לטביה וליטא (6): יום מרגש בשאוליי

31.05.2017

גבעת הצלבים

היום ציפה לי יום שלם בשאוליי, אותה עיר-די-משמימה, שאליה הגעתי אתמול. לשמחתי, ניצלתי את היום הזה היטב והדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא היה משעמם. 

בבוקר יצאתי אל האתר המפורסם ביותר באיזור: גבעת הצלבים (Kryžių kalnas), שנמצאת כמה קילומטרים צפונית לעיר. יש סיורים מיוחדים ולא זולים היוצאים משאוליי אל הגבעה, אך אני בחרתי להגיע באוטובוס מהתחנה המרכזית (אופציה זולה בהרבה). האוטובוס הוריד אותי במרחק של כשני קילומטרים מהכניסה לאתר, שאותם הייתי צריך ללכת ברגל. מזג האוויר היום היה מעונן וקצת קריר, אז ההליכה הזו בהחלט הגיעה בזמן טוב. בקצה הכביש הגעתי אל הכניסה לגבעת הצלבים, בה נמצאות כמה חנויות מזכרות כדי למכור צלבים לתיירים, ואלה בתורם משאירים אותם בגבעה. ויתרתי על קניית צלב, רכשתי כאן מגנט לאוסף שלי והמשכתי אל הגבעה.
לא ידוע מתי בדיוק החלה המסורת של הצבת הצלבים פה, אך יש המקשרים את תחילתה עם ההתקוממויות הליטאיות כנגד הרוסים ב-1831 וב-1863, אולי כאנדרטה לזכר המורדים שמקום קבורתם לא נודע. בתקופת השלטון הסובייטי, הרוסים דאגו להרוס את האתר מספר פעמים ובשלב מסוים אף תכננו לבנות לידו סכר שיגרום להצפתו. גבעת הצלבים הצליחה בסופו של דבר לשרוד את ברית המועצות ומספר הצלבים הנמצאים בה כיום כבר עובר את ה-100,000.

לגבעה יש צורה דומה לאוכף וניתן להיכנס אליה דרך מספר שבילים. בתחילת הביקור שלי פה נהניתי מפרטיות מוחלטת והגבעה הייתה כולה שלי. למרות הפרטיות, המקום לא היה שקט ; רוח חזקה נשבה כאן והגבעה כאילו התעוררה לחיים בצלילי רשרוש צלבי-העץ זה בזה.
העברתי זמן רב יחסית בגבעת הצלבים. כשהגיע זמני להתחיל ללכת חזרה לתחנת האוטובוס, בדיוק הגיעו מספר אוטובוסים מלאים בתיירים. בהחלט אפשר לומר שביקרתי כאן בזמן הנכון והצלחתי להימנע מההמונים. בדרך חזרה טפטף עלי גשם וליד תחנת האוטובוס קניתי קופסת תותים מחווה מקומית. ללא ספק, היום הזה רק נהיה טוב מרגע לרגע.

הדרך לגבעת הצלבים (והגבעה ברקע)

חלק קטן מגבעת הצלבים

בגבעת הצלבים

ההיסטוריה של משפחת דיסטליס

כשחזרתי למרכז שאוליי, לא ממש היה לי מה לעשות. ירדתי מהאוטובוס סמוך לכנסיה הראשית ובהחלטה של הרגע בחרתי ללכת אל מוזיאון אַוְושְׁרָה (Šiauliai Aušros Museum). ההליכה לקחה אותי דרך חלק פחות תיירותי של העיר ; ממש יכולתי לראות כאן בתים ישנים וספגתי הרבה אווירה מזרח-אירופית. כשהגעתי למוזיאון, הייתי בו לבד לגמרי ; המקום נראה די נטוש. שלוש עובדות ניגשו אלי, כשרק אחת מהן דיברה אנגלית. הסברתי לה שסבא שלי נולד בשאוליי ושאני מחפש קצת היסטוריה על הקהילה היהודית שהייתה בעיר. בתשובה, היא הפנתה אותי לבית מקומי בו עובדות היסטוריוניות של שאוליי. העובדות במוזיאון אפילו התקשרו אל ההיסטוריוניות והודיעו להן שאני מגיע. קיבלתי מהן את כתובת הבית ויצאתי לדרכי.

