ימים 32-33: סלטה

03.01.2013

התאוששות בסלטה

כאב הראש עבר סוף סוף, והיום כבר הרגשתי מצוין. רו יצאה לסיור בעמק יומאוואקה היום, ואני ניצלתי את היום הזה לסידורים ולמנוחה. 

פגשתי באכסניה את סת' - אמריקאי שעלה בעברו לישראל כדי ללמוד בה, והספיק לחזור לארצות הברית. הוא הגיע לסלטה מבוליביה וסיפר לי חוויות רבות על הטיול שלו שם, בפרו ובקולומביה. שמעתי ממנו על קְווָאלוּפּ - אתר פרואני עתיק מתקופת הפרה-אינקה, שגדול כמעט כמו המאצ'ו פיצ'ו. 

בשעות הצהריים יצאתי עם שני בריטיים מהאכסניה אל התחנה המרכזית של סלטה, על מנת לברר את מחירי האוטובוסים לסַן פֶּדְרוֹ דֶה אַטָאקַמָה בצ'ילה. המחיר לא זול, אבל בהחלט נסבל. בדרך עצרתי איתם לארוחת אמפנדס ולקניית מזכרות. 

בערב הלכתי עם סת' אל מסעדת Viejo Jack - מסעדת בשרים מפורסמת בקרב המטיילים. הזמנו 300 גרם בשר כל אחד, ואני שמחתי שלא הזמנתי גם תוספת. התקשתי לסיים את המנה הזאת, בגלל הבטן המכווצת שלי. העיקר שהלילה הלכתי לישון שבע ושמח, לאחר צבירת כוחות בסלטה.

בשר זה... טעים! בוייחו ג'ק

04.01.2013

שינויים בתוכניות

רו התעוררה עם רעיון חדש בבוקר, עקב המחירים הגבוהים בסן פדרו דה אטאקמה וצ'ילה בכלל. היא הציעה שניסע ביחד לבוליביה, באותה הדרך בה חטפתי את מחלת הגבהים. בהתחלה הייתי קצת המום מהשינוי הדרסטי בתוכניות, אבל שמחתי לתת לבוליביה עוד סיכוי. רו הבטיחה שאם מחלת הגבהים שלי תחזור, היא תרד איתי בתחנה ביומאוואקה. ליתר בטחון, בלעתי מיד כדור ראשון נגד מחלת הגבהים.

הלכנו אל תחנת האוטובוסים כדי לקנות כרטיסים ללה קיאקה. בדרך חזרה לאכסניה עצרנו בכנסיות החשובות של העיר, כי רו לא הספיקה לראותן עד עתה. נתקלנו בצעדת סוסים לכבוד איזה אירוע לא-ברור וקינחנו בפעם האחרונה באמפנדס בסגנון סלטאי.

סוסים ודגלים בכיכר המרכזית של סלטה

כשחזרנו אל האכסניה, העברנו את שארית היום בתכנונים לבוליביה תוך כדי קריאה ב"לונלי פלאנט". אני מקווה שהצלחתי לשכנע את רו לבוא איתי לשלושה ימי טיול באיזור מדבר המלח מטופיזה לעיירה אוּיוּנִי. לפי הצעתה של רו, לא קבענו לנו אכסניה בטופיזה, בתקווה שנמצא משהו טוב כשנגיע לשם. אני אישית פחות אהבתי את הרעיון, כי אני תמיד מעדיף לדעת שיש לי מלון או אכסניה מוזמנים מראש ביעד הבא שלי.

מה שבטוח כעת, זה שלא אקצר את הטיול שלי כאן: הצלחתי להשיג היום בסקייפ את סוכנת הנסיעות האקוודורית, שדרכה רציתי להזמין טיול באיי גלפגוס. הטיול עלה לי יותר מהרגיל, בגלל שלא הייתי מי-יודע-מה גמיש עם התאריכים שלי. הסוכנת הסבירה לי שבחלק הטיולים אקבל מדריך פרטי בגלל שקבעתי תכנית סיור די עצמאית.

לקראת חצות, לאחר שני ימי מנוחה בסלטה האהובה, יצאתי עם רו אל עבר התחנה המרכזית. קיוויתי שהפעם אצליח להגיע אל הגבול הבוליביאני ושלא אתעכב שוב בטיול הזה.

יום 31: מיומאוואקה לסלטה

02.01.2013

התקף מחלת גבהים

זו הייתה דרך גרועה להתחיל את החודש השני של הטיול: ציפיתי להגיע לטופיזה הערב, אך לגוף שלי היו תכנונים משלו. לדעתי זה התחיל קצת אחרי חצות: הרגשתי עקצוץ של קור באף שלי, ואחריו הגיעו גם הלחץ בעיניים וכאב הראש. ניסיתי לכסות את הפנים שלי בפליז כדי להגן על עצמי מהקור, אבל זה לא עזר. כשהגיעו גם קשיי הנשימה, הבנתי שאני בהתקף של מחלת גבהים. חשבתי להמשיך הלאה, אבל באוטובוס הסבירו לי שהיעד הסופי (לה קיאקה) נמצא אפילו יותר גבוה.

לקחתי כדור נגד מחלת גבהים, לקחתי אקמול ואפילו ניסיתי לשאוף אדי מים חמים, אבל שום דבר לא עזר לי. לא היה ברור לי כיצד נתקפתי במחלת הגבהים, במיוחד לאחר שכבר הייתי בגובה כזה ולא קרה לי כלום. יתכן והשילוב של השינה, הקור והגובה יצרו אצלי תגובה כזו חריפה.

האוטובוס עצר לאיסוף נוסעים ביומאוואקה, ואני החלטתי לרדת ממנו שם - בגובה של כ-3000 מטרים מעל פני הים. הנהג ונוסעים אחרים הסבירו לי שזו בוודאות מחלת גבהים ושעדיף שלא אמשיך את הנסיעה. בנחמין הרופא ירד מהאוטובוס לראות מה שלומי, ואני רק ביקשתי שיעזור לי למצוא את התרמיל שלי בתא המטען וימשיך הלאה. כשהאוטובוס עזב את יומאוואקה, נשארתי שם לבד בשעה שלוש בלילה.

מחלת הגבהים לא הביאה איתה רק כאב ראש נורא, אלא גם תחושות של בלבול וחוסר התמצאות. ועם כל זה  - הייתי צריך לסחוב את התרמיל על גבי. גררתי את עצמי ברחובותיה של העיירה החשוכה, מקווה שלא אתקל באנשים הלא נכונים בשעה כזו של הלילה. מתוך הבלבול אני עוד זוכר שפשוט השלכתי את כרית הצוואר המתנפחת שלי באמצע הרחוב, כי גיליתי בה חור. 

הייתי צריך לאתר מקום לישון בו. דפקתי על דלתות של מספר בתים עם שילוט של "הוסטל", אבל כולם היו נעולים ולא היה בהם מענה. רציתי לבכות מרוב יאוש, אבל אפילו את זה לא הצלחתי לעשות מרוב לחץ וקור. מעט מקומיים עוד ניסו לכוון אותי לאכסניות אחרות, אך גם הן היו נעולות. פניתי בחזרה אל התחנה המרכזית, כדי לישון שם על הרצפה - ואז נתקלתי בעוד אכסניה. דפקתי על הדלת בייאוש וצלצלתי בפעמון ללא הפסקה - עד ששמעתי קולות מבפנים. את הדלת פתחה עבורי אישה מבוגרת, ואני הסברתי לה בספרדית האיומה שלי, שאני מחפש מקום לישון (אם היא לא הבינה זאת בעצמה מהנקישות ומכך שבאתי עם תרמיל). היא הכניסה אותי אל האכסניה שלה, גבתה ממני 60 פזוס ונתנה לי חדר עם שירותים פרטיים. השלכתי את כל התיקים על המיטה לידי והתמוטטתי על המיטה שלי. 

השינה כאן לא הייתה פשוטה: כאב לי הראש והנשימה שלי עדיין הייתה כבדה עקב המחסור בחמצן. התעוררתי מספר פעמים לשירותים, בגלל הכדורים שלקחתי שהגבירו את קצב יצירת השתן בגוף. בין לבין הצלחתי לישון מעט.

האכסניה שבה ישנתי

בוקר ביומאוואקה

בבוקר כבר הרגשתי יותר טוב, למרות שעדיין הייתי מותש מהלילה האחרון. הלכתי אל תחנת האוטובוס של יומאוואקה וקניתי בהיסוס כרטיס בחזרה לסלטה. אומרים שהטיפול הטוב ביותר למחלת גבהים הוא לרדת לגובה נמוך יותר, ולכן החלטתי לשוב אל סלטה, שנמצאת בגובה של 2000 מטרים פחות מיומאוואקה. 

חזרתי אל האכסניה כדי לארגן את התיקים ולעזוב. לאחר הצ'ק אאוט התיישבתי בבית קפה מקומי בעיקר כדי לנצל את הווי-פיי שלו ולהודיע למשפחה ולחברים מה קרה. עברו לי בראש הרבה רעיונות לגבי קיצור הטיול או שינוי דרסטי של המסלול, אך החלטתי בינתיים שלא להחליט כלום. לא רציתי לקבל שום החלטה חשובה, כשאני עדיין עם כאב הראש ותסמיני מחלת הגבהים. 

לקראת הצהריים עליתי עם התיקים אל האוטובוס בחזרה לסלטה. לא היה לי חדר מוזמן באכסניית Sol Huasi, אך החלטתי לנסות את מזלי. לשמחתי באכסניה היה מספיק מקום, ועוד קיבלתי את אותו החדר ואותה המיטה שבה ישנתי בשבוע האחרון. 

מדוכא ברחובות יומאוואקה בבוקר

אז מה לעשות?

באכסניה פגשתי שוב את רו. היא התפלאה לראות אותי שוב, ואני עדכנתי אותה בכל מה שעבר עלי בלילה האחרון. דיברתי שוב עם המשפחה והחברים מהארץ בסקייפ. היה לי ממש חשוב לדבר על הסיוט של הלילה האחרון, פשוט כדי "להוציא" אותו מהמחשבות שלי.

כרגע עומדות בפניי מספר אפשרויות להמשל הטיול הזה:

1. להגיע מפה למדבר המלח הארגנטינאי ולא לבקר בסלאר המפורסם של בוליביה. אולי אוכל לקחת טיסה מסלטה ללה פאז, בירת בוליביה. הבעיה: אין טיסה ישירה, והמחיר יעלה מעל 700 דולר.
2. עוד חשבתי קצת לשנות לגמרי את מסלול הטיול ולבקר בדרום ארגנטינה וצ'ילה - אבל זה לא יקרה.
3. אוכל לנסות להגיע שוב אל בוליביה באוטובוס. הפעם עם טיפול של כדורי מחלת הגבהים לפני הנסיעה. אני ממש לא רוצה לפספס את כל האתרים המפורסמים של בוליביה ופרו בגלל הגובה הרב. מצד שני - מזג האוויר לא צפוי להיות מזהיר בתקופה הקרובה, אז אולי להימנע מאפשרות זו.
4. האפשרות האחרונה, וזו שנראתה הכי הגיונית היום היא לבקר במדבר המלח הצ'יליאני ביחד עם רו. משם נוכל להמשיך אל פרו דרך קו החוף. במקרה זה אצטרך לוותר על ביקור באיזור האלטיפלאנו של בוליביה ופרו, אך אולי אחזור אליו בטיול אחר בעתיד. מחר רו נוסעת לטיול ליומאוואקה, ולי יהיה זמן לברר מחירים בנוגע למדבר המלח הצ'יליאני.

ובשעה טובה, לאחר אחד מהימים המאתגרים של הטיול הזה - הלכתי לישון מוקדם. קיוויתי שהיום הייתה נקודת השפל של הטיול הזה, וכי מכאן הכל רק ישתפר.

ימים 29-30: סלטה

31.12.2012

סידורים בסלטה

אחרי שלושה ימים של טיולים סביב סלטה, התפניתי היום לקצת סידורים בעיר. היום זה ערב השנה החדשה, כך שהרבה מקומות בילוי וסוכניות נסיעות נסגרו מוקדם, ויהיו סגורים גם מחר. 

אכלתי ארוחת בוקר באכסניה ויצאתי לחפש מכבסה במרכז העיר: מצאתי אחת ומסרתי בה את הכביסה שלי. בינתיים יצאתי לקנות לאוכל והספקתי לגלוש באינטרט נורמלי (כלומר, שלא דרך הסמארטפון). חיפשתי גם מזכרות במרכז העיר, אבל התייאשתי בגלל ההיצע הפשוט והמחירים הגבוהים. כנראה שאת המזכרות שלי אקנה בעיקר בבוליביה ופרו. 

לא ממש הצלחתי להירדם במהלך היום, ואת הזמן הפנוי ניצלתי לקביעת אכסניה בעיירה הבוליביאנית טופיזה. שירותי המלונאות בבוליביה הם הרבה פחות מפותחים מאלה שבארגנטינה וצ'ילה ; בעיקר כשמדובר בעיירה נידחת כמו טופיזה. מרבית המלונות והאכסניות שמצאתי באינטרנט כלל לא איפשרו לבצע הזמנה אונליין. 

