עודף תמונות / או: למה התחלתי לצלם פחות?

עודף תמונות

בשנה האחרונה לא כתבתי הרבה  בבלוג. מצד אחד - טיולים "ישנים" מעלים לאט-לאט אבק בזכרונות שלי ומאבדים את הרלבנטיות שלהם כמקור מידע למטיילים. מצד שני - המשכתי לצבור טיולים חדשים וחוויות טריות ביוון, צרפת, ספרד ומספר פעמים בהולנד. 

כשהמחשב שלי התחיל לקרטע לפני כמה חודשים, הגעתי להחלטה להתחיל לסדר את אלבומי התמונות שבכונן הגיבוי שלי. התחלתי את המשימה ואפשר לומר שחשכו עיני: גיבויים על גיבויים, חלקם כפולים וחלקם משולשים או מרובעים של אלפי תמונות. כשהתחלתי את הספירה, היו שם מעל 70,000 תמונות - אבל המספר המקורי מתקרב כנראה ל-100,000. נכון, לא כל התמונות הן תמונות מטיולים. יש לי הרבה של המשפחה, מתקופת הצבא ומכל מיני אירועים שונים - אך עדיין הטיולים הם הרוב המשמעותי. 

התחלתי במשימת הסידור והמחיקה, שהתבררה (ועדיין מתבררת) כלא פשוטה במיוחד. הקושי בטיולים של השנים האחרונות הוא שהסתובבתי עם שתי מצלמות: מצלמה רגילה ומצלמת הסמראטפון. במקרים בהם לא טיילתי לבד נוספה לסיפור עוד תיקיית התמונות של מי שטייל איתי. למשל, בביקור הראשון ביוון טיילתי עם אמא שלי והיא אפילו צילמה יותר ממני ; ביחד הגענו למעל 1700 תמונות בשישה ימים(!).
היו אלבומים בהם מחקתי 75% מהתמונות: בטיול ליוון למשל, ירדתי לכמות של 400 תמונות - כי באמת שאין לי צורך להסתכל על אותה הכנסייה מ-14 זוויות שונות ומשלוש מצלמות. תצוגות מוזיאונים, שלא זכרתי משהו מיוחד מהן עברו גם הן אל סל המיחזור. 

ניסיתי ואני עדיין מנסה לשמור רק המיטב המצומצם מכל טיול: את התמונות בעלות האיכות הטובה ביותר ואת אלו שמעלות לי זכרונות טובים מרגעים קסומים. בשורה התחתונה צריך לזכור שאני לא מתכוון להסתכל על התמונות האלה כל יום בחיי, אלא אולי פעם בכמה שנים. אני עדיין נמצא בעיצומו של התהליך: מחקתי כחצי מכמות התמונות המקורית ועדיין לא עברתי על כל הארכיון הענק שלי. נכון לעכשיו אני עם 37,813 תמונות פלוס עוד כמה מאות מהטיולים האחרונים...

יותר מדי תמונות! מתוך תיקיית "דנמרק", שטרם מיינתי אותה.

התחלתי לצלם פחות

בביקור האחרון שלי בהולנד ניסיתי לצלם פחות ולתת לעצמי ליהנות יותר מחוויות הטיול עצמו. זה לא תהליך קל עבורי, ואני עדיין צריך ל"עבוד על זה". כבר עם החזרה לארץ ישבתי עם תיקיית התמונות וצמצמתי אותה לאלו החשובות ביותר, כדי שלא אצטרך לעשות זאת בעוד מספר שנים.

נכון, סידור התמונות מיד אחרי הטיול הוא לא תמיד קל - כשהזכרונות עדיין טריים בראש ואני צריך לחזור להתמקד בעבודה. זהו תהליך שדורש משמעת עצמית, אבל הסדר שהוא יוצר בהחלט שווה את זה. כולי תקווה שסידור תיקיית הטיולים הישנים שלי ייצור לי קצת סדר בראש ויקל לי על תהליך הכתיבה על טיולים "ישנים". כי באמת, הגיע הזמן שכבר אכתוב עליהם פה...

הולנד: מחוז זיילנד ומחסומי הים

08.09.2019

נסיעה לזיילנד

היום החלטנו לנצל את מזג האוויר הטוב של סוף השבוע לטיול במחוז זֵיילַנְד (Zeeland). זהו המחוז המערבי ביותר בחלקה האירופי של הולנד והוא גובל בדרומו בבלגיה. חלק גדול משטח המחוז כולל איים גדולים, המחוברים בכבישים זה לזה ואל היבשה. מחוז זיילנד - "ארץ הים" בהולנדית, הוא ברובו נמוך מאוד וחלק גדול ממנו נמצא מתחת לפני הים. הוא סבל במשך השנים מהצפות חמורות בעת סערות קשות. ההצפה הגדולה האחרונה הייתה זו של שנת 1953: השיטפון גבה את חייהם של כ-2000 איש. לאחר שיטפון זה הוחלט בהולנד על הקמת פרויקט ה-Deltawerken: מחסומים נגד עליית גובה פני הים. כיום המחסומים שומרים על זיילנד ועל חלקים נוספים בהולנד משיטפונות וזכו לפרסום עולמי.

הדרך שלנו אל זיילנד קצת השתבשה: חסימות לא-צפויות בכבישים גרמו לאיוור לסטות למסלול אחר ממה שהוא תיכנן. לבסוף, אחרי נסיעה לא-קצרה חצינו את הגבול בין צפון ברבנט לזיילנד סמוך לעיירה סִינְט פִילִיפְּסְלַנְד (Sint Philipsland). איוור עצר את הרכב לכמה דקות כדי שנוכל לצלם את האיזור.

זיילנד: מבט אל עבר צפון ברבנט (מעבר לתעלה)

האיים של זיילנד

זיילנד נראתה יפהפיה בעיניי. נכון, היא אמנם לא מתקרבת ליופיה של המדינה שנקראה על שמה (ניו-זילנד) ; אבל היא עדיין מרהיבה ביופיה. המשכנו בדרכנו כשאנחנו חוצים מספר גשרים ואיונים עד שהגענו אל האי סְכָאווֶן-דָּאיוֶלַנְד (Schouwen-Duiveland). בעת הנסיעה אל האי היינו מוקפים בהמוני טורבינות-רוח ענקיות, שהשתלבו נהדר בנוף הכחול והירוק.

עצרנו בחלקו הדרומי של האי - כאן כבר תפס אותנו הגשם לכמה דקות. איוור רצה להראות לי את מחסומי האדמה המקיפים את האיים ומונעים את הצפתם. מצד אחד - עיירות שלמות, מהצד השני - פני הים הגבוהים מהן ; וכל מה שמפריד ביניהם זו רצועת אדמה צרה. מרחוק, למרות הגשם - יכולנו להבחין בגשר זיילנד (Zeelandbrug), הגשר הארוך ביותר בהולנד, המחבר בין סכאוון-דאיולנד לאי הדרומי לו - נוֹרְד-בֶּווֶלַנְד (Noord Beveland). 

היעד שלנו להיום היה האי המלאכותי נֵיילְצֶ'ה יַאנְס (Neeltje Jans), המחבר בין שני האיים הגדולים בנקודה מערבית יותר מגשר זיילנד. שם נמצא הפארק בו התכוונו לבקר במחסומי הים.

