יום 17: קייפטאון וחזרה הביתה

30.01.16

בוקר אחרון בקייפטאון

אחרי ששה-עשר ימים מלאי חוויות בדרום אפריקה וזימבבואה, הגיע היום האחרון של המסע שלי באפריקה. בימים האחרונים ראיתי כמעט את כל מה שיש לקייפטאון להציע, כשאני מוותר רק על כמה מוזיאונים שפחות עניינו אותי. 

הלכתי מביתו של קריס לאורך הטיילת עד הנמל של ויקטוריה ואלפרד. באמצע הדרך הגעתי אל שוק האיכרים של Oranjezicht City Farm, הפתוח בשבתות בלבד. פרט לשוק הירקות ה"קלאסי" היו שם גם המוני דוכנים קטנים, ביניהם גם דוכן אוכל ישראלי בשם "Sababa". לא הייתי רעב בבוקר, אז הסתפקתי רק בשייק פירות ללא סוכר לפני שהמשכתי בדרכי אל הנמל.

הגעתי אל הקניון הגדול שבנמל, כדי לקנות פסלון של קרנף להורים - ואחר כך התקדמתי באיטיות אל עבר אקווריום-שני- האוקיאנוסים. אקווריום זה מציג בעלי חיים ימיים מהאוקיאנוסים ההודי והאטלנטי, אך כשהגעתי אליו כבר לא היה לי חשק לבקר בו. העדפתי לספוג כמה שיותר מאווירת הנמל עצמו לפני שאני שב הביתה. את הביקור באקווריום החלפתי בביקור בשוק אמנים קטן, בו קניתי עוד כמה תמונות עבור המשפחה. 

לקראת הצהריים הלכתי בחזרה אל עבר הדירה של קריס, תוך כדי שאני עוצר שוב בשוק האיכרים בשביל ארוחת הצהריים.

בשוק האיכרים

אמן בנמל קייפטאון ; קניתי ממנו שלוש תמונות

חזרה הביתה

מקריס כבר נפרדתי אמש. הוא הסביר לי היכן להשאיר לו את המפתח ואיך לנעול את הדירה מבחוץ. התקלחתי לפני הטיסות הארוכות, סיימתי לארוז ויצאתי אל עבר שדה התעופה של קייפטאון. בשדה התעופה התבשרתי שאני יכול לשלוח את התרמיל שלי ישירות עד ישראל. הטיסה אל יוהנסבורג הייתה קצרה, וטוב שכך - כי בכסא שלפניי ישבה ילדה בת 3, מעצבנת נורא וחסרת כל יכולת לשלוט בעוצמת הקול שלה.

בשדה התעופה של יוהנסבורג כבר שמעתי עברית מסביבי, בעיקר ככל שהלכתי והתקרבתי  אל הדלפק של אל-על. הבודק בצוות הקרקע של אל-על הופתע לשמוע שהצלחתי לשלוח את התיק שלי ישירות לארץ (לרוב זה לא קורה). הוא הודיע לי שהצוות יאלצץ לפתוח את התרמיל בלי נוכחותי במקום. עניתי שזה סבבה ולא ממש אכפת לי, אבל עמוק בלב חששתי לשלמותה של הג'ירפה הענקית שבתרמיל.

בטיסה הארוכה לארץ שודרגתי למושב תיירות-פרימיום ואף אחד לא ישב לידי. כך יכולתי לנצל את המושב הסמוך כדי לנמנם פה ושם במהלך הטיסה.
למחרת בבוקר נחתתי בישראל. טיילתי במשך שבעה-עשר ימים באפריקה הדרומית - לא טיול קצרצר, אבל עתה נראה שזה חלף מהר מדי. אני עוד אשוב לאפריקה.

לקראת החזרה הביתה, בדירה של קריס

יום 16: קייפטאון וסיור יקבים

29.01.16

המשקפיים של רייבן

מוקדם בבוקר ירדתי אל הטיילת שמול דירתו של קריס. ניצב שם פסל של משקפי רֵייבּן (Ray Ban) עצומות. קריס סיפר לי אמש בארוחת הערב את הסיפור שמאחורי המשקפיים: האסירים הפוליטיים שהיו באי רובן נאלצו לעבוד בכריית אבן גיר ; רסיסי אבן הגיר פגעו לרבים מהם בעיניים וגרמו לחסימת צינורות הדמעות בהן. עם סיום משטר האפרטהייד חברת רייבן חילקה משקפי שמש לאותם אסירים-לשעבר על מנת לסייע להם. המשקפיים הענקיות שבטיילת משקיפות אל עבר האי רובן, ומוגדרות באופן רשמי כמונומנט לזכרו של מנדלה. הצבת הפסל עוררה ביקורת רבה, שכן הוא למעשה מתפקד כפרסומת קבועה לחברת רייבן, והחברות המתחרות ממש לא אהבו את הרעיון הזה.

המשקפיים על הטיילת בקייפטאון

סיור יקבים

מכאן יצאתי לסיור עם חברת Springbok Atlas אל העיירות והיקבים הסמוכים לקייפטאון. כמו בסיור לכף התקווה הטובה, גם כאן הייתי עם קבוצה קטנה: זוג בריטי וזוג פיני. סיור היקבים בסביבת קייפטאון הוא "חובה תיירותית" כשמגיעים לפה ; הצטרפתי אליו למרות שאני לא ממעריצי היין.

יצאנו מקייפטאון לכיוון מזרח, כשהיעד הראשון שלנו הוא יקב בשם Fairview סמוך לעיר פַּארְל (Paarl). כבר כאן קיבלנו שישה יינות לטעימה. בין יין ליין טעמתי את חלק מהגבינות המיוצרות במחלבה של פיירוויו (חלקן היו מצוינות). בסופה של הטעימה הרגשתי מעט סחרחר. זה לא היה כל כך מפתיע: אני בכלל לא מורגל לשתיית אלכוהול, אפילו בכמויות קטנות.

תייש במגדל ביקב Fairview. בהתחלה חשבתי שזו בובה.

יין וגבינות ב-Fairview

היקב השני בו ביקרנו היה בעיירה פְרַנְצ'וֹק (Franschhoek) - אחת מהתיישבויות האירופאיות העתיקות בדרום אפריקה. משמעות שמה של העיירה בשפת אפריקנס הוא "הפינה הצרפתית", שכן המתיישבים שייסדו אותה היו מהגרים צרפתים. 

החלטתי קצת להירגע עם היין ; ישבתי מחוץ ליקב עם משקה-קל ושוחחתי עם התיירת הפינית בזמן שהאחרים טעמו את היינות. לאחר הטעימות ביקב השני קיבלנו זמן פנוי להסתובב ברחוב הראשי והדי משעמם של פרנצ'וק.

נוף ממוסגר ליד פרנצ'וק

סטלנבוש

מפרנצ'וק נסענו אל העיירה סְטֶלֶנְבּוֹש (Stellenbosch), שהוקמה בשנת 1679 והייתה להתיישבות האירופית השניה בדרום אפריקה (קייפטאון היא היישוב הראשון). האווירה בסטלנבוש היא מאד צעירה, שכן היא משמשת כעיירת סטודנטים הודות לאוניברסיטת סטלנבוש. בזמן הפנוי שהיה לי כאן טיילתי ברחובותיה הראשיים, אכלתי ארוחת צהריים ואף מצאתי את בית הכנסת של העיירה. 

ממרכז סטלנבוש נסעתי עם הקבוצה אל יקב סמוך, שהיה היפה ביותר מבין השלושה שביקרנו בהם היום. טעמתי יינות נוספים לפני שנסענו בחזרה אל קייפטאון. הסיור ביקבים היה נחמד, אבל אני מוכרח להודות שציפיתי לראות בו יותר וקיוויתי לטעום פחות.

בית הכנסת של סטלנבוש

ברחובות סטלנבוש

קניות ואריזות

הנהג הוריד אותי לא רחוק משוק גרינמרקט. הגיע הזמן לקנות מעט מזכרות אפריקאיות בשוק ; לאחר משא ומתן קצר עם הסוחרים יצאתי עם פסלונים של חזיר בר וסוריקטה עבורי ופסל ענק של ג'ירפה, שהתבקשתי להביא עבור חברה טובה. מכאן הלכתי ברגל עד הנמל והמשכתי עם אובּר עד הדירה של קריס.

בערב התחלתי לארוז את התרמיל שלי לקראת הטיסה הביתה מחר, ואז שאלתי את עצמי "למה לעזאזל קניתי כרגע ג'ירפה באורך 60 ס"מ?". בסופו של דבר, עם קצת מחשבה ועם טיפה כח, הג'ירפה נכנסה לתוך התרמיל. עתה רק נותר לי לתכנן את הבוקר האחרון שלי בקייפטאון ולצאת מחר בדרך הארוכה בחזרה הביתה.

יום 15: קייפטאון

28.01.16

האי רובּן

כחובב איים מושבע, הייתי חייב לשלב איים בטיול הזה. בדרום אפריקה בחרתי להגיע אל האי רוֹבֶּן (Robben island). האי, שממוקם כתשעה קילומטרים צפונית לנמל קייפטאון, התגלה כבר בסוף המאה ה-15. מאז המאה ה-18 האי החל לשמש כמתקן כליאה וכמושבת מצורעים. מרבית פרסומו השלילי של האי רובן הוא עקב תפקודו כבית כלא למתנגדי שלטון האפרטהייד במחצית השנייה של המאה ה-20. האסיר המפורסם ביותר, שנכלא כאן, היה נלסון מנדלה - לימים נשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה. כיום האי מתפקד כמוזיאון, המציג את מבני הכלא מתקופת האפרטהייד ומספר את סיפורם של מנדלה והאסירים הפוליטיים האחרים. המדריכים כאן הם אסירים לשעבר.

את הסיור לאי רובן כדאי מאד לקבוע מראש, שכן מספר הכרטיסים במעבורת הוא מוגבל. אני שריינתי לעצמי מקום כבר מהארץ. התשלום כולל את ההפלגה במעבורת ואת הסיור המודרך באי.