הלכתי אל הבית בו עובדות ההיסטוריוניות וכבר בכניסה קיבלה את פני יוּרַטֶה המקסימה: היא מאוד התרגשה כשהיא שמעה שאני מגיע. סיפרתי גם לה על ההיסטוריה המשפחתית שלי ושאלתי האם יש תיעוד כלשהו של רשימות היהודים בגטו שבלי. לא באמת ציפיתי שיהיה תיעוד כלשהו, אך לתדהמתי היא פשוט הביאה לי ספר בליטאית המציג את רשימות הגטו ומספר על ההיסטוריה שלו. היא ושותפתה פינו לי שולחן במשרד ואני התיישבתי והתחלתי לסרוק בזריזות את הספר. 

זה לקח כמה דקות אבל אז מצאתי אותו: את שמו של סבא שלי. שם משפחתו של סבא הוא דִּיסְטֶל, אך בספר הוא הופיע כ"דיסטליס". באותה הרשימה הופיעו גם שמות הוריו וארבעת אחיו ואחיותיו, כולם בגרסאות הליטאיות של שמותיהם. כך דב, בתיה, פרץ ואלחנן (סבא שלי) היו בליטאית בֶּרָס, בַּסְיָה, פֶּרֶסָאס וחוֹנֶה. ובנוסף לזה, היה כאן מידע: תאריכי לידה, מקום הלידה, מקצועות של ההורים וגם שמות האחיות והאח הקטן שנספו בשואה. יורטה צילמה לי את העמודים הרלבנטים עבורי ואף ביררה האם אני יכול לקנות עותק של הספר (התשובה הייתה שהוא אזל...). היא תרגמה לי את המידע על משפחתי ואז אמרה שמופיעה שם גם... כתובת! 

בדיקה מהירה במפות גוגל הראתה שהכתובת ברחוב שִׁילוּ (Šilų) עדיין קיימת היום ואכן נופלת במה שהיו שטחו של אחד משני הגטאות של יהודי שבלי. מיותר לציין שאני כבר הייתי באמצע שיחת טלפון עם אמא שבארץ, כולי מתרגש ובוכה ומיהרתי להפיץ את המידע בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. הודיתי מאוד ליורטה ולהיסטוריונית השנייה ויצאתי נרגש מהבית. לא ציפיתי כלל להגיע למידע כל-כך רב תוך פחות משעה.

הבית בו יושבות ההיסטוריוניות

יורטה ואני. למטה - חלק מדף המידע על משפחתו של סבא

אל הגטו

הייתי חייב להירגע קצת עם ארוחת צהריים לפני שהמשכתי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלי. לאחר הארוחה שבתי למלון שלי ועליתי לקומה העליונה שלו כדי לצלם את איזור הגטאות של שאוליי/שבלי.

מכאן הלכתי אל הווילה של חיים פרנקל, בה ביקרתי גם אמש. הפעם נכנסתי לביקור מלא במוזיאון של הווילה ; למרות שקראתי שהמוזיאון מראה את חיי היהודים בעיר, זה לא היה בדיוק כך. הווילה מתמקדת בעיקר בחייו של חיים פרנקל ובמפעל העורות שלו. הביקור פה לא היה מלהיב במיוחד והמשכתי אל הגטו עצמו.

