ימים 11-12: אל בואנוס איירס

13.12.2012

אל ארגנטינה

דניאל יצא ממש חרא. אותו הבריטי שקבעתי לנסוע איתו מסנטיאגו לבואנוס איירס, פשוט נעלם. בדיוק כמו אליאן המעצבנת שנעלמה לי באוסטרליה, גם כאן נעלמו עקבותיו. 

הגעתי לבד אל התחנה המרכזית של סנטיאגו, ושם עליתי על אוטובוס של חברת אנדסמר (Andesmar) אל עבר מנדוזה הארגנטינאית. קבעתי לי מושב בחלקה הקדמי של הקומה העליונה באוטובוס, וכך יכולתי להנות מהנוף היפהפה שנפרש מולי. די מהר נרדמתי באוטובוס לשעה קצרה, וכשהתעוררתי היינו כבר באמצע הטיפוס על הרי האנדים. עקב עונת הקיץ, נצפו רק שאריות שלג על פסגות ההרים הגבוהים ביותר. הנוף עצמו היה מאד סלעי - יחסית ריק מצמחיה - אך עם זאת, מאד מרשים.

האוטובוס הגיע אל מעבר הגבול בין ארגנטינה וצ'ילה. שם התבקשתי, כמו כל הנוסעים, לרדת מהאוטובוס לתהליך החתמת הדרכונים ובדיקת התיקים. כל התהליך עצמו נמשך כשעה, ואחריו המשכתי אל פנים ארגנטינה, המדינה בה אטייל בשבועות הקרובים.

נסיעה בהרי האנדים

קצת על ארגנטינה

ארגנטינה היא רפובליקה, והמדינה השנייה בגודלה בדרום אמריקה. היא גובלת באורוגוואי, ברזיל, פרגוואי, בוליביה וצ'ילה, וכמו מרבית מדינות אמריקה הדרומית - שפתה הרשמית היא ספרדית.
פרט לחלקה ביבשת דרום אמריקה, לארגנטינה יש טענות בעלות על טריטוריות נוספות: היא טוענת לבעלות על חלק מאנטארקטיקה ועל מספר איים בדרום האוקיאנוס האטלנטי. המפורסמים מבין האיים הללו הם איי פוֹקְלֶנְד (Falkland Islands): בשנת 1982 פלש הצבא הארגנטינאי אל האיים, בניסיון לכבוש אותם מידי הממלכה המאוחדת. בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר, הביסה במהרה את הצבא הארגנטינאי ומאז ממשיך שם השלטון הבריטי. הארנגטינאים מסרבים לקרוא לאיים בשמם הבריטי, ומעדיפים לציין את שמם הספרדי: Islas Malvinas.
ארגנטינה היבשתית מחולקת ל-24 פרובינציות: מארץ האש שבדרום ועד חוּחוּי הצפונית. לעיר הבירה, בּוּאֵנוֹס אַייְרֶס (Buenos Aires) קיים מעמד אוטונומי כפרובינציה נפרדת בתוך מדינת בואנוס איירס.

ארגנטינה הייתה תחת שלטון ספרדי, מאז גילוייה על ידי האדם הלבן. בשנת 1816 הוכרזה עצמאות המדינה בפרובינציית טוּקוּמָן, ובשנים הראשונות היא התאפיינה בחוסר יציבות שלטונית. רק בשנת 1853 הושג איחוד בין הפרובינציות, והושלמה כתיבת החוקה הארגנטינאית.
במהלך המאה ה-20 ידעה ארגנטינה חילופי משטר רבים: שלטון שמרני, עלייתם של חואן פרון והפרוניזם, שלטון צבאי וחזרה למשטר דמוקרטי בשנת 1983.
דגל ארגנטינה כולל שלושה פסים אופקיים בגווני תכלת-לבן-תכלת. בגרסתו הרשמית, הוא מכיל גם את שמש מאי במרכז הפס הלבן. שמש מאי מסמלת את החודש (בשנת 1810) בו החל המרד נגד השלטון הספרדי בארגנטינה ואורוגוואי. כאן היא כוללת 32 קרניים: 16 ישרות ו-16 "להבות", ואילו בדגל אורוגוואי מספר הקרניים שונה. במרכז השמש מופיע איור של פנים.
הדגל הונף כבר בתחילת מלחמת העצמאות הארגנטינאית, ואושר כדגלה הרשמי של ארגנטינה עם ההכרזה על עצמאותה ב-9 ליולי 1816.

דגל ארגנטינה

עצירה במנדוזה

התחנה הראשונה שלי בארגנטינה הייתה במֶנְדוֹזָה (Mendoza) - אך ורק לשם החלפת אוטובוסים. המתנתי כאן כשעתיים, ובינתיים החלפתי את הכסף הצ'יליאני שלי בפזוס ארגנטינאים.
כאן עליתי אל האוטובוס של חברת Rapido Argentino אל בואנוס איירס. ארוחת הערב שהוגשה באוטובוס הייתה סבירה, והתחלתי גם להתרגל לרעיון של שימוש בשירותים בזמן נסיעה. העברתי את הזמן הארוך בקריאה, האזנה למוזיקה ושינה.

14.12.2012

בואנוס איירס

בבוקר הגעתי אל עיר הבירה העצומה של ארגנטינה, בואנוס איירס, בה מתגוררים מעל 13 מיליון תושבים. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית רֶטִירוֹ (Retiro), ומשם עליתי על מונית למרכז-הקטן של העיר, המִיקְרוֹסֶנְטְרוֹ (Microcentro). 

האכסניה שלי כאן הייתה הקַאסָה סוֹלִי (Casa Soly), שהיא בבעלות ישראלית. הבעלים של המקום היו מאד נחמדים, אך זה לא חיפה על הרמה העלובה של האכסניה. המקום פשוט מתפורר, מתקלף ונותן הרגשה של מגורים בפח אשפה. תחילה חשבתי לקחת את התיקים ולחפש מקום לינה אחר, אך החום הכבד והעייפות מנסיעת הלילה מנעו ממני לעשות כך.

בחדר איתי היה ישראלי בשם ליעד, שעשה רושם טוב יחסית. שאר הישראלים שהיו באכסניה היו הרבה יותר צעירים מאיתנו, ולא עשו עלי רושם שהם יודעים לאן הגיעו. הם לא קבעו טיסה מראש מבואנוס איירס לאושוויה, וכך מצאו את עצמם תקועים בעיר הגדולה יותר זמן ממה שרצו.

נקודת האור של האכנסיה האיומה הזאת הייתה המיקום: על הרחוב הראשי של המיקרוסנטרו. רוב היום שלי הוקדש להתאוששות מהנסיעה הארוכה ולסיבוב ברחוב הראשי. התקלחתי ויצאתי לקנות אוכל בסופרמרקט המקומי, רק כדי לגלות שהמקרר באכסניה אינו פועל. את הערב באכסניה העברתי במנוחה ובתכנון מסלול ליום הבא.

בינתיים לא ממש התלהבתי מבואנוס איירס ; העיקר שליעד כיוון אותי בערב אל סניף של רשת סאבווי, ויכולתי לאכול כמו בן אדם נורמלי.

אוויטה על בניין ברחוב הראשי של בואנוס איירס

אי הפסחא - מידע כללי

פינת המשולש הפולינזי

אי הפסחא - באנגלית: Easter Island, בספרדית: Isla de Pascua, בשפת המקומיים: Rapa Nui. האי ממוקם באוקיאנוס השקט, כ-3700 קילומטרים מחופה של צ'ילה, שגם שולטת בו. הוא אחד מהאיים המבודדים בעולם, ומהווה את הנקודה המזרחית (או המערבית, תלוי איך מסתכלים על זה) של המשולש הפולינזי. אותו משולש מגדיר את התחום באוקיאנוס השקט שבו התיישבו העמים הפולינזים. שלושת קצות המשולש הם אי הפסחא, ניו זילנד והוואי, ותחומו כולל הרבה מדינות איים קטנות ומבודדות, וטריטוריות שעדיין שייכות למעצמות הגדולות (כמו איי פיטרקן של בריטניה או פולינזיה הצרפתית). מבין כל האיים האלה, אי הפסחא הוא המבודד ביותר: אי בודד באמצע האוקיאנוס הגדול בעולם.

המשולש הפולינזי, וקבוצות האיים הסמוכות: מיקרונזיה ומלאנזיה. אי הפסחא נמצא בפינה הימנית התחתונה של המשולש.

משולש קטן בקצה המשולש

בנוסף למיקומו בפינת המשולש הפלינזי, לאי הפסחא עצמו יש צורה משולשת. את שלושת קודקודי המשולש, שאורכו המרבי כ-23 ק"מ, מרכיבים שלושה הרי געש כבויים. מכיוון ומדובר באי שנוצר בהתפרצויות געשיות, מרבית חופיו הם סלעיים-בזלתיים. ישנם חופים חוליים מעטים בצידו הצפון-מזרחי, ועוד חוף חולי קטנטן בעיירה היחידה באי.

הַאנְגָה רוֹאָה (Hanga Roa) היא בירת האי, והישוב היחיד בו. קיים איסור להתיישב מחוץ לתחומים שנקבעו לעיירה, על מנת למנוע פגיעה בפארק הלאומי, שמתפרש על מרבית שטח האי. 

מפת אי הפסחא בעברית, מתוך וויקיפדיה

היסטוריה (בקצרה)

לפי סיפורים שעברו בעל-פה, המתיישבים הראשונים של אי הפסחא היו קבוצת נוודים, בהנהגתו של הוֹטוּ מַטוּאָה (Hotu Matua). הם כנראה עזבו את אחד מאיי פולינזיה ויצאו למסע אל הלא-נודע במרחבי האוקיאנוס השקט. זמן הגעתם של המתיישבים הראשונים אל האי אינו ברור, וההשערות נעות בין שנת 300 ועד 1200 לספירה.

המתיישבים בנו במהלך מאות שנים תרבות ייחודית לאי הפסחא. בראש השבטים עמד סוג של צ'יף-מלך שכינוויו היה אַרִיקִי (Ariki) ; הסגידה לאבות הקדמונים התבטאה בחציבת פסלי ענק - מוֹאַיי (Moai) מתוך אחד מהרי הגעש של האי. מאות פסלי מואיי נחצבו באי, ורבים מהם הועמדו על במות בשם אַהוּ (Ahu) סמוך לחופים. בניית הפסלים נועדה ככל הנראה כדי להנציח את האבות הקדמונים של מתיישבי האי. 

בניית המואיי הביאה גם לכריתה נרחבת של עצים באי. לפי התיאוריות המקובלות (כלומר, לא אלה שעוסקות בחייזרים) תושבי האי כרתו עצים רבים כדי לגרור את פסלי המואיי הכבדים מהר הגעש אל החופים. ולכך התווספה כמובן צריכת העצים לשימוש יומיומי: הקמת בתים, בניית סירות והסקה. במהלך השנים הלכו ונכחדו מיני העצים שגדלו באי הפסחא, בזה אחר זה. בעת הביקור הראשון של מגלה ארצות אירופי באי, כבר לא נצפו עצים באי הפסחא. הכחדת העצים מנעה מהתושבים את האפשרות של בניית סירות ובכך הם מצאו את עצמם לכודים באי, כשמקורות המזון העיקריים היו צמחים ועופות יבשתיים.
למרות הצמצום במקורות המזון, אוכלוסיית האי דווקא המשיכה לגדול - ובכך עקפה את כמות האנשים בה היו יכולים משאבי הטבע לתמוך. קיימות עדויות לכך שתושבי אי הפסחא אף הדרדרו לקניבליזם עקב המחסור החמור במזון. באותה תקופה נפל המשטר הריכוזי של האריקי ובאי התפתח פולחן "איש הציפור". במסגרת פולחן זה התחרו גברים צעירים מבין שבטי האי על הזכות לשלוט על חלוקת המשאבים. הגברים שחו מחופיו של האי אל שלושה איונים סלעיים קטנים המכונים ביחד "מוֹטוּ". הראשון מהם שחזר עם ביצה של הציפור המקננת באי, נבחר להיות "איש הציפור" למשך שנה שלמה.

הביקור הראשון של האדם הלבן בראפה נוי היה ב-5 לאפריל 1722, כשספינתו של יַאקוֹב רוחֶבֶן ההולנדי הגיעה אל האי בחג הפסחא (ומכאן האי קיבל את שמו החדש). רוחבן פגש חלק מהילידים והתרשם מהפסלים הענקיים שהוצבו לחופיו. בעשרות השנים שאחר כך, הספיקו הספרדים להגיע אל האי ולסמן אותו כטריטוריה שלהם, ואחריהם הגיע קפטן קוק הבריטי - והיה הראשון לתעד את הפיכת הפסלים. משהו התרחש באי בין הביקור הראשון ב-1722 לביקורו של קוק ב-1770, שהביא את הילידים (או אסון טבע) להפיל ולשבור את פסלי המואיי.

הציור הראשון של אי הפסחא, משנת 1775

במאה ה-19 הגיעו סוחרי עבדים מפרו אל אי הפסחא, ולקחו ממנו מאות תושבים מקומיים כעבדים. רק 15 מאותם עבדים זכו לשוב אל האי, והביאו איתם כ"מתנה" את האבעבעות השחורות והשחפת. העבדות והמחלות האיומות הביאו למותם של כ-97% מאוכולוסיית האי. בשנת 1877 נותרו רק 111 אנשי ראפה-נוי באי, עם מעט מאד ילדים. האובדן הנורא, לא רק שכמעט הביא להכחדתם של האנשים, אלא גם הביא להיעלמות רוב הידע על תרבות, מנהגי ושפת הראפה נוי.
בשנת 1888 קיבלה צ'ילה את השליטה על האי, ומאז החלה האוכלוסיה המקומית להתאושש לאט. תחילה הוגבלו הראפה נוי לתחומי העיירה האנגה רואה בלבד, בעוד שמרבית שטח האי הפך לחוות גידול כבשים. רק בשנת 1966 קיבלו תושבי האי אזרחות צ'יליאנית, וההגבלות על תנועתם התרככו, יחסית.
בשנים האחרונות קיבל אי הפסחא מעמד של "טריטוריה מיוחדת" בצ'ילה, ואי הפסחא החל לפרוח כאתר תיירות.

דגל

דגלו הרשמי של אי הפסחא הוא בעל רקע לבן, ובמרכזו נמצא ריימירו (Reimiro) אדום. הריימירו הוא עיטור שלבשו נשות הראפה נוי על גופן. הוא בעל מראה של סירה, שבקצותיה שני ראשים. הדגל אומץ כדגל הרשמי של אי הפסחא בשנת 2006, לאחר שבמאה ה-19 היה בשימוש דגל דומה לו.

דגל אי הפסחא

ימים 9-10: מאי הפסחא אל סנטיאגו

11.12.2012

השלמות אחרונות בהאנגה רואה

למרות שהגוף שלי היה כולו תפוס (ותודה לסוסים מאתמול), לא ויתרתי לעצמי ביומי האחרון באי הפסחא. התעוררתי לקראת שמונה והלכתי אל סניף הדואר כדי לשלוח כמה גלויות לישראל. ביקשתי מהפקידה בדואר לחתום בדרכון שלי עם החותמת המקומית של האי, ומשם המשכתי אל הכנסיה.

הכנסיה של האנגה רואה (Iglesia de Hanga Roa) הייתה סגורה: מבחוץ היא מעוטרת בעיטורים בסגנון הראפה נוי המקומי, שלא ממש מצביעים על כך שמדובר בכנסיה קתולית. רק אם מסתכלים מקרוב או מביטים למעלה, אפשר להבחין בצלבים ובדמויות נוצריות.

הכנסיה של האנגה רואה

הלכתי לפגוש את פטריסיו במלון שלו. בחצר המלון היה פסל מואיי (משוחזר) ענק. הוא כנראה שימש לטובת איזה מחקר או סרט על אי הפסחא, ואחר כך ננטש כאן. למרות שהיה מדובר רק ברפליקה של הדבר האמיתי, שמחתי סוף סוף על ההזדמנות להתקרב למואיי, ולהרגיש כמה קטן אני לעומתו. למואיי האמיתיים של אי הפסחא אסור להתקרב יותר מדי ובטח שלא לגעת או לטפס עליהם.