טורבינות רוח בזיילנד

אני באי סכאוון-דאיולנד. אפשר להבחין בגשר זיילנד ברקע

מחסומי הים

המשכנו בנסיעה עד שהגענו אל הכביש העובר במקביל למחסומי הים. כל חלק מפרויקט ה-Deltawerken זכה לשם משלו, והחלק הנוכחי נקרא Oosterscheldekering - או בתרגום פשוט: "מחסום-הים של שפך-הנהר המזרחי של הסכלדט". האי המלאכותי ניילצ'ה יאנס נמצא באמצע המחסום ולמעשה קוטע אותו למקטע צפוני ולמקטע דרומי. הכניסה אל הפארק היא יקרה יחסית ולא באמת מכסה את הפעילויות החשובות (שילמנו עוד כדי לבקר במחסום ולשייט באניה). האווירה כאן היא די-מיושנת: כאילו העיצוב נתקע אי שם בשלהי שנות ה-90. זה קצת מוזר בהתחשב בכך שזהו אחד מהפרויקטים החשובים של הולנד במאה השנים האחרונות.

לאחר ארוחת צהריים הגענו לסיור המודרך במחסום הים. המדריך הסביר לנו שמחסומי הים המוקדמים היו מחסומים "קלאסיים" שסגרו את הים ויצרו אגמים. בעת תכנון בניית המחסום שבו ביקרנו, החלה לעלות המודעות הסביבתית בהולנד ונערכו הפגנות כנגד סגירת הים. כתוצאה מכך נערך שינוי קיצוני בתוכניות והוקמו מחסומים פתוחים לזרימת המים, שניתן לסגור אותם רק בעת עליית מפלס פני הים. בדרך זו אין בידוד של אוכלוסיות בעלי החיים בין הים הפתוח לשפך נהר הסלכדט.

בתוך המחסום עצמו ביקרנו בתצוגה קטנה, שהציגה את ההיסטוריה של השיטפונות בזיילנד, עם דגש על השיטפון הגדול של 1953. יכולנו לראות פה גם את התהליך המסובך של הצבת מחסומי הים הכבדים במקומם ואת דרך פעולתם. בדיוק כשחצינו את המחסום, היה זה זמן השפל והבחנו בבירור בזרימת המים לכיוון הים הפתוח. המדריך הסביר שכיום המחסומים נסגרים כאשר מפלס מי הים עולה מעל 3 מטרים מגובהו הממוצע. ב-1953 מפלס מי הים הגיע ליותר מארבעה מטרים מגובהו הרגיל ולכן גרם נזקים עצומים. שני קווי הציון הללו מסומנים בקו אדום ברור עבור התיירים המבקרים במחסומים.

חלק ממחסום הים - Oosterscheldekering

אחד מהמחסומים הבודדים המרכיבים את המחסום הארוך

אני ומחסום הים

גובה פני הים בהשוואה לקו סגירת המחסום (התחתון) וקו השיטפון הגדול של 1953 (העליון)

שייט בשפך נהר הסכלדט

לאחר הביקור במחסום הים חזרנו אל המבנה הראשי של ניילצ'ה יאנס לצפיה בסרט, שממחיש היטב את מימדי האסון של 1953. הסרט היה אולי החלק המודרני ביותר של האתר. אחר כך יצאנו לסיור בשאר חלקיו: ראינו את פארק המים הנטוש, תצוגה של אריה ים מסכן, שהמתין להופיע בפני המבקרים (באמת שאין צורך בהופעות כאלו כבר) וביקרנו באקווריום הקטן, המיושן והמלוכלך. 

החלק האחרון שלנו באי המלאכותי היה שייט באוסטרסלכדה (שפך הנהר המזרחי). מכאן יכולנו להביט במחסומי הים הענקיים מזווית שונה ולנוח מעט לפני החזרה הביתה. לאחר השיט, יצאנו לכיוון הבית כשאנחנו חולפים ליד חלקו הדרומי של המחסום. משם המשכנו אל האי נורד-בוולנד ונסענו מזרחה עד ששבנו אל צפון ברבנט.

האניה ששטה בשפך המזרחי של הסלכדט

המחסום - מבט מהאניה

איוור בשייט

בדרך חזרה הביתה: חלקו הדרומי של המחסום

ברחן אופ זום

עצרנו לארוחת ערב בעיר בֶּרְחֶן אוֹפּ זוֹם (Bergen Op Zoom), בה איוור נולד. למרות שלא הספקתי לראות הערב הרבה ממנה, התרשמתי שמדובר בעיר עתיקה ומקסימה, בדיוק מהסוג שאני אוהב. הגענו אל הכיכר המרכזית ושם נכנסנו אל אחת מהמסעדות המקיפות אותה. 

אחרי הארוחה המצוינת איוור הראה לי את חלק מנקודות העניין בכיכר המרכזית ואת השער העתיק של העיר. כדי להכיר באמת את ברחן אופ זום, נצטרך לשוב לכאן בהדמנות אחרת. מכאן ציפתה לנו עוד נסיעה ארוכה לרוחבו של מחוז צפון ברבנט, עד ששבנו הביתה לטילבורח. לקינוח של היום זכינו בקשת בענן גדולה שנפרשה מעל צפון ברבנט ; זה בהחלט היה יום טוב.

בברחן אופ זום

השער העתיק של ברחן אופ זום בשקיעה

סיום נפלא ליום הזה

שש שנים לבלוג

אני עדיין פה!

בשנה האחרונה אמנם לא כתבתי הרבה בבלוג, אבל לא הפסקתי לטייל. 

הטיולים שלי היו במדינות, בהן כבר ביקרתי בעבר. חזרתי חמש פעמים אל הולנד, אליה אני מקווה לעבור לגור בשנה הבאה, וטסתי לחופשות ביוון, ספרד וצרפת. נוספו לי רק שני יעדים חדשים מאז אוגוסט האחרון: גיברלטר ומרוקו הספרדית. לרגע קצר חשבתי שהגעתי לטריטוריה ה-50 במספר שלי, אבל התברר שטעיתי ואני עדיין מחכה לגלות מה יהיה היעד-החדש הבא שלי. 

אני מוכרח להודות שחסרים לי היעדים המרוחקים בהם ביקרתי בעבר ; אני מאוד רוצה לחזור לאוסטרליה, חולם על מסע בין מדינות האוקיינוס השקט ועוד מתכנן לחקור גם את ארצות הברית. כרגע כל התכניות הללו יאלצו לחכות: אני אמור לקבל את הדירה שקניתי בעוד חודשים ספורים ולא יחסרו לי הוצאות.

שוב - תודה לכל העוקבים ולמי שפה-ושם מגיב. זה אמנם בלוג פרטי וקטן, שאני בעיקר כותב בשביל עצמי, אבל הפידבקים המעטים שאני מקבל בהחלט משמחים אותי.

נמרוד.

שש שנים :-)

הולנד: יום ברוטרדם

29.07.2019

נסיעה לרוטרדם

בטיולים הקודמים שלי בהולנד כבר ביקרתי באמסטרדם, האג (דֶּן הָאח), דֶּלְפְט, טִילְבּוּרְח ובעוד כמה עיירות קטנות. איכשהו הצלחתי עד עכשיו לפספס את העיר השנייה בגודלה במדינה - רוֹטֶרְדָם (Rotterdam). 

רוטרדם יושבת לגדות נהר המָאס החדש (Nieuwe Maas) והנמל שלה הוא הנמל הגדול והעסוק ביותר באירופה (והשני בעולם, אחרי נמל סינגפור). רוטרדם ההיסטורית הופצצה במאי 1940 בבליץ הנאצי על הולנד ; כתוצאה מכך העיר העתיקה נחרבה כמעט לחלוטין ונבנתה מחדש רק לאחר תום המלחמה. כיום מרבית המבנים במרכז רוטרדם הם חדשים ומעניקים לעיר מראה מודרני, השונה מאוד מערים אחרות בהולנד. 

הגעתי הבוקר לרוטרדם ברכבת ישירה מהעיר טילבורח, וכך המבנה הראשון אליו הגעתי היה התחנה המרכזית היפהפיה של העיר. התחנה החדשה נפתחה בשנת 2014 והיא נמצאת במבנה בעל גג מודרני-משולש. עברתי במרכז המידע לתייר, רכשתי מפה של העיר ויצאתי אל כיכר התחנה (Stationplein) כדי להתחיל את הביקור שלי. מהכיכר יכולתי לראות את התחנה המרשימה, את השעון הישן ואת אותיות הכיתוב "Centraal Station", שנשמרו מהתחנה הישנה משנת 1957.

