יום 74: חוף הזהב

06.03.2010

קווינסלנד

הבוקר נפרדתי מביירון ביי וממדינת ניו סאות' ווילס, עליתי אל האוטובוס שנסע אל עבר מדינת קְווִינְסְלֶנְד (Queensland) - "ארץ המלכה". המלכה היא ויקטוריה, מלכת בריטניה במאה ה-19 - שעל שמה קרויה גם מדינת ויקטוריה באוסטרליה. קווינסלנד הופרדה מניו סאות' ווילס באמצע המאה ה-19 והפכה למושבה בריטית נפרדת. עם הפיכתה של אוסטרליה לפדרציה עצמאית בשנת 1901, היא זכתה למעמד של מדינה.

דגל קווינסלנד בנוי על אותה התבנית של מרבית דגלי מדינות אוסטרליה: הדגל הבריטי מוצב בקנטון שלו, ואילו בחלקו ימני מופיע סמל המייחד את דגל המדינה. דגלי קווינסלנד הראשונים הציגו את פרופיל פניה של המלכה ויקטוריה, אך עם מותה הוחלט לשנות את הדגל. כיום דגל קווינסלנד מציג צלב מלטזי תכול על רקע עיגול לבן. במרכז הצלב יושב כתר אימפריאלי.

דגל קווינסלנד

קווינסלנד אמנם נמצאת צפונית לניו סאות' ווילס, ולא מערבית או מזרחית, אך בעת מעבר הגבול צריך להזיז את השעון שעה אחת אחורנית. בין המדינות אין מעבר גבול מבוקר כי כולן תחת שלטון אוסטרליה, ורק שילוט בצידי הדרך מציין את הגבול ביניהן.

גן עדן לגולשים

כשעתיים של נסיעה הביאו אותי אל היעד הבא - עיר מודרנית וגדולה בשם גוֹלְד קוֹוסְט, או: חוף הזהב (Gold Coast). לעיר הזאת יש מבנה משונה: היא בנויה ממקבץ של עשרות ערים קטנות עם מעמד אוטונומי, שביחד יוצרות את אחד האיזורים העירוניים הגדולים של אוסטרליה. אני נשארתי באחת התחנות הפופולריות של התיירים בחוף הזהב - עיר חוף יפהפייה עם גורדי שחקים עצומים. הגלים שלחופי העיר הזאת כנראה כל כך טובים לגלישה - ולכן היא נקראה "גן העדן לגולשים" - סוּרְפֵרְס פַּארָאדַייס (Surfers Paradise). וכמה שזה נשמע מוזר, זהו שמה הרשמי והאמיתי של העיר.

האכסניה שלי בסורפרס הייתה Backpackers In Paradise  - אכסניה די גדולה, שבה לנתי בחדר של 14(!) איש. למרות הכמות הגדולה של האנשים בחדר, הוא דווקא היה מקום הלינה הכי טוב שהיה לי עד עכשיו באוסטרליה. ולשם שינוי ממקומות הלינה הקודמים שלי פה, בחדר הזה היו גם לוקרים אישיים (וכך לא הייתי צריך לנעול את החפצים היקרים בקבלה כשיצאתי לעיר, או לקחת אותם איתי).

יצאתי לסיבוב הכרות עם העיר: גורדי השחקים שלה נושקים לרצועת החוף הלבנה. סורפרס ממוקמת במרכזו של חוף הזהב, ונמצאים בה המוני מועדונים, פאבים וחנויות מזכרות של קוריאנים. 

שער הכניסה לחוף של סורפרס פאראדייס

החוף וגורדי השחקים שמעליו

מזג האוויר היום לא היה כל כך טוב בשביל רביצה בחוף עצמו, כך שבעיקר חקרתי את העיר ובדקתי אופציות לפארק שעשועים לימים הקרובים. פגשתי גם שלושה ישראלים נחמדים, שנתקלתי בהם לראשונה בסידני - דן, ירון וחן. בהמשך הטיול נפגשנו שוב ושוב, כי מרבית התיירים מטיילים באותו מסלול קבוע באוסטרליה. 

בערב ויתרתי על הצעת "סבב הפאבים" שמארגנת האכסניה (בתשלום נוסף, כמובן). בחרתי לצאת לבד לאחד הפאבים/מועדונים של העיר, אבל אי אפשר היה ממש להשוות את המקום למקומות הבילוי של סידני. למרות שחוף הזהב היא עיר גדולה, המועדון שהייתי בו היה חצי-ריק ; מאד מוזר שזה קרה דווקא בסוף שבוע, אולי בעצם זה רק אני שהגעתי למקום פחות פופולרי.

אוסטרליה וניו זילנד / 1925

האטלס של ז'בוטינסקי

פתחתי היום את האטלס הישן שקיבלתי מסבתא שלי, שנדפס בשנת 1925 (עוד לפני שהיא נולדה).

בין הדפים המצהיבים שלו מצאתי את המפה של אוסטרליה, ניו זילנד והאיים שמסביבן: ניו זילנד עדיין מופיעה כשייכת לבריטניה והיא קרויה פה "זֵלַנדִיה הַחֲדָשָה".

אוסטרליה אינה מצויינת במפה כשייכת לבריטניה, אך בהערות הנלוות היא כן מופיעה כ"מושבה בריטית". כבר אז היא הייתה מחולקת למדינות, כשניו סאות' ווילס נקראה "וַלִּיָה דרומית חדשה" ואילו הטריטוריה הצפונית או: "חבל הצפון" לא הייתה בעלת שלטון עצמי. חלק משמות הערים נכתבו באופו שונה: סידנִי היא סידנֵי, אַדֶלֵייד היא אַדֶלַאִידָה וביירון ביי היא כֵּף בַּירוֹן. 

מתוך "אטלס" בעריכת ז.ז'בוטינסקי וד"ר ש.פרלמן, 1925

ימים 72-73: ביירון ביי ונימבין

04.03.2010

ביירון ביי

התעוררתי כשהאוטובוס היה כבר קרוב לבַּיירוֹן בֵּיי (Byron Bay)  - עיירה הנמצאת בצפון חופה של מדינת ניו סאות' ווילס, סמוך לגבול עם קווינסלנד. לקראת סיום הנסיעה עוד ירד גשם חזק, אך כשהגענו אל התחנה המרכזית של ביירון ביי הגשם נחלש ויכולתי ללכת ברגל אל האכסניה. בעיירות קטנות רמת האכסניות עולה, בהשוואה לערים גדולות כמו סידני, ואכן האכסניה שלי בבירון הייתה טובה יותר מהקודמות (למרות שמשום מה לא טרחתי לציין את שמה ביומן שלי). חלקתי את החדר עם עוד שני קנדים נחמדים ושתי שבדיות בשם יוהאנה ויוזפין, שפגשתי אחר כך גם בהמשך הטיול.

יצאתי קצת להסתובב בעיר, קבעתי לעצמי טיול למחר לעיירת המסוממים - נימבין, וגם הזמנתי טיסה מקיינס לדרווין בסוף החודש הנוכחי. הטיסה הזאת למעשה נתנה לי זמן קצוב להספיק בו את כל מה שרציתי לראות בחוף המזרחי של אוסטרליה. 

הנקודה המזרחית ביותר באוסטרליה

מזג האוויר השתפר מאד במהלך היום: העננים והגשם פינו את מקומם לשמיים בהירים ושמש לוהטת. החלטתי ללכת ברגל מהעיירה אל המגדלור הסמוך לביירון ביי, שממוקם בנקודה המזרחית ביותר באוסטרליה. מהר מאד הצטערתי על כך כי היום החם היה מושלם לרביצה בחוף ולא ממש טוב להליכה ארוכה.

המגדלור עצמו לא הרשים אותי באופן מיוחד. אולי כבר ראיתי מספיק מגדלורים בטיול הזה, כשהיפה מכולם היה בצפון ניו זילנד - ולכן המגדלור של ביירון ביי נראה מעט סתמי בעיניי.

החוף של ביירון

המגדלור של ביירון ביי

חזרתי אל האכסניה והגעתי אליה מותש לגמרי. ביירון אולי נחשבת לעיר של מועדונים ומסיבות, אבל כנראה שהחדר שלי לא שמע על זה. בערב הצטופפנו חמישתנו מול הלפטופ של אחד הקנדים לצפייה במרתון של "איש משפחה".

05.03.2010

עיירת ההיפים

בבוקר אסף אותי אוטובוס מהאכסניה לסיור קבוצתי אל עיירה מפורסמת הסמוכה לביירון ביי: נִימְבִּין (Nimbin). סיפורה של נימבין התחיל אי שם בתחילת שנות ה-70, כשנערך במקום פסטיבל היפי בנושא שלום/אהבה/סמים/ועוד דברים שהיפים אוהבים. להיפים היה כל כך נחמד, עד שהם החליטו להקים שם עיירה משלהם. כיום נימבין היא מעוז הסמים של ניו סאות' ווילס.