ערב השנה החדשה

מסיבת הסילבסטר שאורגנה באכסניה הייתה מאד נחמדה: באופן מפתיע כמעט אף אחד לא יצא לחפש מסיבות ברחבי העיר וכמעט כל המטיילים נשארו כאן (אולי גם כי השרב נשבר והתחיל לרדת גשם). בירות ובריטים שיכורים לא היו חסרים, ואת מרבית הערב העברתי בחברת רו מקנדה. 

הלכתי לישון לקראת השעה שתיים בלילה - לא שעה מאוחרת מדי בשבילי באופן רגיל, אך דווקא בטיול הזה היה הייתה חריגה. איכשהוא התרגלתי להירדם בסביבות חצות בשבועות האחרונים.

זרים שיכורים

עם רו

01.01.2013

פרידה מסלטה

היום הזה עבר די בשעמום. כבר ניצלתי כמעט כל טיול אפשרי או אטרקציה בעיר וסביבתה. 

לאחר הצ'ק אאוט מהחדר באכסניה, יכולתי להישאר באיזור המשותף עד הנסיעה שלי לכיוון בוליביה בעשר בלילה. ארגנתי את התרמיל שלי מחדש לקראת הנסיעה - משימה מאוסה שאני שונא לעשות. רוב היום עבר באכסניה מול הטלויזיה, עם קפיצות קטנות למרכז סלטה, שכללו ביקור במקדונלד'ס ופרידה מפאבלו. 

לקראת הערב נפרדתי גם מרו ונסעתי עם בנחמין הארגנטינאי אל תחנת האוטובוס המרכזית של סלטה. עזבתי את העיר הזו בתחושת עצב: היא סיפקה לי מנוחה, היכרות עם אנשים נפלאים ואטרקציות יפהפיות. בשעה עשר עליתי עם בנחמין ועוד צמד שוויצריות, שבאו איתנו מאותה האכסניה, אל האוטובוס שייקח אותנו מסלטה אל עיירת הגבול לָה קִיאַקָה.

אבל את הנסיעה הזו לא סיימתי בלה קיאקה ; לא ידעתי שהיום הבא יהיה אחד מהימים המאתגרים של הטיול הזה...

יום 28: סלטה - עמק קפאז'טה

30.12.2012

הדרך לקפאז'טה

 היום יצאתי, עדיין עם כאב הראש מאמש, לטיול לעמק קַפָאזַ'טֶה (Quebrada de Cafayate), שנקרא גם "עמק הקונכיות" (Quebrada de Las Conchas). יואקים בחר שלא להצטרף אלי, אך הסתבר לי שאני כבר מכיר מישהי אחרת בסיור הזה: אוה, המדריכה מהסיור לעמק יומאוואקה. כן, אותה אחת עם האנרגיות שלא נגמרות ; זאת שמסיימת כל משפט ב"אֶה" בלתי נשלט, כאילו הייתה איטלקיה.

לאחר איסוף התיירים באיזור סלטה, נסענו על כביש מס' 68, היורד דרומה אל עבר העיר קפאז'טה. העמק מפורסם בתצורת הסלעים המיוחדות שלו: הגענו אל "האמפיתיאטרון" בעל האקוסטיקה הטבעית, ביקרנו ב"גרון השטן" (לא, זה לא המפל ההוא מאיגווסו, אלא סלע), ראינו את "הקרפדה" או "הארנב" - תלוי איך מסתכלים, והעברנו מבט חטוף על "הכומר". לידי באוטובוס ישב תייר צ'יליאני, שצילם במהלך היום הזה יותר תמונות מאשר שאני צילמתי בכל ארבעת השבועות האחרונים ביחד. נכון, תצורות הסלע כאן היו מאד מרשימות, אבל לא ראיתי שום סיבה לצלם כל סלע 20-30 פעם.

גרון השטן

האמפיתיאטרון

 שלום עושים עם למות

בהמשך הדרך אוה לקחה את הקבוצה לחוות למות באמצע שום-מקום: שם זכיתי "להשלים" עם הלמות ולהאכיל אותן בגרעיני תירס יבשים. זו הייתה דרכי לפצות אותן על אכילת אחת מהן לפני יומיים במסעדה ביומאוואקה. אני תוהה אם הלמות מהחווה הזאת  מגיעות בסופו של דבר לצלחת במסעדה ההיא...

