפריסין. לשמחתי, עם הכניסה ללפקושה קיבלתי מפה של חציה הצפוני של העיר עם פירוט של כל המקומות החשובים לבקר בהם. חציית הגבול הביאה אותי לאזור השוק - ה"בזאר" המקומי, שכלל הרבה מסעדות וחנויות מזכרות לתיירים.

רחוב לדרס בצד הקפריסאי

מסגד סלימייה / קתדרלת סופיה הקדושה

אחד משני אתרי החובה של לפקושה הוא מסגד סֶלִימִייֶה (Selimiye Mosque), שמאחוריו היסטוריה מעניינת במיוחד. המסגד נבנה בעצם כקתדרלה במהלך המאות ה-13 וה-14 ושימש כמקום הכתרתם של מלכי קפריסין הצלבנית. בשנות הכיבוש העות'מני, הקתדרלה הנוצרית הוסבה למסגד מוסלמי: כל המאפיינים והקישוטים הנוצרים הוסרו מהמבנה וכתוספת נבנו שני מִינֶרַטִים (צריחים) כדי לתת לקתדרלה-לשעבר חזות אסלאמית. למרות כל זאת, צורתו המקורית של המסגד מרמזת עד היום על עברו כקתדרלה. מעל המסגד מונפים כיום דגל טורקיה ודגל צפון קפריסין.
המסגד פתוח 24 שעות ביממה, ושמחתי לגלות שהגעתי בשעה שאינה שעת תפילה. כצפוי התבקשתי בכניסה לחלוץ את הנעליים לפני שדרכתי על שטיח-הבורדו המרפד את רצפת המסגד. הייתי ממש לבד פה. בקצה המסגד הבחנתי בכתובת الله ("אללה") על הקיר ובעוד כל מיני קליגרפיות יפהפיות בערבית, שאותן כבר לא ממש הצלחתי לקרוא. המסגד כולו צבוע בלבן עם עיטורים בצבעי ירוק כהה וזהב, בהתאם לצבעים המקובלים באסלאם. 

מחוץ למסגד נמצא מבנה בשם בֶּדֶסְטֶן (Bedesten). בעבר פעלה כאן כנסיית ניקולס הקדוש, ובעת הכיבוש העות'מני הבניין עבר הסבה והפך להיות שוק בדים מקורה (מה שנתן לו את שמו המודרני). כיום ניתן לבקר בבדסטן בתשלום כדי לראות את המבנה מבפנים. כמה פעמים ביום מתקיים פה מופע של ריקודים סוּפִים, ואני מניח שאז הכניסה למקום עולה מעט יותר. ויתרתי על ביקור בבדסטן והמשכתי אל היעד הבא שלי בלפקושה.

בתוך מסגד סלימייה

אחד מצריחי המסגד, עם דגלי טורקיה וקפריסין הטורקית

החאן הגדול

במרחק הליכה קצרצר ממסגד סלימייה, נמצא "אתר החובה" השני של לפקושה - החאן הגדול (Büyük Han). החאן נבנה ב-1572 על ידי העות'מנים, לאחר שהם כבשו את ניקוסיה מידי הוונציאנים. הוא שימש כתחנת עצירה בטוחה לשיירות סוחרים. כשלוש מאות שנה לאחר בנייתו, הבריטים הסבו את החאן הגדול לבית סוהר ובתפקיד זה הוא שימש עד תחילת המאה ה-20. במהלך המאה האחרונה החאן הגדול שימש בין היתר כבית הארחה וכמקלט לפליטים. הוא עבר שיפוץ בשנות ה-90 וכיום הוא משמש כמוקד תיירותי עם מסעדות וגלריות אמנות. 

קצת הופתעתי לגלות את החאן הגדול הומה באנשים ; בתמונות שראיתי לפני הביקור הוא נראה די שומם. המוני תיירים ישבו בבתי הקפה בקומת הקרקע, היו מבקרים רבים בגלריות העליונות ואף ראיתי כמה סטודנטיות שבחרו בחאן כאתר להצטלם בו לפני סיום התואר. עליתי לקומה העליונה כדי לבקר בחלק מהגלריות ולצפות בחאן ובבית התפילה שבמרכזו. 

בחאן הגדול

הקומה העליונה בחאן הגדול

כיכר אטאטורק והעמוד הוונציאני

מחוץ לחאן הגדול כבר הבחנתי בקלות בהזנחה ובלכלוך של רחובות לפקושה. פתחתי את המפה שקיבלתי וכיוונתי את עצמי דרך רחובות צדדיים אל כיכר אטאטורק. עברתי ליד חנויות ישנות המוכרות פריטי וינטג' וליד אתר קבורה מוסלמי קטן עם שלושה קברים בפינת רחוב.

