צרפת: קיאק בנהר הדרון

18.06.2019

ברונטום

הבוקר לא ציפתה לנו נסיעה ארוכה: תוך פחות משעה הגענו מנוביק אל העיירה בְּרוֹנְטוֹם (Brantôme). במאה בשמינית לספירה הוקם כאן מנזר לגדת נהר הדְּרוֹן (Dronne). ליד המנזר החל להתפתח ישוב, שמרכזו היה על אי קטן בנהר. הוויקינגים הגיעו לכאן כשהם "טיפסו" במעלה הנהרות; הם החריבו את המנזר באמצע המאה התשיעית. המנזר נבנה שוב ושוב במאות העשירית וה-15. 

ברונטום המודרנית היא קטנה ומקסימה: המרכז העתיק עדיין יושב על האי הקטן וכמעט מכל מקום אפשר לראות הנהר. נרשמנו לקיאקים מברונטום במורד הנהר לאורך 12 ק"מ. אפשר גם להירשם בכיוון ההפוך: עולים על הסעה לחלקו העליון של הנהר וחותרים עד ברונטום (8 ק"מ). את הביקור במנזר כבר נשמור לפעם אחרת.

הקיאקים מוכנים

המסלול

קיאק בנהר הדרון

בעבר הייתה לי חווית קיאקים לא ממש נעימה באוסטרליה ומעט חששתי מכל הסיפור. החששות נעלמו מהר כשהבנתי שהדרון הוא נהר שלו ולא עמוק (כשאין גשמים) ושאני לא אמור להשוות את הדורדון לאיזור הביצות של אוסטרליה. שמנו את כל החפצים יקרי הערך בתיבה מוגנת ממים וקיבענו אותה על הקיאק. זה אומר שבעיקר ראיתי היום ולא יכולתי לצלם.

תחילת הדרך הייתה מבטיחה: חלפנו ליד האי שבנהר וליד המנזר היפהפה. לאחר כמה מפלים קטנטנים, יצאנו מהעיירה וחתרנו במשך זמן ארוך.
ציפו לנו עוד כמה מפלים בדרך: לא מפלים בסגנון של רפטינג אלא מפלים קטנטנים מבטון, שברובם הקיאק נתקע עקב מהירות הזרימה האיטית של המים. באחד מהמפלים הייתי צריך לצאת מהקיאק ולדחוף אותו כדי שנוכל להמשיך הלאה. מרבית הזמן פשוט נהננו מהנוף הירוק, הגשרים העתיקים, ברווז פה-ושם ובעיקר מהשקט. כמעט לא ראינו חותרים אחרים סביבנו במשך כל הזמן הזה.

הנוף בנקודת העצירה שלנו: נהר הדרון והרבה ירוק

איוור והקיאק

לאחר כשעתיים עצרנו לכמה דקות על אחת מגדות הנהר. כאן יכולתי לשלוף את המצלמה ולתעד חלק קטן מהיופי של המקום. לא נחנו כאן הרבה כי איוור ראה שלט של "שטח פרטי", אז פשוט המשכנו בדרכנו. מכאן לא ציפתה לנו דרך ארוכה. פחות משעה אחר כך התגלתה לפנינו הטירה העצומה של העיירה בּוֹרְדֵיי (Bourdeilles) וממש אחר כך ראינו את השלט המורה על סיום מסלול הקיאקים.

בורדיי

בורדיי קטנה אף יותר מברונטום והיא למעשה עיירה קטנטנה סביב טירה גדולה מאוד. כמעט מכל כיוון רואים את הטירה, ואיוור הציע שנבקר אותה בהזדמנות אחרת. מכיוון ונשארה לנו שעה עד האיסוף בחזרה לברונטום, מצאנו מלון שומם בעיירה והזמנו משקאות קרים בבית הקפה שלו.
לקראת השעה חמש הגיע צוות חברת הקיאקים לאסוף אותנו ואת הציוד. תוך כרבע שעה נסיעה כבר היינו בחזרה בברונטום. לפני השיבה הביתה לנוביק החלטנו לעצור בפארק של ברונטום ולאכול ארוחת צהריים מאוחרת. הבטנו בנהר הדרון, שבו חתרנו היום, ולי היה ברור שאני חייב לשוב לברונטום.

חלק מטירת בורדיי

הכלב של חברת הקיאקים בברונטום

צרפת: אתרים פרהיסטוריים בדורדון

17.06.2019

המוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה

היום המשכנו לטייל במחוז הדורדון וציפו לנו נסיעות ארוכות. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו אל עבר הכפר לֶס אֵייזִי (Les Eyzies). זהו כפר קטן של פחות מ-1000 תושבים, אך האווירה בו היא תיירותית במיוחד. בסביבות לס אייזי נמצאים אתרים פרהיסטוריים רבים מתקופת בני האדם המודרניים הראשונים, הקְרוֹ-מַנְיוֹן. גם הכפר עצמו מרשים למדי, כשצוק אימתני נישא מעליו כמו גל שעומד לכסותו.