עם המואיי המשוחזר

הלכנו ביחד אל המוזיאון ע"ש סֶבַּסְטִיאַן אֶנְגְלֶרְט (Museo Antropologico P.Sebastian Englert), כומר גרמני שגר שנים באי הפסחא, וחקר את שפתם ותרבותם של הראפה נוי. לאחר מותו בארה"ב, הובאו עצמותיו אל האי, והמוזיאון האנתרופולוגי נקרא על שמו. המוזיאון מכיל מידע רב על הראפה נוי וחייהם, וגם כמה שברי מואיי מתפוררים, שבאמת עדיף שיישמרו בתוך תצוגה סגורה.
מהמוזיאון המשכנו אל אחד ירידי המזכרות של האנגה רואה. התלבטתי רבות מה לקנות: המחירים היו איומים: 50$ לפסלי מואיי בינוניים מעץ. אם רציתי משהו ממש יפה, הייתי צריך להיפרד מסכום גדול בהרבה. פטריסיו עזר לי עם הבחירה והמיקוח, ולבסוף קניתי פסלון מואיי מעץ ללא גילופים מאחור. לא רציתי לקנות מואיי גדול מדי, כי אצטרך לסחוב אותו מכאן במשך כל הטיול שלי - או לפחות עד משלוח המתנות הראשון לארץ.

וגם כאלה דברים יש

השקיעה היפה ביותר

לאחר שנת צהריים באכנסיה, התחלתי לארגן את התיק לקראת הטיסה של מחר בבוקר. לשמחתי, הבגדים והתיק הספיקו להתייבש מאז הגשם של אתמול ורק לגבי הנעליים דאגתי מעט. מצאתי גם חנות אלקטרוניקה/אינטרנט ורכשתי בה מטען חלופי לאייפון (ונרגעתי טיפה).

כשהלכתי בערב על עבר אהו טאהאי, הפנמתי את העובדה, שמחר אני עוזב את המקום הנפלא הזה. ממש עלו לי דמעות בעיניים עקב מחשבות העזיבה: עם כל היופי המדהים של ניו זילנד ואוסטרליה, והאתרים שאני מתכנן לבקר בהמשך הטיול הנוכחי, אי הפסחא שבה אל לבי באופן בלתי רגיל. בדרך נפגשתי עם פטריסיו והמשכנו ללכת, עם עוד הרבה תיירים נוספים לצפות בשקיעה המפורסמת של האי.

בניגוד לערב בראשון שלי כאן, הפעם מזג האוויר בעת השקיעה היה מדהים. השמש נעלמה באוקיאנוס שמאחורי אהו טאהאי, ויצרה צבעים מרהיבים בשמים: החל מכחול, דרך כתום ועד ורוד מהפנט. וכל זה בזמן שהמואיי העצומים צופים עלינו. ללא ספק, זו הייתה השקיעה היפה ביותר שחזיתי בה, וסיום מושלם לחמישה ימים בנקודה המבודדת ביותר באוקיאנוס השקט.

שקיעה בהאנגה רואה

שקיעה בהאנגה רואה

עם פטריסיו

12.12.2012

לא נעים לכתוב על יום מזעזע - אבל גם דברים כאלו קורים בטיולים: הטיסה שלי מאי הפסחא לסנטיאגו נדחתה בשש שעות, כך שאת הבוקר העברתי בסיבוב נוסף במרכז האנגה רואה.

כשהגעתי אל שדה התעופה הזעיר, נזכרתי ששכחתי את האוכל שלי באכנסיה. אכלתי בערך את מה שהציעו לי במטוס, ונחתתי בבירת צ'ילה מאד מאוחר מהצפוי. רק לאחר השעה תשע בערב הגעתי אל האכסניה שלי (אותה אחת מגעילה מהלילות הקודמים, אבל זה היה רק לכמה שעות). 

העיכוב הזה די בלבל לי את כל היום: כשנכנסתי אל המיטה פשוט לא הצלחתי להירדם מרוב רעב. ירדתי אל הקבלה של האכסניה לאחר חצות, וקניתי מהם פיצה קפואה עם חתיכות עוף מגעילות עליה. אכלתי את זה רק כדי שיהיה לי משהו בבטן לפני השינה. עם כל העיכוב הזה, אולי היה עדיף יום נוסף בסנטיאגו כדי לנוח ולאכול כמו שצריך. אבל זה כבר לא יקרה: מחר בבוקר אני עוזב את צ'ילה וצריך לתפוס אוטובוס אל עבר ארגנטינה.  

יום 8: אי הפסחא

10.12.2012

סופגניה!

היום הזה התחיל מעולה: התעוררתי, אכלתי את ארות הבוקר של סניורה גלוריה ויצאתי לסיבוב ברחוב הראשי -כולל עצירה במכולת. לפתע העיניים שלי נתקלו במשהו שנראה לגמרי כמו סופגניית-חנוכה אמיתית (וגם הריח ככה). הסופגניה הגיעה אלי בדיוק בזמן הנכון: חנוכה בדיוק נחגג בארץ, והדבר שאליו התגעגעתי ביותר היה הסופגניות. היא אמנם לא הגיעה עם רוטב ריבה קלאסי, אבל הייתה טעימה לא פחות ממה שעושים בארץ.

OMG!

רכיבה על סוסים

מכאן העניינים התחילו טיפה להתדרדר: נפגשתי עם פטריסיו והגענו לחוות סוסים מקומית, כדי לצאת לרכיבה על סוסים. פטריסיו אמנם מורגל לרכיבות, אבל אני די סבלתי - בעיקר כשהמדריכים החליטו להדהיר את הסוסים. רכבנו ברחבי האי לכיוון צפון-מערב, חלפנו ליד אהו אקיבי, ולאחר כשעה הגענו אל הנקודה הגבוהה ביותר באי הפסחא. שמחתי לרדת שם לכמה דקות מהסוס ולתת לישבן החבוט שלי אפשרות לנוח. 

הנוף היה מדהים: לפנינו נפרש האוקיאנוס השקט הכחול. כמובן שאין צורך לציין ששום אי לא נראה ברקע: בכל זאת, הייתי על אחד מהאיים המבודדים בעולם. רק דבר אחד הפריע לי כאן: במרחק - מעל האנגה רואה - התחילה להצטבר עננות אפורה, ונראה שהרכיבה חזרה תעבור בגשם.

עם הסוס שהיה צריך לסבול אותי

צופה על האוקיאנוס

והגשם הגיע. ממש הגיע. הוא התחיל בטפטוף, והתחלף בגשם בינוני וקבוע, שהרטיב את כולי: למרבה המזל המצלמה הייתה שמורה בתוך נרתיק שהיה מתחת לצווארי. חששתי לחייו של האייפון בכיס ולכל מה שיש בארנק. לאחר רכיבה סיוטית בחזרה אל האנגה רואה, שמחתי לגלות שהאייפון פועל. הארנק שבכיס השני, נרטב עד כדי כך שהשטרות הצ'יליאנים היו ספוגים במים. החלפתי בגדים בחדר, את התחתונים שלבשתי פשוט העפתי לפח ואת הבגדים והתיק תליתי לייבוש באכסנייה. גם את נעלי הטרקים שלי השארתי בחוץ, בתקווה שגם הן יתייבשו עד מחרתיים.

רק יותר מאוחר גיליתי את מה באמת איבדתי בגלל הגשם: המטען של האייפון, שהיה בתיק, הפסיק לפעול. בינתיים ביקשתי מהצרפתיה שבחדר להשתמש במטען שלה. מדהים עד כמה האובדן של המטען השפיע לי על מצב הרוח: פשוט לא בא לי להיות מנותק לכמה ימים ; וחוץ מזה, גם התחשק לי להסתובב עם תיק ונעליים מסריחים מרטיבות. אפילו עברו לי כמה מחשבות בראש לגבי קיצור המסע ושיבה הביתה אחרי אי הפסחא. לאחר שנת הצהריים נרגעתי וקיבלתי את העובדה שדברים מהסוג הזה קורים בטיולים, ושאני צריך להמשיך הלאה. 

ביררתי לגבי רכישה של מטען בסנטיאגו: הרי יהיו לי שם כמה שעות לאחר הנחיתה. רק חבל שאצטרך להעביר אותן בחיפוש אחר חנויות לציוד אלטקרוניקה...

מופע ראפה נוי

אחרי שהתאפסתי על עצמי, יצאתי בערב למופע וארוחה של אנשי הראפה נוי. תחילה הם אספו את כל האורחים אל "הכפר" שלהם בפאתי האנגה רואה, ערכו הכרות עם הצוות ועיטרו למי שרצה את הפנים בעיטורים מקומיים. הם הציגו את התנור התת-קרקעי בו הם בישלו את הארוחה, ואחר כך תרגלו עם הקבוצה את הריקודים המסורתיים שלהם. כל החוויה כאן מאד הזכירה לי את המופע המאורי ברוטורואה, ניו זילנד לפני מספר שנים. 

בהמשך הערב נכנסנו אל המסעדה, ושם הוגש לנו האוכל שבושל בתוך האדמה: בעיקר דגים, עוף, חזיר ותוספת ירקות. המארחת הברזילאית, שרק התחזתה לראפה נוי, שאלה האם מישהו מהאורחים חוגג היום משהו. פטריסיו אמר לה שהוא חוגג יום הולדת (שזה בערך נכון, כי הוא יחגוג בעוד יומיים) ושאני חוגג את חנוכה. בתמורה קיבלנו ממנה ברכה ומחזיק מפתחות מהאי.

מעוטר על ידי הראפה נוי

והתוצאה הסופית

לסיום הערב, עברנו לאולם סמוך כדי לצפות במופע השירים והסיפורים של השבט. למרות שמדובר כאן בחוויה מאד תיירותית, המוזיקה הייתה מקסימה ומדבקת. זה היה סיום נפלא ליום הזה, שהתחיל טוב והמשיך די רע. 

הגעתי בלילה אל האכסנייה שלי מותש ומלא חוויות מהיום הארוך הזה: הגוף עדיין טיפה כאב מהסוסים, אך עדיין יש לי תכנונים רבים למחר. אמנם לא אצעד לאורך החוף, אבל נשארו לי כמה השלמות-חובה בהאנגה רואה היפהפייה.

הצ'יף, שהנחה את הערב

ריקודים במופע הראפה נוי

יום 7: אי הפסחא

09.12.2012

אקאהאנגה 

התעוררתי בבוקר לקולות התרנגולים הרבים של האנגה רואה, וניסיתי להישאר כמה שיותר זמן במיטה. לאחר ארוחת הבוקר של סניורה גלוריה והכנה עצמאית של כריכים, נפגשתי עם פטריסיו ליד סוכנות הטיולים. היום נצא לסיור מקיף יותר באי ביחד עם אותה מדריכה איומה מאתמול.

התחנה הראשונה להיום הייתה אַהוּ אַקָאהַאנְגָה (Ahu Akahanga) - אתר בו נמצאים כמה פסלי מואיי, שהופלו. אתר זה לא שוחזר, על מנת להדגים כיצד נמצאו פסלי המואיי לאחר קריסת התרבות באי הפסחא.

אהו אקאהאנגה

אהו טונגריקי

מכאן הגענו אל במת האהו הגדולה ביותר באי הפסחא: אהו טוֹנְגַרִיקִי (Ahu Tongariki). עוד לפני ההגעה אל הבמה עצמה, "פגשנו" את המואיי הבודד המרוחק ממנה. אל המואיי הבודד אפשר להתקרב הרבה יותר מהמואיי האחרים באי, ולהתרשם מנזקי הזמן ומזג האוויר על גופו ופניו. מאחוריו ניצב הנוף המרשים של הר הגעש ראנו ראראקו, ושניהם ביחד נותנים הזדמנות צילום יפהפייה. 

המואיי הבודד עם ראנו ראראקו ברקע

עם המואיי הבודד ואהו טונגריקי ברקע

לאחר סדרת צילומים ארוכה של המואיי הבודד, ירדתי אל המישור שמול אהו טונגריקי. האהו מכיל 15 פסלים עומדים, ביניהם הפסלים הניצבים הגדולים ביותר באי. המואיי כאן הופלו על ידי אנשי הראפה נוי עם קריסת התרבות שלהם. מאות שנים אחר כך, בשנת 1960, הכה צונאמי בחופי האי וגרר את הפסלים הרחק מהחוף. רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת שוחזר אהו טונגריקי למצבו הנוכחי, במסגרת פרויקט שארך מספר שנים ובוצע בשיתוף פעולה בין ממשלת צ'ילה ויצרנית-מנופים יפנית.

