יום 60: מארקיפה לנאסקה

31.03.2013

נסיעה אל המדבר

לא זכור לי שראיתי תרנגול אחד בזמן שהותי בארקיפה, אבל בהחלט שמעתי תרנגול - בעצם, יותר מאחד. עם אור ראשון הם התחילו לקרוא והעירו אותי מוקדם, מוקדם מדי.

הבוקר נפרדתי מאכסניית מרלונס האוס ונסעתי עם נהג מונית אל טרמינל האוטובוסים של ארקיפה. עליתי על אוטובוס של חברת Oltursa לנסיעה ארוכה אל עבר נאסקה. התיישבתי במקום האהוב עלי ביותר: בקומה העליונה של האוטובוס, ליד החלון הקדמי ; ידעתי שכך יהיה לי מקום נהדר לשים בו את הרגליים במהלך היום הארוך הזה. הנסיעה ארכה מעל תשע שעות ובמהלכה קיבלתי נשנוש קטן כארוחת בוקר ואפילו ארוחת צהריים טובה באופן מפתיע (נו, יחסית לאחת כזו שמוגשת באוטובוס בפרו). באוטובוסים של חברת אולטורסה יש ווי-פיי, כל עוד נמצאים בסביבת ישובים. ניצלתי את האינטרנט כדי לפטפט עם אנשים מהארץ ולשלוח לסוכנת הנסיעות האקוודורית שלי את פרטי המלון הראשון שלי באקוודור ; היא תשלח לי לאותו המלון את כרטיס הטיסה והוואוצ'רים הנוספים לשבוע שלי באיי גלפגוס.

האוטובוס ירד מן האיזור ההררי אל עבר קו החוף המדברי של האוקיאנוס השקט. שמחתי להיות בגובה הים לאחר כמעט חודש בגובה של בין 2000 ל-5000 מטרים מעל פני הים. קיוויתי שהירידה בגובה תחזיר לי גם קצת אנרגיה לגוף. הנסיעה עברה במספר עיירות נידחות מאוד: רוב קו החוף אינו מיושב בגלל תנאי האקלים השוררים בו. לקראת סוף הנסיעה, האוטובוס עזב את קו החוף והתחיל לטפס מעט אל עבר היעד שלי - בגובה של "רק" 500 מטרים מעל פני הים.

באחד מהישובים הקטנים בדרך לנאסקה

נסיעה במדבר

 נאסקה

לבסוף זה קרה, והגעתי אל נַאסְקָה (Nazca) - עיר מדברית קטנה, שהוקמה במאה ה-16. היא נקראת על שם תרבות עתיקה, שישבה באיזור עד סביבות המאה השמינית לספירה. אותה תרבות פרה-קולומביאנית הייתה אחראית ליצירתם של קווי נאסקה המפורסמים, שהם למעשה, כמעט הסיבה היחידה להגעת תיירים אל העיירה.

טרמינל האוטובוסים של נאסקה הוא קטנטן ומתאים לגודלה של העיר. ביציאה ממנו קפצו עלי מספר נהגי מוניות, שרצו להסיע אותי אל האכסניה שלי. אני, שכרגע יצאתי מתשע וחצי שעות של ישיבה באוטובוס, העדפתי לקחת את התרמיל שלי עלי וללכת ברגל. עשר דקות של הליכה הביאו אותי לאכסניית Brabant. זהו הוסטל בבעלות הולנדית-פרואנית, שזכה בדירוג מאד טוב באתרי אינטרנט שונים, אבל אני לא הבנתי את הסיבה לכך. אולי פחות התלהבתי מהאכסניה הזאת בגלל שלראשונה מאז פוורטו איגווסו, ישנתי כאן בקומה העליונה במיטת קומותיים בחדר משותף... בפעם האחרונה שזה קרה, הייתי עוד בארגנטינה.

קבעתי דרך דלפק הקבלה באכסניה את טיסת-קווי-נאסקה שלי למחר, ויצאתי לסיבוב בעיר. אין הרבה מה לעשות בנאסקה, אבל הצלחתי למצוא פה חנות מזכרות נחמדה ומסעדה טובה עם לומו סלטדו נפלא. עברתי גם שוב בטרמינל האוטובוסים כדי לקנות את כרטיס הנסיעה שלי מכאן ללימה בעוד יומיים. 

בערב חזרתי אל האכסניה, וכבר ממש הייתי זקוק למקלחת טובה. הירידה בגובה אמנם תעשה טוב למחלת הגבהים שלי, אך היא גם החזירה את בלוטות הזיעה לפעולה...

רחוב בנאסקה. תחנת האוטובוס (מימין) מעומבת בסגנון צורת הקוף של קווי נאסקה

לומו סלטדו, אהובי

יום 59: ארקיפה

30.01.2013

המומיה שריתה

היום הזה הוקדש כולו לסיור בעיר הלבנה. השעון המקומי של פרו מכוון באופן כזה, שהשמש זורחת בשעה חמש בבוקר - ולכן התעוררתי מוקדם מדי. לאחר התארגנות איטית באכסניה יצאתי לטיול ארוך בעיר. תחילה עברתי בסניף הדואר כדי לשלוח את גלויה מס' 11 הביתה. אחי עדכן אותי שהגלויה התשיעית (מפונו) כבר הגיעה הביתה, עוד לפני שהגיעו שלושת הגלויות מבוליביה. בסופו של דבר, שתיים מאותן גלויות בוליבאניות לא הגיעו כלל לארץ ; השלישית הגיעה רק כחודש אחרי שכבר חזרתי לארץ.

במרכז ארקיפה ביקרתי בכנסיה, הסמוכה לכיכר הראשית של העיר וממנה המשכתי אל מוזיאון המציג מומיות מהרי האנדים: Santuarios Andinos. קיבלתי כאן סיור מודרך פרטי מאלחנדרה, סטודנטית מקומית. הסיור נפתח בסרט, שסיפר על מציאתה של מומיית-ילדה, שזכתה לכינוי "חואניטה". חודש לאחר מציאת חואניטה נמצאו גם "ילדה מס' 2" ו"ילד מס' 3" באותה פסגת הר. המוזיאון עצמו כולל גם כלים ובגדים, שנמצאו ביחד עם אותן המומיות. בדומה למוזיאון MAAM שבסלטה, גם כאן הציגו לי בסוף הסיור מומיה אחת מתוך אוסף המומיות. המומיה שהוצגה בפניי הייתה גופתה של ילדה שזכתה לכינוי Sarita ("סריטה", אבל אני מעדיף לעברת את שמה ל"שריתה"). בסיום הסיור נפרדתי מאלחנדרה והמשכתי את הסיור ברחובות העיר.

החצר הפנימית של המוזיאון. אסור לצלם את המוצגים שבתוכו

יותר מדי כנסיות

ישנן הרבה כנסיות קטנות בארקיפה. נראה כאילו בכל פינת רחוב במרכז העיר נמצאת כנסיה אחרת. זה מצחיק (ואולי גם קצת עצוב) לחשוב על הדת הזו, שהתחילה את דרכה בכלל בישראל - וכיום היא הדת הראשית של צאצאי אימפריית האינקה והתרבויות האחרות, ששלטו בעבר בדרום אמריקה.

כדי להרגיע קצת את המחשבות הדתיות האלה,, הלכתי לאכול ארוחת צהריים במסעדת "איסטנבול", שגיליתי אמש. הלאפה עם כדורי הבשר והחומוס הייתה פשוט מעולה!

אחת מהכנסיות הרבות שבארקיפה

סלפי בעיר הלבנה

מנזר סנטה קטלינה

הגעתי אל אחד מאתריה המפורסמים של העיר: מנזר סַנְטָה קַטַלִינָה (Santa Catalina). המנזר נבנה לראשונה בשנת 1579, והורחב במהלך המאה ה-17. הנזירות שנכנסו אליו, הסתתרו מעיני הציבור ורובן לא יצאו ממנו לעולם. כל קשר עם העולם החיצון (אספקת אוכל ופריטים אחרים) בוצע דרך חדרים עם מחיצות ודלתות מסתובבות. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוחלט לפתוח את המנזר לציבור, לאחר כ-400 שנה של הסתגרות ובידוד. 

כשנכנסתי אל המנזר הבנתי מדוע הוא נקרא גם "עיר בתוך עיר": הוא עצום בגודלו ומחולק למאות חדרים, תאים וכוכים. את הביקור שלי כאן התחלתי באותם חדרי-מחיצות, דרכם יצרו הנזירות קשר עם אנשי העיר.

מסדרון בו יכלו הנזירות לדבר עם אנשים מחוץ למנזר

המנזר משמש כיום בעיקר כאתר תיירותי ; הנזירות, שפועלות בו בימים אלו, אינן ישנות בתאים העתיקים אלא במגורים חדשים יותר. קירותיו צבועים בצבעי כחול, אדום, כתום ולבן והאווירה בו היא שקטה ומרגיעה. לא הצלחתי לבקר בכל התאים הקטנים כאן, אך ביקרתי בכמה מחדרי המגורים העתיקים של הנזירות. כמעט לכל אחת היה במגוריה כוך קטן עם תנור מאבן בתוכו.

חצר פנימית במנזר

סנטה קטלינה - עיר בתוך עיר

הלכתי ברחובות הפנימיים של המנזר עד שהגעתי אל קצהו, בו נמצאת רחבת המכבסה. אפילו המקום בו כיבסו הנזירות את בגדיהן הוא קסום: נמצאים כאן חצאים של כדי חרס ענקיים ששימשו את הנזירות ככיורים-מאולתרים. מכאן המשכתי לתצפית קטנה מאחד מגגות המנזר: לא רואים מכאן הרבה, שכן הגג עצמו אינו גבוה מאוד.

סיימתי את הסיור הארוך בגלריית האמנות של המנזר. בין פריטי האמנות נמצא גם דיוקנה של הנזירה אנה, שנפטרה לאחר עשר שנים בהן סבלה מעיוורון ושיתוק. היא הוכרזה כ-beata על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. 

ברחובות סנטה קטלינה

ה"מכבסה"

הנזירה אנה

ערב אחרון בארקיפה

הביקור בעיר, וב"עיר בתוך עיר" התיש אותי, וחזרתי למנוחת אחר-צהריים באכסניה.

את הערב העברתי בביקור נוסף באותה מסעדה טורקית (הם כבר התחילו לזהות אותי שם...), בקניית צעיף נחמד לאמא וסיבוב פרידה מהעיר הלבנה המקסימה. סיימתי את היום באריזה "המסורתית" של התרמיל לקראת הנסיעה של מחר. השהות שלי בארקיפה אמנם לא הייתה ארוכה כמו בקוסקו, אך בהחלט הספקתי כאן הרבה והייתי מוכן לקראת הנסיעה אל עבר המדבר.

יום 58: קניון קולקה וארקיפה

29.01.2013

כפרים קטנים

התעוררתי בבוקר עם כאב בטן איום: ישבתי חצי שעה בשירותים והתפתלתי מכאבים. עם הזמן התמלאתי זיעה קרה ופספסתי את ארוחת הבוקר של המלון. בשלב כלשהו חשבתי שהמדריך יעזוב בלעדיי אל קניון קולקה, אך לבסוף הגיע הסוף לסבל - והספקתי להצטרף אל הקבוצה. אני לא יודע מה מהדברים שאכלתי, גרם לי לכאבים הללו, אך התוצאה הסופית הייתה שכל האנרגיה שלי התרוקנה כבר בבוקר.

האוטובוס הוביל את הקבוצה מצ'יבאי אל עבר קניון קוֹלְקָה (Cañon del Colca). בדרך עברנו בשלושה כפרים קטנים: יַאנְקֶה (Yanque), אַצ'וֹמָה (Achoma) ומַאכָּה (Maca). הכפרים הללו נראו עוד יותר מתפוררים ועלובים מהעיירה צ'יבאי. האוכלוסיה בשלושתם היא אוכלוסיה עניה מאד, שמתפרנסת בעיקר מהתיירות הלא-מפותחת של האיזור. מדריך הטיול, ויקטור הוגו, ביקש מאיתנו לא להצטלם ביחד הנשים המקומיות שמחזיקות עופות דורסים. הסיבה לכך הייתה למנוע מהן ללכוד עופות בר נוספים לצרכי תיירות. 

