אי הפסחא - מידע כללי

פינת המשולש הפולינזי

אי הפסחא - באנגלית: Easter Island, בספרדית: Isla de Pascua, בשפת המקומיים: Rapa Nui. האי ממוקם באוקיאנוס השקט, כ-3700 קילומטרים מחופה של צ'ילה, שגם שולטת בו. הוא אחד מהאיים המבודדים בעולם, ומהווה את הנקודה המזרחית (או המערבית, תלוי איך מסתכלים על זה) של המשולש הפולינזי. אותו משולש מגדיר את התחום באוקיאנוס השקט שבו התיישבו העמים הפולינזים. שלושת קצות המשולש הם אי הפסחא, ניו זילנד והוואי, ותחומו כולל הרבה מדינות איים קטנות ומבודדות, וטריטוריות שעדיין שייכות למעצמות הגדולות (כמו איי פיטרקן של בריטניה או פולינזיה הצרפתית). מבין כל האיים האלה, אי הפסחא הוא המבודד ביותר: אי בודד באמצע האוקיאנוס הגדול בעולם.

המשולש הפולינזי, וקבוצות האיים הסמוכות: מיקרונזיה ומלאנזיה. אי הפסחא נמצא בפינה הימנית התחתונה של המשולש.

משולש קטן בקצה המשולש

בנוסף למיקומו בפינת המשולש הפלינזי, לאי הפסחא עצמו יש צורה משולשת. את שלושת קודקודי המשולש, שאורכו המרבי כ-23 ק"מ, מרכיבים שלושה הרי געש כבויים. מכיוון ומדובר באי שנוצר בהתפרצויות געשיות, מרבית חופיו הם סלעיים-בזלתיים. ישנם חופים חוליים מעטים בצידו הצפון-מזרחי, ועוד חוף חולי קטנטן בעיירה היחידה באי.

הַאנְגָה רוֹאָה (Hanga Roa) היא בירת האי, והישוב היחיד בו. קיים איסור להתיישב מחוץ לתחומים שנקבעו לעיירה, על מנת למנוע פגיעה בפארק הלאומי, שמתפרש על מרבית שטח האי. 

מפת אי הפסחא בעברית, מתוך וויקיפדיה

היסטוריה (בקצרה)

לפי סיפורים שעברו בעל-פה, המתיישבים הראשונים של אי הפסחא היו קבוצת נוודים, בהנהגתו של הוֹטוּ מַטוּאָה (Hotu Matua). הם כנראה עזבו את אחד מאיי פולינזיה ויצאו למסע אל הלא-נודע במרחבי האוקיאנוס השקט. זמן הגעתם של המתיישבים הראשונים אל האי אינו ברור, וההשערות נעות בין שנת 300 ועד 1200 לספירה.

המתיישבים בנו במהלך מאות שנים תרבות ייחודית לאי הפסחא. בראש השבטים עמד סוג של צ'יף-מלך שכינוויו היה אַרִיקִי (Ariki) ; הסגידה לאבות הקדמונים התבטאה בחציבת פסלי ענק - מוֹאַיי (Moai) מתוך אחד מהרי הגעש של האי. מאות פסלי מואיי נחצבו באי, ורבים מהם הועמדו על במות בשם אַהוּ (Ahu) סמוך לחופים. בניית הפסלים נועדה ככל הנראה כדי להנציח את האבות הקדמונים של מתיישבי האי. 

בניית המואיי הביאה גם לכריתה נרחבת של עצים באי. לפי התיאוריות המקובלות (כלומר, לא אלה שעוסקות בחייזרים) תושבי האי כרתו עצים רבים כדי לגרור את פסלי המואיי הכבדים מהר הגעש אל החופים. ולכך התווספה כמובן צריכת העצים לשימוש יומיומי: הקמת בתים, בניית סירות והסקה. במהלך השנים הלכו ונכחדו מיני העצים שגדלו באי הפסחא, בזה אחר זה. בעת הביקור הראשון של מגלה ארצות אירופי באי, כבר לא נצפו עצים באי הפסחא. הכחדת העצים מנעה מהתושבים את האפשרות של בניית סירות ובכך הם מצאו את עצמם לכודים באי, כשמקורות המזון העיקריים היו צמחים ועופות יבשתיים.
למרות הצמצום במקורות המזון, אוכלוסיית האי דווקא המשיכה לגדול - ובכך עקפה את כמות האנשים בה היו יכולים משאבי הטבע לתמוך. קיימות עדויות לכך שתושבי אי הפסחא אף הדרדרו לקניבליזם עקב המחסור החמור במזון. באותה תקופה נפל המשטר הריכוזי של האריקי ובאי התפתח פולחן "איש הציפור". במסגרת פולחן זה התחרו גברים צעירים מבין שבטי האי על הזכות לשלוט על חלוקת המשאבים. הגברים שחו מחופיו של האי אל שלושה איונים סלעיים קטנים המכונים ביחד "מוֹטוּ". הראשון מהם שחזר עם ביצה של הציפור המקננת באי, נבחר להיות "איש הציפור" למשך שנה שלמה.

הביקור הראשון של האדם הלבן בראפה נוי היה ב-5 לאפריל 1722, כשספינתו של יַאקוֹב רוחֶבֶן ההולנדי הגיעה אל האי בחג הפסחא (ומכאן האי קיבל את שמו החדש). רוחבן פגש חלק מהילידים והתרשם מהפסלים הענקיים שהוצבו לחופיו. בעשרות השנים שאחר כך, הספיקו הספרדים להגיע אל האי ולסמן אותו כטריטוריה שלהם, ואחריהם הגיע קפטן קוק הבריטי - והיה הראשון לתעד את הפיכת הפסלים. משהו התרחש באי בין הביקור הראשון ב-1722 לביקורו של קוק ב-1770, שהביא את הילידים (או אסון טבע) להפיל ולשבור את פסלי המואיי.

הציור הראשון של אי הפסחא, משנת 1775

במאה ה-19 הגיעו סוחרי עבדים מפרו אל אי הפסחא, ולקחו ממנו מאות תושבים מקומיים כעבדים. רק 15 מאותם עבדים זכו לשוב אל האי, והביאו איתם כ"מתנה" את האבעבעות השחורות והשחפת. העבדות והמחלות האיומות הביאו למותם של כ-97% מאוכולוסיית האי. בשנת 1877 נותרו רק 111 אנשי ראפה-נוי באי, עם מעט מאד ילדים. האובדן הנורא, לא רק שכמעט הביא להכחדתם של האנשים, אלא גם הביא להיעלמות רוב הידע על תרבות, מנהגי ושפת הראפה נוי.
בשנת 1888 קיבלה צ'ילה את השליטה על האי, ומאז החלה האוכלוסיה המקומית להתאושש לאט. תחילה הוגבלו הראפה נוי לתחומי העיירה האנגה רואה בלבד, בעוד שמרבית שטח האי הפך לחוות גידול כבשים. רק בשנת 1966 קיבלו תושבי האי אזרחות צ'יליאנית, וההגבלות על תנועתם התרככו, יחסית.
בשנים האחרונות קיבל אי הפסחא מעמד של "טריטוריה מיוחדת" בצ'ילה, ואי הפסחא החל לפרוח כאתר תיירות.

דגל

דגלו הרשמי של אי הפסחא הוא בעל רקע לבן, ובמרכזו נמצא ריימירו (Reimiro) אדום. הריימירו הוא עיטור שלבשו נשות הראפה נוי על גופן. הוא בעל מראה של סירה, שבקצותיה שני ראשים. הדגל אומץ כדגל הרשמי של אי הפסחא בשנת 2006, לאחר שבמאה ה-19 היה בשימוש דגל דומה לו.

דגל אי הפסחא