אהו טונגריקי / חנוכיה ענקית

מחצבת המואיי

נסיעה קצרה מאהו טונגריקי הביאה את הקבוצה אל הר הגעש רַאנוֹ רַארָאקוּ (Rano Raraku) - האתר בו נחצבו פסלי המואיי העצומים, ושממנו הם נגררו אל כל רחבי האי. מאות פסלים נמצאים כאן נטושים, חלקם גמורים וחלקם בדרגות חציבה שונות (ולא כולם זמינים לצפייה לתיירים). לאחר הכחדת העצים המקומיים של אי הפסחא, נוצרה באי בעיה של סחף אדמה, וכתוצאה מכך פסלים רבים נקברו חלקית באדמה הרכה.

היה לנו סיור חצי-מודרך באתר, כלומר - מי שרצה - הקשיב למדריכה. פטריסיו ואני היינו עסוקים בעיקר בצילום תמונות באתר המרהיב הזה, אך לא שכחתי גם לעזוב את המצלמה ולנסות לעכל היכן אני נמצא. עברה בי צמרמורת כשהלכתי בין פסלי המואיי השקועים למחצה: כאילו הלכתי בתוך גלויה. 

פרט למואיי השקועים המפורסמים של ראנו ראראקו, אפשר למצוא כאן גם את המואיי הגדול ביותר באי, שחציבתו מעולם לא הסתיימה, וכן מואיי בסגנון שונה מהאחרים - המזכיר פיסול פולינזי-מאורי ; הוא כנראה מצביע על מקורם של שבטי הראפה נוי בפולינזיה.

הנוף בראנו ראראקו

עם שני מואיי

מואיי בחציבה

מרכז העולם

לאחר הבוקר החלומי בהר הגעש, עצרנו לארוחת צהריים סמוך לראנו ראראקו. את הזמן העברתי גם בקניית מזכרות בדוכן מקומי והנאה מאחד המצרכים הנדירים והיקרים של אי הפסחא - פחית קולה.

התחנה הראשונה אחרי ההפסקה הייתה אַהוּ טֶה פִּיטוֹ קוּרָה (Ahu Te Pito Kura), שמכונה על ידי המקומיים "מרכז העולם" או "טבור העולם". האטרקציה העיקרית כאן היא אבן עגולה וחלקה, שמסביבה אבנים הממוקמות בדיוק לפי ארבע רוחות השמיים. אני חייב להודות שיותר נהנתי לצפות כאן בסוסים והסייחים הפראיים מאשר באבנים.

אהו טה פיטו קורה

חוף אנאקנה

התחנה האחרונה להיום הייתה בחוף אַנָאקֶנָה (Anakena), שסמוך אליו נמצא אַהוּ נַאוּ נַאוּ (Ahu Nau Nau). שכשכתי את כפות הרגליים במי האוקיאנוס השקט, אבל לא נכנסתי אל המים הקרים. אהו נאו נאו שונה מאהו אחרים באי הפסחא, בתווי הפנים של המואיי שלו: הם הרבה יותר חדים וזוויתיים, ופחות עגולים. הביקור כאן השלים עבורי את כל האתרים המרכזיים שרציתי לראות באי הפסחא. לאחר שעה של עצירה כאן, המדריכה השיבה את הקבוצה אל האנגה רואה.

אהו נאו נאו

ערב בהאנגה רואה

למרות שקבעתי עם פטריסיו לארוחת ערב, לא הצלחתי למצוא אותו - אז הלכתי לחפש מקום זול לאכול בו (וזו משימה די קשה בהאנגה רואה). בזמן שהמתנתי לאוכל במסעדה, פטריסיו הצליח לאתר אותי וחיכה שאסיים לאכול. אחר כך ליוויתי אותו אל המלון שלו ועזרתי לו לבשל פסטה במטבח המשותף. זה היה רעיון מאד חכם מצידו לקנות מצרכים במכולת ולבשל, מכיוון ואני מוציא כאן סכומים מטורפים על מזון מאוד בסיסי במסעדות.

קבענו להיפגש מחר לרכיבה על סוסים באי... הוא איכשהו הצליח לשכנע אותי להצטרף לחוויה הזאת, ואני לא ממש ידעתי למה עלי לצפות.