עם הלמות

קפאז'טה

בסביבות הצהריים כבר התקרבנו לעיר קפאז'טה. כאן עצרנו תחילה לביקור ביקב מקומי. היה לי קשה להתרשם ממנו, בגלל ההשוואה המתבקשת לסיור היקבים שעברתי בניו זילנד. לאחר הסיור הקצר ביקב, שכלל גם טעימות, הגענו לארוחת צהריים במסעדה בכיכר המרכזית של העיר. הכיכר היא בעלת מבנה ספרדי-קולוניאלי טיפוסי: צורתה היא ריבועית והיא יושבת למרגלות הכנסיה החשובה של העיר.

לאחר הארוחה יצאנו בדרכנו בחזרה לסלטה.

יקב ליד קפאז'טה

הכנסיה בכיכר המרכזית של קפאז'טה

ערב בסלטה

בערב הסתובבתי קצת בסלטה וניסיתי לברר היכן אוכל להספיק לכבס את בגדיי לפני כניסת החג מחר. יצאתי גם לסיבוב קצר עם בנחמין הארגנטינאי ורו הקנדית, אבל די איבדתי את התיאבון שלי כאן, ולא מצאתי שום דבר לאכול. את מרבית הזמן הפנוי באכסניה העברתי, כמו כל האנשים, בצפייה בערוץ הטלויזיה של וורנר בראדרס. זה היה בערך הערוץ היחיד ששידר תכניות באנגלית, כשהתוכנית הכמעט יחידה בו הייתה מרתון של "חברים". 

יום 27: סלטה וסן לורנזו

29.12.2012

סן לורנזו

התעוררתי הבוקר שוב לפני כל האכסניה, ללא כל סיבה שהיא. כשיואקים התעורר הצלחתי לשכנע אותו לבוא איתי אל סַן לוֹרֶנְזוֹ (San Lorenzo), כפר קטן סמוך לסלטה. את ההמלצה לגבי ביקור בסן לורנזו קיבלתי ממטיאס, עובד הקבלה באכסניה. 

נסענו באוטובוס ממרכז סלטה אל הכפר ; כשהגענו אליו הוא נראה תחילה כמקום קטן ומשעמם. לאחר כמה דקות של סיבוב בכפר, גילינו את מסלול ההליכה שביער הסמוך. המסלול הוביל אותנו לטיפוס על הר: הנעלים שהבאנו איתנו לא ממש היו מותאמות לדרך. אני הגעתי עם נעליים פשוטות ואילו יואקים נעל כפכפי אצבע. הדרך הובילה אותנו בין העצים, וליד מפלים קטנים. לא ידענו מתי היא בדיוק מסתיימת, אבל החלטנו לעצור כשהגענו לשילוט של התצפית על הכפר. מולנו נפרש הנוף הירוק של היער, הכפר - והעיר סלטה ברקע. השלווה כאן בהחלט הייתה שווה את הטיפוס המפרך שעברנו הנה.

לקראת הצהריים חזרנו באוטובוס מסן לורנזו אל סלטה.

בדרך למעלה

הנוף מהתצפית

בדרך למטה

סידורים בסלטה

אחר הצהריים הזמנתי דרך האכסנייה טיול למחר לקפאז'טה (יואקים לא רצה להצטרף) והלכתי לנוח במיטה שלי. עובדת האכסניה העירה אותי כדי שאשלם על הכרטיס לטיול, ואני התעוררתי עם כאב ראש נורא.

למרות כאב הראש הלכתי לקנות כרטיס לאוטובוס לעיירה לה קיאקה היושבת בגבול עם בוליביה. האוטובוסים תמיד יוצאים בשעת הלילה, וכך מגיעים למעבר הגבול בבוקר. קניתי לי כרטיס ללילה שבין ה-1 וה-2 בינואר, כדי שלא אגיע לעיירת הגבול ביום החג של השנה החדשה. כבר למדתי את הלקח שלי אחרי ההגעה לטוקומן בערב חג המולד.

בערב התחילו לי כאבים בצד הבטן. שאלתי את העובד התורן בקבלה לאן אני צריך ללכת במידה ואני חושש שיש לי תוספתן נפוח. הוא בתגובה פשוט דאג להביא לי רופא - ובעוד בחינם. הבדיקה של הרופא לא הראתה משהו בתוספתן, ולקראת השינה הכאב התחיל להיעלם. כלומר, רק כאב הבטן נעלם, וכאב הראש עדיין נשאר איתי.

