יום 46: פונו

17.01.2013

אל פרו!

ניסיתי לדחות את היציאה מהמלון בבוקר בגלל הגשם, שירד בחוץ. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, פתחתי את המטריה שלי וצעדתי אל הרחוב הראשי של קופקבנה, שמשמש גם כתחנה מרכזית. המרתי חלק מהכסף הבוליביאני שלי למטבע סול פרואני ועליתי על האוטובוס של חברת "טיטיקקה", שייקח אותי אל עבר פרו ואל עבר פרק נוסף בטיול שלי.

הגבול הבוליביאני-פרואני נמצא יחסית קרוב לקופקבנה: לאחר חצי שעה של נסיעה האוטובוס הגיע אל תחנת הגבול וכל הנוסעים ביקשו לרדת ממנו וללכת אל עמדות החתמת הדרכונים. לאחר ההחתמה הזריזה, המרתי את שארית הבוליביאן שלי לסול וחזרתי מהר אל תוך האוטובוס. מזג האוויר בבוקר היה קר, ואני רק רציתי לשהות במקום חמים מספיק. בתוך תחומי פרו ראיתי לראשונה את הלוגו של המדינה, בו נכתבת המילה "פרו", כשהאות P מעוצבת בסגנון המזכיר את קווי הנאסקה.

הלוגו התיירותי שלי פרו: חדש ומצוחצח על רק בתים עניים.

קצת על פרו

פרו הייתה המדינה השישית בה ביקרתי בדרום אמריקה (וה-18 בספירה הכללית). זמן השהות שלי בה היה הארוך ביותר בהשוואה לשאר המדינות בהן ביקרתי בטיול - 26 יום.

פֶּרוּ (Perú) יושבת לחופו של האוקיאנוס השקט וגובלת בברזיל, צ'ילה, בוליביה, אקוודור וקולומביה. היא רפובליקה המשמשת בית למעל 30 מיליון איש. בערך שליש מהאוכולסיה גרה בבירת המדינה - לִימָה, או בסביבתה. 

עוד לפני תקופת אימפריית האינקה, ישבו באיזור פרו מספר תרבויות קדומות: נַאסְקָה, מוֹצֶ'ה וצִ'ימוּ הן רק שלוש מתוך אותן תרבויות עתיקות, שזכיתי להכיר במהלך הטיול שלי כאן. במאה ה-15 כוחם של האינקה עלה והם כבשו חלקים גדולים בדרום אמריקה וקבעו את בירתם בעיר קוסקו.
אחרי האינקה הגיעו הספרדים, שקבעו את בירת פרו בעיר לימה. כמו מדינות אחרות בדרום אמריקה, פרו זכתה לעצמאות מהספרדים במהלך המאה ה-19. היא הכריזה על עצמאותה כבר בשנת 1821, אך רק לאחר מלחמה על הספרדים זכתה לשליטה מלאה בשטחה (בשנת 1824). בהמשך המאה ה-19 פרו נלחמה בשכנותיה בוליביה וצ'ילה בניסיון לכבוש את מרבצי המלח הגדולים של הסלאר. לאחר ההפסד לצ'ילה, פרו נאלצה למסור לה את שטחיה הדרומים. 

במהלך המאה ה-20 פרו נלחמה מספר פעמים בקולומביה ואקוודור, אך כיום קיים הסכם שלום בין המדינות והגבול הבינלאומי ביניהן הוסדר.

בפרו המודרנית קיים פער בולט בין העשירים לעניים: באיזורים ההרריים קל למצוא כפרים עניים וחסרי תשתיות בסיסיות. לעומת אותו עוני נורא, עיר הבירה לימה היא מטרופולין מודרני לכל דבר, עם קניונים ענקיים ומוקדי בילוי.

מפת פרו

דגל פרו הוכרז כדגלה של המדינה כבר בשנת 1825. הוא מחולק לשולשה פסים אנכיים בצבעי אדום-לבן-אדום. הצבע האדום מייצג את הדם, שנשפך בזמן המלחמה על העצמאות ; הצבע הלבן מייצג שלום ואומץ.

לעתים מופיע במרכז הדגל (על חלקו הלבן), סמלה של המדינה הכולל קרן שפע מלאה זהב ומעליה עץ מקומי בשם "קִינָה" (Quina) וחיה מקומית ממשפחת האלפקות - וִיקוּנְיָה (Vicuña). 

דגל פרו

פונו

לקראת הצהריים הגעתי אל התחנה המרכזית של פּוּנוֹ (Puno), היושבת לחופו של אגם טיטיקקה. כבר עם הירידה מהאוטובוס הוקפתי בהמוני אנשים שניסו למכור לי את חבילות התיירים המפורסמות של המקום: שייט לאיים הצפים של שבט האוּרוּ. ברחתי מהם והלכתי לחפש את הסניף של חברת "אינקה אקספרס"; פטריסיו, שהכרתי באי הפסחא, המליץ לי בחום על נסיעה איתם מפונו לקוסקו. החלטתי לקבוע כבר עתה את תאריך העזיבה שלי לעוד יומיים: מחר אטייל באיים הצפיים ומחרתיים אמשיך אל עבר קוסקו. בסניף של אינקה אקספרס ישבתי עם הסוכנת שלהם, סילביה הפוזלת, ורכשתי ממנה את כרטיס הנסיעה לקוסקו ואת הטיול לאיים הצפים ולאי טקילֶה. סילביה עזרה לי גם למצוא נהג מונית אמין שייקח אותי מהתחנה המרכזית של העיר אל האכסניה שלי.
הגעתי עם התרמילים שלי אל אכסניית Bothy הנחמדה והנקייה-מאד. העובדות כאן דאגו לשטוף את הרצפה מספר פעמים ביום - דבר די חריג לאכסניות של תרמילאים.
את אחר הצהריים העברתי בשיטוט ברחובות פונו. אין יותר מדי מה לראות בעיר עצמה: ביקרתי בכיכר הראשית (פלאסה דה ארמאס, כמובן), שלחתי גלויה ראשונה מפרו ונכנסתי לאכול במסעדה יקרה-יחסית. מסעדת La Casona יושבת באחד מרחובותיה הראשיים של העיר ; החלטתי לטעום לראשונה בשר אלפקה, והוא היה מעולה (ובהחלט מצויין בהשוואה לבשר הלמה, שטעמתי בארגנטינה).

האלפקה הראשונה שלי!

הטמפרטורות בפונו צנחו מהר עם רדת החשכה. בערב ניסיתי להתחמם באכסניה וניצלתי את הווי-פיי התקין לשיחות עם המשפחה ולקביעת אכסניה בקוסקו. לאחר המקלחת החמה יצאתי שוב למרכז בעיר כדי לחפש לעצמי ארוחת ערב. הייתי צריך ללכת לישון מוקדם, שכן האיסוף לטיול האיים הצפים יתחיל מוקדם מאד מחר בבוקר.