התחנה המרכזית של רוטרדם

כנסיית סנט לורנס

התברכתי היום במזג אוויר מצוין לטיול: שמים בהירים וטמפרטורה חמימה מספיק. מהתחנה המרכזית הלכתי ברחוב הראשי המוביל לכיוון דרום. מיד התרשמתי מהמראה המודרני של מרכז רוטרדם: רחובות רחבים, גורדי שחקים ותחבורה ציבורית יעילה (העיר מרושתת בחשמליות ובמטרו תת-קרקעי). 

פניתי לכיוון חלקו המזרחי של מרכז העיר, כשהיעד הראשון שלי הוא כנסיית סנט לורנס (Grote of Sint-Laurenskerk). הכנסיה החלה להיבנות כאן באמצע המאה ה-15, והורחבה במאה ה-17. במהלך הבליץ הנאצי על רוטרדם היא נפגעה קשות אך לא נחרבה לגמרי. לאחר המלחמה עלו קולות בהולנד להרוס את הכנסיה, אך המלכה וילהלמינה אסרה על הריסתה והורתה על שיקומה. הכנסיה המחודשת נפתחה בשנת 1968. 

בעת הביקור שלי בעיר הכנסיה היתה סגורה למבקרים, אבל זה לא היה הפסד גדול: כנסיות פרוטסנטיות הן לרוב יפות יותר מבחוץ מאשר מפנים. עצרתי לכמה דקות בפארק הקטן הסמוך לכנסייה לפני שהמשכתי אל האתרים הבאים בעיר.

כנסיית סנט לורנס

מבט מזווית אחרת על הכנסיה

בתי הקוביה

לא רחוק מכנסיית סנט לורנס נמצא אחד מהמקומות המעניינים ברוטרדם מבחינה ארכיטקטונית: בתי הקוביה (Kubuswoningen). הבתים עוצבו ע"י הארכיטקט פִּיט בּלוֹם בצורת קוביות, המוטות בזוויות של כ-54 מעלות. בקומפלקס בתי הקוביה של רוטרדם קיימים כיום 38 בתים: חלקם משמשים למגורים ואילו באחרים אפשר לבקר כמוזיאונים. 

למתחם שבין הבתים אפשר להיכנס בחינם ולהתרשם מהיופי הגיאומטרי שיוצרים הבתים, כשהם מתחברים זה עם זה. למרות שחשבתי שזהו מקום שאבקר בו לדקה או שתיים, מצאתי את עצמי מוקסם מבתי הקוביה ומסתובב כאן במשך דקות ארוכות. 

בין הקוביות

חלק קטן מבתי הקוביה

המרקטהאל

מול בתי הקוביה נמצא אחד מהמבנים המודרנים המפורסמים של רוטרדם (נחנך ב-2014): "אולם השוּק", או  בהולנדית - מַרְקְטְהָאל (Markthal). זהו מבנה גבוה ומאורך בצורת פרסת סוס, שמאכלס דירות ועסקים. בחלקו הפנימי המרקטהאל מכיל שוק מודרני, שתקרתו הפכה לאחת מהמקומות האהובים בעיר. התקרה מציגה יצירת אמנות בשם "קרן השפע", שעוצבה ע"י האמן ארנו קונן: מוצגים בה פירות, ירקות, זרעים, דגים וחרקי-ענק - בשטח של כ-11,000 מטרים מרובעים. יצירת הענק הזאת הודפסה על 4000 פאנלים עשויים אלומניום, שחוברו לתקרת השוק ויצרו את "הקפלה הסיסטינית של רוטרדם". 