יום 26: סלטה - עמק יומאוואקה

28.12.2012

אל חוחוי

היום התחיל מאד מוקדם: התעוררתי בסביבות שש בבוקר, הכנתי לעצמי אוכל להמשך היום ואיתרתי את יואקים באכסניה. לא הגישו לנו ארוחת בוקר, למרות שהבטיחו, כך שאילתרנו משהו קטן לאכול והיינו מוכנים לצאת לטיול. היעד היום היה מסלטה צפונה אל מדינת חוּחוּי (Jujuy), שגובלת בבוליביה. גם למדינת סלטה יש גבול עם בוליביה, אך מעבר הגבול הראשי נמצא בתחומה של חוחוי.
הדרך שבה נסענו היום נחשבת לאתר מורשת עולמית ונקראת "עמק יוּמַאווָאקָה" (Quebrada de Humahuaca). המדריכה שלנו בסיור הייתה אֶוָה, בעלת אופי מאד תזזיתי וקופצני. מיד עם התחלת הסיור היא דאגה שרכב הסיור יעצור ליד מכולת בה נוכל לקנות עלי קוקה. לעיסת העלים אמורה להקל על תסמיניה של מחלת הגבהים המפורסמת של דרום אמריקה, והיום תיכננו להגיע לגובה של כ-3000 מטרים. אני בחרתי שלא לקנות את העלים בשלב זה.

אוה מדגימה לנוסעים איך צריך ללעוס קוקה

ההר בעל שבעת הצבעים

את הנסיעה הארוכה מסלטה לחוחוי הקדשנו בעיקר לשינה. בין לבין השמעתי ליואקים כמה שירים מהאוסף השבדי שלי בנגן המוזיקה. הוא מאד התרשם מכך שהכרתי אמנים שבדים, שהוא אפילו לא שמע עליהם. 

התחנה הראשונה להיום הייתה העיירה פוּרְמַאמַרְקָה (Purmamarca), שמקור שמה בשפה האַיימַרָה המקומית הוא "עיר מדבר". העיירה נמצאת בגובה של 2089 מטרים מעל פני הים והאטרקציה התיירותית שלה היא צפייה בהר בעל שבעת הצבעים (Cerro de los Siete Colores). זהו הר, שכשמו - מעוטר בשבעה צבעים של משקעים, שנוצרו עקב היסטוריה גיאולוגית מסובכת. לא טרחתי באמת לספור את הגוונים של ההר, אלא הייתי עסוק בהתרשמות מיופיו. מרכז העיירה היה מלא חנויות מזכרות לתיירים, אך אני בינתיים התאפקתי עם הקניות שלי.

ההר בעל שבעת הצבעים

על רקע פורמרמארקה

 טילקרה

היעד הבא היה טִילְקַרָה (Tilcara) - או בשמה המלא - "סן פרנסיסקו דֶה טילקרה". היא נמצאת בהמשך הדרך לעיירה יומאוואקה, וגבוהה בכ-400 מטרים יותר מפורמאמרקה: 2465 מטרים מעל פני הים. האתר התיירותי המרכזי של טילקרה הוא הריסות מהתקופה שלפני האינקה הנקראות "המבצר של טילקרה", או פּוּקַארָה בשפה המקומית (Pucará de Tilcara). המבצר כולל כמה חדרים מתקופת הפרה-אינקה, שמסביבם פזורים קקטוסים עצומים. השילוב של הנוף המדברי עם הקקטוסים וההריסות היה מהפנט. לאחר הסיור באתר, עצרנו ליד גן הקקטוסים וצפינו בזוג למות מזדווגות. זו הייתה רק חווית הלמה הראשונה שלי להיום.

קקטוס על רקע הנוף המדברי של טילקרה

למה סטייל

חוג הגדי

בהמשך הדרך ליומאוואקה עצרנו לכמה דקות בחוג הגדי, שכאן נקרא Tropico de Capricon. זהו אחד מקווי הרוחב החשובים בעולם, ומקבילו הדרומי  של חוג הסרטן הצפוני. הוא מסמל את המקום הדרומי ביותר בו יכולה להתרחש זֶנִית - מצב בו קרני השמש מאונכות לכדור הארץ. באופן כללי, האקלים שבין חוג הגדי לחוג הסרטן נחשב לאקלים טרופי, למרות שבגובה של 3000 מטרים כמו כאן, אקלים טרופי לא ממש יכול להתפתח. 

כאן הצטלמתי ליד אובליסק המציין את קו הגדי והמשכתי עם הקבוצה אל עבר יומאוואקה

בחוג הגדי

והיום בתפריט: למה

התחנה הצפונית והגבוהה ביותר היום הייתה יומאוואקה (Humahuaca) - בגובה של 3012 מטרים מעל פני הים, אבל לא נראה שהגובה הזה הפריע לי. תווי הפנים של התושבים המקומים השתנו ככל שהצפנו, והפכו ליותר ויותר "אינדיאנים" - או אם להיות יותר פוליטקלי-קורקט - "קֶצ'וּאָה" (Quechua people). זוהי קבוצה אתנית של כ-11 מיליון איש, הכוללת מספר רב של תת-קבוצות, ואנשיה מפוזרים בצפון ארגנטינה, בוליביה, פרו, אקוודור וקולומביה. רבים מהם עדיין  לובשים לבוש מסורתי - כשהנשים ידועות בקרב המטיילים בתור "צ'וֹלוֹת". 

רוב המבנים בעיירה בנויים מאבן מקומית ובכך משתלבים יפה בצבע הסביבה. הטיול שלנו פה כלל ארוחה במסעדה מקומית עם תפריט די מצומצם. בחרתי לאכול בשר למה ברוטב יין לבן. ליואקים היו קצת רגשות אשמה אחרי שהוא אכל את הלמה. 

בסיום הארוחה הסתובבנו בעיירה עם מדריך מקומי: היא הייתה די משעממת, ושמחתי שלא בחרתי להגיע לכאן באופן עצמאי. ממש אין לי מושג איך הייתי מעביר כאן לילה. 

רחוב ביומאוואקה

חזרה דרך סן סלבדור דה חוחוי

מכאן התחלנו את הדרך חזרה לסלטה, כמובן עם כמה עצירות. עצרנו בצד הכביש כדי לצלם עוד הר עם גוונים רבים של חול ומינרלים, ולקינוח עצרנו לחצי שעה במרכז בירת מדינת חוחוי, הנקראת סַן סַלְבַדוֹר (San Salvador de Jujuy). הכיכר המרכזית של סן סלבדור הייתה די משעממת, ורק ישבנו בבית קפה לכמה דקות, בהמתנה עד שנחזור לסלטה.
שבנו אל סלטה בשמונה וחצי בערב, לאחר יום עמוס באתרים במדינת חוחוי. יואקים ניסה עוד לגרור אותי למועדון במרכז העיר, אך לצערנו גילינו שהמקום סגור. סיימנו את היום באכילת פיצה בכיכר המרכזית של סלטה.

עוד הר רב-צבעים

ימים 24-25: מטוקומן לסלטה

26.12.2012

שעמום אחרון בטוקומן

הבוקר עוד ניסיתי למצוא שוב סיור מטוקומן להריסות קילמס, אך במוקד המידע לתיירים של העיר לא הצליחו ממש לסייע לי. סוכנויות הנסיעות המקומיות היו סגורות מוקדם בבוקר, אז החלטתי שנמאס לי מסן מיגל דה טוקומן ורכשתי לי כרטיס נסיעה אל העיר סַלְטָה (Salta). עוד לפני הנסיעה קבעתי לי אכסניה במיקום מרכזי בסלטה - אחת שקיבלה ציונים גבוהים בביקורות של אתר הוסטלוורלד.

הגעתי אל התחנה המרכזית של טוקומן כדי לגלות, שהאוטובוס מתעכב בכ-50 דקות. לאחר ש"התייבשתי" עוד קצת בתחנה, עליתי סוף סוף אל האוטובוס לסלטה. הנסיעה לא הייתה ארוכה (בקנה מידה ארגנטינאי) - רק 4 שעות וקצת, והנופים התייפו במהירות: הגעתי אל עיר מקסימה שיושבת בין הרים ירוקים.

היכרות עם סלטה

נסעתי אל האכסניה שלי כאן - Sol Huasi במונית מהתחנה המרכזית של סלטה ; כבר עם ההגעה גיליתי שהעובד בקבלה, מטיאס, מדבר עברית. הוא סיפר לי שהוא חי בישראל לתקופה קצרה - ויחסית לזמן הקצר הוא למד עברית טובה מאד. ההוסטל עצמו היה מדהים ונתן תחושת "מטיילים" טובה: אנשים ממש תיקשרו כאן אחד עם השני ולא ישבו כל אחד עם עצמו. פגשתי כאן בין היתר את בנחמין, רופא יהודי-ארגנטינאי שביקר בארץ במסגרת "תגלית" ואת ג'ניה, שעלתה לישראל מרוסיה וכיום גרה בגרמניה (ולה גם מכרתי את אחרוני הפזו הצ'יליאנים שעוד נותרו לי). 

