יום 72: גוואיאקיל

12.02.2013

אל אקוודור

בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר האוטובוס הגיע לגבול בין פרו ואקוודור. התור בביקורת הגבולות התקדם באיטיות, ובסופו הצלחתי לחצות את הגבול בלי עיכוב מיותר. מכאן והלאה השינה שלי באוטובוס לא הייתה רציפה, וכבר חיכיתי להגיע אל התחנה הסופית. הנופים המדבריים של צפון פרו התחלפו בנופים טרופים של איזור קו המשווה. גשם החל יורד מחוץ לחלון, אבל הוא פינה את מקומו במהרה למזג אוויר מעונן-חלקית. בשעה שמונה בבוקר הגעתי אל העיר הגדולה ביותר באקוודור - גְּווָאיָאקִיל (שמה המלא: Santiago de Guayaquil).

על אקוודור

אקוודור הייתה המדינה השביעית והאחרונה בה ביקרתי בדרום אמריקה, וה-19 בספירה הכללית שלי. 

זוהי אחת מהמדינות הקטנות יותר של דרום אמריקה, ואחת מהיחידות ביבשת שאינה גובלת בברזיל הענקית (השנייה היא צ'ילה). אקוודור גובלת בקולומביה בצפון, ובפרו במזרח ובדרום. חופה המערבי גובל באוקיאנוס השקט הענק. אקוודור היא גם בעלת השליטה על קבוצת איי גלפגוס המפורסמים. בירתה של אקוודור היא קִיטוֹ ההררית, אך העיר הגדולה בה היא דווקא גוויאיקיל, הנמצאת קרוב יותר לרצועת החוף.

מקור שמה של המדינה הוא במילה הספרדית לקו המשווה - Ecuador, ואכן קו המשווה עובר באקוודור ומהווה אחת מהאטרקציות התיירותיות שלה. כמו מרבית מדינות דרום אמריקה, גם אקוודור הייתה תחת שליטה ספרדית החל מהמאה ה-16. בשנת 1819 היא הפכה להיות חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה (ביחד עם קולומביה וונצואלה), אך פרשה ממנה והפכה למדינה עצמאית בשנת 1830.
דגל אקוודור כולל פסים לא שווים בצבעי צהוב-אדום-כחול, ובכך מזכיר את דגלי קולומביה וונצואלה. הצהוב מסמל את אוצרותיה של המדינה, הצבע הכחול מייצג את האוקיאנוס ואילו האדום את הדם שנשפך בעת המלחמה על עצמאות המדינה. במרכז הדגל נמצא סמלה של המדינה, המציג בין היתר קונדור מעל תמונת נוף של נהר גוּאַיָאס (Guayas). הדגל האזרחי של המדינה אינו כולל את הסמל, אלא את הפסים האופקיים בלבד.

דגל אקוודור

טיילת ואיגואנות

מונית הביאה אותי מתחנת האוטובוס אל המלון שלי בגוואיאקיל - El Manso. המלון ממוקם על קו החוף של שפך נהר גואיאס, בטיילת המפורסמת - המַלֶקוֹן (Malecon). לפני שהגעתי אל העיר, שמעתי עליה שמועות איומות, בעיקר בכל הנוגע לביטחון האישי של התיירים שם. קיבלתי המלצות ללון אך ורק באיזור המלקון, שנחשב בטוח יחסית. רחובות העיר היו כמעט ריקים מאדם בבוקר, בעיקר בגלל חגיגות הקרנבל. גם באקוודור - כמו בברזיל, חוגגים את הקרנבל, אך בניגוד לברזיל, כאן הערים מתרוקנות  מאדם, מכיוון והחוגגים יוצאים אל איזורי החוף המרוחקים מהעיר. 

הייתי צריך להמתין כמה שעות עד קבלת המפתח לחדר. בינתיים הפקדתי את התרמיל בשמירת החפצים וביררתי האם הגיעה אלי המעטפה מסוכנות הנסיעות של הגלפגוס. המעטפה אכן חיכתה לי בקבלה של המלון, ואני העברתי דקות ארוכות בעיון בכרטיסים והואוצ'רים שנשלחו אלי.