לקראת שעת תחילת השייט, הגעתי אל מזח נלסון מנדלה בנמל ויקטוריה ואלפרד. פגשתי כאן תייר גרמני בשם אֶרְנִי, והעברתי איתו את השייט והסיור. לא יכולנו לבחור על איזו מעבורת נעלה, כי זה היה עניין של מזל ; כך יצא שבדרך אל האי עלינו על המעבורת Jetstar, שלמרות שמה, היא דווקא האיטית מבין השתיים. ניצלתי את הנסיעה כדי לסמס לחברת דאייה מקומית ולברר אם תנאי מזג האוויר יהיו טובים מספיק לדאייה אחר-הצהריים.

בקייפטאון, לפני ההפלגה

כשהגענו אל האי הבנתי שהכל מתנהל בו בבלגן אחד גדול. הצטרפתי עם ארני לסיור בקבוצה המונית של כ-50 איש. נדחסנו כולם בתוך אוטובוס תיירים, שהרגיש יותר כמו אוטובוס-אסירים. מנקודת המוצא נסענו אל הכלא כדי לשמוע סיפורים מאחד האסירים-לשעבר ; התקשתי להבין אותו: הוא אמנם דיבר אנגלית, אך במבטא חזק של אחת משפות הילידים. אחר כך המשכנו להסתובב בין תאי האסירים ויכולנו לנסות לדמיין את תנאי המחיה שלהם במקום הנורא הזה. את תאו של נלסון מנדלה יכולנו רק לצלם מבעד לסורגים, כי אדם מן השורה לא זוכה סתם ככה להיכנס אל התא הזה.

באי רובן

התא של נלסון מנדלה

בין תחנה לתחנה של הסיור היינו צריכים שוב להידחס אל תוך האוטובוס הצפוף. עצרנו ליד אתר כריה של אבן גיר ואחר כך ירדנו להשקיף על קייפטאון ועל הר השולחן מרחוק. מזג האוויר הערפילי של הבוקר מנע מאיתנו לראות את העיר בבירור, אך עדיין יכולתי להבחין בקו המתאר הבולט של הר השולחן. היה משהו קסום במראהו של הר השולחן המרוחק והעטוף בעננים. מאד קיוויתי שמזג האוויר יתבהר בהמשך היום, כי טרם העפלתי אל פסגת ההר.

בדרך חזרה אל העיר הצלחנו לתפוס את המעבורת המהירה מבין השתיים: Sea Princess. עוד לפני ההפלגה קיבלתי שיחת טלפון מחברת הדאייה ; הם ביקשו שאגיע ישירות לסיגנל היל. ההפלגה חזרה אל מזח נלסון מנדלה ארכה כ-25 דקות ובסופה נפרדתי מארני. כל אחד מאיתנו תפס אוּבּר אל מקום אחר בעיר.

אני עם הר השולחן הרחק ברקע

במזח של האי רובן

 דאייה מראש האריה

באמצע הנסיעה אל עבר סינגל היל, קיבלתי שיחת טלפון נוספת עם עדכון, שהדאייה תהיה דווקא מפסגת "ראש האריה" (Lion's head) הסמוכה לסיגנל היל. הגעתי אל נקודת המפגש והצטרפתי לצוות ולעוד מספר מטיילים. מכאן היינו צריכים לטפס במעלה ראש האריה ; הטיפוס לא היה קל, בעיקר הודות לכך שלא הייתי ממש בכושר. לשמחתי, טיפסנו רק עד למחצית גובהו של ראש האריה ולא עד לפסגתו. 

עברתי בזריזות את ההליך הבטיחותי: תדריך, חיבור לכל מיני רתמות, חתימה על טפסים והכרות עם המדריך שלי - ווֵין. רצתי ביחד איתו במורד השיפוע התלול וקיוותי שהמצנח ייפתח לפני שנגיע אל השיחים הדוקרניים שבקצה יריעת הפלסטיק. לשמחתי, המראנו בקלות וכעת רק נותר לי להנות במשך רבע שעה, בזמן שווין ניווט את המצנח. הייתה לו מצלמת גו-פרו מחוברת למוט, ובעזרתה הוא תיעד את הדאייה מזוויות שונות. מולי נפרשו שכונת קמפס ביי והחוף הסמוך לה. יכולתי גם להבחין בקלות בצוקיו המערביים של הר השולחן.
כשנחתנו בקמפס ביי, ווין מסר לי את התמונות. התעכבתי מעט בזמן שהמתנתי לצוות חברת הדאייה כדי שאוכל לקבל את התיק שלי ולשלם עבור כל החוויה. לאחר חוויות הבוקר והצהריים הייתי מוכרח להתרענן ולהחליף בגדים. תפסתי אובּר אל דירתו של קריס כדי להתקלח בזריזות.

נקודת המוצא של הדאייה עם מבט אל הר השולחן

דואה עם הנוף של הר השולחן וקמפס ביי

בזמן הדאיה. ברקע (משמאל) - פסגת ראש האריה

 הר השולחן

מזג האוויר בשעות אחר הצהריים אִפשר ביקור בהר השולחן (Table Mountain) ; שמחתי שלא אפספס את הביקור באחד מהמקומות החשובים ביותר בקייפטאון ובדרום אפריקה כולה. הגעתי אל תחנת הרכבל ונתקלתי בתור ארוך של תיירים - מה שהצריך המתנה קצרה. כעת, כשהר השולחן התנשא ממש מעלי, שמחתי שלא החלטתי להירשם לסיורי הטיפוס הרגלי אל פסגתו ; ממש לא הייתי עומד בזה.
לאחר רכישת הכרטיס נכנסתי אל אחד מתאי הרכבל העגולים. בזמן העליה אל ההר, רצפת התא מסתובבת - וכך כל המבקרים יכולים לקבל זווית של 360 מעלות, הצופה על ההר ועל העיר שמתחתיו. הרכבל עולה בזווית חדה מאד, שכן מגובה נמוך יחסית הוא מגיע אל פסגת הר השולחן - גובה של כ-1060 מטרים מעל פני הים. 

הנוף מפסגת ההר היה עוצר נשימה: קייפטאון נפרשה מתחתיו ונראתה קטנטנה ושטוחה. יכולתי להבחין בכל האתרים בהם ביקרתי היום: האי רובן בלט בים במרחק, סיגנל היל וראש האריה הסתירו מעט את השכונה בה לנתי. 

בחרתי ללכת כאן באחד מהמסלולים המעגליים המקיף את פסגת ההר. בשלב מסוים המשכתי מעבר למסלול המקורי (חייב להודות... סוג של הלכתי לאיבוד בגלל מחסור בשילוט). ביליתי כשעה בפסגתו של ההר, כשאני לא מפסיק להתפעל מהנוף הנשקף ממנו ומשפני הסלע שנמנמו על מורדותיו. בסופו של דבר הייתי צריך לחזור: עוד ציפתה לי ארוחת ערב.

ציפור משקיפה על העיר מהר השולחן

בפסגת הר השולחן

מבט מהר השולחן. ברקע - האי רובן, הפסגה הגבוהה היא ראש האריה, שממחצית מגובהו דאיתי

שפן סלע בהר השולחן

הצוקים התלולים של הר השולחן, מבט בעת הירידה עם הרכבל

 ארוחה עם קריס 

קבעתי עם קריס ארוחת ערב במסעדה יוונית בחלקה הדרומי של שכונת Sea point. מהר השולחן חזרתי שוב אל הדירה כדי להתקלח שוב (בכל זאת, יום חם) ולהחליף בגדים. החלטתי ללכת ברגל בזמן השקיעה לאורך הטיילת. הטיילת בחלק זה של קייפטאון מאד הזכירה לי את זו של תל אביב, כשההבדל הגדול הוא המחסור בחופי רחצה.
ארוחת הערב הייתה מצוינת ; בחרנו במנה משותפת של בשרים, פלאפל וסלטים ודיברנו ארוכות על אינספור נושאים - מפוליטיקה, דרך שפות ועל המשפחות שלנו. היה לי מזל גדול, שקריס היה לא רק מארח טוב, אלא גם איש שיחה נבון. בתום הארוחה קריס הסיע את שנינו בחזרה אל ביתו.

הטיילת של קייפטאון: עץ שצמח מכופף בגלל הרוח

יום 14: קייפטאון

27.01.16

סיור אל כף התקווה הטובה

יצאתי הבוקר לסיור אל כֵּף התקווה הטובה (Cape of Good Hope). הכף נמצא דרומית למרכזה העירוני של קייפטאון ("עיר הכֵּף"), אך עדיין נכלל בשטחה המוניציפלי של העיר. כל העיירות-לכאורה בהן ביקרתי במהלך הסיור הן למעשה שכונות מרוחקות בתוך קייפטאון. 

פרט לנקודות העצירה הרבות בכף ובדרך אליו, כף התקווה הטובה כולו נחשב לאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. בוטנאיים מחלקים את הצמחים בעולם לשש מחלקות צמחים ייחודיות. ממלכת הצמחים הקטנה מכולן היא ממלכת צמחי הכף והיא מכילה מינים אנדמיים רבים של צמחים.

מפת ממלכות הצמחים בעולם, מתוך Wikipedia

הסיור שאליו יצאתי היה עם חברת Springbok Atlas המקומית. כבר בשמונה ורבע אסף אותי הנהג-מדריך שלי להיום, ושמחתי לגלות שאני בקבוצה קטנה וידידותית. הנהג שלנו היה רוֹדְנִי, יהודי דרום אפריקאי ציני ומשעשע ; המטיילים האחרים היו זוג בריטים, שהגיעו לכאן במסגרת הפלגה מסביב לעולם, וזוג פנסיונרים קנדי. רודני דיבר כמעט בלי הפסקה: בדרך הוא סיפר לנו על שווי בתיהם של העשירים הגרים בשכונת Camps bay ודרומה לה. הוא אמר כי הוא מקווה, שנגיע אל האתרים יחסית מוקדם, כדי שלא ניתקל במטיילים הסיניים. נשמע שהוא לא ממש מחבב את הסינים, ואולי זה קצת מובן: הם מגיעים בקבוצות של מאות וגודשים את כל אתרי התיירות.