מהר מאוד מצאתי את רחוב שילו בו שוכנה משפחתו של סבא בעת המלחמה. הגטאות נהרסו מזמן וכיום זהו רחוב שקט עם וילות. לצערי, לא היה כאן בית מספר 6 (מספר הבית של סבא), אך בכל זאת הייתה כאן תחושה מצמררת של הרחוב בו חי וגדל סבא שלי בזמן מלחמת העולם השנייה.
הקפתי את הגטו והגעתי אל חומת בית הקברות היהודי של שבלי. פרט לחלק נמוך של החומה, אנדרטה מודרנית קטנה, ושתיים-שלוש מצבות מנותצות, לא נשאר זכר לבית הקברות. אחרי המלחמה מצבות רבות נלקחו על ידי המקומיים לבניית חומות ומדרגות בבתים פרטיים. המקום מוזנח לחלוטין ועל המצבות השבורות ששרדו לא זיהיתי כלום פרט למילה תנצב"ה. יכולתי להבחין כי חלק מהמצבות שימשו לא מזמן כשולחן מאולתר: הם היו מוקפים בשברי בקבוקי בירה ובבדלי-סיגריות. כנראה פרט להצבת האנדרטה, לעיריית שאוליי לא ממש אכפת מתחזוקת המקום. הקצה השני של בית הקברות הוביל אותי שוב לרחוב שילו ומכאן יצאתי מהגטו.
הרחובות הובילו אותי שוב אל מפעל העורות של פרנקל. מצאתי את פסלו של חיים פרנקל "מביט" אל עבר מה שנשאר מהמפעל שלו. לא רחוק משם ניצב בית הכנסת של עובדי מפעל העורות, נטוש גם הוא.

מבט על איזור הגטו מהמלון שלי

חדר במוזיאון הווילה של חיים פרנקל

חצר הווילה של פרנקל

הרחוב בו שוכנה משפחתו של סבא בזמן המלחמה - רחוב שילו

האנדרטה החדשה בבית הקברות היהודי

שאריות של אבן מצבה בבית הקברות היהודי

פסלו של פרנקל מביט על מה שהיה המפעל שלו

בית הכנסת של עובדי מפעל העורות

ולהתאוששות: חתולים!

אחרי השעות האחרונות בהן התרגשתי עד דמעות, הייתי חייב משהו שונה לחלוטין ; והמשהו הזה היה חתולים. ליתר דיוק, הלכתי לביקור קצר במוזיאון המוזר ביותר של שאוליי - מוזיאון החתולים. באופן כללי, זהו מוזיאון מיותר לחלוטין שמציג אוסף פסלי חתולים ועוד איזה שניים חיים שמסתובבים בו. עבורי הוא היה שינוי אווירה ביום המיוחד הזה. נכנסתי בו לסיבוב קצר ויצאתי אחרי עשר דקות. 

בדרך חזרה למלון שלי עברתי ליד האגם הגדול, הגעתי שוב לכיכר שעון השמש ונכנסתי לביקור חטוף בבית הקברות הנוצרי. קראתי במקום כלשהו שיש פה חלקה יהודית, אבל בית הקברות היה גדול מאוד ואני מצד שני הייתי כבר עייף מאוד. חזרתי מותש למלון ועוד בקושי הצלחתי להרים את עצמי לארוחת ערב אחרי כל ההליכות של היום המיוחד הזה.
תוך זמן קצר גיליתי היום מידע רב על משפחתי, בלי שאפילו תכננתי לעשות זאת. ללא ספק, זה היה היום הכי יוצא דופן של הטיול הזה. לא אגזים אם אומר שזהו אחד מהימים הכי מרגשים של חיי.

הכניסה למוזיאון החתולים.

הפסל בכיכר שעון נשמש

אמא שלי מציגה: המיטב של פראג

חמשת הגדולים של פראג (לפי אמא שלי)

אמא שלי ואחי טיילו בספטמבר 2018 בפְּרָאג (Prague) בירת צ'כיה. כשהם חזרו ביקשתי מאמא שתכין רשימה של חמשת האטרקציות שהיא הכי אהבה בעיר. מאד שמחתי שהיא נרתמה למשימה ואני גאה להציג בפניכם חמישה מקומות שכדאי לבקר בפראג.
הרשימה הבאה אינה לפי סדר העדפה כלשהו וכל התמונות כאן הן באדיבותה של אמא שלי, אלא אם צוין אחרת.

(1) מצודת פראג

מצודת פראג (Pražský hrad) היא אולי האתר המתויר ביותר בפראג כולה ; קשה לפספס אותה חולשת על קו הרקיע של העיר. בעבר ישבו כאן מלכי בוהמיה וכיום המקום משמש בעיקר כאטרקציה תיירותית חשובה וכמקום מושבו של נשיא הרפובליקה הצ'כית.
במצודה אפשר לבקר במסגרת סיור רגיל או סיור מורחב עם כניסה למתחמים מיוחדים. כל מתחם המצודה כולל מספר כנסיות, ארמונות, גנים ובתים שונים, כשהבולטת מכולם היא קתדרלת וִיטוּס הקדוש (Katedrála svatého Víta). קתדרלה זאת היא הגדולה ביותר בעיר ונחשבת אף לאחת מהקתדרלות הגותיות העתיקות באירופה. במצודה מתבצעים חילופי משמר בכל שעה עגולה במהלך שעות היום. הטקס של השעה 12:00 הוא הגדול והמרשים מכולם והוא מלווה בתזמורת ובהמוני תיירים מסביב.

חלק מקתדרלת ויטוס הקדוש

אמא עם אחד משומרי המצודה (צילום: ניר חזן)

(2) תצפית ממגדל בית העירייה הישן

בפראג אפשר לטפס, והרבה. לעומת המגדל במצודת פראג בו הטיפוס הוא רגלי, במגדל בית העירייה הישן אפשר להגיע לקומת התצפית גם במעלית. מגדל זה למעשה באותו הבניין בו מותקן השעון האסטרונומי הידוע של פראג. מקומת התצפית אפשר לראות את הכיכר המרכזית של העיר העתיקה (עם מפריחי בועות-הסבון), את כנסיית טִין, את גגותיה האדומים של העיר העתיקה, את מצודת פראג במרחק ואת מגדל הטלוויזיה המודרני בצדה השני של העיר.

מבט על כנסיית טין מבית העירייה

תצפית מהמגדל. ברקע: מצודת פראג וגבעת פטז'ין

(3) הפסלים של דויד צ'רני

דויד צ'רני (David Černý) הוא גדול פסליהּ של צ'כיה המודרנית. רבים מפסליו פזורים ברחבי פראג ואילו בודדים נוספים מוצבים בערים אחרות בעולם. אחד מפסליו החדשים יחסית (2004) הוא פסל פניו של הסופר הצ'כי היהודי, פרנץ קפקא (Hlava Franze Kafky). הפסל עשוי משכבות של מתכת, שנעות בסיבובים עד שהן יוצרות את פניו של קפקא. פסל דומה לפסל זה - METALmorphosis ניצב בעיר שרלוט בצפון קרוליינה, ארה"ב, רק ששם אלו לא פניו של קפקא אלא פנים שונות.
פסל נוסף מעשה ידיו של צ'רני הוא פסלו של וצלאב הקדוש רוכב על סוס מת. במקרה של פסל זה מדובר בסוס הפוך התלוי מתקרה. כדי לאתר את הפסל צריך לדעת היכן בדיוק הוא מסתתר: הוא ממוקם ברחוב מקורה בשם "מעבר לוּצֶרְנָה" (Pasáž Lucerna).
פסל מומלץ אחר הוא פסל שני הגברים המשתינים (באנגלית נקרא Piss ובצ'כית - Čůrající postavy), הנמצא ברובע מַאלָה סְטְרַנָה מחוץ למוזיאון פרנץ קפקא. הפסל מציג שני גברים שפשוט... משתינים לתוך בריכה בצורת מפת צ'כיה. 

פסלים נוספים של צ'רני הם: פסלי התינוקות "המטפסים" על מגדל הטלוויזיה ז'יז'קוב ופסל של זיגמונד פרויד נתלה עם יד אחת באוויר.

פסל פניו של פרנץ קפקא

וצלאב הקדוש רוכב על סוס מת (צילום: ניר חזן)

פסל הגברים המשתינים (צילום: ניר חזן)

(4)  גשר קארל

זהו עוד אחת מהאתרים הפופולריים של פראג, ובהתאם - הוא עמוס בתיירים וברוכלים כמעט בכל שעה של היום. גשר קארל (Karlův most) נבנה במאה ה-14 מעל נהר הוולטאבה והוא נקרא על-שם קארל הרביעי שהיה שליט האימפריה הרומית הקדושה באותה התקופה.
הפסלים שנמצאים כיום על הגשר הם העתקים של הפסלים המקוריים ; אחד מהמפורסמים ביניהם - וזה שמושך את הישראלים - הוא פסל ישו עם הכיתוב בעברית "קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות". סיפור אחד טוען שהמילים בעברית הותקנו על הפסל כדי להעניש את הקהילה היהודית, לאחר שיהודי ירק לעבר פסל ישו לפני כמה מאות שנים. בין אם הסיפור הזה נכון או שלא, מיותר לציין שיהודים דתיים לא ממש אוהבים את הרעיון של השם המפורש של אלוהים על פסלו של ישו. בעבר נעשו ניסיונות מחתרתיים להוריד את האותיות מהפסל, אך עיריית פראג דואגת היטב לשמר את האתר התיירותי הזה.