OMG! הכרטיסים לגלפגוס!

את יומי הראשון בגוואיאקיל הלחה, העברתי בעיקר לאורך המלקון וביקרתי בקניונים הממוזגים הסמוכים לו. באכסניה המליצו לי לבקר בפארק ע"ש סימון בוליבר, המפורסם באיגואנות החופשיות שלו. הפארק ממוקם לא רחוק מהמלקון, סמוך לכנסיה לבנבנה. הכנסיה לא ממש מעניינת את המבקרים, שבעיקר מגיעים לכאן כדי להשתעשע עם האיגואנות הענקיות. מיני האיגואנה כאן הם שונים מאלה הנמצאים באיי גלפגוס, אך הם עדיין היוו עבורי הכנה למה שאני הולך לראות בשבוע הקרוב. והרבה.

למרות כל ההפחדות, הרגשתי מאוד בטוח בגוואיאקיל ; אולי זה בעיקר בגלל המקום בו בחרתי לשהות בעיר. היום הראשון שלי כאן היה מצוין, למרות הלחות האיומה ומחר מצפה לי יום נוסף כאן.

פארק סימון בוליבר

אני וכמה איגואנות

ימים 69-71: צ'יקלאיו

09.02.2013

אל צ'יקלאיו

בבוקר עזבתי את וואנצ'אקו, ושכחתי מאחוריי באכסניה את שרשרת הקונדור, שרכשתי בבוליביה. חלקתי מונית עם תייר אמריקאי, וביחד נסענו אל טרמינל האוטובוסים העמוס של טרוחיו. נסעתי עם אוטובוס של חברת Emtrafesa, שלא גירדה אפילו את הסטנדרטים שהתרגלתי אליהם באולטורסה. הנסיעה אל צִ'יקְלַאיוֹ (Chiclayo) ארכה כארבע שעות, בעיקר בגלל תחנות עצירה רבות בדרך. רק אחר הצהריים הגעתי אל תחנת האוטובוס של צ'יקלאיו, מורעב מהרגיל.

סידורים בצ'יקלאיו

הלכתי ברגל אל המלון שלי בצ'יקלאיו - Hostal Amigos. המחיר אמנם היה יקר ממה שהתרגלתי אליו בפרו, אך החדר כלל מקלחת ושירותים פרטיים. אני מניח שמכיוון וצ'יקלאיו אינה עיר תיירותית למדי, מבחר המלונות וההוסטלים פה הוא מצומצם מהרגיל. 

מיד ביררתי אפשרויות טיול בעיר ונרשמתי למחר לסיור של הלורד מסיפאן - אולי האטרקציה הגדולה היחידה באיזור. הרעב שלי התגבר והתחלתי לחפש מקומות לאכול בהם ארוחת צהריים מאוחרת. המסעדה הצמודה למלון הייתה ברמה די ירודה, ולכן המשכתי אל עבר הכיכר הראשית של העיר, ומצאתי שם את מסעדת/מזללת Kango. לאחר ששבעתי ממנת לומו סלטדו, שבתי אל המלון כדי לנסות לתכנן את הימים הבאים שלי בפרו.

לא ידעתי אם להמשיך אל עיירות החוף מַנְקוֹרָה או טוּמְבֵּס כתחנות ביניים בדרך לאקוודור. אני חייב להגיע אל אקוודור יומיים לפני הטיסה שלי לגלפגוס, כדי לוודא שקיבלתי את כל הכרטיסים לסיור שלי שם. במלון שלי לא קיבלתי עזרה משמעותית, ולכן הלכתי אל סוכנות התיירים הרשמית של פרו - iPeru ואל כמה סוכנויות אוטובוסים. בסוף כל הסיבובים בעיר, גיליתי שאין אוטובוסים שעוצרים במנקורה בדרך אל גוואיאקיל. בלית ברירה החלטתי להזמין כרטיס ישירות מכאן אל גוואיאקיל באקוודור. 

השיטוטים שלי בצ'יקלאיו לא ממש גרמו לי להתרשם מהעיר. היא נראית די סתמית, בהשוואה לערים אחרות בהן ביקרתי בפרו.

10.02.2013

טוקומה

ביום השני שלי בצ'יקלאיו יצאתי ביחד עם קבוצת מטיילים עם חברת Moche Tours לטיול בעקבות הלורד מסיפאן. אין הרבה אתרים מרשימים מסביב לצ'יקלאיו, ולכן אפשר להספיק לראות את כולם ביום אחד של סיור מאורגן. האתר הראשון להיום כלל ביקור בפירמידות של תרבויות סִיקַאן ולַמְבָּייֶקֶה באיזור הנקרא טוּקוּמֶה (Túcume). חואן, המדריך של הקבוצה, סיפר לנו על המלך המקומי נַאילָאפּ והתעקש שכל אחד יצטלם (מספר פעמים!) עם פסלון מוזהב שלו. מרבית הפירמידות בטוקומה הן במצב איום: הגשמים שחקו אותן באופן ניכר. בניגוד לוואקות של תרבות המוצ'ה באיזור טרוחיו, הפירמידות בטוקומה הן ריקות מתוכן ; אין חדרים או אמנות בחלקן הפנימי, אלא רק זבל שנועד לתמוך בפירמידה כמילוי. מזג האוויר החם והלח היום לא הקל על הטיפוס לנקודת התצפית, אך כשהגעתי אליה יכולתי להביט בנוף פנורמי של מספר פירמידות מתפוררות.

אחת מהפירמידות בטוקומה

עם הפסלון של נאילאפ, כשהפירמידות השחוקות מאחוריי

מוזיאון הלורד של סיפאן

מכאן נסענו לארוחת צהריים בעיירה למבּייקה (Lambayeque), שבה נמצא גם המוזיאון המפורסם ביותר בפרו. מוזיאון הקברים המלכותיים של סִיפָּאן (Museo tumbas reales de Sipan) נחשב למוזיאון הטוב ביותר בפרו ולאחד מהטובים בעולם. אני לא ממש יכול להשוות אותו למוזיאונים גדולים אחרים בעולם, אך הוא בהחלט היה המוזיאון הטוב ביותר בו ביקרתי בדרום אמריקה. הוא מעוצב בצורת פירמידה אדומה עם עיטורי זהב, וזה גם בערך כל מה שמותר לצלם בו. הכניסה למוזיאון עם מצלמות או כמעט כל ציוד אחר - אסורה בהחלט.
התצוגות הראשונות של המוזיאון מראות את תרבות המוצ'ה, ואחריהן מגיעה גולת הכותרת של המוזיאון: הממצאים שהוצאו מקברו של שליט מקומי, שזכה בתקופה המודרנית לכינוי "הלורד מסיפאן". הלורד התגלה רק בשנת 1987 בחפירות בוואקה רַחָאדָה (Huaca Rajada). ביחד איתו היו קבורים כמה מהמלווים שלו וכמויות עצומות של תכשיטים וזהב. האוצרות נשלחו לתהליך ניקוי ארוך בגרמניה, שבסופו הוחזרו אל המוזיאון החדיש בפרו. המוזיאון גם מציג את מה שנשאר מגופתו של הלורד מסיפאן. חואן הדריך את הקבוצה כמעט שעתיים בתוך המוזיאון, וליווה אותנו בהסברים מפורטים ומקיפים. ללא ספק, הוא היה עשיר בידע - וגם אהב לדבר הרבה.

מוזיאון הלורד של סיפאן

הקבר של הלורד

התחנה האחרונה של היום הייתה ליד העיירה סיפאן - ביקרנו בוואקה רחאדה, בה היה קבור הלורד. כאן יכולתי להציץ ממש לתוך הקבר הפתוח. כמובן שכל הגופות והזהב הוצאו מהקבר והועברו למוזיאון, אך באתר דאגו להמחיש למבקרים בעזרת שחזור פשוט, כיצד הונחו בו הגופות המעוטרות בתכשיטים.
מזג האוויר כבר החל להתקרר, ועם השקיעה שבתי מותש אל צ'יקלאיו.