אי כלבי הים

תחנת העצירה הראשונה להיום הייתה בשכונת הוּט בֵּיי (Hout Bay), הסמוכה למפרץ בעל אותו השם. הסיור לא כלל את השייט במפרץ, ויכולנו להצטרף אליו בתשלום נוסף. המים במפרץ היו שטוחים, אך כשיצאנו מתוכו, הים הפך למעט סוער בגלל הרוחות. הנוף מהסירה היה מושלם: העננים יצרו צורה טבעתית מעל המפרץ. לאחר כמה דקות של שייט הגענו אל אי כלבי הים, או בשמו הרשמי - האי דוּיְקֶר (Duiker Island). האונייה נשארה ליד האי כמה דקות כדי שנוכל להתרשם ממאות כלבי הים הנמצאים על האי ובמים שמסביבו. לאחר מכן הפלגנו בחזרה אל הוט ביי.

כשעזבנו את הנמל, רודני עצר את הרכב לעוד כמה דקות בנקודת תצפית המשקיפה על המפרץ מלמעלה. הוא צילם אותנו בזריזות והאיץ בנו להמשיך אל כף התקווה הטובה. הרי צריך להגיע לפני הסינים...

הפלגה במפרץ הוט

האי דויקר

תצפית על הוט ביי

הנקודה (כמעט) הכי דרומית באפריקה

רודני נתן לנו את התדריך על כף התקווה הטובה עוד לפני שהגענו אליו. הוא ציין במיוחד שיש לסגור את החלונות ברכב כדי למנוע מהקופים להיכנס פנימה ולגנוב אוכל. 

כשהגענו אל שמורת הכף, רודני עצר את הרכב באיזור בו נמצא השלט של כף התקווה הטובה, והזדעזע לראות שם מַסות של תיירים סינים. הם עמדו שם בתור ארוך ליד השלט, בעוד רודני דחק בנו להידחף להם בתור אם אנחנו בכלל רוצים להצטלם. חוץ מהשלט עצמו, אין הרבה מה לעשות בנקודה זו ; החוף הוא לא-באמת-חוף אלא מצבור סלעים לא נוחים להליכה.

בכף התקווה הטובה עם חבורת סיניות בצבעי הקשת

בכף התקווה הטובה

נסיעה לא ארוכה הביאה אותנו אל תחנת המסוע, העולה אל המגדלור של כף התקווה הטובה. אחרי הנסיעה הקצרצרה במסוע הייתי צריך לטפס רגלית בשביל עד שהגעתי אל המגדלור. הנוף הנשקף מכאן היה מדהים: יכולתי להביט על מפרץ פוֹלְס (False Bay) הענק ; הרחק הרחק דרומה מכאן נמצאת אנטארקטיקה. קיימת הנחה שגויה כי זוהי הנקודה בה מתחברים האוקיאנוס האטלנטי והאוקיאנוס ההודי, אך למעשה בדרום אפריקה קיים כף דרומי עוד יותר - והוא זה שנחשב לנקודת המפגש הרשמית של שני האוקיאנוסים.

בדרך חזרה אל המסוע, הייתי צריך לעצור למספר שניות בגלל סינית שהצטלמה באמצע השביל בפוזות מטומטמות. המתנתי והמתנתי עד שהבנתי שהיא לא הולכת לתת לי לעבור... אז פשוט עברתי לה באמצע אחת מהתמונות. בשלב זה התחלתי להבין למה רודני התכוון.

מבט על חלק ממפרץ פולס

ליד המגדלור. דרומה מכאן - רק האוקיאנוס ואנטארקטיקה

פינגווינים אפריקאים

מכאן יכולנו רק לחזור צפונה, והפעם רודני בחר בחופו המזרחי של חצי האי. בצד זו נמצאים חופי רחצה חוליים, כשאחד המפורסמים מביניהם הוא סמוך לשכונת Simon's Town. העננים שליוו אותנו בבוקר, התחלפו עכשיו בשמש לוהטת: כבר עם היציאה מהרכב לכיוון ארוחת הצהריים, הרגשתי שאני חייב להימרח בקרם הגנה. את הארוחה סעדנו במסעדה, המשקיפה על החוף של סיימונס טאון, וכבר מהחלון כאן יכולנו להבחין בכמה פינגווינים, שהגיעו אל החוף והלכו לצד המתרחצים.
האטרקציה העיקרית כאן היא חוף בּוֹלְדֶרְס (Boulders beach) המשמש כמושבה של הפינגווינים האפריקאים. מין זה של פינגווין מאופיין בנקודות שחורות על פרוותו הלבנה הקדמית ובצבע ורדרד סביב עינו. בעבר הוא היה ידוע כפינגווין חמורי (Jackass penguin) עקב קריאתו, המזכירה נעירה של חמור. שם נוסף שלו הוא פינגווין שחור-רגל. המושבה בחוף בולדרס היא מושבת הפינגווין האפריקאי המתוירת ביותר, אך הוא נפוץ גם בחופים נוספים בדרום אפריקה ובנמיביה.
רודני הזהיר אותנו שלא לשלוח ידיים אל הפינגווינים, הנמצאים סמוך למסלול התיירים - אלא אם מישהו רוצה לאבד אצבע. הגעתי אל שתי נקודות התצפית ויכולתי לצפות במאות פינגווינים על החוף ובים. הפינגווין האפריקאי היה מין הפינגווין הרביעי אותו ראיתי בטבע. שלושת הראשונים היו הפינגווין צהוב-העין של ניו זילנד, הפינגווין הקטן שראיתי באוסטרליה ופינגווין גלפגוס שראיתי (כמה מפתיע...) באיי גלפגוס.

