05.06.2017
מווילנה למינסק
התעוררתי מאוד מוקדם היום כדי לתפוס את אחד האוטובוסים הראשונים היוצאים מווילנה אל מִינְסְק (Minsk, בבלארוסית - Мінск), עיר הבירה של בלארוס השכנה. בחרתי לטייל בבלארוס בסיור מודרך פרטי רק לכמה שעות ולחזור בחזרה לווילנה. העדפתי שלא להישאר ללינה במדינה הזאת, שנחשבת בעיני רבים לדיקטטורה האחרונה באירופה.
מהר מאוד האוטובוס הגיע אל הגבול בצד הליטאי. כאן אספו מכל הנוסעים באוטובוס את הדרכונים ולאחר כמה דקות השיבו לנו אותם חתומים. בצד הבלארוסי של מעבר הגבול הורידו את כולם מהאוטובוס לבדיקת דרכונים ותיקים. הדרכון שלי עבר חקירה מדוקדקת כולל שימוש בזכוכית מגדלת ופנס(!). לאחר שקיבלתי את האישור להיכנס (בתקופה שבה ביקרתי ישראלים אינם זקוקים לוויזה לשהות קצרה, אבל תמיד כדאי לבדוק מראש) ציפתה לי נסיעה ארוכה עד התחנה המרכזית של מינסק.
כבר עם הכניסה למינסק יכולתי לראות מחלון האוטובוס עד כמה היא שונה מליטא. אם הבנייה בווילנה היא יחסית נמוכה, כאן ציפו לי בנייני מגורים גבוהים וארוכים שעמדו כמו חומות מסביב לעיר. אפשר לתאר את הבנייה הזאת כמאוד "סובייטית", אך ראיתי גם בניינים חדשים שנבנים באותו הסגנון. מזג האוויר הבוקר היה קודר ואפור, דבר שמאוד תרם לתחושה הסובייטית של העיר.
בתחנה המרכזית במינסק הספקתי להמיר חלק מהכסף שלי למטבע הבלארוסי ופגשתי את המדריך המקומי שלי - אנדריי.
 |
בוקר טוב, לנין
|
סיור במינסק
אנדריי הוא אמנם בלארוסי אבל כנראה למד אנגלית מתכניות טלוויזיה בריטיות כי הוא ממש מחקה את המבטא ואת אוצר המילים שלהם. קבעתי איתו מראש את הסיור להיום, שכלל תחילה סיור במינסק ואחר כך בחטין.
אנדריי אסף אותי אל הרכב שלו והתחלנו את סיור הבוקר. באופן כללי התרשמתי שמינסק היא עיר מאוד נקיה. כנראה זו המשמעת הסובייטית שנותרה בה והפחד של התושבים מהנשיא הכל-יכול ששומרים עליה כל כך מסודרת. מה שנקרא: מסודרת באופן מפחיד. מחלון הרכב צילמתי מספר רב של אנדרטאות ובניינים מסקרנים, אך לא יכולנו לעצור בכל נקודה, אחרת הסיור היה מתארך ומתארך. עצרנו לביקור רק בנקודות המרכזיות של העיר.
תחילה נסענו אל הכיכר הראשית של מינסק - כיכר העצמאות (Плошча Незалежнасці). אנדריי סיפר לי שהיא גדולה פי שלוש מהכיכר האדומה במוסקבה ; היא אכן כיכר גדולה מאוד אבל מעולם הייתי במוסקבה כדי שאוכל להשוות. כאן עצרנו לסיבוב קצר וראינו את הכנסייה האדומה (הכנסייה ע"ש סיימון והלנה הקדושים, Касцёл святых Сымона і Алены) שנבנתה ב-1910. עוד בכיכר נמצא בית הממשל המרכזי (Дом урада), שבכניסה אליו ניצב בגאון פסל של לנין. עקרונית אסור יותר מדי להצביע או לצלם את הבניין הזה (או כל בניין ממשל אחר עליו מונף דגל המדינה), אז צילמנו כמה תמונות מהר ונעלמנו מהמקום.
 |
הכנסייה האדומה
|
 |
פסל לנין בחזית בית הממשל
|
 |
בית הממשל
|
התחנה הבאה בה עצרנו הייתה הבית בו גר לי הארוויי אוסוולד (רוצחו של נשיא ארה"ב קנדי) בעת שהותו במינסק. הבניין הוא בניין מן השורה ולא יוצא דופן באף צורה אחרת וכנראה זהו אתר שיעניין בעיקר אמריקאים. באותה תחנה ביקרנו גם באי הדמעות: אנדרטה שהוקמה ב-1988 על אי בנהר לזכר החיילים שנפלו במלחמה של ברית המועצות באפגניסטן. האנדרטה מציגה פסל מרכזי של אימהות מתאבלות כשמולן עומד מלאך קטן ובוכה (הפסל נבנה כך שהוא מזיל דמעות).
אנדרטה נוספת בה ביקרנו הייתה לזכרם של היהודים שנספו במלחמת העולם השנייה - אנדרטת הבור, או בבלארוסית יָאמָה (Яма). ב-2 למרץ 1942 הובאו לכאן כ-5000 יהודים מגטו מינסק ונורו למוות על ידי הנאצים. כבר ב-1947 הועמד באתר אובליסק ובשנת 2000 נוסף אליו פסל בשם "הדרך האחרונה" של הפסל היהודי-בלארוסי לאוניד לוין ושל הפסלת הישראלית אלזה פולק.