ניתן לראות הרבה בלס אייזי ובסביבתו, אך אנחנו הגענו כדי לבקר במוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה (Musée national de Préhistoire). המוזיאון מציג את אבולוציית האדם ובעלי החיים הקשורים אליו, עם דגש על תקופת הקרו-מניון. המוזיאון אינו גדול במיוחד והוא יחסית עמוס בתצוגות: המוני כלי אבן עתיקים, שלדים וכמה שחזורים של מראה בני האדם בתקופה הפרהיסטורית. הרגשתי שהמוזיאון טיפה עמוס מדי וכי הוא לא-ידידותי לביקור למי שאינו דובר אנגלית.

הצוק מעל לס אייזי

מודל אבולוציית האדם בכניסה למוזיאון.

תצוגה במוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה

החלק שהכי הרשים אותי הגיע בסוף הביקור במוזיאון עצמו: יצאנו אל מרפסת התצפית, הבנויה בתוך הצוק ויכולנו וראות את בתיה של לס אייזי פרושים מתחתינו. במרפסת ניצב פסל של קוף-אדם גדול, הצופה גם הוא על הכפר.
כשסיימנו את הביקור חזרנו אל הרחוב הראשי של לס אייזי: כאן נמצאות מסעדות רבות ולצידן חנויות מזכרות. לפני שהמשכנו בדרכנו, ישבנו להתרענן בבית קפה מקומי. כאן טעמתי את האורנז'ינה הראשונה שלי ; איוור הסביר לי שזה שילוב של פנטה עם מיץ תפוזים (אבל אני הרגשתי רק את הפנטה).

נוף מהמרפסת על לס אייזי

עם פסל ההומיניד

אני והצוק

האורנז'ינה הראשונה שלי

מערת לאסקו - דור רביעי

הסיפור הוא כזה: בשנת 1940 גילו כמה נערים מקומיים מערה סמוך לעיירה מוֹנְטִינְיָאק (Montignac). הם נכנסו  אל המערה ומה שהם גילו בתוכה הפך לאחת התגליות החשובות ביותר של התקופה הפרהיסטורית. המערה היא מערת לַאסְקוֹ (Lascaux) וציורי המערות בה תוארכו כבני 17000 שנה. סדרת המערות כוללת מאות ציורים, כשרבים מתוכם מתארים בעלי חיים - בעיקר שוורים, סוסים ואיילים ואחרים מציגים צורות גיאומטריות ומעט דמויות-אדם. המערה נפתחה למבקרים אחרי מלחמת העולם השנייה - בשנת 1948, אך כניסת המבקרים גרמה להצטברות פחמן דו-חמצני במערה ולפגיעה בציורי הקיר. עקב כך מערת לאסקו נסגרה למבקרים בשנת 1963 והציורים עברו תהליך שחזור למצבם המקורי.

בשנת 1979 לאסקו והאתרים הפרהיסטוריים הנוספים הוכרזו כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו בתור "האתרים הפרהיסטוריים וציורי המערות של עמק הווֶזֶר" (Vézère). ב-1983 נפתחה מערת לאסקו II - העתק המציג את הכניסה למערה ואת אולם השוורים. אמנם המערה המקורית פתוחה כיום למדענים בלבד, אך היא עדיין נתונה בסכנה עקב התפשטות פטריות ועובשים על קירותיה.

ב-2012 הוקמה לאסקו III - תצוגה של אולמות נוספים מהמערות ; תצוגה זו נודדת בין ערים מרכזיות בעולם. בסוף 2016 נפתח ההעתק הגדול והמדויק ביותר של מערכת המערות: מערת לאסקו IV. היא נבנתה בעלות של עשרות מילוני יורו ומטרתה היא לתת למבקרים בה תחושה כאילו הם נמצאים במערה האמיתית. לאסקו IV מציגה העתק של כל מערכת המערות ולא רק של אולם השוורים.

הכניסה ללאסקו IV

נסענו מלס אייזי אל לאסקו IV. הכניסה אל המערה היא בסיור מודרך בלבד, ונאלצנו להמתין זמן מה עד שיצא סיור באנגלית. הביקור כאן הוא מתקדם מאד: כל מבקר מקבל טאבלט ואוזניות כדי לאפשר האזנה מרחוק למדריכים. אחרי הקדמה קצרה על סיפור גילוי המערה, נכנסנו אל האולם הראשון שהתגלה. אולם השוורים מציג את סט הציורים המפואר ביותר של לאסקו. מספר שוורים ענקיים מצוירים על תקרת המעלה בצורה מעגלית. לאחר הסבר באולם הגדול, עברנו במסדרונות ואולמות נוספים מלאי ציורי-קיר יפהפים. באמת קשה להאמין שמדובר בשחזור ולא בדבר האמיתי. 