חציתי את המרקטהאל, כשאני מצד אחד מהופנט מהתקרה ומצד שני מנסה שלא להיתקל באנשים ובדוכנים. הבנתי שבלילות חלקו הפנימי של המרקטהאל מואר, ומאפשר לראות את התקרה המיוחדת הזאת ממרחק רב. ללא ספק, המבנה הזה הוא דוגמה לעיצוב אורבני מודרני, שמשתלב באופן מושלב עם העיר ולא מכביד עליה.

אני והמרקטהאל

חלק קטן מהתקרה

ניסיון לתפוס חלק נוסף מתקרת המרקטהאל

הבית הלבן

אחד מהבניינים המפורסמים ברוטרדם - ולמעשה הבניין רב-הקומות הראשון של אירופה כולה הוא "הבית הלבן" (Witte Huis), שנבנה סמוך לגדת המאס בשנת 1898. באורח פלא הויטה-האוס היה אחד מהבניינים הבודדים, ששרד את הבליץ - מה שהפך אותו לידוע עוד יותר. מכיוון והוא קרוב מאוד למרקטהאל ולבתי הקוביה, קפצתי להביט בו. מכאן התחלתי הליכה קצרה לאורך גדת הנהר.

הבית הלבן של רוטרדם

אהוי רוטרדם

ביום יפה שכזה, החלטתי להימנע מביקור במוזיאונים של העיר ; בהחלט אפשר לשמור את המוזיאונים לימים חורפיים. כשהגעתי לאחת מתחנות המטרו שבמרכז רוטרדם, עליתי על קו שלקח אותי דרומה - מעבר לגדה הדרומית של נהר המאס. נסעתי עד תחנת Zuidplein - לא, לא בשביל הסניף של פריימרק, אלא כדי לראות את ה-AHOY.

האהוי (לפחות בזמן הביקור שלי) היה מועמד לארח את אירוויזיון 2020 בהולנד, כשהעיר המתחרה לרוטרדם היא מאסטריכט הדרומית. הוא מרוחק כ-5 דקות הליכה מתחנת המטרו, שמשולבת עם קניון גדול. צילמתי והצטלמתי עם האולם, וחזרתי במטרו אל מרכז העיר.

אני וה"אהוי"

גשר ארסמוס וחלק מהנמל

בשלב הזה של היום כבר הייתי רעב. עצרתי בסניף של רשת האהובה עלי בהולנד - "בייגלס אנד בינס". מכאן חזרתי לכיוון הנמל של רוטרדם, כשהיעד שלי הוא גשר אֶרַסְמוּס (Erasmusbrug). זהו גשר מיתרים מודרני, שנחנך ב-1996.
התכנון המקורי שלי היה לצעוד לאורך 800 המטרים של הגשר, אבל אז הבנתי שאצטרך לצעוד אותם בחזרה ; העדפתי לשמור את האנרגיה שלי לכיוון אחר של העיר. הסתפקתי בהליכה קצרה על הגשר, חזרתי לגדת הנהר והלכתי לכיוון אחד מהאתרים שהומלצו לי בחום - מגדל היוּרוֹמַאסְט. בדרך אל המגדל הייתי צריך לחצות את הפארק (חיפשתי, אין לו שם - הוא פשוט נקרא "הפארק", Het Park) ואף עצרתי בו לזמן מה כדי להנות מהשלווה בתוך הנוף העירוני.

על גשר ארסמוס

מבט מהגשר על הנהר

מנוחה בפארק

היורומאסט

מגדל היורומאסט (Euromast) נראה מרחוק כמו מחט ענקית. גובהו כ-185 מטרים והוא נבנה כמגדל תצפית כבר בשנת 1960. זו בעצם הייתה האטרקציה התיירותית היחידה עליה שילמתי היום: עליתי במעלית הבניין עד מרפסת התצפית, כדי לראות את  רוטרדם וסביבתה.
יכולתי לראות מכאן כמעט את כל המקומות שביקרתי בהם מוקדם יותר היום. במרחק הבחנתי במרכז האורבני המודרני של האג ; בין האג ורוטרדם יכולתי לראות את העיר (הנפלאה!) דלפט, בה ביקרתי לפני כשנה. לאחר התצפית מהמגדל ציפתה לי ההליכה הארוכה ביותר שלי להיום: החזרה למרכז העיר ולתחנה המרכזית. בסופו של יום, הלכתי כעשרים קילומטרים בתוך רוטרדם. לקראת הערב שבתי עם הרכבת הישירה אל טילבורח.