לבסוף הגעתי אל כיכר אטאטורק הידועה גם כ-Sarayönü Sqaure ("הכיכר שבחזית הארמון"). זוהי אמנם כיכר מרכזית ומפורסמת בלפקושה, אך היא רחוקה מלהיות מפוארת... ההפך הוא הנכון. בתקופה הונציאנית עמד במרכז הכיכר עמוד (ٍVenetian Column), שהובא לכאן ממקדש יווני עתיק בעיר סלמיס. בראשו של אותו עמוד הוצב פסל אריה. בתקופה העות'מנית העמוד הופל ורק שנים אחר כך הבריטים הציבו אותו מחדש עם פסל כדורי בראשו.

העמוד הוונציאני בכיכר אטאטורק

יונים ברחובותיה המוזנחים של לפקושה

שער קירנה

לא רחוק מכיכר אטאטורק, בהמשך שדרת Girne נמצא אחד משעריה של ניקוסיה - שער קִירֶנְיָה (Kyrenia Gate), הקרוי על שם אחת מערי החוף של צפון קפריסין. השער נבנה על ידי הוונציאנים בשנת 1567 ושוקם בתקופה העות'מנית. הוא שימש בעבר ככניסה הראשית לצפונה של ניקוסיה. כיום נמצאת בתוך השער לשכת מידע לתיירים. מאחוריו מוצב מונומנט למוסטפא כמאל אטאטורק - אבי האומה הטורקית המודרנית.

שער קירנה

שכונת סאמנבחצ'ה

שער קירנה היה הנקודה הצפונית ביותר שלי בטיול הקצר בצפון קפריסין. מכאן המשכתי חזרה לכיוון הגבול, אך לפני כן חיכו לי עוד שני אתרים שרציתי לראות. האתר הראשון היה שכונת סַאמַנְבַּחְצֶ'ה (Samanbahçe). המראה של שכונה זו שונה לגמרי מרחובותיה האחרים של ניקוסיה הטורקית. זוהי שכונה שהחלה כפרויקט דיור-חברתי מיוחד בסוף המאה ה-19 במטרה לפתור מצוקת דיור בעיר העתיקה של ניקוסיה. רחובותיה הצרים של סאמנבחצ'ה צבועים בלבן ומטופחים מאד בהשוואה לשאר העיר העתיקה. הסתובבתי כמה דקות בשכונה הלבנה, מוקסם מהניקיון הפתאומי שמצאתי. כמה שסאמנבחצ'ה יפה - כך היא גם זעירה: מהר מאד גם מצאתי את עצמי בחזרה ברחובות המכוערים של לפקושה.

רחוב בשכונת סאמנבחצ'ה

נשים מקומיות בסאמנבחצ'ה

מסגד אראפ-אחמט

בהמשך דרכי דרומה, עצרתי באתר האחרון שלי בניקוסיה הטורקית - מסגד אַרַאפּ-אַחְמֶט (Arap Ahmet Camii). המסגד נבנה בסוף המאה ה-16 ונקרא על שמו של אחד ממפקדי הצבא העות'מני באותה התקופה. הוא הרבה פחות בולט ומפורסם ממסגד סלימייה, אך בהחלט שווה ביקור. אמנם חלצתי נעליים ונכנסתי אל תוך המסגד, אך בדיוק התנהלה בו תפילה ולא רציתי להפריע. בחצר המסגד יש בית קברות הכולל מצבות עם קליגרפיה מרשימה בערבית. פריט נוסף ומפתיע שמצאתי בחצר המסגד היה שולחן פינג-פונג... ועדיין לא ברור לי מה הוא עשה שם.
מכאן חזרתי אל אזור השוק ואל מעבר הגבול המוביל אל רחוב לדרס בקפריסין "היוונית". חציתי את הגבול לקראת המשך הביקור בחלקה הדרומי של ניקוסיה.

מצבות בחצר מסגד אראפ אחמט

מסגד אראפ אחמט

סופו של החלון התכול

החלון התכול באי גוזו קרס אל תוך הים

אתמול בלילה (07.03.17) קרס החלון התכול (Azure Window) אשר באי גוזו, מלטה.
ה"חלון" היה למעשה נקרה בסלע, שנוצרה עקב המפגש של אבן הגיר המקומית עם גלי הים. עוד כשביקרתי שם בשנת 2011, החלון התכול לא נראה בעיני כיציב למדי. התפלאתי אז לראות כי מתירים לאנשים לטפס על קשת הגיר השברירית, הנמתחת מעל הים.
הסופה שהכתה אמש באי גוזו, הייתה סערה-אחת-יותר-מדי עבור החלון התכול והוא קרס אל הים שמתחתיו. מלטה התעוררה היום לבוקר עצוב.

(תודה לסילבי, שטיילה איתי במלטה, על העדכון).

החלון התכול, כפי שצילמתי אותו בספטמבר 2011