גשר קארל

אחד מהפסלים המפורסמים שעל הגשר: ישו הצלוב עם כיתוב בעברית

(5) הרובע היהודי ובית הקברות

סיור בפראג לא יהיה שלם בלי ביקור ברובע יוֹסֶפוֹב (Josefov), הרובע היהודי העתיק. הרובע צמוד לעיר העתיקה של פראג, וכולל בתוכו מספר בתי כנסת עתיקים. אחד מבתי הכנסת הבולטים בו הוא בית הכנסת הישן-חדש, הנקרא גם אַלְטְנוֹישׁוּל (בצ'כית: Staronová synagoga או Altneuschul) והוא בית הכנסת העתיק ביותר באירופה שעדיין פעיל כיום.
בית הקברות היהודי והמצבות העתיקות שלו הוא אתר חובה נוסף למתעניינים בהיסטוריה היהודית של פראג. הזמן נראה כאילו קפא בבית הקברות הזה ורק המוני התיירים שבו יזכירו לכם שאתם עדיין בטיול.

השעון העברי, שמסתובב בכיוון הפוך. נמצא על בניין העירייה היהודית של הרובע.

מצבות עתיקות בבית הקברות היהודי

הולנד: עוד קצת מטילבורח

16.09.18

אני? קניות?

את היום האחרון של הביקור הזה בהולנד הקדשנו שוב לטילבורח. ביקשתי מאיוור שנעבור בסניף החדש של פריימרק, שנפתח אחרי הביקור הקודם שלי בעיר. כן, אני יודע שזה נורא ישראלי וממש המוני ללכת לפריימרק, אבל הייתי חייב פעם אחת לחוות את זה.

עוד לפני פריימרק הלכנו ברגל עד מרכז טילבורח ואל כנסיית סנט יוזף, אותה ראיתי גם בביקור הקודם שלי כאן. לצערי, בכנסייה נערכה מיסה ואיוור העדיף שנוותר על הביקור בה. במקום הביקור בכנסייה ישבנו קצת בכיכר המרכזית של טילבורח להפסקה קצרה באחד מבתי הקפה.

הקניות הגיעו מייד אחר-כך: פריימרק (המוני אבל לא כזה נורא), חנות מזכרות קיטשית ועוד כמה מקומות שאיוור היה צריך לעצור בהם. לאחר הקניות עצרנו לארוחת צהריים ב"בייגלס אנד בינס" (נדמה לי שאני כבר יכול לפתוח כאן מנוי). במקרה נתקלנו כאן בשני חברים של איוור, שהספקתי להכיר בביקור הקודם שלי. 

מיץ וכנסיית סנט יוזף

בייגלס אנד בינס

ובכל זאת - כמה אתרים בטילבורח

בדרך חזרה הביתה איוור לקח אותי לסיבוב דרך כמה נקודות מעניינות בטילבורח. תחילה הגענו אל בית הקברות הקתולי של טילבורח - בְּרֶדַסֶווֶח (Bredaseweg), המוקף פסלים נוצריים. עם סגירתן של כנסיות קתוליות בעיר, התעוררה השאלה מה לעשות עם הפסלים שעיטרו אותן. אחד מהפתרונות היה הצבת הפסלים על גדר בית הקברות. איוור סיפר לי את סיפורה של מַרִיטֶה קֶסֶלְס (Marietje Kessels), ילדה בת 11, שגופתה נמצאה ב-1900 באחת מכנסיות העיר. לא ידוע בדיוק מי רצח את מריטה, אך כיום סבורים שמדובר באחד מאנשי הכנסייה, שקבור לא רחוק ממנה בבית הקברות.