היורומאסט

מבט פנורמי מהיורומאסט

גשר ארסמוס

פסלים במרכז העיר

עוד דבר חשוב שיש לציין ברוטרדם הוא הפסלים המיוחדים שבה. הפסל המפורסם ביותר של העיר הוא "פסל העיר ההרוסה" שהוקדם לזכר חורבן רוטרדם בבליץ הגרמני. הפסל נחשף כבר בשנת 1953 ולפני מספר שנים הוכר כמונומנט בעל חשיבות לאומית בהולנד.
פסל מפורסם נוסף הוא פסלו של סנטה קלאוס, מעשה ידיו של הפסל פול מקראת'י. הפסל, שהוצב בעיר בשנת 2001, קיבל במהרה פרסום רב מכיוון לא-צפוי. סנטה אמור להחזיק בידו עץ קטן, אבל להרבה אנשים הוא הזכיר יותר צעצוע מין.
העיר מלאה בעוד המוני פסלים מיוחדים: ילדות רוקדות במעגל (בפארק), פסל שנראה כמו סטארגייט מוזהב (בפארק אחר) ועוד המוני פסלים חשובים שלא הספקתי לראות בביקור הזה. לדעתי אפשר לערוך בעיר יום סיור שלם רק בנושא הפסלים המיוחדים שלה, אבל את זה אשמור כבר ליום אחר.

פסל העיר ההרוסה

ערימה של חביות דולפות

סנטה קלאוס מחזיק פלג אנאלי

"סטארגייט" מוזהב שמאוד אהבתי

צרפת: התהום של פדיראק

20.06.2019

התהום של פדיראק

ביום הטיול האחרון שלנו במחוז הדורדון ציפתה לנו הנסיעה הארוכה ביותר. למעשה - יצאנו ממחוז דורדון אל מחוז לוֹט (Lot), שנמצא בחבל ארץ נפרד: אוֹקְסִיטֶנְיָה (Occitanie). הנסיעה ארכה מעל שעה וחצי ובסופה הגענו אל האתר שהכי ציפיתי להגיע אליו בטיול הזה. המקום הוא התהום של פַּדִירָאק (Gouffre de Padirac) והוא אחד מהאתרים המיוחדים והיפים שבדרום צרפת. התהום היא למעשה חור ענק באדמה, שקוטרו 35 מטרים ועומקו כ-75 מטרים. 

לאחר רכישת הכרטיסים אפשר לרדת למטה במדרגות או במספר מעליות, כשבכל עצירה המדריך הקולי מסביר על ההיסטוריה של המקום (תיירות נפתחה כאן כבר ב-1898). ירדנו במעלית עד קרקעית התהום. מכאן יכולנו להציץ במראה הקסום של החור הענק שמעלינו. בחלק זה של הסיור אפשר לדלג על צילום תמונות, שכן בסיומו חוזרים לנקודת תצפית טובה הרבה יותר.

אתר התהום של פדיראק

התהום לא מסתיימת פה ובעצם הסיור בה רק מתחיל. כעת נכנסנו אל חלקה התת-קרקעי של תהום פדיראק: רשת מערות בהן זורם נהר תת-קרקעי. הלכנו מעט בנקיק העמוק של המערה עד שהגענו אל התור לסירות. כאן ציפתה לנו המתנה קצרה עד שעלינו על סירה, שלקחה אותנו לצידו השני של האגם. בזמן השיט הקצר (כ-500 מטרים) אסור היה לנו לצלם כדי שלא נסנוור את משיטי הסירות ממולנו. המים צלולים ויכולנו לראות את הקרקעית בקלות. ממש לפני העגינה יכלנו לחזות בנטיף הענק של המערה: גוש סלע עצום באורך 60 מטרים, שנעצר לא רחוק מפני המים. הוא אמנם נראה יציב לחלוטין, אך עדיין די חששתי לעבור סמוך אליו.