לפני הגעה לנימבין המדריכה (שגם נראתה היפית) עצרה את האוטובוס ליד מפל. המפל לא ממש הרשים אותי - בטח ובטח אחרי ניו זילנד, אבל לפחות האוטובוס היה מאד צבעוני... בנקודה זו גם קיבלנו תדרוך שלא לקנות סמים ברחוב הראשי של נימבין, כי היום יש בה תחנת משטרה שלא חוששת לעצור תיירים.

אוטובוס הסיור לנימבין

הגענו לנימבין בסביבות הצהריים. העיירה היא למעשה כפר קטן ומכוער, ואת ההליכה ברחוב "הראשי" שלה מסיימים תוך פחות מ-5 דקות. לא מצאתי יותר מדי עניין בחנויות, אבל קיבלתי כמה וכמה הצעות לרכישת סמים ברחוב, כשחלקן היו מילדות בסביבות גיל 13. לכן תפסתי את נימבין כמקום עצוב ; תוך כשעה סיימתי את הסיור בחנויות של הרחוב הראשי והלכתי להמתין לאוטובוס החוזר לביירון ביי.

באנג סימפסון

תוכניות איחוד

כששבתי לביירון ביי דיברתי קצת עם המשפחה בסקייפ ועם נינה וגלעד בפייסבוק. הם הגיעו לסידני בדיוק ביום בו אני עזבתי את העיר, ומשם נינה תטוס ישירות הביתה - כי נגמר לה הכסף. דיברתי עם גלעד לגבי פגישה לכמה ימים בהמשך הטיול באוסטרליה: שנינו נגיע באותם הימים לקיינס ואולי ניסע לטיול באיזור הג'ונגלים של קייפ טריבוליישן. 

גם הערב לא היה לי חשק לצאת למועדונים של ביירון ביי ; כנראה שעדיין הייתי "שבע" מאלו של סידני. מחר אפרד מביירון ביי ואסע אל היעד הבא שלי.

ימים 69-71: סידני

01.03.2010

הדכאון שאחרי הגניבה

התעוררתי מדוכא לגמרי בבוקר שאחרי הגניבה. באכסניה אמרו לי שאני יכול ללכת למשטרה ולדווח, ורק כך אולי אקבל החזר מחברת הביטוח שלי. בדקתי את פוליסת הביטוח ושם היה כתוב שיחזירו לי עד 50 דולר עקב שוד - הבנתי שזה לא ממש יעזור לי. אם אלך למשטרה, זה די יהרוס לי את כל היום ולא ישכיח ממני את מה שקרה.

דיברתי גם עם ההורים והם עודדו אותי: לפחות מי שגנב את הכסף לא נגע בכרטיס האשראי, הדרכון, המצלמה או הזיכרון הנייד עם גיבוי התמונות. זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע מגניבה של מזומנים בלבד. החלטתי שמעתה לא אמשוך יותר מ-200 דולרים אוסטרלים בבת אחת ושאם אתקל בסכומים גדולים לתשלום, אשלם אותם בכרטיס האשראי (למרות העמלות). 

כך העברתי את הבוקר בנסיונות להתאושש מהדכאון שנפל עלי, ורק בצהריים יצאתי לטייל.

המוזיאון האוסטרלי

ויתרתי על הרעיון להגיע אל חוף בונדיי המפורסם בימים הקרובים: מזג האוויר לא יהיה טוב לחוף ואני יכול לדחות את הביקור בו לימים האחרונים שלי בסידני. הלכתי מהאכסניה אל המוזיאון האוסטרלי (Australian Museum) שבו העברתי יותר משעתיים בין התצוגות. תחילה עברתי בתצוגה של שלדים של אדם וחיות אחרות, המשכתי אל תצוגות החרקים ובעלי החיים שנכחדו וסיימתי בעיון בהיסטוריה של התרבות האבוריג'ינית. 

תצוגת החיות שנכחדו היא כמו אנדרטה - מעין "יד ושם" לאותן חיות ; בתצוגה האבוריג'ינית יש העתק של אוהל המחאה האבוריג'יני שהוקם מול הפרלמנט בשנת 1972.

לזכרם. תצוגת החיות שנכחדו

דגל האבוריג'ינים של אוסטרליה (למעלה) ודגל התושבים של איי טורס (למטה)

שינוי מצב רוח

אחרי מעבר בפדי מרקט (שהיה סגור) ובקניון שמעליו, חזרתי ברגל אל האכסניה - כשגשם מטפטף עליי. שם נרדמתי לשנ"צ במיטה, וכשהתעוררתי מצב הרוח שלי התחיל להשתפר.

בערב החלטתי לצאת לאחד מהפאבים הקרובים לאכסניה כדי להתעודד. הלכתי ברחוב ויקטוריה בו נמצאת האכסניה ולפתע ראיתי פרצוף מוכר הולך מולי: אליאן. מיד ראיתי שלא נעים לה להיתקל בי (כי היא הצליחה להתחמק ממני עד עכשיו) ; היא שיקרה ואמרה שהיא ניסתה להתקשר ולא הצליחה, ואמרה שהיא נוסעת בעוד יומיים לבַּיירוֹן בֵּיי. גם אני מתכנן לנסוע לביירון באותו התאריך, אבל לשמחתי גיליתי שאנחנו נוסעים בחברות אוטובוסים שונות. בשלב זה נפרדתי ממנה והמשכתי בדרכי לבילוי הלילי. למרות שהיא נתנה לי את מספר הטלפון שלה, לא הייתה לי שום כוונה להתקשר או לראות אותה יותר. הספיקה לי נינה אחת בניו זילנד.

האווירה והמוזיקה של הפאב בסידני השכיחו ממני לגמרי את מאורעות הלילה הקודם שלי. למרות שמוקדם בבוקר היו לי ספקות גדולים לגבי המשך הטיול, הם נעלמו לגמרי הלילה. 

02.03.2010

הבוקר מצב הרוח שלי היה מרומם לגמרי, ואפילו הארכתי את הטיול שלי באוסטרליה בשבוע עם שינוי תאריך טיסת החזרה שלי בחברת התעופה התאילנדית.

הלכתי הרבה היום, ובעיקר הגעתי למסקנה שאני צריך להחזיר את נעלי הקרוקס הביתה: מה שהיה טוב למזג האוויר הקריר של ניו זילנד, גורם לי להזיע מאד בסידני החמימה-גשומה. אז היום התחלתי לקנות מזכרות במטרה לשלוח תיבה ראשונה של מתנות אוסטרליות הביתה, שבה אניח גם את הקרוקס. חוץ מקניות, אוכל וסיבובים בעיר לא עשיתי הרבה היום.

אבל כן הייתי חייב לצאת בערב ; בכל זאת - זה הלילה האחרון שלי בסידני, לחודשיים הקרובים.

03.03.2010

היום בעיקר התארגנתי לקראת עזיבת האכסניה: כיבסתי בגדים, ארזתי את התרמיל ושמתי אותו בשמירת החפצים של הקבלה. לא הסתובבתי היום הרבה במרכז העיר, אלא רק בשכונת קינגס קרוס ; יצאתי אל סניף הדואר כדי לשלוח את החבילה: מסתבר שמחירי המשלוח מאוסטרליה הם נמוכים מאלה שמניו זילנד. 

בערב לקחתי את הרכבת התחתית מקינגס קרוס אל התחנה המרכזית של סידני, שבה חיכיתי לאוטובוס של גרייהאונד אל ביירון ביי. בנסיעות ארוכות הנהג מחלק לנוסעים מקומות ישיבה קבועים, ואילו בנסיעות קצרות כל אחד יושב היכן שהוא רוצה לפי מקום פנוי. למזלי לא הושיבו אף אחד לידי, ויכולתי להתפרס במהלך הלילה על שני מושבים: ציפתה לי נסיעה של 13 שעות אל ביירון ביי, הראשונה מתוך שתי נסיעות ארוכות בטיול הזה. 

לקראת חצות הנהג עצר להפסקה של התרעננות ושירותים, וכשעליתי שוב אל האוטובוס נרדמתי עד הבוקר.

יום 68: סידני וההרים הכחולים

28.02.2010

החופר 

לא ישנתי מספיק שעות בלילה, אבל זה ממש לא הפריע לעירנות שלי היום. קמתי מוקדם - משתדל לא להעיר את כל החדר - והתארגנתי לקראת היציאה אל ההרים הכחולים בסיור מאורגן. כבר בתחנת האיסוף ליד האכסניה פגשתי אמריקאי בשם ברנדון - בחור בשנות ה-30 לחייו שאוהב לדבר המון. הוא פשוט לא הפסיק לדבר על חייו כל היום. בגלל ששנינו טיילנו לבד, הוא דאג לדבר איתי הרבה - בעוד שאני התנחמתי בעובדה שיהיה מישהו שיוכל לצלם אותי במהלך הטיול.

אז על מה הוא דיבר? הנה כמה נושאים מתוך היום כולו:

1. גרושתו והבן שלהם, והחברה החדשה שלו.
2. הסיבה לביקור באוסטרליה: חתונת אחותו בעיר פֶּרְת'.
3. עבודתו כמורה בבית ספר: הוא מלמד משפטים וממש טרח להדגים לי מערך שיעור שלם, איך הוא מתכונן לשיעור ואת התגובות של התלמידים.
4. אבא שלו, שנלחם בויאטנם.
5. המצב הבטחוני בישראל ובעולם.
6. התקדמות הקריירה של לאונרדו דיקפריו לאורך השנים (בשלב זה כבר שמתי אוזניות ועשיתי את עצמי ישן, אז הוא פנה למטיילים שישבו מאחוריו והתחיל לדבר איתם).
7. הוקי.

הקואלה ואני

לאחר איסוף כל התיירים הנהג-מדריך לקח אותנו אל התחנה הראשונה של היום: גן החיות פֶדֶרְדֵייל (Featherdale Wildlife Park) בו הספקתי לראות כמעט את כל החיות המפורסמות של אוסטרליה, ואפילו ללטף את חלקן. אוסטרליה ידועה בבעלי החיים האנדמיים שלה, כשהמפורסמים מכולם הם הקנגורו והקואלה ממשפחת חיות הכיס. האטרקציה הראשונה בפדרדייל הייתה התצלום עם הקואלות. במדינת ניו סאות' ווילס מותר לפי החוק רק להצטלם ליד הקואלות וללטף אותן, אך בגני חיות שנמצאים במדינת קווינסלנד מותר להחזיק אותן. אמנם המפגש פה עם הקואלות הוא מאד לא-טבעי ומתרחש בגן חיות, אך בהמשך הטיול הצלחתי לראות קואלות גם בטבע.

הקואלות עצמן, הן חיות יפות ומטומטמות - זה כנראה מסביר את המבט הטיפשי שלהן. המח של הקואלות הוא קטן יחסית לגודל הגולגולת: זה מה שקורה כשאתה חי על עץ כל הזמן ואין לך טורפים לחשוש מהם. הדבר היחיד שבו הקואלות משקיעות אנרגיה הוא פירוק הרעל הנמצא בעלי האקליפטוס. 

המפגש עם הקואלה

בהמשך הסיור בגן החיות הספקתי לראות את הקנגורואים המקסימים, שמסתובבים חופשי בין התיירים ואוכלים עשב יבש מתוך גביעי גלידה. טוב שלטיול היה מדריך וזמן קצוב, אחרת הייתי מוצא את עצמי נתקע בגן החיות הזה במשך שעות וממשיך להאכיל את הגורים המקסימים שלהם.

מאכיל ג'ואי קטן

בנוסף לקואלות ולקנגורואים, ראיתי פה גם וולאבי, וומבט, שד טסמני שרץ בטירוף במעגלים, תנין, עוף אמו, קנגורו לבקן וגם ציפור קוקברה. בעצם, כך השלמתי את כל החיות המפורסמות של אוסטרליה (באקווריום של סידני ראיתי לפני כמה ימים את הברווזן - אחד משני יונקי ביב שקיימים).

"צ'רלס היה כאן"

המשך הטיול העמיק לתוך היבשת - אל ההרים הכחולים (Blue Mountains): שם פתחנו בתצפית והלכנו מעט בסביבת ה"בּוּש" האוסטרלית. צ'רלס דרווין עבר במקום זה באחד ממסעותיו ; באמצע המסלול יש שלט לפיו "צ'רלס דרווין עבר כאן ב-1836". לי זה מאד הזכיר את הערסים שחורטים את שמם והתאריך בכל מקום אליו הם מגיעים.

הפארק הלאומי של ההרים הכחולים הוא אחת משמורות הטבע המפורסמות באוסטרליה, ונחשב גם לאתר מורשת עולמי בזכות שימור הטבע ובעלי החיים הייחודיים שבו.

בשמורת ההרים הכחולים

שלוש האחיות

היעד הבא היה העיירה לֵאוּרָה (Leura) - בה עצרנו לארוחת צהריים. ניצלתי את הזמן כדי למשוך גם כסף מהכספומט: משכתי סכום יחסית גדול כדי להפחית את העמלה היחסית.
המדריך הסיע אותנו אל התצפית על הסלע המפורסם של שמורת ההרים הכחולים: "שלוש האחיות". ישנה אגדה של האבורג'ינים (אך היא אינה נקראת אגדה, אלא זמן-חלום) שמסבירה כיצד נוצר הסלע הזה: סיפור המזכיר את סיפורה של אשת לוט.

שלוש האחיות על רקע ההרים הכחולים

באיזור זה של ההרים הכחולים ביקרנו גם באטרקציית ה-Scenic World, שכללה הליכה בבוש, נסיעה ברכבל ונסיעה ברכבת בשיפוע של 52 מעלות. בחנות המזכרות קניתי לעצמי כפכפי אצבע בסגנון אבוריג'יני (לא היה קל למצוא דגם שרציתי עם מידת הנעליים הקטנה שלי), ובינתיים המשכתי להימנע מקניית מזכרות נוספות.

בחזרה לסידני

עם עזיבת ההרים הכחולים, התחיל לרדת גשם חזק - מה שהוביל לקיצורו של הביקור בכפר האולימפי של סידני. זה לא הפריע לי במיוחד, מאחר והאצטדיון האולימפי לא היה כלל בתכנון שלי. לבסוף הנהג-מדריך הוריד את הקבוצה במזח המעבורת המובילה אל סִירְקוּלָר קִי (Circular Quay) ; השייט העניק לי זוית צילום חדשה על בית האופרה. ללא שום ספק, הטיול הזה היה שווה כל סנט ששילמתי עליו. מבית האופרה החלטתי להמשיך ברגל אל האכסניה בקינגס קרוס.

ושוב: בית האופרה, הפעם בפרופיל

הגניבה 

היום הזה, שהתחיל בצורה כל כך טובה, הסתיים במפח נפש איום.

בערב הלכתי להתקלח בהוסטל, וכתמיד - לקחתי איתי את התיק הקטנטן שלי לשם - כי לא היו לוקרים באכסניה. רק עשרים דקות אחרי שחזרתי מהמקלחת, נזכרתי ששכחתי את התיק שלי שם. כשחזרתי, כל הכסף המזומן שמשכתי היום מהכספומט היה חסר. זה דווקא קרה ביום בו משכתי את הסכום הגדול ביותר עד כה בטיול: מעל 1000 ש"ח. 

דיווחתי מיד לקבלה באכסניה, אבל לא היה להם מה לעשות בנידון. הלילה שבא לאחר הגניבה היה הלילה הנורא ביותר שלי במסע הזה: מלא דיכאון וחלומות על איתור הגנב (ובכל פעם התעוררתי למציאות שבה זה לא קרה). הייתי פה על סף נקודת שבירה רצינית ואף חשבתי לחזור הביתה.

אני מניח שכמעט בכל טיול ארוך מגיע רגע קשה מסוג זה או אחר. והעיקר שמכאן והלאה הטיול שלי רק השתפר.

יום 67: סידני

27.02.2010

עובר אכסניה

מיהרתי לברוח מאכסניית מייז הבוקר, משאיר מאחורַי את צמד הפרחות הבריטיות ואת האירי השיכור-תמידית שישן מיטה מתחתיי. סחבתי את שני התיקים שלי בסגנון צב נינג'ה: אחד מקדימה ואחד מאחורה - ואת השקיות החזקתי ביד. יצאתי אל הרכבת התחתית של סידני מתחנת Town Hall אל King's Cross. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נעזרתי בתחתית של סידני, כי לרוב העדפתי ללכת  ברגל את המרחקים במרכז העיר.

במרכז רובע קינגס קרוס יש קניון קטן שעליו פרסומת ניאון גדולה ל"קוקה קולה", שמקל לאתר את הרובע ממרחקים. מתחנת הרכבת התחתית הלכתי אל אכסניית Original Backpackers. סחיבת התיקים והמטרו המחניק גרמו לי להזיע כמו אחרי אימון קשה, והייתי חייב לנוח עם ההגעה לאכסניה. הקבלה ב"אוריג'ינל" הייתה מאויישת באנשים הרבה יותר נחמדים מאשר במייז, וגם החדרים פה היו קטנים ושקטים יותר (בעיקר הודות לכך שהיא נמצאת ברחוב צדדי ומקסים).

אחרי המנוחה יצאתי להצטייד באוכל וקרם הגנה - מצרך חשוב באוסטרליה. התחלתי גם לבדוק את מחירי הטיסות מקיינס לדרווין, למרות שתאריך הטיסה הצפוי הוא בערך עוד כשלושה שבועות.

מצעד המארדי גרא

לקראת הערב יצאתי אל רחוב אוקספורד כדי לתפוס מקום טוב לצפייה במצעד המַארְדִי גְרָא (Mardi Gras) - שפירושו בצרפתית הוא "שלישי השמן". לעומת ארה"ב - בה מצעדי המארדי גרא הם בעיקר קרניבלים עממיים שנערכים בימי שלישי, בסידני המארדי גרא הוא פשוט מצעד הגאווה (ונערך משום מה ביום שבת). 

למרות שהגעתי באור יום אל רחוב אוקספורד, זה לא היה מספיק מוקדם. כל הגדרות סביב נתיב המצעד היו מלאות בצופים. הרגשתי כאילו סידני כולה הגיעה לצפות במארדי גרא. בסוף איכשהו הצלחתי למצוא מקום בו תהיה זווית מבט סבירה. עד תחילת המצעד העברתי את זמני בצפייה בעטלפי הפירות של סידני: הם מתחילים את פעילותם בשעות הערב ומנקדים את השמים בשחור.

דגל הגאווה על רקע עטלפי פירות

המצעד התחיל רק עם רדת החשכה ; צעדו בו עשרות קבוצות, כשלכל אחת את הנושא שלה - שוטרים, קנדיים, דראג קווינס וגם הקבוצה של יהודי סידני, שבחרה להשמיע את השיר "ישראליזם" של Army of Lovers (אחת מהלהקות השבדיות האהובות עלי, שזכיתי גם לפגוש רבע ממנה - אבל זה סיפור מטיול אחר לגמרי).

הקבוצה היהודית

וככה זה נמשך במשך כמה שעות: עוד ועוד במות נוסעות ומלא מוזיקה נהדרת מסביב. לא ממש רציתי לחתוך מוקדם אל האכסניה, אבל מחר מתוכנן לי הטיול המאורגן אל ההרים הכחולים ואני צריך להתעורר בשש בבוקר. נשארתי עד כמה שיכולתי, אבל בסוף הייתי חייב לצאת בהליכה אל עבר "צומת קוקה קולה" של שכונת קינגס קרוס ובחזרה אל האכסניה.

והנה הגעתי "הביתה"

יום 66: סידני

26.02.2010

האקווריום של סידני

העניינים התחילו להסתדר היום, למרות שהתיאבון עדיין לא חזר לי לגמרי. בבוקר יצאתי בנסיעה במוֹנוֹרֵייל של סידני לכיוון נמל דַארְלִינְג (Darling Harbor), אחד מהנמלים עמוסי התיירים של סידני. רכבת המונורייל עצמה מאד מיוחדת: בחלק מהדרך היא עוברת על מסילה מוגבהת בין גורדי השחקים של העיר.

המונורייל מגיעה

בחרתי לבקר באקווריום של סידני, ולא בגן החיות ; בגן חיות אוסטרלי אבקר בהמשך - ביום בו אצא אל ההרים הכחולים. האקווריום ענקי וכולל מנהרות שעוברות מתחת לכרישים ופרות-ים. לאחר כשעה של ביקור באקווריום הענק, יצאתי במסלול רגלי ארוך בחזרה אל האכסניה.

באקווריום של סידני

גן הידידות הסיני

מהנמל הגעתי אל גן הידידות הסיני, שמתפקד כפינה שלווה בעיר הסואנת הזאת - עם המוני מפלים קטנים, צמחיה פסטורלית ופגודות. התעכבתי באחת מהפגודות למשך כמה דקות בגלל שטפטוף הגשם התחזק לפתע למבול. לא שאני מתלונן על כך: אם כבר להתעכב במקום מסוים, גן הידידות הסיני הוא מקום מושלם לכך.

הגן הסיני עם גורדי השחקים ברגע

בהמשך הדרך היום "גיליתי" את מה שהפך לאחד המקומות האהובים עלי בעיר: פֶּדִי מַרְקֶט (Paddy Market) - שוק מאד תיירותי ועמוס במזכרות זולות, שמעליו ממוקם קניון מודרני עם מזללות של מזון מהיר. החלטתי בינתיים לדחות את הקניות בפדי מרקט לימים האחרונים שלי בסידני, לפני שאעזוב את אוסטרליה.

קצת סדר בראש

מתחת לאכסניית מייז היה סניף של Wicked Travel - אחת מסוכניות התיירות שבהן נעזרים מטיילים צעירים באוסטרליה. נכון שלפעמים יוצא זול להזמין את הכל לבד ולהימנע מהעמלות, אבל הזמנה מרוכזת דרך הסוכנויות יכולה להתאים למי שזמנו קצר ורוצה להספיק הרבה אטרקציות. אני בחרתי לבצע בוקינג פתוח, כלומר שילמתי על האטרקציות וקיבלתי וַאוצ'רים עם טלפונים כדי שאוכל לקבוע בעצמי את התאריכים מול הספקים. כך עדיין נשארה לי גמישות מסוימת בתכנון הטיול שלי.

הסוכנת שעזרה לי בסניף הייתה דומה באופן מחשיד לג'רי האליוול מהספייס גירלז ; היא סייעה לי לבחור את הספקים ואת חלק מהאכסניות שאלון בהן לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה. כללתי בחבילה גם נסיעות בחברת גְרֵייהַאוּנד בכיוון אחד מסידני לקֵיינס עם עצירות בדרך - בסגנון hop-on-hop-off. בכל פעם שבה ארצה לקבוע לעצמי נסיעה, אבדוק באינטרנט אם יש מקום באוטובוס ואזמין לי מושב.

שתי האטרקציות המרכזיות שהזמנתי היו לאי פרייז'ר ושייט לאיי וויטסאנדיי ; קיבלתי כמתנה שהות של 3 ימים בספארי באיזור נוּסָה, שכולל שייט בקאנו - וטרם החלטתי אם אני באמת רוצה לנצל את המתנה הזאת. כל ההזמנות הללו עלו לי יותר מ-1100 דולרים אוסטרלים, אבל העיקר שנהיה לי קצת סדר בראש. חזרתי מאושר אל האכסניה.

יאי! ואוצ'רים!

בערב גיליתי שסוף סוף קיבלתי תשובה באי-מייל מאליאן: היא נוסעת עם חברותיה לביירון ביי בעוד מספר ימים. זהו גם היעד הבא שלי בטיול: מרבית התרמילאים באוסטרליה - ואני ביניהם - יוצאים מסידני צפונה כדי להתחיל את מסלול ה-D (שנקרא עקב הדמיון לאות D). כתבתי לה מהו מועד הנסיעה שלי, אבל איבדתי כבר כל רצון לטייל איתה. בכל מקרה את האטרקציות וחלק מהאכסניות שלי כבר קבעתי ואני לא תלוי באף אחד כרגע.

דיברתי עם המשפחה וחברים בסקייפ ועדכנתי אותם על רכישת הכרטיסים. הייתי מותש מהיום הארוך - אך גם מאושר כי מחר מגיע זמני לעזוב את המייז ולעבור לאכסניה אחרת.

יום 65: סידני

25.02.2010

חיפוש אכסניה

הלילה האחרון היה איום - בעיקר בגלל שאיתי בחדר נמצאת נערה בריטית שהייתה יכולה להיכנס בקלות לתכנית "האח הגדול" בישראל על תקן הפרחה התורנית. הפוסטמה נכנסה אל החדר בלילה, הרעישה כמו בהמה ואפילו לא טרחה לכבות את האור... זה החסרון של אכסניות: אף פעם אי אפשר לדעת מראש עם איזה סוג אנשים תהיה בחדר. גם המיקום של החדר, כשהחלון פונה לרחוב הראשי, לא ממש תרם לשינה שלי.

דיברתי עם ההורים בבוקר, וכתבתי בעצתם אי-מייל נוסף ויותר מפורט לאליאן. אחר כך דיברתי עם סוכנת הנסיעות הישראלית-לשעבר ממלבורן בנוגע לאכסניה, אך היא לא הצליחה למצוא עבורי כלום: העיר פשוט מלאה, ותתמלא עוד יותר לקראת המארדי גרא. גם המייז האיום, שאותו השארתי כמפלט אחרון - כבר מלא לאותם תאריכים. ממש לא רציתי לעזוב את סידני כל כך מהר מבלי להספיק לחקור אותה.

מיואש, פתחתי את מדריך "לונלי פלאנט" שלי והתחלתי להתקשר לאכסניות שבספר אחת אחרי השניה. אחרי כמה נסיונות כושלים, גיליתי שיש מקום באכסנייה ברובע קינגס קרוס ומיהרתי לקבוע לי שם חדר לארבעה לילות נוספים (אחרי המייז). שם קיוויתי להתאפס על עצמי ולדעת מה קורה עם המשך הטיול שלי.

מגדל סידני

כשסאגת חיפוש האכסניה הסתיימה, יצאתי להיכרות אמיתית עם סידני - והתחלתי במגדל סידני. עליתי אל התצפית במגדל כדי לצפות בעיר העצומה הזאת, שקשה לראות היכן היא מסתיימת. גובהו של המגדל הוא 309 מ' - נמוך יותר מזה רבי-קומות אחרים שמסתירים את הנוף.

התצפית ממגדל סידני

בית האופרה והנמל

משם המשכתי ברגל אל בית האופרה המפורסם של סידני - המבנה המודרני המפורסם ביותר בחצי הכדור הדרומי. הוא הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2007 - קצת יותר מ-30 שנים בלבד לאחר סיום בנייתו. בית האופרה מפורסם בעיקר תודות לצורת מפרשי-האניות (או הקונכיות) של הגג שלו ; למרות שמו, לא מתקיימות בו אך ורק הופעות אופרה, אלא גם בלט, תיאטרון ואירועי תרבות פופולרים יותר. 

בית האופרה של סידני. וציפור.

ליד בית האופרה סוף סוף הבנתי שאני מגשים חלום ונמצא באוסטרליה. אוסטרליה תמיד הייתה מקום חלומי ולא מושג עבורי, בערך מאז שהייתי בן 6 וקראתי לראשונה על היבשת הגדולה הזאת עם הסלע המסתורי שבמרכזה. כאן - ליד בית האופרה - חזר לי החיוך לפנים. הקפתי את המבנה האייקוני מכל צדדיו, צילמתי אותו, הצטלמתי איתו וגם נכנסתי להציץ בתוכו. בתוך בית האופרה מציעים סיור בתשלום, אך אני ויתרתי על הרעיון או על קניית מזכרות בחנות היקרה שבו.

עוד אחת מבית האופרה

סמוך מאד לבית האופרה, חוצה את הנמל אחד הגשרים המפורסמים בעולם - גשר סידני. הוא התפרסם בעיקר בזכות תמונותיו לאור זיקוקים בעת חגיגות השנה החדשה. לא עליתי על הגשר, למרות שהוא כן נגיש להולכי רגל. המעוניינים באמת, גם יכולים לטפס על הגשר ולקבל נקודת מבט שונה לגמרי על הנמל.

גשר סידני

ניו סאות' ווילס

סידני היא כאמור - העיר הגדולה באוסטרליה, אך לא בירת המדינה כולה. היא מתפקדת כעיר הבירה של אחת ממדינות אוסטרליה: נְיוּ סַאוּת' ווֵילְס (New South Wales). למרות שגודלה של ניו סאות' ווילס הוקטן מאז היווסדה, בעיקר על מנת לייסד מדינות נוספות - היא נשארה המדינה המאוכלסת ביותר באוסטרליה.

דגל ניו סאות' ווילס הוא בעל מבנה דומה לדגל אוסטרליה: במקום כוכב חבר העמים הבריטי וכוכבי הצלב הדרומי, מופיע עליו עיגול לבן שעליו צלב ג'ורג' הקדוש, דמות של אריה וארבעה כוכבים. הדגל אומץ לאחר שהדגל הקודם של המדינה גרם לבלבול עקב דמיון רב לדגל מדינת ויקטוריה.

דגל ניו סאות' ווילס

תכנונים ומועדון

בערב קיבלתי אי-מייל מסוכנת הנסיעות במלבורן עם הצעות לחבילות טיול. החלטתי לעיין בהן קצת ולהחליט מחר לגבי הבוקינג לאתרים בחוף המזרחי של אוסטרליה. בינתיים גם תכננתי לעצמי את הימים הקרובים בסידני, כולל טיול להרים הכחולים המפורסמים.

בערב ערכו חידון טריוויה דבילי וכושל במייז. לאחר מכן ניצלתי את היותי בעיר גדולה כדי ללכת לפאב-מועדון בעיר. הבילוי הלילי קצת ניקה לי את הראש מדברים שהעדפתי לשכוח (אליאן והמייז). חזרתי מוקדם יחסית אל האכסניה, כי מצפה לי יום תיירותי עמוס מחר.

יום 64: סידני

24.02.2010

אוסטרליה!

התעוררתי לפנות בוקר, נפרדתי מגלעד ונינה ועליתי על השאטל אל שדה התעופה של כרייסטצ'רץ'. משם טסתי עם אייר ניו זילנד אל העיר הגדולה באוסטרליה - סִידְנִי (Sydney). לאחר כל הבדיקות של שדה התעופה, קניתי כרטיס SIM אוסטרלי והתקשרתי אל אכסניית מֵייז (Maze) כדי לברר היכן ניתן למצוא את השאטל המגיע אליהם. לקח קצת זמן עד שהם ענו לי ועד שהצלחתי למצוא את השאטל' אבל רק כשהגעתי אליהם התחילו הצרות האמיתיות של היום שלי.

קצת על אוסטרליה

קשה לכתוב "קצת" על המדינה/יבשת הזאת, אבל אנסה.

אוסטרליה, שהחלה את דרכה בעידן המודרני כמושבת עונשין בריטית, קיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1901. כיום היא עדיין משתייכת לחבר העמים הבריטי והמלכה אליזבת' נחשבת לראש המדינה. הרוב המוחץ של התושבים באוסטרליה הם מהגרים וצאצאי מהגרים: בעיקר מבריטניה ומדינות אירופאיות אחרות, אך לאחרונה עולה כמות המהגרים ממדינות המזרח הרחוק ושאר חלקי אסיה. התושבים הילידיים של אוסטרליה, שנקראים גם האבורג'ינים - מהווים היום אחוז מאד נמוך באוכלוסיה (כ-2%). 

אוסטרליה מורכבת מ-6 מדינות ו-2 טריטוריות: ניו סאות' ווילס, קווינסלנד, ויקטוריה, אוסטרליה הדרומית, אוסטרליה המערבית, טסמניה, הטריטוריה הצפונית וטריטוריית הבירה האוסטרלית. לכל אחת מהן דגל ועיר בירה משלה, כשבירת טריטוריית הבירה - קַנְבֶּרָה - היא גם בירת אוסטרליה כולה.

דגל אוסטרליה מכיל בקנטון שלו את דגל חבר העמים הבריטי, כשמתחתיו נמצא כוכב חבר העמים הבריטי. בגירסאות המוקדמות של הדגל, כוכב חבר העמים הבריטי הכיל 6 קודקודים ונראה כמו מגן דוד, אך עם הוספת קודקוד נוסף לכוכב (לציון טריטוריית פפואה), הוא התקבע עם 7 קודקודים. בצידו הימני של הדגל מוצגים חמישה כוכבים  המציינים את קבוצת הכוכבים "הצלב הדרומי". לכוכב הקטן מבין החמישה, ישנם חמישה קודקודים בלבד כדי לציין את הבהירות היחסית הנמוכה שלו לעומת ארבעת הכוכבים הראשיים.

על מגוון בעלי החיים באוסטרליה, אני לא מתכוון אפילו להתחיל לכתוב כאן. אכתוב עליהן במהלך יומן המסע עצמו.

איפה אליאן?

באוסטרליה תכננתי לטייל על אליאן, שהכרתי עוד בארץ דרך בת-דודתי ; בארץ נפגשנו פעמיים לפני הטיול וקבענו לנו מסלול כללי לאוסטרליה. היא הייתה צריכה לנחות יום לפניי בסידני ולהגיע אל אכסניית מייז. ציפיתי לפגוש אותה באכסנייה, אבל כשהגעתי אל החדר - גיליתי שהיא לא שם. האנשים בקבלה ענו לי בחוסר התחשבות מוחלט שהיא לא פה. רק כשהתעקשתי, הם חיפשו אותה במחשב שלהם - ולא מצאו. 

כתבתי לאליאן אי-מייל, ורק לאחר מספר שעות היא ענתה לי: היא כתבה שהיא נסעה עם חברות לאכסניה אחרת בשכונת "קינג'ס קרוס" בגלל שלא ענו לה באכסניה שלנו. היא הבטיחה להתקשר ברגע שיהיה לה כרטיס SIM לטלפון.

בימים הבאים היא אפילו לא טרחה להתקשר. אני לאט לאט הפנמתי את העובדה שהיא פגשה ישראלים בטיול במזרח הרחוק והחליטה להמשיך לטייל איתם גם בסידני. הכלבה אפילו לא טרחה להודיע לי מראש על כך שהיא אינה מתכוונת להופיע... והעיקר שאני דאגתי שקרה לה משהו ונתקעתי בגללה באכסניה המזעזעת הזאת, שהיא בחרה.

נכנסתי למצב רוח עגום מכל הפרשה הזאת: הסתובבתי לבד במטרופולין ענק ורועש ולא ידעתי איפה להתחיל. מה שכן ידעתי, זה שאני צריך להאריך את השהות שלי בסידני, ושזה הולך להיות מסובך: בעוד כמה ימים ייערך בעיר פסטיבל המַארְדִי גְרָא (Mardi Gra) שמתפקד כמצעד הגאווה של סידני, והעיר הייתה מוצפת בתיירים. 

יום ראשון מעאפן בסידני

קשה לתאר כמה המייז הוא איום. החדרים מלוכלכים ורועשים, אין שקעים, המטבח קטן, המקלחות נוראיות, הקבלה עמוסה ובכלל האכסניה מצדיקה את שמה ובנויה כמו מבוך. פגשתי כמה ישראלים באכסניה והם נתנו לי שם וטלפון של סוכנת נסיעות ישראלית שגרה במלבורן, בתקווה שהיא תוכל לעזור לי במציאת אכסניה אחרת בסידני העמוסה. בזמן שחיפשתי בעצמי, נדהמתי כמה האכסניות פה יקרות וכמה רמתן ירודה לעומת אלו שבניו זילנד. 

לקחתי את מפת מרכז סידני מהקבלה, ויצאתי לסיבוב ראשון בעיר - בעיקר בשביל קניות. קניתי אוכל בסופרמרקט והסתובבתי ברחובות פִּיט (Pitt) - בו נמצאת האכסניה - ואוֹקְסְפוֹרְד (Oxford) - בו יעבור המצעד בעוד כמה ימים. הרחוב כבר קושט לכבוד המארדי גרא, ואני שמחתי למצוא בו סאבוויי ראשון באוסטרליה. כשהתיישבתי לאכול, התברר לי שמצב הרוח העגמומי פגע קשות בתיאבון שלי, והתקשתי לסיים חצי כריך. חוסר התיאבון הזה נמשך גם בימים הבאים בסידני. לאחר הסיבוב הראשון בעיר, חזרתי בערב אל האכסניה בניסיון להתאפס על עצמי.

מפת אוסטרליה

זהו המסלול שלי באוסטרליה - שבו טיילתי במשך כחודשיים. לצערי לא הגעתי למדינת אוסטרליה המערבית (ואם ממש מדקדקים - גם לא לטריטוריית הבירה האוסטרלית). העיקר שיש מה לשמור לפעם הבאה.

המסלול בקו כחול-שקוף. תחנות העצירה מסומנות באדום. טיסות מסומנות בקוים ישרים וצרים.

ימים 60-63: קווינסטאון, פרנץ ג'וזף וכרייסטצ'רץ'

20.02.2010

מקווינסטאון לפרנץ ג'וזף

תחילת היום הוקדשה לסידורים בקווינסטאון. הכנו את התיקים לקראת נסיעה ארוכה, קנינו המון מזכרות - ושותפיי לטיול שלחו את המזכרות שלהם מיד לישראל. כמובן שלא ויתרנו על המבורגר נוסף של פרגבורגר.

שכרנו רכב ב-AVIS עבור היומיים הקרובים ; נינה גילתה שהיא לא תוכל לנהוג עליו כי ביטוח לגיל צעיר עולה הרבה יותר. היא כמובן החליטה שרק גלעד ינהג עליו, בטענה שאם אני אנהג - זה יהיה לאט מדי. לא היה לי כח או רצון בכלל להיכנס איתה לעימות על זה (ובכל מקרה את הלקח היא למדה למחרת).

בסביבות הצהריים עזבנו את קווינסטאון ויצאנו אל עבר עיירה נידחת על החוף המערבי של האי הדרומי - פְרַנְץ ג'וֹזֶף (Franz Josef). אם היינו יודעים כמה ארוכה תהיה הנסיעה, היינו יוצאים הרבה יותר מוקדם. המרחק לא נראה גדול על המפה, אבל הפיתולים של הכביש והשטח הבעייתי הובילו לנסיעה במהירות נמוכה.

באמצע הדרך, עצרנו בעיירה הַאַסְט (Haast) בשביל התרעננות. הערב כבר הגיע, ואנשים בעיירה אמרו לנו שעד פרנץ ג'וזף מצפות לנו עוד 4 שעות של נסיעה. זה לא היה ממש מדויק בגלל המהירות המטורפת שגלעד נהג בה בחוף המערבי: נינה ישבה לידו ועודדה בו להאיץ ולהאיץ. בינתיים, השמש שקעה בים טסמן וכל החרקים הליליים התחילו להתנגש בשמשה הקדמית שלנו. מדי פעם גם ראינו אופוסום דרוס בצד הדרך. 

בסביבות 22:30 הגענו אל אכסניית התולעים הזוהרות בעיירה פרנץ ג'וזף. העובדים הנחמדים שם השאירו לנו בקבלה מעטפה עם המפתח לחדר, וסיכמנו איתם שנשלם למחרת. למרות שהגענו מאוחר, הצלחנו להבחין שמדובר באכסניה מצוינת - אבל לא נהנה ממנה הרבה, כי מחר כבר נעזוב.

21.02.2010

קרחון פרנץ ג'וזף

במהלך הטיול התלבטתי רבות איזה סוג סיור כדאי לקחת בפרנץ ג'וזף. גלעד שכנע אותי בסופו של דבר לקחת את הסיור היקר ביותר, שכולל טיסה במסוק מהעיירה ונחיתה על הקרחון. לנינה לא הייתה שום התלבטות: היא נשארה בעיירה בגלל אותו חוסר-ניהול-כלכלי-נכון שכבר הזכרתי וחזרה על המשפט: "אני כבר ראיתי קרחונים באירופה".

אז ככה מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במסוק: טסנו מהעיירה דרך שני רכסי הרים ביניהם זורם לו באיטיות קרחון פרנץ ג'וזף.

יא! מסוק!

עם הנחיתה על הקרחון, המדריך דמוי-ההוביט ביקש מהקבוצה ללבוש את המסמרים על נעלי ההליכה שלנו. קצת הצטערתי שהבאתי את הנעליים האישיות שלי ולא לקחתי זוג מחברת הטיולים: המסמרים כל הזמן נפלו לי מהן והקשו עלי בהליכה.

ה"ההוביט" החביב הוביל אותנו בסיור של כשעתיים בקרחון הגדול. בחוף המערבי של ניו זילנד קיים עוד קרחון מתויר נוסף - קרחון פוקס (Fox), אבל קרחון פרנץ ג'וזף הוא הגדול והמתויר יותר. 

בקרחון פרנץ ג'וזף

צועד על הקרחון

את ההליכה על הקרחון אפשר להשוות לצעידה על נחל סוער שקפא לפתע - וגליו עומדים במקומם. המדריך חצב לנו מדרגות בקרח, הוביל אותנו במערות קרח בגווני לבן עד כחול - ולבסוף הגיע המסוק לאסוף אותנו בחזרה אל העיירה.

מחכה למסוק

בחזרה לכרייסטצ'רץ'

עזבנו את פרנץ ג'וזף וכעת ציפתה לנו נסיעה ארוכה אל כרייסטצ'רץ'. רגלו של גלעד לא ירדה מדוושת הגז - שוב בעידודה של נינה. לא הבנתי למה הם כל כך ממהרים להגיע לשם - במיוחד כשיש להם יותר משבוע להעביר בעיר המשעממת הזאת. בינתיים הרשתי לעצמי לנמנם במושב האחורי של הרכב.

התעוררתי כשגלעד האט לפתע את הרכב וירד לשולי הכביש, ואז שמעתי את נינה אומרת "אוֹ-אוֹ". כשסובבתי את הראש, ראיתי שוטר מתקרב אל הרכב ; דווקא באחד הכבישים הנידחים של ניו זילנד המתין לנו שוטר עם מצלמת מהירות. התברר שגלעד נסע במהירות של 137 קמ"ש בכביש של עד 100. השוטר הסביר לגלעד שאם הוא היה עובר את ה-140 קמ"ש, אז הוא היה צריך לשלול לו את הרישיון הבינלאומי. במקום שלילה, גלעד קיבל דו"ח מהירות של 400 דולרים ניו-זילנדים - מעל 1000 ש"ח. כשהמשכנו בדרך, נינה כבר אמרה לגלעד לא לשלם את הדו"ח - אלא אם ישלחו אליו מכתב לארץ. 

מנקודה זו גלעד המשיך במהירות של פחות מ-100 קמ"ש והמשכנו לאורך החוף המערבי עד העיירה הוֹקִיטִיקָה (Hokitika). בעיירה פנינו אל כביש 73 המוביל דרך ההרים אל החוף המזרחי של האי הדרומי. עצרנו בכמה עיירות להפסקת מנוחה: אחת מהעיירות הללו הייתה סְפְּרִינְגְפִילִד (Springfield), כשם העיר שבה גרים הסימפסונים - וזו כנראה הסיבה להימצאותו של פסל בצורת סופגניה ורודה וגדולה, כמו אלו שהומר אוהב.

הדונאט של הומר

בערב הגענו אל כרייסטצ'רץ' - אל אכסניית הוואגאבונד, בה קיבלנו להפתעתנו חדר משודרג עם מקלחת, סלון ומטבח פרטיים.

22.02.2010

היומיים הקרובים הוקדשו לסידורים אחרונים בניו זילנד. היום עברנו בחנות כלבו כדי לחפש בגדים, אבל גיליתי שגם המידה הקטנה ביותר שלהם היא עדיין גדולה עבורי. 

יצאתי עם גלעד למרכז העיר כדי להחזיר את הרכב ל-AVIS. בדרך חזרה אל האכסניה הספקתי לסגור את חשבון הבנק שלי ב-BNZ, הסתפרתי לקראת הטיול באוסטרליה, קניתי את הסאבוויי האחרון שלי פה (עם הנקודות שצברתי) ורכשתי קופסא למשלוח האחרון למחר.

בערב הלכתי לקנות כמה מזכרות כדי למלא את התיבה האחרונה שאשלח מניו זילנד.

23.02.2010

המשקל שאני סוחב ממשיך לרדת: גיליתי שאיבדתי את מגבת הרחצה שלי וגם שלחתי הביתה תיבה במשקל של כ-10 קילוגרמים. בנוסף, גם שק השינה המעאפן שלי לא ימשיך איתי לאוסטרליה, אחרי שהוא לא הוכיח את עצמו במילפורד.

בעיר עצמה אין מה לעשות ; וגם לא ממש אהבתי את כרייסטצ'רץ' בפעם הקודמת. היום עבר במנוחה ובתקווה שאליאן, שותפתי לטיול באוסטרליה, כבר נחתה בסידני והגיעה בשלום לאכסנייה שהזמנתי עבורנו. 

בסיבוב הפרידה שלי ממרכז כרייסטצ'רץ' זכיתי לראות את המטיף המפורסם שעומד רבות בכיכר המרכזית. לא זכור לי יותר מדי על מה הוא דיבר, אלא בעיקר שהוא נראה כאילו הוא יצא מסדרת סרטי "שר הטבעות" עם המראה הגנדלפי שלו.

גנדלף!

ניו זילנד הייתה מדהימה: עם כל האגוצנטריות של נינה והביטול-העצמי של גלעד לפניה, נהנתי מהטיול עצמו. הנופים היו עוצרי נשימה והמקומיים תמיד עזרו לנו בחיוך מלווה ב-"no worries". עכשיו כל מה שנותר הוא להיפרד לשלום מארץ הענן-הלבן-הארוך ולטוס אל עבר חלקו השני של הטיול: אוסטרליה.

יום 59: ממילפורד לקווינסטאון

19.02.2010

אל נקודת זבובי החול

ביומו האחרון של טרק מילפורד ציפתה לנו ההליכה הארוכה ביותר: 18 קילומטרים, כשהפעם היינו חייבים לסיים אותם בזמן שנקבע מראש, כדי לא לפספס את המעבורת שחיכתה לנו בקצה הטרק. למזלנו, היום כלל ברובו הליכה מישורית עם מסלולים צדדים קצרים. נקודת הסיום של הטרק נקראת על שם זבובי החול המפורסמים של פיורדלנד - סֶנְדְפְלַיי פּוֹיְנְט (Sandfly Point).

ההליכה עברה ליד הרבה אגמים, מפלים ונופים ירוקים. הגענו בין היתר אל מפל מֶקְ'קֵיי (MacKay) - שאינו גדול במיוחד, אך ללא ספק המפל היפה ביותר שראיתי בניו זילנד. הוא נראה כאילו הוא נגזר מתוך ספר פנטזיה: המפל נופל במספר מדרגות של סלעים ירוקים ומסתיים בבריכה קטנה וכחולה. חלק מהמטיילים החליטו לטבול בבריכה, אבל אנחנו ויתרנו עליה מקוצר זמן וקור איום של המים.

מפל מק'קיי

המשכנו עוד כמה שעות בהליכה הארוכה, ועצרנו מספר פעמים למתיחות שרירי הרגליים, אכילה וכמובן - צילום. בשלב מסוים כבר איבדנו את מניין הגשרים התלויים שחצינו בטרק הזה.

נוף מגשר תלוי

על אחד מהגשרים התלויים

נקודת הסיום הגיעה מעט לאחר עמוד המסמן 33 מיילים (שזה מעט מפתיע, כי עד עכשיו הסימונים היו בקילומטרים). כמובטח - המקום היה מלא בזבובי חול, שתכשיר ההגנה נגדם לא עזר ב-100%. היינו צריכים להמתין שם עד שתגיע המעבורת שתיקח אותנו אל העיירה הנקראת על שם הפיורד "מיצר מילפורד" (Milford Sounds). כבר מכאן יכולתי להתרשם מהפיורד היפהפה.

מבט על פיורד מילפורד מנקודת זבובי החול

בחזרה לקווינסטאון

עלינו על המעבורת של השעה 14:00 בסאנדפליי פונט, ומשם שטנו במשך כעשרים דקות בתוך הפיורד אל עבר המזח שבעיירה. השייט הקצר נתן לנו זויות מבט חדשות על הפיורד, כפרידה מחבל הארץ פיורדלנד.

במילפורד סאונד חיכה לנו אוטובוס אל טי-אנו. כשהגענו אל טי-אנו, נינה חיכתה לנו עם החוויות שעברו עליה בימים האחרונים עם ההולנדי וחבורת ישראלים. היא די פיצתה על זה שלא שמענו ממנה בימים האחרונים - עם דיבור שפשוט לא נפסק.

לא נשארנו בטי-אנו הלילה, אלא עלינו אל אוטובוס לכיוון קווינסטאון - שם עדיין חיכה לנו רוב הציוד שלנו בלוקר של האכסניה. בקווינסטאון הוצאנו את התיקים מהנעילה, נכנסנו אל החדר ואני מיהרתי להיכנס למקלחת אחרי ארבעה ימים.

ועכשיו, אחרי שסימתי "וי" גם על טרק מילפורד, נותר לי עוד "וי" אחד לסמן בניו זילנד - לראות את הקרחונים המפורסמים של החוף המערבי. משם אחזור לכרייסטצ'רץ' כדי לתפוס את הטיסה אל סידני בעוד ארבעה ימים.

יום 58: טרק מילפורד

18.02.2010

מעבר מקינון

הלילה האחרון עבר עם הרבה כאבים וסיוטים. הגשם לא פסק לגמרי אלא רק נחלש, ולכן עיכבנו את היציאה שלנו מהבקתה - בתקווה שיפסיק לטפטף. היום ציפתה לנו הליכה קצרה יותר - 14 ק"מ, אך היא כללה את הטיפוס הקשה ביותר של הטרק ואחריו ירידה של כמעט קילומטר בגובה.

בלעתי אקמול ומשכך כאבים ויצאתי עם גלעד אל תחילת הטיפוס לעבר מעבר מֶקִינוֹן (MacKinnon) הקרוי על שמו של האיש שגילה אותו. המעבר הזה הוא גם הנקודה הגבוהה ביותר של הטרק - 1154 מ'. ההליכה התחילה לאורך אגם מינטארו ואחריה התחיל הטיפוס של 400 המטרים אל הפסגה, כשאת מרביתו עברנו בערפל וגשם. לגלעד היה מעט קשה עם הטיפוס (למרות שאני זה עם הברך הכואבת...), אז מצאתי לו ענף גדול שישמש כמקל הליכה כמו של גנדלף ב"שר הטבעות". 

הטיפוס ארך כשעתיים ובסופו הגענו אל מעבר מקינון. מזג האוויר המעורפל החל להתבהר כשהגענו אל המעבר, ולפנינו נפרשו נופים עוצרי נשימה של הרים מושלגים ועמקים ירוקים - ללא ספק, הנוף היפה ביותר שנתקלתי בו בניו זילנד עד כה. 

מעבר מקינון

מפל סאתרלנד

מכאן התחילה הירידה הארוכה למטה והנופים רק הלכו והשתפרו. השמים כמעט התבהרו לחלוטין ויכולנו להתרשם מהיופי האינסופי של הטבע הפראי פה. הרגשתי כאילו אני מטייל בתוך גלויה.

בירידה למטה, עם מקל-גנדלף של גלעד

היופי האמיתי שם לא נתפס במצלמה

בגלל שגלעד התקשה עם הירידה למטה, לקח לנו 6 שעות להגיע אל בקתת קְווִינְטִין (Quintin) של הטיולים המודרכים. משם עוד ציפתה לנו הליכה לבקתה שלנו - אבל בינתיים נטשנו את התיקים בבקתת קווינטין ויצאנו למסלול צדדי אל המפל הגבוה ביותר בניו זילנד: מפל סַאתֶרְלֶנְד (Sutherland). גם פה ציפתה לנו הליכה לא קצרה עד בסיס המפל, ובסופו הוא נגלה לנו בכל תפארתו: המים נופלים מגובה של 580 מטרים. אי אפשר להתקרב יותר מדי אל בסיס המפל מבלי להירטב, בגלל הנתז שנגרם עקב גובה הנפילה (ולא רציתי להרוס את המצלמה שלי).

מפל סאתרלנד

חזרנו אל בקתת קווינטין, אספנו את התיקים ויצאנו אל עבר בקתת דַאמְפְּלִינְג (Dumpling). ההליכה היום נמשכה 10 שעות, ולא השאירה לנו זמן למנוחה לקראת היום האחרון של הטרק.

למרות כל הכאבים ברגליים וזבובי החול שהתחילו לבקר אותנו - זה היה היום הכי מדהים של הטיול עד היום.

יום 57: טרק מילפורד

17.02.2010

טרק מילפורד, היום השני

התעוררתי מרעש שעשו אנשים שהתחילו להתארגן בחדר: קצת בעייתי לחלוק את אותה בקתה עם עוד 19 איש. השינה לא עברה טוב: קשה לישון על משטח קשיח וגם שק השינה הזול שהבאתי מהארץ לא הוכיח את עצמו כנוח. אחרי שסיימנו להתארגן, יצאנו כמעט אחרונים מבקתת קלינטון אל עבר הבקתה השניה של הטרק - בקתת מִינְטַארוֹ (Mintaro). ציפתה לנו הליכה של 16.5 ק"מ במסלול מישורי יחסית עם נוף הררי ומיוער סביבנו. 

עצרנו מספר פעמים בדרך בשביל אוכל וצילומים. הנוף הכי מיוחד שראינו היום היה אגם קטן עם השתקפות מראה יפהפיה.

ביום השני

כמה שזה נשמע מתפנק, זה נוף "סתמי" שם

ליד אגם המראה

הגענו מוקדם אל הבקתה - ב-13:30. למרות ההליכה הפשוטה, הגעתי אל מינטארו עם כאבים איומים בברך ימין - כנראה מתנועה לא נכונה שעשיתי בתחילת היום. למזלי, לאחת מהמטיילות היו משככי כאבים והיא הביאה לי מספיק כדורים לימים הקרובים.

נרדמתי קצת בשעות אחר הצהריים כדי להרגיע את הכאבים, וכשהתעוררתי הצטרפתי למשחק קלפים עם גלעד ועוד כמה מטיילות. היה לנו כל כך כיף ושקט בלי הדיבורים של נינה ברקע! חלק מהמטיילים יצאו כבר היום לקטע מהדרך של היום הבא, ושבו אל הבקתה; אנחנו ויתרנו על הרעיון, למרות שהוא היה מפתה. הברך שלי בטח לא הייתה עומדת בזה.

בערב הגיע הריינג'ר התורן ולמרבה המזל הוא לא דיבר ארוכות כמו רוס מאמש. תחזית מזג האוויר למחר (היום היפה של הטרק) לא הייתה אופטימית: צפויים ממטרים פה ושם. מאוחר בלילה התחיל לרדת גשם חזק, ואנחנו הלכנו לישון בתפילה שהיום היפה של טרק מילפורד לא יהרס בגלל גשם וערפל.

ימים 55-56: טי-אנו ומילפורד

15.02.2010

ארץ הפיורדים

זה היה מאד מעצבן להתעורר לפני שש בבוקר בשביל אוטובוס, אבל היינו צריכים לנסוע אל טִי-אַנוֹ (Te Anau). הנסיעה מקווינסטאון נמשכה כשעתיים ובסופה הגענו אל העיירה הקטנה שיושבת בלב המחוז הנידח והיפה ביותר של ניו זילנד: פְיוֹרְדְלֶנְד (Fiordland). ארץ הפיורדים מכילה את הנופים הדרמטיים ביותר של מדינת האיים: מיצרים, אגמים כחולים והרים ירוקים. לא פלא שמקום זה כולל גם את הטרקים שנחשבים ליפים במדינה, ואחד מהם (מילפורד) נחשב לאחד הטרקים היפים בעולם.

הרחוב הראשי של טי-אנו מתפרס לאורך אגם הנושא את אותו השם. בצידו של האגם נמצאים, כמובן, הרים מיוערים, שבהם נמתח טרק מפורסם אחר - קֶפְּלֶר (Kepler). האכסניה שלנו פה הייתה Te Anau Lakefront Backpackers.

וזה מה שרואים כשיוצאים מהאכסניה

אחר הצהריים קנינו אוכל וציוד לטרק, ואוכל לנינה שנשארת בטי-אנו בארבעת הימים הקרובים. קניתי לה שתי ביצי קינדר - לא מתוך מחווה של שלום - אלא כדי שאוכל לנצל את הפלסטיק לאגירת מלח וחמאה למילפורד. 

משכנו מעמדת ה-DOC את הכרטיסים לכל ההסעות, ובחזרה בהוסטל השלמנו פאזל ביחד עם הולנדי צעיר, שנדלק על נינה. היא כבר תצטרף אליו מחר בבוקר לטיול במיצרי מילפורד בזמן שאנחנו נתארגן ליציאה לטרק.

16.02.2010

הכנות אחרונות

התיק והציוד בתוכו כבר מוכנים, וגם כל הכרטיסים. נשאר לנו לקנות הבוקר רק ארוחת ערב טובה ליום הראשון של הטרק. ידענו שבימים הבאים נאכל בעיקר מנות חמות ואורז, ולכן החלטנו לפנק את עצמנו במשהו טוב לערב הראשון. נינה כבר עזבה בבוקר לטיול במיצרי מילפורד, ואנחנו הסתובבנו במרכז העיר כדי לחפש ארוחה. לקחתי לי כריך סאבוויי מלא בבשר.

אל תחילת הטרק

בשעה 13:00 התייצבנו בנקודת האיסוף במרכז ה-DOC של טי-אנו. שם פגשנו חלק מהאנשים שאיתם נחלוק את הימים הקרובים. ביניהם היו זוג גרמנים שחי בניו זילנד והספיק לעשות כמעט כל טרק אפשרי במדינה - כולל פעמיים את הטרק הארוך של הטונגרירו. 

אל נקודת האיסוף

מכאן אסף אותנו אוטובוס אל טִי-אַנוֹ דַאוּנְס (Te Anau Downs) - עיירה קטנה שממנה יוצאת המעבורת אל עבר תחילת הטרק בנקודת גְלֵייד הַאוּס (Glade House). בחרנו לקחת את המעבורת המאוחרת של היום מאחר וציפתה לנו הליכה קצרה בלבד ביום הראשון של הטרק. החלטנו שאין לנו שום סיבה להגיע מוקדם אל הבקתה ולהשתעמם עד הערב. השייט מטי-אנו דאונס היה מקסים וכבר נתן לנו טעימה ראשונה מהנוף שהולך ללוות אותנו בימים הקרובים. 

בשייט

עם ההגעה לגלייד האוס, טיהרנו את סוליות הנעליים שלנו בגיגית עם חומר מחטא. מאד מקפידים כאן על מניעת פלישה של מינים זרים לאיזור - יותר מבכל מקום אחר בניו זילנד. את פנינו קידם שלט של ה-DOC המכריז על תחילת מסלול המילפורד - 53.5 קילומטרים בסך הכל.

היום הראשון: אל בקתת קלינטון

היום ציפתה לנו צעידה של שעה וחצי בלבד. לאחר כעשרים דקות אל הליכה, נפרדנו מקבוצת האנשים ששילמה יותר כסף מאיתנו ונשארה ללון בגלייד האוס. הסביבה שעברנו בה הייתה סביבה לחה או - wetlands: איזור מיוער מאד עם הרבה מינים רגישים של צמחים ובעלי-חיים.

מנופי היום הראשון

עם ההגעה לבקתת קלינטון (Clinton Hut) פגשנו את כל השותפים שלנו למסע לימים הקרובים. הופתעתי לגלות שקיים עַם נוסף שמטייל, פרט לגרמנים: היו איתנו הרבה אמריקאים, שנוכחותם נעדרה כמעט לחלוטין בשאר חלקי ניו זילנד. 

כששלפנו מהתרמילים את ארוחות הערב שלנו, כולם מאד התלהבו וקינאו ; הם היו עסוקים בבישול אורז או חימום מנות שהגיעו בצורת אבקה, בזמן שאנחנו נהננו מאוכל טרי.

הריינג'ר רוס

לכל בקתה בטרק יש את פקח השמורה שלה - הריינג'ר. בבקתת קלינטון זה היה רוס - אדם מבוגר שאוהב לדבר. והרבה. הוא לקח את כל מי שרצה לסיור-רשות בסביבה, ואחר כך ציפתה לנו בערב שיחת חובה נוספת על הסביבה, הפאונה והפלורה שלה ועל עיקרי המסלול מחר. רוס החליט קצת להרחיב בדבריו ותיאר לנו גם את כל שלושת הימים הבאים של הטרק, דיבר בלי הפסקה על הציפורים של פיורדלנד ואף דאג לחקות כל אחת ואחת מהן.

כשהחשיך יצאנו גלעד, אני ועוד כמה אמריקאים אל גומחת תולעים זוהרות סמוכה לבקתה. ההליכה ביער החשוך הוסיפה עוד תחושת מסתוריות למקום הנפלא הזה, וגומחת התולעים הקטנה הייתה מרהיבה: אמנם לא היו שם תולעים בכמות של מערות וואיטומו, אבל פה הצלחנו להתקרב אליהן עד מרחק נגיעה.