ביקשו לא להצטלם איתן, אז צילמתי אחת מאחור

כנסיה באחד משלושת הכפרים

איפה הקונדורים?

האוטובוס המשיך בדרכו אל קניון קולקה: חצינו את הכפר פִּינְצ'וֹיוֹ (Pinchollo) ועברנו דרך מנהרה באורך 400 מטרים, החצובה בצלע ההר. 

קניון קולקה מגיע בשיאו לעומק של מעל 4000 מטרים - פי שתיים מהגראנד קניון המפורסם של ארצות הברית. הגעתי כאן אל נקודת התצפית בשם Cruz del Condor, בה ציפיתי לראות קונדורים. מזג האוויר הקר והערפילי לא היה אופטימלי לדאיית הקונדורים ; וכך ראיתי כאן רק קונדור יחיד (וגם הוא בדקה הראשונה של התצפית, מתוך שעה של המתנה). אמנם ראיתי ציפורים מקומיות רבות אחרות, אך נראה שהקונדורים לא רצו להראות את עצמם בנזג אויר שכזה. 

עם הרגשת אכזבה מסוימת, שבתי עם האוטובוס בחזרה לצ'יבאי.

הקונדור היחיד שראיתי בקניון קולקה

בתצפית על קניון קולקה

ציפור (אני באמת לא יודע מאיזה מין) בקניון קולקה

בחזרה אל צ'יבאי וארקיפה

עצרנו לארוחת צהריים באותה מסעדה-סתמית, בה אכלנו גם אתמול. הייתי מוכרח לטעום קצת מאחת החיות המקומיות, אז לקחתי לצלחת שלי חתיכה קטנה של שרקן (Cuy). לא אכלתי את כל פיסת השרקן, אלא רק טעמתי חלק ממנה - והיא לא הייתה מלהיבה במיוחד. ללא קשר לשרקן המגעיל, לא יכולתי לאכול כאן: הבטן שלי הייתה עדיין בפוסט-טראומה מהכאבים הנוראיים של הבוקר.

ובתפריט היום: שרקן!

לפני היציאה מצ'יבאי לארקיפה

הנסיעה מצ'יבאי אל ארקיפה עברה כמעט ללא תחנות עצירה. הגעתי בחזרה אל האכסניה שלי, עייף, רעב ומלוכלך. לאחר המקלחת, יצאתי לחפש אוכל בעיר. כשעיניי נתקלו במסעדה טורקית עם תפריט בו המילים "Humus" ו-"Falafel", הפכתי לאדם הכי מאושר בעיר. הזמנתי לאפה קטנה עם חומוס ופלאפל במסעדה הנחמדה ; בסיום הארוחה סימנתי לעצמי בראש את מיקומה של המסעדה, כדי שאדע למצוא אותה גם מחר.

שבתי אל האכסניה מותש ונרדמתי עוד לפני השעה עשר. יומו השני של טיול קניון קולקה היה יותר מתיש ופחות מוצלח מהיום הראשון. מחר מצפה לי יום שלם בארקיפה, ואני מתכנן לראות מקומות רבים במרכז העיר. הייתי זקוק לשנת לילה ארוכה וטובה.

יום 57: מארקיפה לצ'יבאי

28.01.2013

ויקטור הוגו

לקראת השעה שמונה בבוקר נשמע צלצול בפעמון הדלת של אכסניית מרלונס האוס. כמתוכנן, אספו אותי אל טיול של יומיים מארקיפה אל צ'יבאי וקניון קולקה. המדריך של הטיול נשא את שמו של הסופר הצרפתי ויקטור הוגו (כשם פרטי!). מכיוון והייתי היחיד בקבוצה שלא דבר ספרדית, קיבלתי מויקטור הוגו הסברים אישיים באנגלית. 

עוד לפני שעזבנו את ארקיפה, ויקטור הוגו ביקש מהנהג לעצור את הרכב ליד חנות בה נוכל לקנות עלי קוקה. שאלתי אותו מהו הגובה המירבי אליו נגיע במהלך היום ; לאחר שקיבלתי את התשובה - 4910 מ' - העדפתי לבלוע כדור נגד מחלת הגבהים (אבל זה היה מאוחר מדי כדי למנוע את השפעות הגובה הרב). 