לפני חלקו השני של היום הספקנו לעבור בחנות מזכרות נחמדה והלכנו לאכול במה שנראה כמו מסעדת פועלים. המקום נראה אפור וכך גם היו הטעם והמראה של האוכל: משעמם ותפל. לא שאני מתלונן חלילה, אנדריי שילם על התענוג.
 |
הבניין בו גר אוסוולד
|
 |
| סמל סובייטי במינסק |
 |
אנדרטת אי הדמעות
|
 |
המלאך מזיל דמעה
|
 |
הפסל באנדרטת יאמה
|
 |
ארוחה במסעדת פועלים. הטעם בהתאם.
|
חטין
החלק השני של היום כלל יציאה ממרכז מינסק אל אחד מאתרי הזיכרון החשובים של בלארוס: אתר ההנצחה לטבח של חַטִין (Хаты́нь). חטין היה כפר, שישב כ-50 קילומטרים צפונית למינסק. ב-22 למרץ 1943 תקפו פרטיזנים בלארוסיים מפקדה של חטיבת חיילים אוקראינים, שהוקמה על ידי הנאצים, והרגו את אחד ממפקדיה. כנקמה האוקראינים הגיעו אל הכפר וריכזו את כל התושבים באחד מהבתים בו. הבית הועלה באש והקורבנות שניסו להימלט מתוכו, נורו למוות באמצעות מכונות ירייה. 147 אנשים נרצחו בחטין באותו היום, הכפר כולו נבזז ונשרף עד היסוד. רק שמונה אנשים מכל תושבי הכפר שרדו את המתקפה, כששישה מתוכם היו עדים לה. המבוגר היחיד שהיה עד לטבח, יוזיף קמינסקי, מצא את גופתו החרוכה של בנו בין הקורבנות.
אתר ההנצחה בחטין מתאר את השמדתם של הכפרים בבלארוס בזמן מלחמת העולם השנייה. חטין לא היה מקרה יחיד אלא אחד מבין רבים: אלפי אירועי הצתות בכפרים בלארוסיים תועדו בזמן המלחמה וכ-2 מיליון בלארוסים נספו במהלכה, כרבע מכלל האוכלוסייה. 186 מאותם הכפרים נמחקו לחלוטין ומעולם לא הוקמו מחדש.
האתר הוא יחסית גדול וכולל מספר אנדרטאות חשובות. השורד יוזף קמינסקי תיעד אחרי המלחמה את מיקום הבתים של התושבים ובאתר הוקמו מסגרות בטון סביב אותם בתים חרבים. פסלו של קמינסקי עצמו נמצא באתר, כשהוא נושא את גופת בנו. קיימות אנדרטאות נוספות לזכר 186 הכפרים שמעולם לא קמו מחדש ולקורבנות מחנות הריכוז בבלארוס. הפעמונים באתר מצלצלים כל 30 שניות כדי לציין את קצב מותם של תושבי בלארוסי בזמן המלחמה.
לא היו הרבה מבקרים באתר ההנצחה היום. אנדריי הסביר לי קצת על ההיסטוריה של המקום ואז יכולתי להסתובב בו בעצמי ולחקור את האנדרטאות.
 |
פסל המתאר את יוזיף קמינסקי מוצא את גופת בנו
|
 |
אחד מהפעמונים שמצלצלים כל 30 שניות לזכר הקורבנות
|
 |
בכניסה לאנדרטה לזכר הכפרים האחרים שנחרבו
|
 |
כל מרובע בטון שבמרכזו "ארובה" עם פעמון מייצג את בית בכפר
|
 |
פרחים באנדרטה לזכר קורבנות מחנות הריכוז
|
תל התהילה
בחזרה למינסק ובחזרה לווילנה
מתל התהילה חזרנו אל מינסק. עצרנו לכמה דקות בודדות כדי שאוכל לראות את הספרייה הלאומית של בלארוס (Нацыянальная бібліятэка Беларусі) - אחד מהמבנים המיוחדים של העיר.
נפרדתי מאנדריי בכיכר העצמאות. היה לי עוד זמן פנוי עד האוטובוס שלי בחזרה אל וילנה. הסתובבתי מעט בכיכר ונכנסתי אל הקניון התת-קרקעי כדי לאכול ולקנות מזכרות. בדרך חזרה אל תחנת האוטובוסים עברתי דרך שערי העיר (Вароты Мінска): שני בניינים גדולים, שמאוד קשה לפספס כאשר יוצאים מהתחנה.
בשבע בערב עליתי על האוטובוס בחזרה לווילנה. שוב ציפתה לי נסיעה יחסית ארוכה בבלארוס ונסיעה קצרה בתוך ליטא, לא כולל יותר משעה של עצירה בשתי תחנות הגבול. אני מוכרח להודות שנשמתי לרווחה כשהייתי שוב בתוך האיחוד האירופי. בלארוס הייתה מקסימה ואני אשמח לשוב ולבקר בה כשהיא תהייה טיפה פחות-דיקטטורית.
 |
הספרייה הלאומית של בלארוס במינסק
|
 |
שערי העיר של מינסק, מחוץ לתחנת האוטובוס
|