חלפנו ליד מגדל המים הישן של העיר שנבנה ב-1897 ושימש אותה עד לפני שנים ספורות. אנשי טילבורח גאים בכך שמגדל המים שלהם נחשב לספק המים הנקיים ביותר בהולנד כולה. זהו מגדל-לבנים יחסית מפואר, בעיקר אם אני משווה אותו למגדלי המים שאני רגיל אליהם מהארץ. ליד המגדל יש מנזר ישן שהוסב לדירות סטודיו עם שכר-דירה נמוך. בחצר הגדולה של המנזר נבנו יחידות דיור מודרניות יותר ; זה נראה כמו מקום נפלא לגור בו.

בהמשך עברנו שוב ליד מגדל "עץ חג-המולד" של טילבורח, המפורסם בצבעיו ובאורות הצבעוניים המאירים אותו בלילה. הבניין נבנה באיזור בו פרחה בעבר תעשיית הטקסטיל של טילבורח ; בשכונה זו עסקו בעיקר בצביעת הבדים, ומכאן צבעי המגדל.

עוד אחד מספסלי הפסיפס של טילבורח

פסל על גדר בית הקברות ברדסווח

מצבת קברה של מריטה קסלס

מגדל המים של טילבורח

מגדל "עץ חג המולד"

סוף הביקור השני

את היום הזה סיימנו בקולנוע יורוסקופ (Eurpscoop) בפאתי העיר. אכלנו ארוחת ערב מצוינת במסעדת De Beren ולמרות השירות האיטי בה, הספקנו להגיע להקרנת הסרט שבחרנו.

למחרת בבוקר איוור הסיע אותי בחזרה לשדה התעופה של איינדהובן ומכאן המראתי חזרה לארץ. נמנמתי טוב בתחילת הטיסה ; כשהתעוררתי המטוס חלף מעל שריפת יער בטורקיה (בדקתי אחר כך בחדשות) ומתחתיי נגלה מחזה שנראה כמו פטריה אטומית. זה בהחלט משהו שלא רואים כל יום.

מנת פתיחה מעולה ב"דה ברן"

הפצצה גרעינית? - יותר שריפת יער

לטביה וליטא: פרידה מריגה ונסיעה לשאוליי

30.05.2017

בית הכנסת הכוראלי

את הבוקר האחרון שלי בריגה ניצלתי לביקור בשתי אתרים בשכונה בה נמצא המלון שלי. התחלתי את היום בביקור שרידיו של בית הכנסת הכוראלי (Rīgas Horālā sinagoga). בית הכנסת נבנה כאן בשנת 1871 כדי לשרת את הקהילה היהודית הגדולה של ריגה. שנים אחר כך, בעת הכיבוש הנאצי, הציתו הגרמנים את בית הכנסת בערב שבת (4.7.1941) ושרפו בו מאות יהודים. הם הורו לכוחות הכיבוי המקומיים שלא לכבות את האש עד שזו התפשטה גם למבנים הסמוכים. 

כיום נמצאים כאן שרידי בית הכנסת, אנדרטה לזכר קורבנות השריפה ואנדרטה נוספת לזכרו של חסיד אומות עולם לטבי.

שרידי בית הכנסת הכוראלי

מוזיאון הגטו היהודי של ריגה

לא רחוק משם נמצא מוזיאון הגטו של ריגה - לידו כבר חלפתי פעמיים בימים הקודמים, כשהוא היה סגור. הבוקר סוף סוף הצלחתי לבקר במוזיאון. מוצגות כאן כמה תצוגות מעניינות בנושא יהדות לטביה והשואה. נמצאים כאן שחזור של בית יהודי בגטו ולוחות עם שמות בני הקהילה היהודית, שניספו בשואה.

המוזיאון למעשה אינו ממוקם על שרידיו של הגטו, אלא מעט צפונה ממיקומו של הגטו האמיתי. קניתי כאן נר נשמה, שעבורו היו לי תוכניות לתחנה הבאה שלי היום.