הר הגעש אל מיסטי ליד ארקיפה

ויקוניות בטבע

עזבנו את ארקיפה והתחלנו במסע בנוף המדברי הסובב אותה. המשך הדרך לקחה אותי יותר ויותר לגובה. הנופים הפכו למעט-ירוקים יותר והתחלתי לראות ויקוניות מחוץ לחלון האוטובוס. ויקטור הוגו הסביר שציידי ויקוניות שנתפסים, יכולים להישלח לעד עשר שנים בכלא הפרואני. עם זאת - למקומיים מותר לתפוס את הוויקוניות פעם בשנה כדי לבדוק את מצב בריאותן ולגזוז מהן את הצמר הכה יקר שלהן. כבר מהמפגש הראשון שלי עם ויקוניות בפוקארה, ידעתי עד כמה יקרים הם המוצרים מצמר הוויקוניה הרך. עצרנו כאן לכמה דקות בצד הכביש כדי להתרשם מהוויקוניות היפהפיות.

ויקוניות לפניך!

ויקוניות בטבע

שלג! בערך...

הטיפוס לגובה נמשך, ולבסוף הגענו אל הנקודה הגבוהה ביותר בדרך לצ'יבאי - 4910 מטרים מעל פני הים. עצרנו למספר דקות להתפעל מהנוף, אבל אני התלהבתי יותר מפתיתי השלג הזעירים שנחתו לי על הפליז. הפעם הקודמת בה זכיתי לראות שלג נופל הייתה אי שם בזמן קורס הקצינים שלי לפני שש שנים - וכמו אז, גם הפעם השלג לא נערם. מזג האוויר הקפוא כאן, בשילוב עם הגובה העז והרגישות שלי לגבהים - היו שילוב מושלם לתחילתו של כאב ראש. לשמחתי, מכאן היינו צפויים רק לרדת בגובה.

נו, גם זה משהו

צ'יבאי והמעיינות החמים

הנסיעה המשיכה על עבר צִ'יבָאי (Chivay), עיירה קטנה בעמק קוֹלְקָה (Colca), הנמצאת בגובה של כ-3600 מטרים מעל פני הים. עם ההגעה לכאן, שילמתי לויקטור הוגו על כרטיס הכניסה שלי לקניון קולקה למחר והלכתי עם הקבוצה למסעדה מקומית ודי מאכזבת. כשסיימנו את ארוחת הצהרים, נסענו אל המלון שלנו בצ'יבאי: אמנם המלון נראה מוזנח מבחוץ, אך קיבלתי כאן חדר נקי עם מקלחת חמה. כאב הראש עוד נמשך, ואני הייתי ממוטט לחלוטין. עוד חשבתי לוותר על היציאה אל המעיינות החמים של צ'יבאי, אך לבסוף הכרחתי את עצמי לקום מן המיטה, בידיעה שרחצה במעיין התרמי תעשה לי רק טוב.

צ'יבאי

האוטובוס הביא אותנו אל מעיינות La Calera. המים התרמיים הנובעים מהאדמה, הם לוהטים ומלאים במינרלים. כדי למנוע כוויות, מוהלים אותם במים קרים. נכנסתי כאן לתוך בריכה פנימית ונחתי בה למשך כחצי שעה. כאב הראש נעלם לגמרי, ואני הרגשתי כמו חדש.

אחרי הטבילה במעיין. לא הגיע הזמן להסתפר?

עם החזרה למלון, התקלחתי ויצאתי אל מרכז העיירה. הרחוב הראשי של העיירה מעוטר בפסלים מודרנים, המציגים דמויות מסורתיות. הפסלים היפים היו מאוד מנוגדים לבנייניה המתפוררים של צ'יבאי. מצאתי פה גם מספרה נחמדה וזולה: הספרית סיפרה אותי באיטיות חיננית וביקשה ארבעה סולים פרואנים על עבודה של חצי שעה. השארתי לה שבעה סולים, וזו עדיין הייתה התספורת הזולה ביותר ששילמתי עליה בשנים האחרונות (בערך עשרה שקלים).