סירה ישנה בדרך אל השייט התת-קרקעי

חלקה המרוחק של המנהרה הוא בהחלט מרהיב: חיכו לנו כאן אגמים שקופים (אחד מהם הוא אגם עילי, שיש לטפס כדי להגיע אליו), נטיפים רבים, הרבה מדרגות וגשרים. הופתעתי שפדיראק אינה מפורסמת הרבה יותר, שכן היא אחת מהמערות היפות ביותר שביקרתי  - אולי אף יפה יותר ממערת וואיטומו בניו-זילנד. בסיום הביקור במערה, שבנו בשייט חזרה אל הכניסה אליה.

אגם תת-קרקעי במערה

האגם העילי במערה

עם נטיף במערה

לפני עזיבת התהום, הגענו אל המקום המיטבי לצלם בו תמונות מתחתית התהום. אפשר לתפוס מכאן את כל עומקה ואת הצמחייה שגדלה לאורך קירותיה ומעניקה לה מראה ייחודי. עלינו בחזרה במעלית אל עבר שפת התהום ועצרנו בבית קפה סמוך להתרעננות.

תהום פדיראק, מבט מהתחתית

התהום של פדיראק

מראה על התהום מלמעלה

טראסו

ציפתה לנו נסיעה ארוכה עד הבית בנוביק. בדרך עצרנו להפסקה וסיור רגלי קצר בעיירה טֶרָאסוֹ (Terrasson). אין הרבה אטרקציות יוצאות-דופן בטראסו, פרט ל"גני הדמיון" (איוור לא המליץ לבקר בהם) ; מוקד העניין העיקרי הוא המראה של העיירה עצמה. זהו מקום פשוט, שקט וציורי כמו כפר קטן שנלקח מתוך אגדה. נהר הווזר (ٍVezere) עובר כאן, מבנים וגשרים ישנים בנויים משני צידיו והמוני פרחים מעטרים את המקום כולו.

הסתובבנו מעט ברחובותיה הקטנים של טראסו ושוב עצרנו לשתייה בבית קפה מקומי. זו בהחלט הייתה הפסקה מבורכת לפני השיבה לנוביק.

שני איוורים על רקע טראסו

טראסו

ברחובות העתיקים של טראסו

חתול בטראסו

 21-22.06.2019 

פרידה מנוביק וחזרה הביתה

את היום האחרון בצרפת העברנו בנוביק. למרבה המזל דווקא היום האחרון בו לא תכננו לטייל, היה יום גשום. ההורים של איוור לקחו אותנו למסעדה נפלאה באחד מהכפרים הסמוכים. אכלנו שם ארוחת צהריים מצוינת ויקרה מאד. את שאר היום העברנו בבית עם יין, ספר, ברני הכלב וקצת משחקי קופסה. 

למחרת בבוקר איוור ואביו הסיעו אותי אל שדה התעופה של בורדו. ללא ספק זה היה שדה התעופה המזעזע ביותר שביקרתי בו: הרגשתי את זה כשנחתתי לפני שבוע והרגשתי באופן בולט יותר כעת. חזרתי לארץ בטיסת איזיג'ט לאחר שבוע רגוע במחוז הדורדון. לרוב אני לא נח בטיולים שלי, אלא פשוט מטייל ומטייל בלי הפסקה. לשם שינוי הייתה לי חוויה שונה ונעימה מאוד של מנוחה בחו"ל ואני כבר מצפה לביקור הבא כאן.

ניוקי מצוין במסעדה

אופניים בצבעי צרפת (והולנד) בחצר של משפחת פרנקן

פרידה מברני