לוחות השמות במוזיאון גטו ריגה

תצוגה במוזיאון הגטו

מלטביה לליטא

את כרטיס האוטובוס שלי כבר רכשתי לפני מספר ימים, וכל מה שנותר לי הבוקר הוא לעזוב את המלון שלי בריגה ולהגיע אל תחנת האוטובוס המרכזית. הנסיעה ארכה כשעתיים בתוך אוטובוס לא ממוזג, עם חלונות שלא נפתחים וביום חמים יחסית. הזעתי ביחד עם הנוסעים האחרים בסאונה הלא-צפויה שנכנסנו לתוכה. מרוב הזעה, אפילו לא הצלחתי לנמנם.

בסופו של המסע הלח הזה, הגעתי אל שַׁאוּלֵיי (Šiauliai, נקראת גם שַׁבְלִי - Shavli), וכאן כבר התחלתי טיפה להתרגש. למה? - כי כאן נולד סבא שלי, אלחנן דיסטל, היחיד מבין ארבעת הסבים והסבתות שלי שלא הכרתי והיחיד מתוכם שהיה ניצול שואה. הגעתי לכאן כשהידע היחיד שלי על סבא הוא שמו, שמות הוריו ואחיו ששרדו, שמות אחיותיו ואחיו שנספו בשואה והעובדה שהוא נולד כאן.

שאוליי

לא ידוע מתי נוסדה שאוליי, אך היא מוזכרת לראשונה בכתבים משנת 1236 כמקום בו אירע "קרב השמש". בסוף המאה ה-19 שאוליי הפכה לצומת מסחר חשוב, בעיקר בכל הקשור לתעשיית העורות. התעשיין היהודי חיים פרנקל הקים כאן את מפעל העורות הגדול ביותר באימפריה הרוסית. יהודים רבים החלו להגר אל העיר ובתחילת המאה ה-20 היוו למעלה ממחצית מאוכלוסייתה. 

הקהילה היהודית של שאוליי סבלה רבות בשתי מלחמות העולם. רבים מהיהודים גורשו מהעיר לרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עקב טענות שהם יסייעו לגרמנים. בעת מלחמת העולם השנייה, סבלה הקהילה היהודית תחילה מהשלטון הסובייטי ולאחר מכן ממליציות ליטאיות אנטישמיות ומהכיבוש הנאצי. היהודים רוכזו בשני גטאות בעיר: גטו טָרַאקֵיי וגטו קַווקַז. חלק מהיהודים ששרדו את המלחמה ניצלו הודות לעבודתם במפעל העורות של פרנקל. לפי מה שמסופר במשפחתי, סבא-רבא שלי עבד באותו המפעל. סבא שלי גורש במהלך המלחמה משבלי, שרד את המלחמה בדרכים לא-ידועות ונאלץ בסופה לחפש את משפחתו. בסופו של דבר שרדו ממשפחתו הוריו, דב ובתיה, ואחיו הגדול פרץ. האחיות מינה וזלטה והאח שמחה נספו בשואה.

סמל העיר שאוליי

אתריה המעטים של שאוליי

שאוליי אינה עיר תיירותית. רוב המבקרים אינם נכנסים כלל אל העיר עצמה ומגיעים אך ורק לראות את גבעת הצלבים המפורסמת, הממוקמת כמה קילומטרים צפונית לשאוליי. באופן כללי, אין מה לעשות כאן. המלון שלי כאן היה Hotel Šiauliai הגבוה, שמקומותיו הגבוהות אפשר לצפות על העיר. זהו מלון זול, בסיסי - וכמו העיר, לא משהו מיוחד. התארגנתי במלון (וכמובן התרחצתי אחרי הנסיעה המיוזעת באוטובוס) ויצאתי להיכרות ראשונה עם שאוליי.

בכל זאת הצלחתי למצוא כמה נקודות מעניינות ליומיים שלי כאן: חלקן קשורות בהיסטוריה היהודית של המקום ואחרות קשורות בהיסטוריה הכללית שלו ; וכן, יש גם את מוזיאון החתולים שלא קשור להיסטוריה של העיר אבל הוא אטרקציה מוזרה מספיק שהייתי חייב לראות.

אחד מהמבנים הבולטים בעיר: הקתדרלה של פטר ופול הקדושים

האנדרטה לזכר הגטו

עוד לפני שהגעתי לעיר, דאגתי לחפש ב-Google street view  את מיקומה של האנדרטה לזכר יהודי שאוליי. היא הייתה בקצה הרחוב של המלון שלי, בצומת הרחובות Trakų ו-Ežero. זוהי אבן די קטנה ואם לא יודעים היכן בדיוק היא ממוקמת, אז אפשר די ללכת לאיבוד בחיפוש אחריה. הדלקתי כאן את הנר שהבאתי איתי ממוזיאון הגטו של ריגה והופתעתי לראות פרחים ונרות נוספים ליד האנדרטה. כנראה שלא הייתי המבקר היחיד פה בזמן האחרון.

המצבה לזכר הגטו של שאוליי

הווילה של חיים פרנקל ומפעל העורות

מכאן הלכתי מרחק קצר אל הווילה של חיים פרנקל, אותו יהודי עשיר שהקים את מפעל העורות. בכניסה שאלתי את העובדת האם יש להם מידע על היהודים שחיו בעיר בעת המלחמה, אך היא אמרה שזהו מוזיאון על חיים פרנקל בלבד והפנתה אותי לאחד מהמוזיאונים בקצה השני של העיר. בגלל שהשעה הייתה די מאוחרת, החלטתי לחזור לביקור מלא בווילה למחרת.
בינתיים הלכתי אל מה שנשאר ממפעל העורות: כאן עבד דב דיסטל, סבא-רבא שלי, בעת המלחמה. חלקים רבים מהמפעל הם נטושים כיום. התקרבתי לארובות כמה שיכולתי כדי לצלם תמונות עבור המשפחה. באותו הרחוב של הווילה ומפעל העורות נמצא גם בית הכנסת של מפעל העורות, שנקרא על שמו של פרנקל (Šiaulių Frenkelio fabriko sinagoga) ומעבר הכביש נמצא אגם קטן ושלו - אגם פְּרוּדֶלִיס (Prūdelis).

הווילה של חיים פרנקל

שרידי מפעל העורות

טיפה בוכה ליד מפעל העורות

האגם הגדול וכיכר שעון השמש

בסביבת שאוליי ישנם מספר אגמים: האגם הגדול ביותר במרכז העיר הוא אגם טַלְקְשָׁה (Talkša) והוא נראה גם כאגם הפופולרי על ידי המקומיים. הרבה משפחות טיילו כאן, נערכו כאן פעילויות-מים ואני ישבתי להסתכל על הברבורים. מוצב כאן פסל גדול של שועל מתכתי - אני לא בדיוק יודע מה הסיבה להצבת הפסל, אם יש כזו בכלל.
לא רחוק מהאגם נמצאת כיכר שעון השמש (Saulės laikrodžio aikštė), לזכר קרב השמש. אחר כך הרחקתי עד הקתדרלה של העיר, שנראתה נחמדה מבחוץ אך לא מצאתי סיבה לבקר בתוכה. בדרך ראיתי את המבנה שתיפקד כ"בית הסוהר האדום", בו נכלאו חלק מיהודי העיר בזמן הכיבוש הנאצי.

ליד אגם טלקשה

ברבורים באגם

השועל הכסוף

כיכר שעון השמש, וברקע - אחד מהמפעלים הישנים

בית הסוהר האדום

ערב ראשון בשאוליי

זו הייתה הרגשה מוזרה ללכת ברחובות של שאוליי, בידיעה שסבא שלי הלך בהם בילדותו ובנעוריו. למרות כל מה שראיתי היום בעיר, הידע שלי על סבא לא השתנה (אבל לא ידעתי מה מצפה לי מחר).
את ארוחת הערב אכלתי במסעדה בשם צ'ילי פיצה, שיש בה הרבה יותר ממה ששמה מציע. זוהי רשת מסעדות בליטא ולטביה. בהמשך הטיול נתקלתי בסניפים נוספים של צ'ילי פיצה ודאגתי לאכול בהם שוב ושוב. האוכל כאן היה משביע ואת הערב סיימתי עם עוגת שוקולד נהדרת.

סיום מתוק ליום עם הרבה אתרים עצובים