פסל ברחוב הראשי של צ'יבאי

אחרי התספורת

הצ'ולה המלקה

היום הנפלא הזה טרם הסתיים: בערב יצאתי עם חלק מהקבוצה להופעת פולקלור. ההופעה כללה להקה מקומית וצמד רקדנים. בשלב כלשהו במהלך ההופעה, הסיטואציה הפכה למעט ביזארית כשהצ'ולה הצעירה והרקדן השני השכיבו זה את זו על הרצפה בתורות והלקו אחת את השני בחבל. לא ממש ציפיתי לראות מופע סאדו-מאזו בכיכובה של צ'ולה מקומית... אבל נו, זה כנראה חלק מהריקוד המסורתי שלהם. אחרי שהם סיימו להלקות זה את זו, הם עברו להלקות (בעדינות) חלק מהאורחים, שהתנדבו לשכב על הרצפה.
בסוף המופע והארוחה (המעולה), הרקדנים הקימו את כל האורחים ורקדו איתנו בין השולחנות. זה היה סיום נהדר ליום הנפלא הזה בצ'יבאי.

מופע הפולקלור

הצ'ולה מלקה אורח

יום 56: ארקיפה

27.01.2013

אל ארקיפה

נסיעת הלילה הייתה שקטה ונוחה, אולי פרט לעובדה שממש רציתי כבר להגיע לתא שירותים נורמלי - ולא לכזה שנמצא בתוך אוטובוס. תחנת האוטובוסים של ארקיפה לא הייתה עמוסה בנוסעים כמו זו של קוסקו. לפני שיצאתי אל עבר האכסניה שלי, קניתי כבר את כרטיס הנסיעה הבינעירונית ליעד הבא - נאסקה. 

אַרֶקִיפָּה (Arequipa) נמצאת בדרומה של פרו. היא העיר השניה בגדולה במדינה, אחרי הבירה לימה. ההבדל בגודל האוכלוסיה בין לימה לארקיפה הוא כמעט פי עשר: בארקיפה חיים פחות ממיליון תושבים, בעוד לימה מתקרבת כבר ל-10 מיליון. כשמגיעים אל ארקיפה, קשה מאד לפספס את הר הגעש החרוטי, השולט על קו הרקיע: אֶל מֶיסְטִי (El Misti), המתנשא לגובה  של כ-5800 מטרים מעל פני הים. אל מיסטי הוא הר געש פעיל, אך בזמן ביקורי פסגתו היה מכוסה בשלג ; זה היה ניגוד נפלא: עיירה בעלת אקלים מדברי והר געש מושלג ברקע.

האכסניה שלי כאן הייתה "מרלונס האוס" - מקום די נחמד ושקט, הנמצא במרחק הליכה ממרכז העיר. ישנתי פה בחדר פרטי ללא מקלחת. כשהגעתי אל המקלחת, די התאכזבתי... ושמחתי שאני לא גבוה יותר. ראש המקלחת היה בגובה של 1.70 מטר מעל הרצפה. נזהרתי שלא לקבל מכה בראש בזמן שהתקלחתי. פרט למקלחת המוזרה, האכסניה הייתה מקסימה: הצוות אף דאג לי לארוחת בוקר מאוחרת, במקום זו שאפספס מחר. 

העיר הלבנה

נחתי זמן רב באכסניה, אך לקראת הצהריים יצאתי לסיבוב היכרות עם העיר. רק כעת הבנתי מדוע ארקיפה מפורסמת גם בכינוי "העיר הלבנה" (La ciudad blanca). רוב הבניינים במרכזה בנויים מאבן מקומית בעלת גוון לבן. הרחובות באיזור האכסניה היו די ריקים, אך הם הלכו והתמלאו באנשים ככל שהתקרבתי לכיכר המרכזית. 

בכיכר הראשית ניצבת הקתדרלה הגדולה של ארקיפה - גם היא בנויה מאותה אבן לבנה. רוב האטרקציות התיירותיות היו סגורות היום בגלל סוף השבוע, וכך ויתרתי על ביקור בכנסיות העיר ובמנזר המפורסם. את מרבית אחר הצהריים העברתי בהכרות עם הרחובות הלבנים של העיר.