בערב הכרתי את פאבלו, סלטאי במקור - שבא לביקור מאיטליה, שם הוא לומד. הוא ערך לי סיור ערב באתריה המרכזיים של העיר: הכיכר המרכזית (כיכר ה-9 ביולי), כנסיית סן פרנסיסקו ומנזר הכרמליטיות. סלטה הייתה יפהפייה בלילה, ונתנה לי תחושה בטוחה מאד: במרכז העיר עמד שוטר בכל פינת רחוב ומצלמות עירוניות היו כמעט בכל מקום. פאבלו הסביר לי שזה בוצע לאור דרישה של התושבים לביטחון ברחובות. חבל שלא יישמו את זה גם בבואנוס איירס.

כשחזרתי אל האכסניה, הלכתי לישון בידיעה שלא ישעמם לי כאן בסלטה. היא נראתה לי מעניינת כבר מההיכרות הקצרה איתה היום.

27.12.2012

סלטה

הבוקר התעוררתי עם מצב רוח מצוין בסלטה היפה. יצאתי לסיבוב בוקר קצר בעיר וקניתי גלויה למשלוח לארץ. זו הייתה הגלויה החמישית ששלחתי להורים מהמסע הזה, ועליה הופיעה תמונה של ההר בעל שבעת הצבעים - אותו אני מתכוון לראות בסיור שהזמנתי למחר.
כששבתי אל האכסניה חיכתה לי הודעה משמחת בטלפון הנייד: בת דודתי ילדה אתמול בלוס אנג'לס את בנה הבכור, והיא כעת מתאוששת בבית החולים. זכיתי גם לתמונה ראשונית של הקטנטן.
בינתיים התיישב לידי באכסניה מטייל שבדי - שמו היה יוֹאַקִים. דיברנו קצת והמשכנו לטייל ביחד בעיר. יצאנו לראות שוב את הכנסיות והמנזר שפאבלו הראה לי בלילה. כנסיית סן פרנסיסקו פשוט יפהפייה באור יום: צבעי הבורדו והחרדל שלה הופכים אותה, לפי דעתי, למבנה היפה ביותר בסלטה.

כנסיית סן פרנסיסקו

המנזר

עצרנו את סיור הבוקר לארוחת צהריים קצרה: ישבנו במסעדה מקומית, שהייתה מעט מרוחקת מהכיכר המרכזית ופה אכלתי את האמפנדות הראשונות שלי. מכאן הלכנו אל מוזיאון הארכיאולוגיה בגובה-רב (Museo de Arqueología de Alta Montaña, או בקיצור MAAM). המוזיאון ממוקם בכיכר ה-9 ביולי ומציג את סיפור גילויין של שלוש מומיות בהרי האנדים הארגנטינאים. בכל יום המוזיאון מציג למבקרים רק אחת משלוש המומיות ; לנו הציגו בסוף הסיור את זו שנקראת "La Niña del Rayo": השימור שלה היה מדהים, שכן במוזיאון מקפידים לשמר אותה בכלוב זכוכית קפוא. המבט שעל פניה היה מצמרר - כאילו היא יכולה להתעורר עוד מעט, כחלק מסרט אימה.

רכבל סן ברנרדו

לאחר מנוחת צהריים באכסניה, התעוררתי כולי עקוץ. יואקים אמר לי שהוא חושד שיש במיטות חרקי-מיטה ; מיהרנו לדווח למטיאס, כדי שיבדוק זאת ויטפל בזה בהתאם.
לקראת הערב יצאנו אל הר סַן בֶּרְנַרְדוֹ, המשקיף על סלטה: הגענו רגלית אל הרכבל העולה אל ההר (Teleférico San Bernardo): התצפית על העיר לקראת השקיעה הייתה מדהימה. סלטה בנויה באופן מאד מסודר של "רשת" ריבועים, ולכן קל מאד להתמצא בה.
כששבתי אל האכסניה בערב, גיליתי ששריטת החוטמן ממפלי איגווסו החלימה כמעט לגמרי. גם סיימתי את האנטיביוטיקה, שרשם לי הרופא שם. כנראה שאשרוד עוד יום ואזכה להגיע מחר למחוז חוחוי.

הטלפריקו על רקע סלטה

עם יואקים ברכבל