בסוף הסיור המודרך במערה המשוחזרת נכנסנו אל תצוגת המוזיאון הסמוך. פה נמצאים מקטעים מתוך השחזור ופה גם מותר לצלם. כשעומדים מתחת לכל מקטע של השחזור, הטאבלט מתחיל להשמיע הסבר על המקטע הספציפי. זוהי תצוגה מאוד ידידותית למשתמש ואחת המיוחדות שביקרתי בהן. 

בתצוגת המקטעים: ציור סוס

איוור ומקטע המציג תקרת מסדרון מעוטרת בחיות

חלק מאולם השוורים

מתבונן בשוורים

אחת מדמויות האדם הבודדות המערה: איש עם ראש ציפור

לאחר תצוגת מקטעי המערות יצאנו אל מסדרון הבטון של המוזיאון (וכאן אני חייב לציין שהוא טיפה מזכיר את "יד ושם"). נכנסו אל אחד מהאולמות כדי לראות סרט תלת-ממדי על המערה, אבל זה בהחלט היה חלק שאפשר לוותר עליו. לאחר התרעננות קלה בבית הקפה של לאסקו, ציפתה לנו נסיעה של כשעה הביתה עד נוּבִיק.

עמק וֶזֶר שופע באתרים נוספים. אפשר להעביר פה מספר ימים בביקור במערות האדם הקדמון, מערות נטיפים ומבנים היסטוריים ובתי-אחוזות. היום הספקנו לראות רק חלק קטן מה שמציע איזור זה של הדורדון ובהחלט אשמח לשוב לפה בעתיד.

במוזיאון מערות לאסקו IV. טיפה מזכיר את "יד ושם"...

צרפת: מחוז דורדון וביקור בברז'ראק

15.06.2019

השיבה לצרפת

עשרים ואחת שנים אחרי הביקור הראשון שלי בצרפת (קיץ 1998), שהיה גם הטיול הראשון שלי בחו"ל, חזרתי אליה. צרפת לא הייתה ברשימת היעדים המתוכננים שלי, אך הוזמנתי לבית הוריו של איוור ולא יכולתי לסרב לאירוח במחוז הדורדון. 

טסתי עם איזיג'ט בטיסה ישירה מישראל לבּוֹרְדוֹ (Bordeaux), בירת חבל אַקִיטֶן החדשה (Nouvelle Aquitaine). איוור והוריו המתינו לי בשדה התעופה ומכאן נסענו במשך קצת יותר משעה עד שהגענו לביתם בכפר נוּבִיק סוּר לִיל (Neuvic sur l'Isle - כלומר "נוביק" שעל נהר ה"איל" כדי לא להתבלבל עם כפר אחר בצרפת העונה לאותו השם). נוביק נמצא גם הוא באקיטן החדשה, אך במחוז נפרד בתוך החבל - מחוז דוֹרְדוֹן (Dordogne). רוב הטיולים שלנו בימים בקרובים התמקדו בדורדון, פרט ליום האחרון בו יצאנו למחוז סמוך. את בורדו לא ממש זכיתי לראות בטיול הזה.

הגענו לנוביק בשעת לילה מאוחרת ואחרי קבלת פנים עם הרבה יין, פרשנו למיטה. ציפה לנו שבוע עם טיולים רבים.

מיקום מחוז דורדון בצרפת ודגל המחוז (מתוך וויקיפדיה)

16.06.2019

בוקר בנוביק

מחוז דורדון הוא אחד השלישי בגודלו מכל מחוזות צרפת - שטחו כמחצית משטחה של ישראל, אך חיים בו פחות מחצי מיליון איש (נכון ל-2019). צפיפות האוכלוסין פה קטנה מאד והערים המרכזיות אינן גדולות במיוחד. גם בעיר הראשית של המחוז (סוג של "עיר בירה") חיים קצת יותר מ-30,000 איש. בכפר בו לנתי חיים פחות מ-4,000 איש - אבל כמעט לא ראיתי אף אחד מהם.

הוריו של איוור גרים באיזור מרוחק ממרכז הכפר, בו לכל בעל אדמה יש חלקה גדולה מאוד. רק אחרי ארוחת הבוקר יכולתי לצאת החוצה ולראות את גודלה של החלקה. קֵייס, אביו של איוור, הראה לי הבוקר את גבולות השטח שלהם ואת מה שהוא כולל: חלקת יער קטנה ליד הבית, גן גדול, גינת ירק, בריכה והרבה עצים כרותים, שממתינים בתורם לשמש כעצי הסקה. השטח שלהם גובל ביער וזה אומר שלפעמים יכולים לפלוש אליו חזירי בר או איילים.

הדרך אל ברז'ראק

כשסיימנו להתארגן, איוור ואני יצאנו אל אחת מהערים הגדולות של המחוז - בֶּרְזֶ'רָאק (Bergerac). איוור בחר לקחת אותי דרך הכבישים הצדדיים כדי שאוכל להתרשם מנופיו של הדורדון. כמעט בכל כפר או קהילה קטנה אפשר למצוא בית-אחוזה עתיק (או פשוט "שַׁאטוֹ" בצרפתית, Château). במחוז דורדון אפשר למצוא כ-1500 כאלה: רבים מהם הוסבו למוזיאונים ואחרים עומדים נטושים. חלפנו בכפר וִילוֹמְבְּלָאר (Villamblard) בו יכולנו לראות את שאטו דֶּה בַּארִייֶר הנטוש (Château de Barrière), שנראה כאילו נכנס לאחרונה לתהליך של שיפוץ. 

בדרכים הכפריות מנוביק אל ברז'ראק

ברז'ראק

ברז'ראק עצמה, כמו שאר הערים בדורדון - אינה גדולה למדי. היא אינה כוללת אטרקציות מיוחדות כעיר, אך היא פשוט מקום יפה לעצור בו. חנינו כאן ואיוור הראה לי את המקומות החשובים בעיר: הכנסיה, בית המשפט וכמה אנדרטאות לזכר מלחמות העבר. ממרכז העיר הלכנו להשקיף אל עבר נהר הדורדון. מזג האוויר היום (ובכלל בכל השבוע הזה) היה נפלא וזכינו לנוף יפהפה של הדורדון  עם העיר העתיקה שלצידו.

הכנסיה במרכז ברז'ראק

איוור, אני ונהר הדורדון

אני עם ברז'ראק והדורדון

הדורדון

מהגשרים שעל הדורדון חזרנו אל מרכז העיר. כאן ציפו לנו מספר פסלים של סִירַאנוֹ דה ברז'ראק (Cyrano de Bergerac) - דמות ממחזה משנת 1897, שמבוססת על אדם אמיתי מהמאה ה-17. סיראנו היה מפורסם באפו הארוך וכיום אפשר למצוא בעיר שלושה פסלים בדמותו: אחד קלאסי מאבן, השני טיפה מצועצע ותיירותי והשלישי - מודרני למדי. בכיכר בה נמצא הפסל המצועצע אפשר למצוא גם את מרכזה התיירותי של העיר: מסעדות, בתי קפה וחנויות מזכרות. כמות התיירים לא הייתה מרשימה למדי, אך איוור הסביר לי שביולי-אוגוסט המצב משתנה.

מבנים עתיקים במרכז ברז'ראק

הסיראנו המודרני

סיראנו החדש והמצועצע

הסיראנו "הקלאסי"

מונבזייאק 

התחנה השניה שלנו להיום הייתה השאטו והיקב של מוֹנְבַּזִייָאק (Monbazillac), ישוב הממוקם על גבעה דרומית לברז'ראק. היקב מפורסם ביין הלבן המתקתק שלו ; עוד לפני שביקרנו בשאטו, נכנסנו אל חנות המזכרות, טעמנו יינות ואיוור רכש עבורנו כמה.
השאטו של מונבזייאק הוקם באמצע המאה ה-16 על ידי שָׁארְל מאִידִי (Charles d'Aydie) והחליף בעלים במשך השנים. בשנות השישים של המאה ה-20 הוא נרכש ע"י היקב של מונבזייאק, שופץ ונפתח למבקרים. התצוגות פה לא היו מרשימות במיוחד: שחזור חדרים עתיקים, תצוגה של סמלי המשפחות שהחזיקו בשאטו ותצוגת יינות במרתף. לדעתי השאטו מרשים יותר מבחוץ מאשר מבפנים ; אין באמת צורך לשלם פה כרטיס כניסה ואפשר להתרשם בחינם מהביצורים ומהנוף הנשקף אל עבר ברז'ראק.
לאחר הביקור בשאטו מונבזייאק, חזרנו אל עבר נוביק לארוחת ערב ואיך לא - עוד יין.

מונבזייאק - השאטו והגפנים

השאטו

הנוף מאחורי השאטו

תצוגת היין במרתף שאטו דה מונבזייאק