פינגווינים בחוף בולדרס

פינגווין אפריקאי

חוף בולדרס

גני קירסטנבוש

רודני המשיך לנסוע בחזרה לכיוון מרכז קייפטאון והביא אותנו אל התחנה הרביעית והאחרונה שלנו לסיור זה: גני קִירְסְטֵנְבּוֹש (Kirstenbosch). אלו הם גנים בוטנים גדולים, הנמצאים למרגלות הר השולחן, בצד המנוגד למרכז העיר. הסיור שלי בגנים היה עצמאי: קיבלנו שעה להסתובב כאן, כשרודני מציין מראש את הנקודות המומלצות לביקור.
קצת הצטערתי על הזמן הקצר שהיה לי בגנים, ומכך שנמנע ממני לראות את חלק מבתי הגידול שבהם. בשיטוט הקצר שלי פה הגעתי לגן ציקאסים יפהפה, שעוטר בפסלי דינוזאורים מתכתיים. הצמחיה היפהפיה בשילוב עם הפסלים נתנה לי תחושה כאילו עברתי בזמן מליוני שנים אחורנית.
עם סיום הביקור בגני קירנסטנבוש נסענו בחזרה אל מרכז העיר. לבקשתי, רודני הוריד אותי סמוך לנמל ויקטוריה ואלפרד. נכנסתי כאן לקניות חפוזות למזכרות עבור ההורים, תוך התייעצות איתם בטלפון אם הם רוצים קרנף או היפופטם. זה לא ממש עזר לי כי ביומי האחרון הייתי צריך לחזור הנה שוב כי הם החליטו שהם רוצים גם קרנף וגם היפופוטם. עם הקניות הללו סיימתי יום נוסף בקייפטאון ושבתי אל דירתו של קריס.

גני קירסטנבוש והר השולחן

גן הציקאסים בגני קירסטנבוש

יום 13: קייפטאון

26.01.16

טירת התקווה הטובה

מזג האוויר בקייפטאון שב להיות מעונן-חלקית והבנתי, שאאלץ לחכות עם ההעפלה אל הר השולחן. התעוררתי בעצלתיים, אכלתי את ארוחת הבוקר בדירתו של קרישנה ויצאתי אל יום סיור עצמאי בעיר. לעומת יוהנסבורג, על קייפטאון לא מהלכים יותר מדי סיפורי אימה, והיא נחשבת יחסית-בטוחה לטיול רגלי (לפחות בשכונות הטובות ובאור יום).

התחנה הראשונה שלי להיום הייתה טירת התקווה הטובה (Castle of Good Hope, או בשמה ההולנדי המקורי - Kasteel de Goede Hoop). הטירה, בעלת הצורה המחומשת, נבנתה במחצית השנייה של המאה ה-17 על ידי "חברת הודו המזרחית ההולנדית" והיא המבנה הקולוניאלי העתיק ביותר בדרום אפריקה. בהמשך היא עברה לידיהם של הבריטים, ואחר כך לידיה של דרום אפריקה העצמאית. הטירה שמשה שנים רבות כמבצר צבאי, אך בשנים האחרונות היא משמשת בעיקר כאתר היסטורי וכמקום מושבו של מוזיאון צבאי קטן.

טירת התקווה הטובה הייתה בשיפוצים בעת ביקורי בה. אולי זו הסיבה לכך שהרגשתי שהביקור כאן היה מעט סתמי. רגעי השיא שלי פה היו צפייה בחילופי המשמר של החיילים ובהדגמה של הפעלת תותח קטן. עבור הירי בתותח הגיע מישהו מארגון בשם "אגודת משמרי-התותחים הישנים של דרום אפריקה" (או משהו כזה...). הוא כמובן לא ירה כדור ברזל אמיתי עם התותח, אלא רק חתיכת בד עבור ההדגמה.

בתוך טירת התקווה הטובה

חילופי משמר בטירת התקווה הטובה

 ביתן העבדים

מטירת התקווה הטובה הלכתי ברחובות קייפטאון אל עבר גני החברה. בדרך עברתי ליד בית עיריית קייפטאון וליד בנייני ממשל נוספים. סמוך לגנים הבחנתי במוזיאון ביתן העבדים של איזיקו (Iziko Slave Lodge). בעבר עמד כאן שוק סחר של עבדים שחורים. בבניין המודרני פועל כיום מוזיאון בנושא העבדות בדרום אפריקה והעבדות בעולם בכלל. המוזיאון אמנם קטן אבל הביקור הקצר בו היה מרתק ; בהחלט הפתעה יחסית למקום אליו לא תכננתי להגיע.

גני החברה

הכניסה הצפונית לגני החֶברה (Company's Gardens) קרובה מאד לביתן העבדים. כמו טירת התקווה הטובה, גם הגנים הוקמו על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית, והם נקראים על שמה. בתוך גני החברה מוצבים הרבה פסלים ואנדרטאות, ובנוסף אפשר למצוא גינת ירק ותבלינים והמוני סנאים. הסנאים הובאו לכאן על ידי בריטים, שרצו להרגיש "כמו בבית" באפריקה.

חציתי את הגנים תוך שאני עובר בין האתרים החשובים בהם, כולל פסלו של רוֹדס - המוצב במרכזם. כשסיימתי את הסיור כאן, הבטתי בהר השולחן והבנתי שבאמת לא אזכה להגיע אליו היום: "מפת השולחן" העננית עדיין עטפה את פסגתו.

גני החברה עם הר השולחן ברקע

סנאי בגני החברה

קייפטאון היהודית

עקפתי את גני החברה והגעתי אל המוזיאון היהודי של דרום אפריקה. בכניסה אל המתחם היהודי, המכיל גם מסעדה ובתי כנסת, הייתי חייב לעבור ביקורת ביטחונית בסגנון הכי ישראלי שיש - כולל שיקוף של התיק שלי במכונה ושאלת "יש לך נשק?".

השעה כבר הייתה שעת צהריים ואני הייתי רעב. המסעדה של המתחם היהודי נראתה לי כמקום מצוין לאכול בו. הזמנתי את מנת החומוס עם הפלאפל (שהייתה מצוינת) והמשכתי את הטיול שלי כאן.

ביקרתי במוזיאון היהודי, המציג בית כנסת לדוגמא - וממנו נכנסתי אל תצוגות על חיי היהודים בדרום אפריקה, חיי היהודים בליטא (ממנה היגרו המוני יהודים לדרום אפריקה) ותצוגה על חייה ופעילותה הפוליטית של הֶלֶן סוּזְמַן. סוזמן היהודיה הלבנה הייתה מהמתנגדות הגדולות למשטר האפרטהייד, וחברת הפרלמנט היחידה שעשתה זאת במהלך שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. דרום אפריקה של אחרי תקופת האפרטהייד זוכרת אותה היטב, ושדרה מרכזית בעיר נקראה על שמה. 

בסיום הביקור קפצתי למספר דקות אל בית הכנסת הפעיל של המתחם היהודי. 

ארוחת הצהריים במתחם היהודי

בית הכנסת הפעיל

כיכר גרינמרקט

רחובות קייפטאון הובילו אותי אל כיכר גְּרִינְמַרְקֶט (Greenmarket Square). הכיכר ההומה משמשת מקום מושבו של שוק מזכרות אפריקאיות זולות. לא התכוונתי לקנות כלום היום, אבל נהנתי להסתובב בשוק עצמו. המוכרים כמובן ניסו להתמקח איתי על מחירי המזכרות, ולכל אחד הייתי צריך לומר ש"כרגע-אני-רק-מסתכל". רוב המזכרות כאן מכוערות להפליא ; בעיקר הוקסמתי מדוכני המסכות האפריקאיות: אותן מסכות הן יקרות מאוד, יחסית לשאר המזכרות הפשוטות ; חלקן נראות כמו יצירות אמנות. המוכרים משקרים כמובן ומספרים שהמסכות נוצרו בכל מיני מדינות ביבשת, אבל ברור שמדובר במזכרות לתיירים, שיוצרו בהשראת שבטים אפריקאיים. למרות יופיין של המסכות, לא התכוונתי לקנות אחת כזו. אין לי מושג איך הייתי סוחב אחת שכזו לארץ או אם בכלל הייתי תולה אותה בבית.

בכל מקרה, הבטחתי לעצמי שאעבור פה שוב בימים הקרובים כדי לקנות מזכרות ומתנות.

מבוך הדוכנים של כיכר גרינמרקט

בו-קאפ הצבעונית

שכונת בּוֹ-קָאפּ (Bo-Kaap) נמצאת למרגלותיה של גבעת סִיגְנַל (Signal Hill), בצידה של הגבעה הפונה למרכז קייפטאון. השכונה היא רב-תרבותית מבחינת אוכלוסייתה, כשהקבוצה הבולטת ביותר היא המלזים ; בעבר בו-קאפ אף נודעה בתור "הרובע המלזי". השכונה מפורסמת בבתיה הצבעוניים מאד. ברחוב המרכזי והתיירותי ביותר שלה, כל בית צבוע בצבע שונה.

הלכתי במעלה הרחוב, צילמתי קצת הבתים המרהיבים וחזרתי אל כיכר גרינמרקט. עוד חשבתי לצעוד חזרה עד הבית של קריס, אבל כבר הייתי מותש... אז תפסתי אובּר בחזרה הביתה.

הרחוב המרכזי של בו-קאפ

תושבת בו-קאפ

בבו-קאפ

השמש בדגלים

הרבה דגלים משתמשים בשמש כמוטיב מרכזי.
כנראה שאצטרך להכין גם "חלק 2" לנושא הזה, כי המון דגלים לא נכנסו כאן:

יום 12: קייפטאון

25.01.16

טיסה אל הכֵּף המערבי

אכלתי בזריזות את ארוחת הבוקר ב-Belvedere estate, סיימתי לארוז את התיקים ויצאתי אל עבר שדה התעופה של יוהנסבורג. המתנתי יותר מדי זמן בשדה התעופה, כשבחלק מהזמן התיישבו לידי שני דרום אפריקאים סופר-נוצרים. הם נורא התרגשו לשמוע שאני מ"ארץ הקודש" ואחד מהם אמר לי יותר מדי פעמים "Bless you". בשלב זה כבר ממש רציתי לעלות אל המטוס...

הטיסה מיוהנסבורג נמשכה כשעתיים ובסופה נחתתי בקֵייפְּטַאוּן (Cape Town). קייפטאון היא אחת משלוש ערי הבירה של דרום אפריקה, לצד פרטוריה ובלומפונטיין. תפקידהּ של קייפטאון בחלוקת הסמכויות הוא הבירה המחוקקת. היא אחת מהערים הגדולות והחשובות באפריקה ומהווה יעד תיירותי חשוב ביבשת. בעיר ובפרבריה חיים כיום מעל 3.5 מיליון איש. קייפטאון נוסדה באמצע המאה ה-17 על ידי מתיישבים הולנדיים, והייתה ההתיישבות האירופית הראשונה באפריקה. בתחילת המאה ה-19 הבריטים כבשו את העיר מידי ההולנדים והחזיקו בה עד מתן העצמאות לדרום אפריקה.
המארח שלי בעיר, קרישנה (או בקיצור, קריס) אמר שהדרך המהירה והזולה ביותר להגיע אליו היא באמצעות Uber. בימים הקרובים אשן בחדר בדירתו השכורה של קריס. זו הייתה חווית ה-Airbnb הראשונה שלי, והיה חשוב לי לבחור מארח עם ביקורות מצוינות. לנהג האוּבֶּר לקח קצת זמן למצוא אותי מחוץ לטרמינל ; נסעתי איתו עד לשכונת Sea Point. כבר עם ההגעה לעיר נדהמתי מגובהו של הר השולחן, השולט מלמעלה על העיר.
הגעתי אל דירתו של קריס, הנמצאת ממש מול הטיילת. הוא התברר כאדם מקסים וכמארח מצוין, הראה לי את הדירה והסביר לי קצת על הסביבה. מהמרפסת של דירתו אפשר לראות את האוקיאנוס האטלנטי. אני חושב שהפלגה בקו ישר מכאן יכולה להגיע אל טְרִיסְטָן דָה קוּנָה, אחד מהאיים המבודדים בעולם - ועוד יעד חלומי שלי.
לא היו לי תוכניות ליום הראשון שלי בקייפטאון. קריס המליץ לי ללכת לאורך קו החוף עד שאגיע אל הנמל של קייפטאון.

שכונת Sea Point בה לנתי בזמן השהות בקייפטאון

הנוף מהמרפסת של קריס

נמל ויקטוריה ואלפרד 

יצאתי מדירתו של קריס והתחלתי לצעוד על הטיילת המובילה אל הנמל. באיזור זה של קייפטאון אין חופי רחצה: החופים הם סלעיים בלבד וגלי האוקיאנוס האטלנטי מתנפצים על הטיילת. עברתי ליד מגדלור צבוע באדום ולבן וחלפתי ליד אצטדיון קייפטאון. האצטדיון נבנה עבור משחקי גביע העולם של 2010 ואירח את אחד מחצאי-הגמר של המשחקים ההם. מאז 2010 השימוש באצטדיון הוא יחסית מועט ; רבים טוענים שהוא הפך ל"פיל לבן" וקמו אף דרישות להרוס אותו.

הפעם הראשונה בה פגשתי את האוקיאנוס האטלנטי

אצטדיון קייפטאון

האזור התיירותי של נמל קייפטאון נקרא Victoria & Alfred Waterfront, או בקיצור - V & A. פרט לתפקודו כנמל, המתחם כולל קניון גדול, שווקים, מוזיאון, גלגל ענק ופסלים רבים - כשהכל תחת קו הרקיע הבולט של הר השולחן. הנמל הוא האתר המתויר ביותר ביבשת אפריקה כולה עם מעל 20 מיליון מבקרים בשנה. מזג האוויר שהלך והתבהר חשף את הר השולחן במלוא הודו. עליתי על הגלגל הענק כדי לראות את קייפטאון והנמל מנקודת מבט שונה.

הגלגל הענק בנמל

בנמל ויקטוריה ואלפרד

בשעות הבאות הסתובבתי בנמל ויקטוריה ואלפרד. ביקרתי בקניון הגדול ואחר כך הלכתי אל כיכר חתני פרס נובל. הכיכר מציגה פסלים של ארבעת הדרום אפריקאיים שזכו בפרס נובל לשלום, כשמפורסם מכולם הוא נלסון מנדלה. הגעתי עד בית השעון הסמוך למזח נלסון מנדלה, ממנו יוצאות ההפלגות לאי רובן.
חזרתי אל ביתו של קריס כשאני 'חותך' את העיר דרך שדרות הלן סוזמן (עוד עליה - בפוסט הבא). עקפתי את אצטדיון קייפטאון מצידו השני ועצרתי בסופרמקט בשכונת Sea Point כדי לקנות מעט אוכל לימים הקרובים. יחסית ליום אליו לא תכננתי אף פעילות מראש, אני מוכרח להודות שמאד נהנתי... וההכרות שלי עם קייפטאון רק התחילה.

כיכר חתני פרס נובל

הר השולחן, מבט מהנמל

בדרך חזרה מהנמל