28.02.2013
הגיע הזמן להיפרד לשלום מדרום אמריקה. לא ישנתי טוב בלילה האחרון שלי, התעוררתי מוקדם וסיימתי עם האריזות. השארתי מאחוריי חבילה קטנה של בגדים וביקשתי מפטריסיו שיעביר אותם לתרומה. אמו של פטריסיו דאגה שיגישו לי ארוחת בוקר מפנקת אחרונה. לא יכולתי לזכות במארחת טובה ממנה.
בסביבות השעה 11 בבוקר פטריסיו הסיע אותי לנמל התעופה הישן של קיטו, שנסגר לפני כשבוע. נפרדתי ממנו בעצב, ועליתי על השאטל שייקח אותי אל שדה התעופה החדש והמרוחק מהעיר.
שדה התעופה המודרני של קיטו היה מאד מרשים. כשנחתתי פה לפני שבוע מיהרתי לצאת ולא זכיתי כמעט לראות אותו. הפעם היה לי מספיק זמן כדי לאכול ארוחת צהרים נורמלית ולקנות מזכרות אחרונות מדרום אמריקה.
עליתי על טיסה בחזרה אל גוואיאקיל - רק ממנה תצא הטיסה הטרנס-אטלנטית לאירופה. בטיסה הקצרצרה הזו, מקיטו לגוואיאקיל, תקף אותי פרץ נוסטלגיה של שלושת החודשים האחרונים: קשה להאמין שנחתתי לפני כמעט שלושה חודשים בסנטיאגו, ומאז הספקתי לראות כל כך הרבה. בדרך הגשמתי גם כמה חלומות: ראיתי את מפלי איגווסו, ביקרתי בעיר האבודה של האינקה במאצ'ו פיצ'ו ונהנתי מהמגוון הביולוגי הגדול של איי גלפגוס. אבל הגדול מכולם היה החלום שבגללו נסעתי עד לכאן - הביקור באחד מהאיים המבודדים והמסתוריים בעולם - אי הפסחא. בדרך גם פגשתי אנשים נפלאים, שעם חלקם אני שמח לומר ששמרתי על קשר (נכון לכתיבת שורות אלה בבלוג, כשנתיים וחצי אחרי הטיול).
נחתתי בגוואיאקיל ומיהרתי לתפוס את הטיסה שלי למדריד. את תחילת הטיסה הארוכה העברתי בצפייה בהרבה סרטים וסדרות ובניסיון להרדים את עצמי. בשלב כלשהו, אני מניח שגם התאריך התחלף...
 |
| בדרך לשדה התעופה של קיטו. קצת עצוב. |
 |
| בדרך הביתה :) |
28.02.2013
הצלחתי לישון קצת בטיסה אל מדריד, והתעוררתי עם הגשת ארוחת הבוקר.
במדריד ציפה לי זמן המתנה ארוך מדי בשדה התעופה - כ-12 שעות עד הטיסה לישראל. לא יכולתי לצאת אל העיר בגלל שהייתי די קצר במזומנים (עקב תקרית כרטיס האשראי). העברתי את הזמן, שנראה אינסופי, בהליכה בין החנויות של שדה התעופה ובנסיונות מנוחה על הספסלים הלא נוחים של השדה. הצלחתי גם לסיים את ספר הקריאה הדי-צפוי ובנאלי, שקיבלתי ממטייל אחר בצ'ילה.
לקראת השעה 23:00 עליתי על הטיסה ארצה.
01.03.2013
מוקדם בבוקר נחתתי בישראל ופגשתי את המשפחה. זו אמנם קלישאה, אבל באמת אין כמו בבית. :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה