11.12.2012
השלמות אחרונות בהאנגה רואה
למרות שהגוף שלי היה כולו תפוס (ותודה לסוסים מאתמול), לא ויתרתי לעצמי ביומי האחרון באי הפסחא. התעוררתי לקראת שמונה והלכתי אל סניף הדואר כדי לשלוח כמה גלויות לישראל. ביקשתי מהפקידה בדואר לחתום בדרכון שלי עם החותמת המקומית של האי, ומשם המשכתי אל הכנסיה.
הכנסיה של האנגה רואה (Iglesia de Hanga Roa) הייתה סגורה: מבחוץ היא מעוטרת בעיטורים בסגנון הראפה נוי המקומי, שלא ממש מצביעים על כך שמדובר בכנסיה קתולית. רק אם מסתכלים מקרוב או מביטים למעלה, אפשר להבחין בצלבים ובדמויות נוצריות.
 |
| הכנסיה של האנגה רואה |
הלכתי לפגוש את פטריסיו במלון שלו. בחצר המלון היה פסל מואיי (משוחזר) ענק. הוא כנראה שימש לטובת איזה מחקר או סרט על אי הפסחא, ואחר כך ננטש כאן. למרות שהיה מדובר רק ברפליקה של הדבר האמיתי, שמחתי סוף סוף על ההזדמנות להתקרב למואיי, ולהרגיש כמה קטן אני לעומתו. למואיי האמיתיים של אי הפסחא אסור להתקרב יותר מדי ובטח שלא לגעת או לטפס עליהם.
 |
| עם המואיי המשוחזר |
הלכנו ביחד אל המוזיאון ע"ש סֶבַּסְטִיאַן אֶנְגְלֶרְט (Museo Antropologico P.Sebastian Englert), כומר גרמני שגר שנים באי הפסחא, וחקר את שפתם ותרבותם של הראפה נוי. לאחר מותו בארה"ב, הובאו עצמותיו אל האי, והמוזיאון האנתרופולוגי נקרא על שמו. המוזיאון מכיל מידע רב על הראפה נוי וחייהם, וגם כמה שברי מואיי מתפוררים, שבאמת עדיף שיישמרו בתוך תצוגה סגורה.
מהמוזיאון המשכנו אל אחד ירידי המזכרות של האנגה רואה. התלבטתי רבות מה לקנות: המחירים היו איומים: 50$ לפסלי מואיי בינוניים מעץ. אם רציתי משהו ממש יפה, הייתי צריך להיפרד מסכום גדול בהרבה. פטריסיו עזר לי עם הבחירה והמיקוח, ולבסוף קניתי פסלון מואיי מעץ ללא גילופים מאחור. לא רציתי לקנות מואיי גדול מדי, כי אצטרך לסחוב אותו מכאן במשך כל הטיול שלי - או לפחות עד משלוח המתנות הראשון לארץ.
מהמוזיאון המשכנו אל אחד ירידי המזכרות של האנגה רואה. התלבטתי רבות מה לקנות: המחירים היו איומים: 50$ לפסלי מואיי בינוניים מעץ. אם רציתי משהו ממש יפה, הייתי צריך להיפרד מסכום גדול בהרבה. פטריסיו עזר לי עם הבחירה והמיקוח, ולבסוף קניתי פסלון מואיי מעץ ללא גילופים מאחור. לא רציתי לקנות מואיי גדול מדי, כי אצטרך לסחוב אותו מכאן במשך כל הטיול שלי - או לפחות עד משלוח המתנות הראשון לארץ.
 |
| וגם כאלה דברים יש |
השקיעה היפה ביותר
לאחר שנת צהריים באכנסיה, התחלתי לארגן את התיק לקראת הטיסה של מחר בבוקר. לשמחתי, הבגדים והתיק הספיקו להתייבש מאז הגשם של אתמול ורק לגבי הנעליים דאגתי מעט. מצאתי גם חנות אלקטרוניקה/אינטרנט ורכשתי בה מטען חלופי לאייפון (ונרגעתי טיפה).
כשהלכתי בערב על עבר אהו טאהאי, הפנמתי את העובדה, שמחר אני עוזב את המקום הנפלא הזה. ממש עלו לי דמעות בעיניים עקב מחשבות העזיבה: עם כל היופי המדהים של ניו זילנד ואוסטרליה, והאתרים שאני מתכנן לבקר בהמשך הטיול הנוכחי, אי הפסחא שבה אל לבי באופן בלתי רגיל. בדרך נפגשתי עם פטריסיו והמשכנו ללכת, עם עוד הרבה תיירים נוספים לצפות בשקיעה המפורסמת של האי.
בניגוד לערב בראשון שלי כאן, הפעם מזג האוויר בעת השקיעה היה מדהים. השמש נעלמה באוקיאנוס שמאחורי אהו טאהאי, ויצרה צבעים מרהיבים בשמים: החל מכחול, דרך כתום ועד ורוד מהפנט. וכל זה בזמן שהמואיי העצומים צופים עלינו. ללא ספק, זו הייתה השקיעה היפה ביותר שחזיתי בה, וסיום מושלם לחמישה ימים בנקודה המבודדת ביותר באוקיאנוס השקט.
 |
| שקיעה בהאנגה רואה |
 |
| שקיעה בהאנגה רואה |
 |
| עם פטריסיו |
12.12.2012
לא נעים לכתוב על יום מזעזע - אבל גם דברים כאלו קורים בטיולים: הטיסה שלי מאי הפסחא לסנטיאגו נדחתה בשש שעות, כך שאת הבוקר העברתי בסיבוב נוסף במרכז האנגה רואה.
כשהגעתי אל שדה התעופה הזעיר, נזכרתי ששכחתי את האוכל שלי באכנסיה. אכלתי בערך את מה שהציעו לי במטוס, ונחתתי בבירת צ'ילה מאד מאוחר מהצפוי. רק לאחר השעה תשע בערב הגעתי אל האכסניה שלי (אותה אחת מגעילה מהלילות הקודמים, אבל זה היה רק לכמה שעות).
העיכוב הזה די בלבל לי את כל היום: כשנכנסתי אל המיטה פשוט לא הצלחתי להירדם מרוב רעב. ירדתי אל הקבלה של האכסניה לאחר חצות, וקניתי מהם פיצה קפואה עם חתיכות עוף מגעילות עליה. אכלתי את זה רק כדי שיהיה לי משהו בבטן לפני השינה. עם כל העיכוב הזה, אולי היה עדיף יום נוסף בסנטיאגו כדי לנוח ולאכול כמו שצריך. אבל זה כבר לא יקרה: מחר בבוקר אני עוזב את צ'ילה וצריך לתפוס אוטובוס אל עבר ארגנטינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה