הולנד: עוד קצת מטילבורח

16.09.18

אני? קניות?

את היום האחרון של הביקור הזה בהולנד הקדשנו שוב לטילבורח. ביקשתי מאיוור שנעבור בסניף החדש של פריימרק, שנפתח אחרי הביקור הקודם שלי בעיר. כן, אני יודע שזה נורא ישראלי וממש המוני ללכת לפריימרק, אבל הייתי חייב פעם אחת לחוות את זה.

עוד לפני פריימרק הלכנו ברגל עד מרכז טילבורח ואל כנסיית סנט יוזף, אותה ראיתי גם בביקור הקודם שלי כאן. לצערי, בכנסייה נערכה מיסה ואיוור העדיף שנוותר על הביקור בה. במקום הביקור בכנסייה ישבנו קצת בכיכר המרכזית של טילבורח להפסקה קצרה באחד מבתי הקפה.

הקניות הגיעו מייד אחר-כך: פריימרק (המוני אבל לא כזה נורא), חנות מזכרות קיטשית ועוד כמה מקומות שאיוור היה צריך לעצור בהם. לאחר הקניות עצרנו לארוחת צהריים ב"בייגלס אנד בינס" (נדמה לי שאני כבר יכול לפתוח כאן מנוי). במקרה נתקלנו כאן בשני חברים של איוור, שהספקתי להכיר בביקור הקודם שלי. 

מיץ וכנסיית סנט יוזף

בייגלס אנד בינס

ובכל זאת - כמה אתרים בטילבורח

בדרך חזרה הביתה איוור לקח אותי לסיבוב דרך כמה נקודות מעניינות בטילבורח. תחילה הגענו אל בית הקברות הקתולי של טילבורח - בְּרֶדַסֶווֶח (Bredaseweg), המוקף פסלים נוצריים. עם סגירתן של כנסיות קתוליות בעיר, התעוררה השאלה מה לעשות עם הפסלים שעיטרו אותן. אחד מהפתרונות היה הצבת הפסלים על גדר בית הקברות. איוור סיפר לי את סיפורה של מַרִיטֶה קֶסֶלְס (Marietje Kessels), ילדה בת 11, שגופתה נמצאה ב-1900 באחת מכנסיות העיר. לא ידוע בדיוק מי רצח את מריטה, אך כיום סבורים שמדובר באחד מאנשי הכנסייה, שקבור לא רחוק ממנה בבית הקברות.

חלפנו ליד מגדל המים הישן של העיר שנבנה ב-1897 ושימש אותה עד לפני שנים ספורות. אנשי טילבורח גאים בכך שמגדל המים שלהם נחשב לספק המים הנקיים ביותר בהולנד כולה. זהו מגדל-לבנים יחסית מפואר, בעיקר אם אני משווה אותו למגדלי המים שאני רגיל אליהם מהארץ. ליד המגדל יש מנזר ישן שהוסב לדירות סטודיו עם שכר-דירה נמוך. בחצר הגדולה של המנזר נבנו יחידות דיור מודרניות יותר ; זה נראה כמו מקום נפלא לגור בו.

בהמשך עברנו שוב ליד מגדל "עץ חג-המולד" של טילבורח, המפורסם בצבעיו ובאורות הצבעוניים המאירים אותו בלילה. הבניין נבנה באיזור בו פרחה בעבר תעשיית הטקסטיל של טילבורח ; בשכונה זו עסקו בעיקר בצביעת הבדים, ומכאן צבעי המגדל.

עוד אחד מספסלי הפסיפס של טילבורח

פסל על גדר בית הקברות ברדסווח

מצבת קברה של מריטה קסלס

מגדל המים של טילבורח

מגדל "עץ חג המולד"

סוף הביקור השני

את היום הזה סיימנו בקולנוע יורוסקופ (Eurpscoop) בפאתי העיר. אכלנו ארוחת ערב מצוינת במסעדת De Beren ולמרות השירות האיטי בה, הספקנו להגיע להקרנת הסרט שבחרנו.

למחרת בבוקר איוור הסיע אותי בחזרה לשדה התעופה של איינדהובן ומכאן המראתי חזרה לארץ. נמנמתי טוב בתחילת הטיסה ; כשהתעוררתי המטוס חלף מעל שריפת יער בטורקיה (בדקתי אחר כך בחדשות) ומתחתיי נגלה מחזה שנראה כמו פטריה אטומית. זה בהחלט משהו שלא רואים כל יום.

מנת פתיחה מעולה ב"דה ברן"

הפצצה גרעינית? - יותר שריפת יער

לטביה וליטא: פרידה מריגה ונסיעה לשאוליי

30.05.2017

בית הכנסת הכוראלי

את הבוקר האחרון שלי בריגה ניצלתי לביקור בשתי אתרים בשכונה בה נמצא המלון שלי. התחלתי את היום בביקור שרידיו של בית הכנסת הכוראלי (Rīgas Horālā sinagoga). בית הכנסת נבנה כאן בשנת 1871 כדי לשרת את הקהילה היהודית הגדולה של ריגה. שנים אחר כך, בעת הכיבוש הנאצי, הציתו הגרמנים את בית הכנסת בערב שבת (4.7.1941) ושרפו בו מאות יהודים. הם הורו לכוחות הכיבוי המקומיים שלא לכבות את האש עד שזו התפשטה גם למבנים הסמוכים. 

כיום נמצאים כאן שרידי בית הכנסת, אנדרטה לזכר קורבנות השריפה ואנדרטה נוספת לזכרו של חסיד אומות עולם לטבי.

שרידי בית הכנסת הכוראלי

מוזיאון הגטו היהודי של ריגה

לא רחוק משם נמצא מוזיאון הגטו של ריגה - לידו כבר חלפתי פעמיים בימים הקודמים, כשהוא היה סגור. הבוקר סוף סוף הצלחתי לבקר במוזיאון. מוצגות כאן כמה תצוגות מעניינות בנושא יהדות לטביה והשואה. נמצאים כאן שחזור של בית יהודי בגטו ולוחות עם שמות בני הקהילה היהודית, שניספו בשואה.

המוזיאון למעשה אינו ממוקם על שרידיו של הגטו, אלא מעט צפונה ממיקומו של הגטו האמיתי. קניתי כאן נר נשמה, שעבורו היו לי תוכניות לתחנה הבאה שלי היום.

לוחות השמות במוזיאון גטו ריגה

תצוגה במוזיאון הגטו

מלטביה לליטא

את כרטיס האוטובוס שלי כבר רכשתי לפני מספר ימים, וכל מה שנותר לי הבוקר הוא לעזוב את המלון שלי בריגה ולהגיע אל תחנת האוטובוס המרכזית. הנסיעה ארכה כשעתיים בתוך אוטובוס לא ממוזג, עם חלונות שלא נפתחים וביום חמים יחסית. הזעתי ביחד עם הנוסעים האחרים בסאונה הלא-צפויה שנכנסנו לתוכה. מרוב הזעה, אפילו לא הצלחתי לנמנם.

בסופו של המסע הלח הזה, הגעתי אל שַׁאוּלֵיי (Šiauliai, נקראת גם שַׁבְלִי - Shavli), וכאן כבר התחלתי טיפה להתרגש. למה? - כי כאן נולד סבא שלי, אלחנן דיסטל, היחיד מבין ארבעת הסבים והסבתות שלי שלא הכרתי והיחיד מתוכם שהיה ניצול שואה. הגעתי לכאן כשהידע היחיד שלי על סבא הוא שמו, שמות הוריו ואחיו ששרדו, שמות אחיותיו ואחיו שנספו בשואה והעובדה שהוא נולד כאן.

שאוליי

לא ידוע מתי נוסדה שאוליי, אך היא מוזכרת לראשונה בכתבים משנת 1236 כמקום בו אירע "קרב השמש". בסוף המאה ה-19 שאוליי הפכה לצומת מסחר חשוב, בעיקר בכל הקשור לתעשיית העורות. התעשיין היהודי חיים פרנקל הקים כאן את מפעל העורות הגדול ביותר באימפריה הרוסית. יהודים רבים החלו להגר אל העיר ובתחילת המאה ה-20 היוו למעלה ממחצית מאוכלוסייתה. 

הקהילה היהודית של שאוליי סבלה רבות בשתי מלחמות העולם. רבים מהיהודים גורשו מהעיר לרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עקב טענות שהם יסייעו לגרמנים. בעת מלחמת העולם השנייה, סבלה הקהילה היהודית תחילה מהשלטון הסובייטי ולאחר מכן ממליציות ליטאיות אנטישמיות ומהכיבוש הנאצי. היהודים רוכזו בשני גטאות בעיר: גטו טָרַאקֵיי וגטו קַווקַז. חלק מהיהודים ששרדו את המלחמה ניצלו הודות לעבודתם במפעל העורות של פרנקל. לפי מה שמסופר במשפחתי, סבא-רבא שלי עבד באותו המפעל. סבא שלי גורש במהלך המלחמה משבלי, שרד את המלחמה בדרכים לא-ידועות ונאלץ בסופה לחפש את משפחתו. בסופו של דבר שרדו ממשפחתו הוריו, דב ובתיה, ואחיו הגדול פרץ. האחיות מינה וזלטה והאח שמחה נספו בשואה.

סמל העיר שאוליי

אתריה המעטים של שאוליי

שאוליי אינה עיר תיירותית. רוב המבקרים אינם נכנסים כלל אל העיר עצמה ומגיעים אך ורק לראות את גבעת הצלבים המפורסמת, הממוקמת כמה קילומטרים צפונית לשאוליי. באופן כללי, אין מה לעשות כאן. המלון שלי כאן היה Hotel Šiauliai הגבוה, שמקומותיו הגבוהות אפשר לצפות על העיר. זהו מלון זול, בסיסי - וכמו העיר, לא משהו מיוחד. התארגנתי במלון (וכמובן התרחצתי אחרי הנסיעה המיוזעת באוטובוס) ויצאתי להיכרות ראשונה עם שאוליי.

בכל זאת הצלחתי למצוא כמה נקודות מעניינות ליומיים שלי כאן: חלקן קשורות בהיסטוריה היהודית של המקום ואחרות קשורות בהיסטוריה הכללית שלו ; וכן, יש גם את מוזיאון החתולים שלא קשור להיסטוריה של העיר אבל הוא אטרקציה מוזרה מספיק שהייתי חייב לראות.

אחד מהמבנים הבולטים בעיר: הקתדרלה של פטר ופול הקדושים

האנדרטה לזכר הגטו

עוד לפני שהגעתי לעיר, דאגתי לחפש ב-Google street view  את מיקומה של האנדרטה לזכר יהודי שאוליי. היא הייתה בקצה הרחוב של המלון שלי, בצומת הרחובות Trakų ו-Ežero. זוהי אבן די קטנה ואם לא יודעים היכן בדיוק היא ממוקמת, אז אפשר די ללכת לאיבוד בחיפוש אחריה. הדלקתי כאן את הנר שהבאתי איתי ממוזיאון הגטו של ריגה והופתעתי לראות פרחים ונרות נוספים ליד האנדרטה. כנראה שלא הייתי המבקר היחיד פה בזמן האחרון.

המצבה לזכר הגטו של שאוליי

הווילה של חיים פרנקל ומפעל העורות

מכאן הלכתי מרחק קצר אל הווילה של חיים פרנקל, אותו יהודי עשיר שהקים את מפעל העורות. בכניסה שאלתי את העובדת האם יש להם מידע על היהודים שחיו בעיר בעת המלחמה, אך היא אמרה שזהו מוזיאון על חיים פרנקל בלבד והפנתה אותי לאחד מהמוזיאונים בקצה השני של העיר. בגלל שהשעה הייתה די מאוחרת, החלטתי לחזור לביקור מלא בווילה למחרת.
בינתיים הלכתי אל מה שנשאר ממפעל העורות: כאן עבד דב דיסטל, סבא-רבא שלי, בעת המלחמה. חלקים רבים מהמפעל הם נטושים כיום. התקרבתי לארובות כמה שיכולתי כדי לצלם תמונות עבור המשפחה. באותו הרחוב של הווילה ומפעל העורות נמצא גם בית הכנסת של מפעל העורות, שנקרא על שמו של פרנקל (Šiaulių Frenkelio fabriko sinagoga) ומעבר הכביש נמצא אגם קטן ושלו - אגם פְּרוּדֶלִיס (Prūdelis).

הווילה של חיים פרנקל

שרידי מפעל העורות

טיפה בוכה ליד מפעל העורות

האגם הגדול וכיכר שעון השמש

בסביבת שאוליי ישנם מספר אגמים: האגם הגדול ביותר במרכז העיר הוא אגם טַלְקְשָׁה (Talkša) והוא נראה גם כאגם הפופולרי על ידי המקומיים. הרבה משפחות טיילו כאן, נערכו כאן פעילויות-מים ואני ישבתי להסתכל על הברבורים. מוצב כאן פסל גדול של שועל מתכתי - אני לא בדיוק יודע מה הסיבה להצבת הפסל, אם יש כזו בכלל.
לא רחוק מהאגם נמצאת כיכר שעון השמש (Saulės laikrodžio aikštė), לזכר קרב השמש. אחר כך הרחקתי עד הקתדרלה של העיר, שנראתה נחמדה מבחוץ אך לא מצאתי סיבה לבקר בתוכה. בדרך ראיתי את המבנה שתיפקד כ"בית הסוהר האדום", בו נכלאו חלק מיהודי העיר בזמן הכיבוש הנאצי.

ליד אגם טלקשה

ברבורים באגם

השועל הכסוף

כיכר שעון השמש, וברקע - אחד מהמפעלים הישנים

בית הסוהר האדום

ערב ראשון בשאוליי

זו הייתה הרגשה מוזרה ללכת ברחובות של שאוליי, בידיעה שסבא שלי הלך בהם בילדותו ובנעוריו. למרות כל מה שראיתי היום בעיר, הידע שלי על סבא לא השתנה (אבל לא ידעתי מה מצפה לי מחר).
את ארוחת הערב אכלתי במסעדה בשם צ'ילי פיצה, שיש בה הרבה יותר ממה ששמה מציע. זוהי רשת מסעדות בליטא ולטביה. בהמשך הטיול נתקלתי בסניפים נוספים של צ'ילי פיצה ודאגתי לאכול בהם שוב ושוב. האוכל כאן היה משביע ואת הערב סיימתי עם עוגת שוקולד נהדרת.

סיום מתוק ליום עם הרבה אתרים עצובים

הולנד: יום בדלפט

15.09.18

מטילבורח לדלפט

את היום השני של הביקור שלי הקדשנו לעיר דֶּלְפְט (Delft). אִיווָר תכנן לנו יום טיול בעיר הקסומה, שנחשבת לגירסה קטנה ורגועה של אמסטרדם.

דלפט נוסדה במאה ה-12 והיא יושבת בין שתיים מהערים הגדולות בהולנד - רוטרדם והאג. כיום חיים בדלפט המודרנית כ-100,000 איש בלבד ובעבר מספר זה היה קטן בהרבה. למרות גודלה הקטן-יחסית, דלפט היא אחת מהערים החשובות בהיסטוריה של הולנד והיא לקחה חלק חשוב בתקופת "תור הזהב" של ממלכת ארצות השפלה. מאז 1584 נקברים בקתדרלה החדשה של דלפט כל מלכי הולנד וצאצאיהם, כאן חי ופעל הצייר הנודע וֶרְמִיר ("נערה עם עגיל פנינה"), בעיר פעלה תעשייה נרחבת של פורצלן ("הכחול של דלפט") ופה הומצא המיקרוסקופ ונולד מדע המיקרוביולוגיה.

נסענו במשך קצת יותר משעה מביתו של איוור בטילבורח לכיוון צפון. כשנסענו מעל הנהר הרחב, הוֹלַנְדְס דִּיפ (Hollands Diep), איוור הודיע לי שבאופן רשמי חצינו את הגבול בין שתי פרובינציות: עברנו מצפון-ברבנט לדרום-הולנד (Zuid Holland). לקראת סוף הנסיעה עקפנו את רוטרדם והמשכנו צפון-מערבה אל דלפט.

הדלפט בלו האחרון

תעשיית הפורצלן הצבוע בכחול של העיר דלפט (דלפט בְּלוּ, Delft Blauw) החלה את צעדיה הראשונים במאה ה-16, ולמעשה חיקתה את תעשיית הפורצלן של סין. תקופת השיא של התעשייה הייתה בין 1640 ל-1740 ובמהלכה פעלו בעיר הקטנה מספר מפעלים לייצור אריחים, כלי בית וחפצי נוי מהפורצלן המבוקש. עם כניסתם של מוצרים זולים יותר לשוק, תעשיית הדלפט-בלו החלה לדעוך והמפעלים נסגרו בזה אחר זה. מהמפעלים הללו שרד רק מפעל אחד - Royal Delft, שנמצא היום - בתוספת מוזיאון - דרומית למרכז העיר העתיקה.

המפעל גאה מאוד בכך שהוא מפעל הדלפט בלו האחרון, והמוזיאון שבו מציג סקירה אינטראקטיבית על ההיסטוריה של ייצור הפורצלן בדלפט. אני חייב להודות שלא הגעתי עם ציפיות רבות למוזיאון הזה, והופתעתי ממנו לטובה. אמנם האמנות של כחול על-גבי לבן אינה סגנון שאני אוהב, אך אי אפשר שלא להעריך את העיטורים הידניים שמתבצעים כאן. באחת מהתצוגות יכולתי לראות את הצלחות המיוחדות לכבוד המשפחה המלכותית של הולנד. בחדרים אחרים מוצגות צלחות לכבוד אירועים היסטוריים חשובים, פעמונים לחג המולד ויצירות אמנות המורכבות מאריחים.

חנות המזכרות של המפעל היא לא פחות מרשימה מהמוזיאון. למעוניינים, אפשר לבקר רק בחנות ללא תשלום למוזיאון. המחירים פה גבוהים במיוחד, בעיקר כשמדובר בפורצלן שנצבע באופן ידני. היו כאן פריטים שהחזקתי בכף ידי, שעלו קרוב למאה יורו, אך אפשר למצוא ספלים ותחתיות במחיר סביר, יחסית...

עם רכב מעוטר בסגנון דלפט בלו

"נערה עם עגיל פנינה" בסגנון דלפט בלו

צלחת לכבוד החתונה המלכותית של המלך הנוכחי, וילם-אלכסנדר, ואשתו - מקסימה.

בתוך מפעל הפורצלן

הכיכר המרכזית

אחרי הביקור במוזיאון נסענו אל מרכז העיר ואיוור החנה את הרכב בחניון כדי שנוכל להסתובב בה רגלית. דלפט בנויה על רשת תעלות ממי נהר הסכיי (Schie), ואת חלקן כבר יכולתי לראות כשהלכנו אל עבר הכיכר המרכזית של העיר העתיקה. דלפט היא עיר תיירותית במיוחד, ויכולתי לראות זאת היטב היום: הרחובות היו עמוסים בתיירים זרים ומקומיים, המוני בתי קפה גדולים וקטנים המו באנשים ובכיכרות ניגנו תיבות הנגינה הקיטשיות של ההולנדים (וכמובן שאיוור דאג שאצטלם עם אחת שכזו).
הגענו אל הכיכר המרכזית של העיר, בה יושבים שני מבנים חשובים: הכנסייה החדשה ובית עיריית דלפט (ٍStadhuis). ישבנו כאן באחת מרשתות המזון האהובות על איוור (ובצדק) - Bagels and Beans. הבייגל שלי עם העוף והאבוקדו היה פשוט מושלם(!) ואחר כך נשארנו לקינוח קטן. מכאן הלכנו אל מרכז המידע לתיירים, שנמצא באחד מהרחובות הסמוכים לכיכר, קיבלנו מפה של דלפט והמלצה על השייט בתעלות.

עם תיבת נגינה הולנדית - "אורגן רחוב"

בית עיריית דלפט

קינוחים בבייגל אנד בינס

שייט בתעלות דלפט

הגענו אל אחת מהתעלות הרחבות של דלפט, בהן אפשר לשוט בספינות תיירים רחבות-יחסית. השייט יוצא בכל שעה עגולה ובמהלכו קיבלנו סקירה מקיפה על ההיסטוריה של דלפט ועל מבנים חשובים בה, שעל חלקם לא ידעתי כלל לפני הביקור כאן. את מסלול השייט, שאורך כ-50 דקות, אפשר לעשות מהר יותר ברגל - אבל הוא בהחלט היה שווה את המחיר.

עם איוור בשייט

תעלה בדלפט - מבט מהסירה

בית הכנסת של דלפט

כשסיימנו את השייט, עצרנו לבקר בכמה נקודות מעניינות שראינו דרך הסירה (היה קשה קצת לצלם דרך חלונות הזכוכית). קודם כל הלכנו אל בית הכנסת של דלפט, שנבנה בשנת 1862 (כתובת: Koornmarkt 12). מהקהילה היהודית של דלפט, שהייתה קטנה מלכתחילה, לא נשאר אף יהודי אחרי מלחמת העולם השנייה. רק 12 יהודים חזרו אל העיר לאחר המלחמה, אך עקב גודלה הקטן של הקהילה הם מכרו את בית הכנסת לעיריית דלפט ; בית הכנסת חזר לידי הקהילה היהודית ב-1996 ומאז הוא משמש באופן נדיר לטקסים שונים וכמרכז תרבות יהודית. רוב הזמן הוא פשוט סגור.

בית הכנסת של דלפט

ביתו של ון-לוונהוק 

מבית הכנסת הלכנו אל בית היושב לצד אחת מהתעלות המרכזיות של דלפט כדי לראות את מקום מגוריו של אנטוני ון-לווהנוק (Antonie van Leeuwenhoek), ממציא המיקרוסקופ. למרבה הצער, פרט ללוח מתכת צנוע ליד המבנה, אין שום זכר לאדם הראשון שצפה בחיידקים. במבנה פועלת היום מאפיה וגם בתוכה אין שום זכר לוון-לוונהוק.
לפני הביקור בכנסיות של דלפט, איוור רצה שנעצור לבירה באחד מבתי הקפה השלווים מול התעלות. בית הקפה היה ממש מול המוזיאון הקטן ביותר בדלפט: גלריית Uit de Kunst, המציגה תצוגות מתחלפות. כשהיינו שם ה"גלריה" שגודלה כגודל תא טלפון הציגה משהו שנראה כמו גוש צואה בסגנון הדלפט בלו.
מכאן המשכנו לצפייה בחזית המרשימה של בית המשפחה, שהייתה אחראית בעבר על מדידת גובה המים בתעלות. ניצלנו את אחד מהגשרים הקטנים של העיר כדי לצלם תמונה מאוד "הולנדית", להגדרתו של איוור: אני ליד זוג אופניים, תעלה, עצים והמגדל הנטוי של הכנסייה ברקע.

ביתו של ון-לוונהוק

המוזיאון הקטן ביותר בדלפט

תמונה שדי מסכמת את הולנד

הכנסייה הישנה

הכנסייה הישנה של דלפט (Oude Kerk) נבנתה באמצע המאה ה-13 ומאז הקמתה עברה שדרוגים רבים. בעת בניית מגדל הכנסייה, בסביבות אמצע המאה ה-14, גילו הבנאים שיסודות המגדל אינם יציבים מספיק וכי המגדל מתחיל לנטות על צידו. כדי ל"תקן" את הנטייה הזאת, לפחות מבחינה אופטית, בוצעו כמה שינויים בעת בניית חלקו האחרון של המגדל. כיום המגדל נוטה כשני מטרים מבסיסו, אך עובר באופן קבוע תחזוקה כדי לוודא שלא יקרוס.
נכנסנו לביקור בכנסייה הישנה (הביקור בתשלום והכרטיס כולל גם כניסה לכנסייה החדשה ; אפשר לקנות כרטיס משולב לטיפוס במגדל של הכנסייה החדשה). זוהי כנסייה פרוטסטנטית, כמו מרבית הכנסיות באיזור זה של הולנד, ולכן היא אינה מעוטרת במיוחד בחללה הפנימי. בעבר היה קיים מנהג לקבור אנשים בתוך הכנסיות ועדיין ניתן למצוא כאן קברים רבים של אישים ידועים מדלפט. מצאנו את קברו של אנטוני ון-לוונהוק ואת קברו הקטן של הצייר ורמיר. ליד קבר ורמיר יש עותקים של שניים מציוריו המפורסמים. הקבר שלו קטן מאוד, וזאת מכיוון ומשפחתו לא יכלה לשלם מספיק כסף לקבר בשכיבה ונאלצה לקבור אותו בעמידה.

המגדל הנטוי של הכנסייה הישנה

בתוך הכנסייה הישנה

קברו של יוהאנס ורמיר

הכנסייה החדשה

מהכנסייה הישנה הלכנו אל בחזרה אל הכיכר המרכזית הכנסייה החדשה (Nieuwe Kerk) - מרחק הליכה של דקות ספורות. בנייתה הושלמה ב-1496 והיא נחשבת לאחת מהכנסיות המפורסמות בהולנד. כאן נקבר וילם השתקן, נסיך אורנז', שנחשב לאבי הרפובליקה ההולנדית וסייע רבות בהכרזת עצמאותה מהספרדים. וילם נרצח ב-1584 בדלפט ונקבר בתוך מאוזולאום תת-קרקעי בכנסייה החדשה. מאז נקברים כאן כל מלכי ומלכות הולנד וקרוביהם מדרגה ראשונה.
לפני הביקור בכנסייה עצמה, עלינו למגדל - טיפוס ספירלי של כ-270 מדרגות. איוור הרגיש מעט קלסטרופובי באמצע הטיפוס ובחר לחכות לי למטה. המשכתי בזריזות עד הקומה העליונה של המגדל. דלפט נפרסה מתחתיי ביום בהיר ויפהפה. יכולתי לראות את הכיכר המרכזית ההומה במבקרים, את גגותיה ותעלותיה של העיר הקטנה וממרחק - ראיתי גורדי שחקים (כנראה רוטרדם או האג). הנוף היה מופלא, אבל לא יכולתי לתת לאיוור לחכות זמן רב למטה.
אחרי שירדתי את הירידה הארוכה, נכנסנו לביקור בכנסייה עצמה. גם זאת כנסייה פרוטסטנטית, כלומר יחסית-חסרת עיטורים בחלקה הפנימי. אי אפשר לבקר בתוך הקריפטה המלכותית ; הכניסה לקברים נפתחת רק בעת קבורתו של בן משפחת המלוכה. בתוך הכנסייה יש מידע רב על שושלת אורנז'-נסאו ועל בניה ובנותיה הקבורים כאן. במרכז אי אפשר לפספס מונומנט בולט לווילם השתקן, שהוצב כאן כבר בשנת 1621 ; תצוגה אינטראקטיבית מסייעת לקבל הסברים על חלקיו הרבים של המונומנט המסובך.

מגדל הכנסייה החדשה

מבט על דלפט ועל הכנסייה הישנה

סלפי בראש המגדל

השער המזרחי

לאחר שהקדשתי כמה דקות לקניית מזכרות, הלכנו אל גבולה של העיר העתיקה - אל עבר השער המזרחי של דלפט (Oostpoort). זהו השער האחרון ששרד משעריה של דלפט: האחרים נהרסו במהלך המאה ה-19. יצאנו מהעיר העתיקה לכמה דקות כדי להתרשם מצריחיו המחודדים של השער.

השער המזרחי

ולקינוח - מסעדה פורטוגזית

לראת הערב נפגשנו עם זוג חברים של איוור, הגרים ממש במרכז דלפט. המגורים כאן נשמעים לי מעט מוזרים: זו עיר עמוסה בתיירים ואני אישית הייתי חושש להחנות את הרכב שלי ממש על שפת התעלות. מסתבר שבכל שנה העירייה דואגת להוציא כ-200 זוגות אופניים שמוצאים את דרכם אל תוך התעלות.
תחילה ישבנו בכיכר המרכזית לבירה ואחר-כך עברנו למסעדה פורטוגזית באחד מן הרחובות הצדדיים. האוכל היה מעולה וזה היה סיום מצוין ליום קסום בדלפט. זכינו במזג אוויר מושלם, ראינו המון ואכלנו טוב ; יש עוד המון לראות בדלפט, לא ביקרנו למשל - במרכז ורמיר המציג עותקים של ציוריו המפורסמים. לדעתי עדיף לראות את היצירות המקוריות, שרובן יושבות במוזיאון בהאג. זה אולי יקרה בביקור הבא שלי בהולנד.

עוד תמונה מאוד הולנדית

איוור ואני במסעדה

הולנד: חזרה לטילבורח

14.09.18

ביקור שני בהולנד

הולנד הייתה המדינה ששבתי אליה הכי מהר: עברו רק שלושה חודשים מאז הביקור הראשון שלי כאן. גם הביקור השני שלי תוכנן להיות חטוף, אך העיקר שנפגשתי עם אִיווָר והצלחנו גם למצוא זמן לטיולים.

הטיסה שלי יצאה אחר הצהריים מנתב"ג. הפעם טסתי במסלול טיפה שונה, שלקח אותי סמוך להר אַתוֹס שבצפון יוון. הודות לשמים הבהירים יכולתי לראות בבירור את חצי האי, שמהווה אוטונומיה נזירית ואוסר על כניסת נשים אליו.

תצפית על הר אתוס מהמטוס של טרנסאוויה

ארוחת ערב כושלת

כמו בפעם הקודמת, נחתתי בנמל התעופה של איינדהובן (Eindhoven) ומכאן נסענו לביתו של איוור בעיר טִילְבּוּרְח (Tilburg). לא תכננו הרבה לערב הראשון: איוור קבע לנו ארוחה במסעדת EVE, שנבנתה במבנה ישן לתיקון קרונות רכבת. החלל של המסעדה גדול מאוד ואולי פה גם נעוצה הבעיה המרכזית שלה: אין בה הרגשה של אינטימיות. להפתעתי גם לא היו פה תפריטים באנגלית והייתי צריך להיעזר באיוור כדי להבין בערך מה אני מזמין.

מבחינת אוכל, הערב היה די כישלון. מנת הפתיחה לא ישבה לי טוב בבטן, את המנה העיקרית בקושי הצלחתי לאכול ואת סוף הארוחה סיימתי (ואצנזר קצת מטעמי גועל) בשירותי המסעדה. אבל היי... לפחות יצאתי עם תמונה של מנה הולנדית בסגנון אינדונזי (בשר ברוטב בטעם אגוז, ממש נורא)!
הדרך חזרה הביתה ברחובות הקרירים של טילבורח עזרו לי להתגבר על מה שנשאר מהרגשת הבחילה. קיוויתי שמחר בבוקר אתעורר כמו חדש לקראת יום הטיול שלנו בדלפט.

המנה שלי במסעדה: שילוב מוזר של טעמים ומשהו שנראה כמו סקוץ' ברזל בצד שמאל

לטביה וליטא (4): ארמון רונדלה וביקור בילגאבה

29.05.2017

בַּאוּסְקָה

היעד המרכזי שלי להיום היה ארמון רוּנְדַלֶה, הנמצא בדרום לטביה - לא רחוק מהגבול עם ליטא. אין אוטובוסים ישירים מריגה אל הארמון, אלא יש להגיע קודם אל העיר בַּאוּסְקָה (Bauska) וממנה לקחת אוטובוס מקומי, המגיע אל הארמון. לכן פתחתי את היום בנסיעה של כשעה ורבע מריגה לבאוסקה. כשהגעתי לבאוסקה גיליתי ששירות האוטובוסים לארמון אינו מסונכרן עם האוטובוס המקומי, וכך הייתה לי שעה "לשרוף" בבאוסקה.
פתחתי את הספר שלי כדי לגלות מה אני יכול לעשות כאן ומיד גיליתי את המצודה של העיר (Bauskas pils). המצודה יושבת בחיבור של שני הנהרות: מוּסָה ומֶמֶלֶה והיא הוקמה כאן במאה ה-16. אפשר להציץ על המצודה מבחוץ ואפשר גם להיכנס לאחת מהחצרות הפנימיות שלה ללא תשלום. אם רוצים לראות יותר, אפשר לשלם ולהיכנס לביקור מקיף ; לי לא היה מספיק זמן או עניין לזה.
לקראת השעה המיועדת חזרתי ברחובות השלווים של באוסקה אל תחנת האוטובוסים. בדרך עוד הספקתי לעצור ליד כנסייה מקומית, שנראתה די יפה מבחוץ.

טירת באוסקה

נוף מהטירה על אחד מהנהרות המקיפים אותה

כנסייה בבאוסקה

ארמון רונדלה

מבאוסקה לקחתי את האוטובוס המקומי והזול מאוד אל ארמון רוּנְדַלֶה (Rundāles pils). זהו הארמון הגדול ביותר בכל המדינות הבלטיות. הוא נבנה עבור הדוכס מקורלנד ובנייתו הסתיימה בשנת 1768. סגנון הבנייה של הארמון הוא בַּארוֹק והוא כולל גנים גדולים בסגנון צרפתי, שאף זכו לכינוי "הוורסאי של הבלטיות".

הסיור בארמון נחלק לשניים: הארמון עצמו והגנים. הארמון הענק היה מלא בקבוצות מאורגנות של תיירים, אבל אני יכולתי לכוון את עצמי באופן עצמאי לחדרים הפחות-עמוסים. שילמתי את דמי הכניסה לארמון, כולל תשלום נוסף עבור האישור לצלם כאן תמונות.
בארמון יש המוני חדרים, ורובם מפוארים מאוד. אולם הזהב היה לפי דעתי, המרשים מכולם. גם חדר הוורד היה מיוחד מאוד והוא אחד מהחדרים הפופולריים בארמון. בחדרים של הדוכס יכולתי לראות דלתות סתרים בקירות, יש חדר מיוחד לכדים וחדר מיוחד שמוקדש לצייד. נכון, זה לא באמת וורסאי פה - אך היה לי ברור כעת מדוע ארמון רונדלה נחשב לאחת מהאטרקציות המפורסמות של לטביה כולה.

הכניסה לארמון רונדלה

אולם הזהב

חדר הכדים

בחדר הוורד

הגנים של ארמון רונדלה

לאחר הביקור הלא קצר שלי בארמון, יצאתי אל הגנים. אמנם בגן הוורדים לא היו בדיוק ורדים, אך הפרחים כאן היו בצבעים עזים שהשתלבו יפה עם הארמון ברקע. ביקרתי בפגודה של הגנים, נחתי קצת באמפי הירוק, ונהניתי ממזג האוויר הקריר של היום. מבלי ששמתי לב, כבר העברתי שעתיים בביקור בארמון והבטן שלי החלה מעט לקרקר.
המסעדה בארמון רונדלה הייתה מיועדת בעיקר עבור קבוצות של תיירים שהגיעו יחדיו, ולכן נסעתי מפה חזרה לבאוסקה.

גני רונדלה

עוד מבט על הארמון

ועוד פרחים

האמפי הירוק

אל ילגאבה

לא מצאתי מקומות מעניינים לאכול בהם גם בבאוסקה, אז עליתי על האוטובוס לעבר העיר יֶלְגַאבָה (Jelgava). זוהי העיר הרביעית בגודלה בלטביה והיא אינה מפורסמת מאוד מבחינה תיירותית. הייתי משוכנע שילגאבה נמצאת על אמצע הדרך מבאוסקה לריגה, אך מסתבר שמסלול האוטובוס הוא שונה: הוא לקח אותי שוב דרך ארמון רונדלה... בעצם לא הייתי צריך כלל לחזור לבאוסקה, אלא יכולתי להגיע מארמון רונדלה ישירות לילגאבה.
החלק הראשון של הנסיעה היה באיזור כפרי ולכן ארך זמן רב. בשלב מסוים האוטובוס עלה על הכביש המהיר והמשיך עליו עד התחנה הסופית.
המטרה הראשונה שלי בילגאבה הייתה למצוא ארוחת צהריים. החלטתי לא לעשות את הטעות שעשיתי אתמול, ולא לאכול ארוחה גדולה מדי. מצאתי כאן מסעדה מקומית ויפה, ואכלתי שיפודי פרגית עם אורז. המחירים פה היו עוד יותר נמוכים מאלה של ריגה... כבר ברמה די מגוחכת.

טיול קצר בילגאבה

ילגאבה לא הייתה כלל בתכנון הטיול שלי ולכן הלכתי אל מרכז המידע לתיירים של העיר כדי לחפש מה לעשות כאן. קיבלתי מפה מקומית והלכתי לחצות את נהר הלִיאַלוּפֶּה (Lielupe) בדרכי אל ארמון ילגאבה, היושב על אי באמצע הנהר. בארמון יושבים היום אוניברסיטה ובית ספר תיכון.
המשכתי אל אי קטן נוסף על נהר הליאלופה ומשם חציתי את גשר המיתרים, חזרה לכיוון ממנו באתי, והגעתי אל הטיילת. בטיילת לאורך הנהר ניצב פסל מיוחד של "הסטודנט של ילגאבה", המציג סטודנט נושא ספרים תחת מטריה קרועה. הפסל מחובר לצינורות מים וכך למעשה יורד על הסטודנט גשם קבוע.
מהטיילת הלכתי לאחת מהכנסיות של העיר - פשוט כי היא הופיעה על המפה שקיבלתי. לא נכנסתי לתוכה אלא רק התרשמתי ממנה חיצונית. לאחר כשעתיים של סיור לא צפוי אך נחמד ביותר, שבתי אל התחנה המרכזית של ילגאבה. מכאן אין כל בעיה לתפוס אוטובוס לריגה: בשעות אחר הצהריים המאוחרות יוצא אוטובוס או שאטל כל עשרים דקות.

מגדל כנסיית השילוש הקדוש. פה יושב מרכז המידע לתיירים

ארמון ילגאבה

חוצה את נהר ליאלופה

הסטודנט של ילגאבה תחת הגשם הקבוע

מתחת לגשר המיתרים של ילגאבה

כנסייה בילגאבה

ערב אחרון בריגה

נרדמתי בנסיעה מילגאבה לריגה. אחרי התרעננות במלון יצאתי לארוחת ערב בעיר העתיקה. זה היה הערב האחרון שלי בריגה, ומחר אסע מכאן לליטא. ועדיין - היו לי מספר תכנונים לבוקר האחרון של הטיול בריגה.