כך בערך נמצא הלורד של סיפאן

ליד וואקה רחאדה

11.02.2013

פרידה מפרו

היום האחרון שלי בצ'יקלאיו היה גם יומי האחרון בפרו בכלל. העברתי את הבוקר בעיקר במלון ובסביבתו, כשהדבר המשמעותי ביותר שעשיתי היה שליחת גלויה אחרונה מפרו הביתה. בצהריים יצאתי לאכול את הלומו סלטדו האחרון שלי בפרו (מבלי לדעת שהוא יהיה גם האחרון לטיול כולו...) והמשכתי לקניית מים וחטיפים לקראת הנסיעה של הלילה. הייתי מוכרח לסיים את הסולים הפרואנים האחרונים שלי, מכיוון והמטבע הרשמי של המדינה הבאה שלי, אקוודור, הוא דולר אמריקאי.
אחר הצהריים יצאתי ברגל מהמלון אל תחנת האוטובוס של CIVA. בתחילת הנסיעה לגוואיאקיל עוד נהנתי מאוטובוס ריק יחסית, אך כשעברנו באזור העיירה פִּיוּרָה, הוא התמלא במקומיים רעשנים. מתישהו הצלחתי להירדם באוטובוס, וכך נפרדתי מהמדינה, שבה הכי נהנתי בדרום אמריקה.

מוכן לעזוב את פרו

יום 68: וואנצ'אקו

08.02.2013

סיור "אל ברוחו"

היום האחרון שלי בוואנצ'אקו כלל סיור קצר, אבל דווקא הרגיש יותר כיום מנוחה. את הבוקר הפנוי ניצלתי להתעוררות עצלה במיטה, ארוחת בוקר מאכזבת באכסניה ועדכון אלבומים בפייסבוק. רק בסביבות עשר וחצי אספו אותי לסיור לאתר הארכיאולוגי "אֶל בְּרוּחוֹ" (El brujo - המכשף). זהו אתר בו עדיין מתנהלות חפירות פעילות, ולכן הסיור של הקבוצה התמקד בוואקה בודדת - וואקת קַאוֹ (Cao). 

הנסיעה הייתה די ארוכה, בעיקר הודות לדרכים הצפוניות לוואנצ'אקו, שהיו משובשות מאוד. בסופה הגענו אל המוזיאון החדש ליד וואקת קאו. זהו מוזיאון חדש יחסית, שנפתח רק בשנת 2009. הרגשתי כאילו לא השקיעו יותר מדי יצירתיות בעת הקמת המוזיאון הזה: הוא נראה פשוט כיציקת בטון גסה באמצע רצועת החוף המדברית. גולת הכותרת של הביקור במוזיאון היא המומיה של "סניורה קאו".

לאחר הביקור הקצר במוזיאון, עליתי עם המדריכה והקבוצה אל וואקת קאו, שהשתייכה לתרבות המוֹצֶ'ה. העיטורים בתוך הוואקה דומים בסגנונם לאלו שראיתי אתמול בבוקר בוואקת הירח. מה שמבדיל את וואקת קאו הוא שהקבר הראשי בה הוא קברה של אותה "סניורה קאו". תגלית זו הוכיחה שבתרבות המוצ'ה הייתה גם הנהגה נשית. הסניורה מתה מאד צעירה, וגופתה נשתמרה היטב בזכות מזג האוויר היבש באיזור. יחד איתה נקברו גם מלוויה ומשרתיה.

הסיור היום היה אמנם זול וקצר, אך גם סתמי מאכזב באותה מידה. האתרים שראיתי בסיור של אתמול היו הרבה יותר מרשימים, וכך גם ההדרכה. מכאן חזרתי אל עבר וואנצ'אקו.

וואקת קאו. 

מוזיאון קאו -  יציקת בטון סתמית. מבט מהוואקה.

אני בתוך וואקת קאו

ערב אחרון בוואנצ'אקו

הגיע הזמן להתחיל להתארגן לקראת עזיבת ואנצ'אקו מחר בבוקר. זו הייתה אחת התחנות המקסימות והשלוות של הטיול הזה. את שארית היום העברתי במנוחה ושיטוטים על קו החוף של "כפר הדייגים" השקט.