העיר הלבנה

הקתדרלה הלבנה

בערב שבתי אל האכסניה ; אמנם רק הבוקר הגעתי לפה, אך כבר עלי להתארגן לקראת סיור קניון דל-קולקה, שאליו אצא מחר. ארזתי את תיק הגב שלי לקראת הטיול, וארגנתי את התרמיל הגדול לקראת נעילתו בשמירת החפצים של האכסניה. מפעם לפעם אני מרגיש כאילו המקום בתרמיל הולך וקטן. כנראה שאצטרך להתחיל לזרוק בגדים בקרוב, אם אני רוצה מקום לעוד מזכרות.

הייתי מוכרח לצאת שוב אל מרכז העיר בחשכה. המראה של הקתדרלה הלבנה המוארת בהחלט היה שווה את היציאה אל הקור.

הקתדרלה בלילה

יום 55: קוסקו

26.01.2013

המונומנט של פאצ'אקוטק

היום האחרון שלי בקוסקו הנפלאה היה עמוס מאוד. בבוקר הבטתי בכרטיס ה"בולטו טוריסטיקו" שלי: עדיין נותרו מספר אתרים בעיר, שטרם ביקרתי בהם. התחלתי לצעוד בשדרות דֶל סוֹל (Avenida del Sol) אל עבר המונומנט של פַּאצַ'אקוּטֶק (Monumento Pachacuteq). זהו פסל ענק של אחד ממנהיגי האינקה, ומתחתיו נמצא מוזיאון קטן בנושא איזור קוסקו ואימפריית האינקה. נכנסתי אל המוזיאון הנחמד, ועליתי במדרגות הספירליות שלו אל התצפית שלמרגלות הפסל. המונומנט אמנם ממוקם בלב שכונה פשוטה למראה, אך הנוף הנשקף ממנו היה בהחלט שווה את הביקור במקום.

המונומנט של פאצ'אקוטק

קוסקו מהתצפית

השלמות אחרונות בקוסקו

בדרך חזרה אל האכסניה עברתי ליד קוריקנצ'ה, בה ביקרתי במסגרת "טיול העיר". נכנסתי כאן למוזיאון נוסף, שכמו הקודם -גם הוא הציג את ההיסטוריה של האינקה. בתוך במוזיאון פגשתי את אירמה - המדריכה שלי מהטיול של אתמול. היא חיפשה פה תיירים בודדים להדרכה במוזיאון (בתשלום כמובן). 

לאחר עצירה קצרה באכסניה, יצאתי לביקור בעוד כמה מוזיאונים במרכז העיר. לא נראה לי שהייתי חושב לבקר בהם ללא הכניסה החינמית, שכבר הייתה כלולה לי ב"בולטו". ביקרתי במוזיאון לאמנות מודרנית, במוזיאון לאמנות פופולרית ובמוזיאון ההיסטוריה האיזורית. המבנים הקולוניאלים בהם יושבים שלושת המוזיאונים הללו, היו לרוב יותר מעניינים מהתצוגות שבתוכם. 

לאחר סבב המוזיאונים של היום, בהחלט מיציתי את ה"בולטו טוריסטיקו" כמעט עד הסוף (ביקרתי בתוך 13 מתוך 16 מהאטרקציות הכלולות). עצרתי בבית קפה קטן במרכז קוסקו - Cuscoffee כדי להתפנק עם תה ועוגת שוקולד מתוקה.

קוריקנצ'ה. לשם שינוי, לא בגשם

אחד משלושת המוזיאונים האחרונים. אני לא ממש זוכר איזה מהם בדיוק...

 אל ארקיפה

בערב נפרדתי מניר ומהאכסניה המדהימה שלו. נסעתי עם מונית אל עבר התחנה המרכזית של קוסקו, כדי לתפוס את האוטובוס אל היעד הבא שלי. התחנה הייתה מלאה באנשים, ואני דאגתי לפקוח שבע עיניים על התיקים שלי. לאחר מסירת המוצ'ילה, עליתי למחלקת VIP באוטובוס (כולל ווי-פיי ושקע חשמלי להטענת הטלפון). השארתי את קוסקו האהובה מאחוריי, ויצאתי בנסיעת לילה ארוכה אל עבר התחנה הבאה שלי במסע הזה: אַרֶקִיפָּה.