לטביה וליטא (6): יום מרגש בשאוליי

31.05.2017

גבעת הצלבים

היום ציפה לי יום שלם בשאוליי, אותה עיר-די-משמימה, שאליה הגעתי אתמול. לשמחתי, ניצלתי את היום הזה היטב והדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא היה משעמם. 

בבוקר יצאתי אל האתר המפורסם ביותר באיזור: גבעת הצלבים (Kryžių kalnas), שנמצאת כמה קילומטרים צפונית לעיר. יש סיורים מיוחדים ולא זולים היוצאים משאוליי אל הגבעה, אך אני בחרתי להגיע באוטובוס מהתחנה המרכזית (אופציה זולה בהרבה). האוטובוס הוריד אותי במרחק של כשני קילומטרים מהכניסה לאתר, שאותם הייתי צריך ללכת ברגל. מזג האוויר היום היה מעונן וקצת קריר, אז ההליכה הזו בהחלט הגיעה בזמן טוב. בקצה הכביש הגעתי אל הכניסה לגבעת הצלבים, בה נמצאות כמה חנויות מזכרות כדי למכור צלבים לתיירים, ואלה בתורם משאירים אותם בגבעה. ויתרתי על קניית צלב, רכשתי כאן מגנט לאוסף שלי והמשכתי אל הגבעה.
לא ידוע מתי בדיוק החלה המסורת של הצבת הצלבים פה, אך יש המקשרים את תחילתה עם ההתקוממויות הליטאיות כנגד הרוסים ב-1831 וב-1863, אולי כאנדרטה לזכר המורדים שמקום קבורתם לא נודע. בתקופת השלטון הסובייטי, הרוסים דאגו להרוס את האתר מספר פעמים ובשלב מסוים אף תכננו לבנות לידו סכר שיגרום להצפתו. גבעת הצלבים הצליחה בסופו של דבר לשרוד את ברית המועצות ומספר הצלבים הנמצאים בה כיום כבר עובר את ה-100,000.

לגבעה יש צורה דומה לאוכף וניתן להיכנס אליה דרך מספר שבילים. בתחילת הביקור שלי פה נהניתי מפרטיות מוחלטת והגבעה הייתה כולה שלי. למרות הפרטיות, המקום לא היה שקט ; רוח חזקה נשבה כאן והגבעה כאילו התעוררה לחיים בצלילי רשרוש צלבי-העץ זה בזה.
העברתי זמן רב יחסית בגבעת הצלבים. כשהגיע זמני להתחיל ללכת חזרה לתחנת האוטובוס, בדיוק הגיעו מספר אוטובוסים מלאים בתיירים. בהחלט אפשר לומר שביקרתי כאן בזמן הנכון והצלחתי להימנע מההמונים. בדרך חזרה טפטף עלי גשם וליד תחנת האוטובוס קניתי קופסת תותים מחווה מקומית. ללא ספק, היום הזה רק נהיה טוב מרגע לרגע.

הדרך לגבעת הצלבים (והגבעה ברקע)

חלק קטן מגבעת הצלבים

בגבעת הצלבים

ההיסטוריה של משפחת דיסטליס

כשחזרתי למרכז שאוליי, לא ממש היה לי מה לעשות. ירדתי מהאוטובוס סמוך לכנסיה הראשית ובהחלטה של הרגע בחרתי ללכת אל מוזיאון אַוְושְׁרָה (Šiauliai Aušros Museum). ההליכה לקחה אותי דרך חלק פחות תיירותי של העיר ; ממש יכולתי לראות כאן בתים ישנים וספגתי הרבה אווירה מזרח-אירופית. כשהגעתי למוזיאון, הייתי בו לבד לגמרי ; המקום נראה די נטוש. שלוש עובדות ניגשו אלי, כשרק אחת מהן דיברה אנגלית. הסברתי לה שסבא שלי נולד בשאוליי ושאני מחפש קצת היסטוריה על הקהילה היהודית שהייתה בעיר. בתשובה, היא הפנתה אותי לבית מקומי בו עובדות היסטוריוניות של שאוליי. העובדות במוזיאון אפילו התקשרו אל ההיסטוריוניות והודיעו להן שאני מגיע. קיבלתי מהן את כתובת הבית ויצאתי לדרכי.

הלכתי אל הבית בו עובדות ההיסטוריוניות וכבר בכניסה קיבלה את פני יוּרַטֶה המקסימה: היא מאוד התרגשה כשהיא שמעה שאני מגיע. סיפרתי גם לה על ההיסטוריה המשפחתית שלי ושאלתי האם יש תיעוד כלשהו של רשימות היהודים בגטו שבלי. לא באמת ציפיתי שיהיה תיעוד כלשהו, אך לתדהמתי היא פשוט הביאה לי ספר בליטאית המציג את רשימות הגטו ומספר על ההיסטוריה שלו. היא ושותפתה פינו לי שולחן במשרד ואני התיישבתי והתחלתי לסרוק בזריזות את הספר. 

זה לקח כמה דקות אבל אז מצאתי אותו: את שמו של סבא שלי. שם משפחתו של סבא הוא דִּיסְטֶל, אך בספר הוא הופיע כ"דיסטליס". באותה הרשימה הופיעו גם שמות הוריו וארבעת אחיו ואחיותיו, כולם בגרסאות הליטאיות של שמותיהם. כך דב, בתיה, פרץ ואלחנן (סבא שלי) היו בליטאית בֶּרָס, בַּסְיָה, פֶּרֶסָאס וחוֹנֶה. ובנוסף לזה, היה כאן מידע: תאריכי לידה, מקום הלידה, מקצועות של ההורים וגם שמות האחיות והאח הקטן שנספו בשואה. יורטה צילמה לי את העמודים הרלבנטים עבורי ואף ביררה האם אני יכול לקנות עותק של הספר (התשובה הייתה שהוא אזל...). היא תרגמה לי את המידע על משפחתי ואז אמרה שמופיעה שם גם... כתובת! 

בדיקה מהירה במפות גוגל הראתה שהכתובת ברחוב שִׁילוּ (Šilų) עדיין קיימת היום ואכן נופלת במה שהיו שטחו של אחד משני הגטאות של יהודי שבלי. מיותר לציין שאני כבר הייתי באמצע שיחת טלפון עם אמא שבארץ, כולי מתרגש ובוכה ומיהרתי להפיץ את המידע בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. הודיתי מאוד ליורטה ולהיסטוריונית השנייה ויצאתי נרגש מהבית. לא ציפיתי כלל להגיע למידע כל-כך רב תוך פחות משעה.

הבית בו יושבות ההיסטוריוניות

יורטה ואני. למטה - חלק מדף המידע על משפחתו של סבא

אל הגטו

הייתי חייב להירגע קצת עם ארוחת צהריים לפני שהמשכתי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלי. לאחר הארוחה שבתי למלון שלי ועליתי לקומה העליונה שלו כדי לצלם את איזור הגטאות של שאוליי/שבלי.

מכאן הלכתי אל הווילה של חיים פרנקל, בה ביקרתי גם אמש. הפעם נכנסתי לביקור מלא במוזיאון של הווילה ; למרות שקראתי שהמוזיאון מראה את חיי היהודים בעיר, זה לא היה בדיוק כך. הווילה מתמקדת בעיקר בחייו של חיים פרנקל ובמפעל העורות שלו. הביקור פה לא היה מלהיב במיוחד והמשכתי אל הגטו עצמו.

מהר מאוד מצאתי את רחוב שילו בו שוכנה משפחתו של סבא בעת המלחמה. הגטאות נהרסו מזמן וכיום זהו רחוב שקט עם וילות. לצערי, לא היה כאן בית מספר 6 (מספר הבית של סבא), אך בכל זאת הייתה כאן תחושה מצמררת של הרחוב בו חי וגדל סבא שלי בזמן מלחמת העולם השנייה.
הקפתי את הגטו והגעתי אל חומת בית הקברות היהודי של שבלי. פרט לחלק נמוך של החומה, אנדרטה מודרנית קטנה, ושתיים-שלוש מצבות מנותצות, לא נשאר זכר לבית הקברות. אחרי המלחמה מצבות רבות נלקחו על ידי המקומיים לבניית חומות ומדרגות בבתים פרטיים. המקום מוזנח לחלוטין ועל המצבות השבורות ששרדו לא זיהיתי כלום פרט למילה תנצב"ה. יכולתי להבחין כי חלק מהמצבות שימשו לא מזמן כשולחן מאולתר: הם היו מוקפים בשברי בקבוקי בירה ובבדלי-סיגריות. כנראה פרט להצבת האנדרטה, לעיריית שאוליי לא ממש אכפת מתחזוקת המקום. הקצה השני של בית הקברות הוביל אותי שוב לרחוב שילו ומכאן יצאתי מהגטו.
הרחובות הובילו אותי שוב אל מפעל העורות של פרנקל. מצאתי את פסלו של חיים פרנקל "מביט" אל עבר מה שנשאר מהמפעל שלו. לא רחוק משם ניצב בית הכנסת של עובדי מפעל העורות, נטוש גם הוא.

מבט על איזור הגטו מהמלון שלי

חדר במוזיאון הווילה של חיים פרנקל

חצר הווילה של פרנקל

הרחוב בו שוכנה משפחתו של סבא בזמן המלחמה - רחוב שילו

האנדרטה החדשה בבית הקברות היהודי

שאריות של אבן מצבה בבית הקברות היהודי

פסלו של פרנקל מביט על מה שהיה המפעל שלו

בית הכנסת של עובדי מפעל העורות

ולהתאוששות: חתולים!

אחרי השעות האחרונות בהן התרגשתי עד דמעות, הייתי חייב משהו שונה לחלוטין ; והמשהו הזה היה חתולים. ליתר דיוק, הלכתי לביקור קצר במוזיאון המוזר ביותר של שאוליי - מוזיאון החתולים. באופן כללי, זהו מוזיאון מיותר לחלוטין שמציג אוסף פסלי חתולים ועוד איזה שניים חיים שמסתובבים בו. עבורי הוא היה שינוי אווירה ביום המיוחד הזה. נכנסתי בו לסיבוב קצר ויצאתי אחרי עשר דקות. 

בדרך חזרה למלון שלי עברתי ליד האגם הגדול, הגעתי שוב לכיכר שעון השמש ונכנסתי לביקור חטוף בבית הקברות הנוצרי. קראתי במקום כלשהו שיש פה חלקה יהודית, אבל בית הקברות היה גדול מאוד ואני מצד שני הייתי כבר עייף מאוד. חזרתי מותש למלון ועוד בקושי הצלחתי להרים את עצמי לארוחת ערב אחרי כל ההליכות של היום המיוחד הזה.
תוך זמן קצר גיליתי היום מידע רב על משפחתי, בלי שאפילו תכננתי לעשות זאת. ללא ספק, זה היה היום הכי יוצא דופן של הטיול הזה. לא אגזים אם אומר שזהו אחד מהימים הכי מרגשים של חיי.

הכניסה למוזיאון החתולים.

הפסל בכיכר שעון נשמש