04.12.2012
נחיתה בצ'ילה
היום הזה התחיל במטוס ; בקושי הצלחתי להירדם במהלך הטיסה הארוכה, אך לבסוף ישנתי כמה שעות בודדות. איכשהו שרדתי את הטיסה ונחתתי בבוקר בבירת צ'ילה, סַנְטִיאַגוֹ (Santiago de Chile). די מהר מצאתי את עצמי מחוץ לשדה התעופה, אחרי החלפה מהירה של היורו שקיבלתי מאבא לפֶּזוֹ צ'יליאני. עליתי על אוטבוס של חברת צֶנְטְרופְּווֵרְטו (Centropuerto) שנסע לכיוון העיר. בתחנה האחרונה של האוטובוס, ירדתי אל תחנת המטרו התת-קרקעית ומשם נסעתי אל התחנה הקרובה ביותר להוסטל שהזמנתי. הגעתי אל אכסניית סנטה לוסיה 168 עוד לפני השעה 11 בבוקר.
קצת על צ'ילה
צ'ילה היא רפובליקה הפרוסה לאורך חופה המערבי של דרום אמריקה. בצידה המזרחי נפרשים הרי האנדים - שם גם עובר הגבול שלה עם ארגנטינה. תצורת שטח זו הפכה את צ'ילה למפורסמת בכך שהיא ארוכה וצרה מאד. כמובן שהכל כאן יחסי, כי רוחבה הממוצע של צ'ילה הוא סביב ה-200 ומשהו קילומטרים, הרבה יותר מרוחבה של ישראל. בנוסף לשטח שהיא תופסת בדרום אמריקה, לצ'ילה יש טענות לבעלות גם על "פרוסה" מאנטארקטיקה והיא שולטת על כמה איים באוקיאנוס השקט, כשהרחוק ביותר ממנה הוא אי הפסחא.
 |
| מפת צ'ילה כולל הטירטוריה האנטארקטית והאיים באוקיאנוס השקט |
כמו מרבית דרום אמריקה, צ'ילה הייתה תחת כיבוש ספרדי במשך שנים ארוכות, ורק בשנת 1818 קיבלה את עצמאותה. במהלך כמעט-200 שנות עצמאות, צ'ילה עברה שינויי משטר רבים: משמרנים לליברלים וגם שלטון צבאי תחת אוגוסטו פינושה והחונטה שלו. כיום צ'ילה היא דמוקרטית ואחת מהמדינות המתקדמות בדרום אמריקה, לצד ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי.
סנטיאגו היא עיר הבירה והעיר הגדולה במדינה. היא עיר מודרנית לגמרי, וכשליש מאוכולוסיית המדינה מתגורר בה.
דגל צ'ילה - "הכוכב הבודד" (La Esterlla Solitaria), כולל פס אדום תחתון ופס עליון לבן. בצידו השמאלי של הפס הלבן נמצא ריבוע כחול עם כוכב לבן בתוכו. הצבע הכחול מסמל את השמיים, הלבן את השלג של הרי האנדים והאדום את הדם שנשפך במאבק על עצמאות המדינה. הכוכב הלבן מייצג את הדרך אל הכבוד והקידמה. העיצוב הכללי של הדגל מזכיר את דגל ארה"ב, ועוד יותר את דגלה של מדינת טקסס. זה לא מפתיע אם מתחשבים בעובדה שהוא עוצב על ידי אמריקאי בשם צ'רלס וודס, שנלחם עבור עצמאות צ'ילה.
 |
| דגל צ'ילה |
מרכז סנטיאגו
האכסניה שלי כאן ממש מאכזבת. קבעתי אותה מראש עוד מהארץ כדי שתהיה לי נחיתה רכה, והיום הבנתי שהיתרון היחיד שלה הוא המיקום. כשמה, אכסניית סנטה לוסיה 168, ממוקמת למרגלות גבעת סַנְטָה לוּסִיָה (Cerro Santa Lucia), פארק שממוקם ממש במרכז העסקים העירוני. החדר שלי היה ממש איום, השירותים במצב רע והמיטה מתנדנדת. קיוויתי שזה לא הסטנדרט של היבשת כולה, כי דווקא על המקום הזה קראתי ביקורות מאד טובות באינטרנט.
למרות שעברתי טיסות ארוכות, לא ממש התחשק לי להתקלח מיד. החלטתי שאם אני כבר מלוכלך, עדיף שאנצל את היום לסיבוב הכרות במרכז העיר וסידורים לימים הבאים. אני כבר צריך לחפש אכנסייה לבואנוס איירס בעוד כשבוע ולהחליט אם אני רוצה ללכת לראות שם את ההופעה של מדונה או לא.
אחרי רביצה ארוכה מדי על הספה באכסניה, יצאתי לסיבוב ראשון במרכז סנטיאגו. רובע העסקים מלא בגורדי שחקים חדשים ואנשים מחויטים, שהולכים ביניהם. הלכתי לראות את הכנסייה היפה ברחוב מֶרְסִידַד (Iglesia de La Mercidad), הצבועה בגווני בורדו וחרדל. זהו שילוב מוזר שמביא לתוצאה יפהפיה.
בדרך חזרה אל האכסניה עצרתי לקנות קצת אוכל בסופרמרקט. במרבית דרום אמריקה עדיף לאכול במסעדות, אך בעיר יקרה כמו סנטיאגו, העדפתי לקנות מצרכים בסופר המקומי.
 |
| הכנסיה ברחוב מרסידד |
גבעת סנטה לוסיה
שבתי אל האכסניה, כדי לשאול את אחת מהעובדות לגבי הזמנת אוטובוס אל בואנוס איירס. היא הסבירה לי שכדאי לי לנסוע אל התחנה המרכזית של העיר כדי לבצע את ההזמנה שם. בינתיים החלטתי לשמור את הטיפול בזה למחר. שמתי את האוכל שקניתי במקרר ונכנסתי לחדר המשותף שלי כדי לנוח.
אחר הצהריים הצלחתי להרים את עצמי שוב כדי לצאת לביקור בגבעת סנטה לוסיה. כאן ממש התחלתי לחבב את סנטיאגו: הגבעה מטופחת, שקטה, יפה ומשמשת בין היתר כאבן שואבת להמוני זוגות צעירים, שרוצים קצת פרטיות. טיפסתי במעלה הגבעה כדי להשקיף על העיר ועל הרי האנדים המרשימים. התצפית הזו הזכירה לי את התצפית הראשונית שלי על אוקלנד וסביבתה בתחילת הטיול בניו זילנד. רק שכאן היה מדובר בנוף הררי מרשים ואילו שם היה ארכיפלג קסום. גבעת סנטה לוסיה תפקדה בעבר כמבצר צבאי, ולכן פרט לפסלים ופרחים - נמצאים בה גם כמה תותחים ישנים. טיילתי בה כשעה ושבתי לאכסניה כדי לאכול ולנוח.
 |
| בתצפית של גבעת סנטה לוסיה עם העיר והרי האנדים ברקע |
 |
| אחת מהכניסות המפוארות לגבעה |
אחרי כל הטיסות והסיבובים בעיר, באמת הייתי חייב להתקלח. בערב לא רציתי להירדם מוקדם, ויצאתי לסיבוב נוסף. למרות כל סיפורי האימה ששמעתי מאחי על סנטיאגו (הוא עצר שם רק בתחנה המרכזית להחלפת אוטובוסים), סנטיאגו הרגישה לי בטוחה לגמרי. גם בתחנות המטרו של העיר קיימת תחושת ביטחון: עומדים בהן שוטרים במהלך היום והלילה. אני מניח שעל אף השם שיצא לה, כמו מקומות אחרים ורבים בדרום אמריקה, סנטיאגו היא לא באמת עיר של רשע-פשע. היא כמו כל עיר מודרנית אחרת: יש בה מקומות טובים ומקומות טובים-פחות, שבהם כדאי להיזהר.
קצת לפני חצות הייתי הראשון בחדר שנכנס למיטה. בכל זאת... אני אחרי יומיים מתישים מאד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה