יום 46: דנידין וחצי האי אוטאגו

06.02.2010

מוזיאון אוטאגו

הבוקר הגענו אל המוזיאון המפורסם של דנידין - מוזיאון אוטאגו (Otago). הוא נקרא על שם חבל הארץ בו נמצאת דנידין. המוזיאון נחמד ומכיל מגוון של תצוגות: החל מבעלי חיים, דרך דגמי ספינות של המתיישבים הלבנים ועד התרבות של השבטים המאורים מאיזור זה של המדינה. לא טיילנו הרבה במוזיאון, בגלל שמישהי מאיתנו (בלי לנקוב בשמות) טענה באמצע הביקור שהיא קיבלה מחזור. אז היינו צריכים לקצר את הטיול ולחזור לאכסניה בשביל טמפונים.

שלד של לוויתן זרע במוזיאון אוטאגו

בדרך חזרה לאכסניה עברנו באחד הרחובות המפורסמים של דנידין - רחוב בולדווין (Baldwin). הוא מפורסם בכך שהוא רחוב המגורים הכי תלול בעולם. הצטלמנו בחלקו התחתון של הרחוב וויתרנו על הרעיון לנסוע בו: לא הייתי בטוח שהרכב המקרטע שלנו יעמוד בזה.

רחוב בולדווין

סיור בעלי חיים (כושל)

לאחר ארוחת צהריים ושנ"צ באכסניה, יצאנו לסיור בחצי האי הסמוך לדנידין - גם הוא נקרא אוֹטָאגוֹ. חצי האי מפורסם בחיות הבר הרבות שבו: אלבטרוסים, כלבי ים, אריות ים וגם זן ייחודי של פינגווינים. כשהגענו אל מושבת הפינגווינים, התברר שרק הירידה למטה ברגל אורכת כ-40 דקות. התחלתי לרדת למטה, ואז כשהסתובבתי ראיתי שנינה וגלעד תקועים במקום. פתאום לנינה התחשק לצלם את גלעד יושב על הדשא למשך 20 דקות ; אני הרגשתי שהיא בכוונה לא ממשיכה לרדת למטה כי היא לא מעוניינת לראות את הפינגווינים. לא הראתי לה שאני מעוצבן, אלא פשוט הודעתי לה שמחר אני מתכוון לקחת סיור מאורגן לחצי האי, שבו ייקחו אותי בדיוק לאתרי הצפיה בחיות. גלעד בהתחלה עוד הראה נכונות להצטרף אלי לסיור המאורגן, אך ברגע שהוא נתקל במבטה העצבני של נינה, הוא כרגיל - חזר בו.

וכך - החיה המעניינת ביותר שראינו היום סיור בעלי-החיים הכושל הזה, הייתה כבשה. מאד מקורי.

מנופי חצי האי אוטאגו

בניין הרכבת של דנידין

כשחזרנו אל העיר, עצרנו לצלם את בניין הרכבת של דנידין. לפי מה שקראנו, הבניין הזה הוא המבנה השני המצולם ביותר בחצי הכדור הדרומי (אחרי בית האופרה של סידני). אין לי מושג אם הקביעה הזו נכונה או איך הגיעו אליה, אבל גם אנחנו הצטרפנו לסטטיסטיקה וצילמנו את הבניין. הוא בהחלט יפהפה עם התאורה הלילית שלו.

בניין הרכבת של דנידין

ימים 44-45: דנידין

04.02.2010

אל דנידין

בבוקר נפרדנו מכרייסטצ'רץ' ומאכסניית ואגאבונד המדהימה - ועלינו על כביש מס' 1 אל דַנִידִין (Dunedin). הנסיעה ארכה כשש שעות כשבמהלכה עצרנו מספר פעמים למנוחה וגם הספקנו לאסוף טרמפיסט בחלק מהדרך.

בדנידין הגענו להוסטל ברחוב אֶלְם - Elm Lodge, שאמנם לא כלל את פרדי קרוגר, אבל גם לא הגיע לרמתם של הואגאבונד או "הקיווי הצוחק" של מוטואקה. 

אחרי שהתמקמנו באכסניה התחלנו לעשות בוקינג לכל הימים הקרובים: נראה שיש הרבה מה לראות בדנידין וסביבתה. קיבלתי גם תשובה באי-מייל מאליאן, כדי שאקבע לנו אכסניה לימים הראשונים בסידני. היא מאד רצתה את אכסניית Maze, ולי לא ממש היה משנה המקום - כל עוד הוא מרכזי. קבעתי לה לילה אחד יותר ממני, מאחר והיא מגיעה יום לפניי לסידני. 

לא הספקנו לטייל היום הרבה בדנידין ; בעיקר שמנו לב לרחובות התלולים שלה ושמחנו שהרכב שלנו הצליח לטפס בהם.

05.02.2010

מפעל השוקולד

היום בבוקר קרה משהו מאד מוזר: נינה התעוררה ראשונה, ואפילו העירה אותי ואת גלעד. היינו המומים. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו אל העיר כדי לבקר בשוק מקומי במרכז בצורת מתומן, וגם מכאן שמו: Octagon. 

לאחר הביקור הקצר בשוק נסענו אל מפעל השוקולד המפורסם של דנידין - של חברת Cadbury. הכניסה אל המפעל עצמו היא רק במסגרת סיור מודרך ; היינו צריכים לנעול את כל הציוד בלוקרים, ולכן לא צילמנו בסיור הזה. המדריך פה אמנם לא היה ווילי ואנקה, אבל הוא כן חילק לנו שוקולדים והראה לנו מפל שוקולד נוזלי. המפל הנוזלי הוא בעיקר אטרקציה לתיירים: הם לא משתמשים בשוקולד הזה, מחליפים אותו פעם בכמה חודשים ונותנים כמאכל לחזירים.

לאחר הסיור במפעל השוקולד נסענו ל-iSite - מוקד תיירות בו קבענו לי ולגלעד את מונית המים אל תחילת הטרק המילפורד.

מבשלת בירה

נסענו לסיור נוסף בדנידין - הפעם במבשלת הבירה של חברת Speight's, שמייצרת את הבירה המפורסמת ביותר באי הדרומי. היה לנו מדריך מבוגר, שכנראה לקח משהו - רק זה מסביר את האנרגיות המטורפות שהיו לו. הוא העביר אותנו בכל המפעל, וסיימנו בטעימות של חלק מהבירות בסופו.

במבשלת הבירה של ספייט'ס

דנידין, בניגוד לכרייסטצ'רץ' - נראית לי כאחלה עיר. בערב שותפיי לטיול יצאו לחפש מסיבת סלסה ; כשהם חזרו הם סיפרו לי, שהם בטעות פנו לרחוב חד סיטרי נגד כיוון התנועה ושוטר עצר אותם. למזלם, הם לא קיבלו דו"ח תנועה מכיוון והשוטר הבין שהם תיירים. הפעם הם יצאו בזול. 

ימים 42-43: כרייסטצ'רץ'

02.02.2010

האכסניה השנייה בכרייסטצ'רץ'

השכם בבוקר הלכתי אל מרפאה במרכז העיר כדי להיפגש עם ד"ר אלן. הוא בדק את האוזן הימנית שלי ואמר שהרחשים אינם תוצאה מחור בעור התוף או סתימה. שמחתי להתספק רק במשאף לאף וחזרתי אל האכסניה.

מצאתי שם את נינה וגלעד מוכנים למעבר לאכסניה השנייה שלנו בעיר: באכסניה הנוכחית כבר היה בוקינג מלא להיום, ולכן מצאנו את אכסניית הוַאגַאבּוֹנְד (Vagabond). התברר שזו אכסניה מעולה ואחת מהטובות ביותר מאלה שהתארחנו בהן (אולי באותה רמה כמו זו של מוטואקה). 

סיור פיוס

מכאן יצאנו ברכב לסיור שנינה ארגנה והגדירה אותו כ"הפתעה": היא סירבה לספר לנו לאן אנחנו נוסעים. בימים הקודמים היא הסתובבה עם נטליה ומשפחתה והכירה איזורים מתוירים פחות בסביבת כרייסטצ'רץ'. התחלנו בגן החיות "חווית הקיווי" - שם הצלחתי לראות בתצוגה מיוחדת קיווי ממרחק מטר בודד. זה היה מדהים, למרות שמדובר בעוף מכוער למדי. פרט לקיווים, היו הרבה חיות חווה, כמה בעלי חיים אוסטרליים וגם טווסים יפהפיים.

טווס - הרי את הקיווי אסור לצלם

מגן החיות המשכנו בכביש שנראה לי מאד מוכר: התחלתי להבין שהיא לוקחת אותנו אל האיזור בו טיילתי שלשום, ביום המריבה. עצרנו מתחת לגונדולה לתצפית על הנוף, ואני שתקתי ולא ציינתי שכבר הייתי פה. מכאן המשכנו אל מספר שכונות יוקרה שנמצאות בפרברי כרייסטצ'רץ' וביקרנו במערה שמובילה אל חוף הים. הסיור היה נחמד, והודתי לנינה בסופו על ההפתעה שהיא ארגנה לנו. אני מאד שמח שהמריבה בינינו שככה ; זה אמנם לא משנה את הדעה השלילית שלי עליה, אבל טוב שהיא מראה שגם היא רוצה פיוס ושקט.

בערב באכסניה פגשנו בחור צרפתי בשם פביאן ; כשנינה שבה מעוד סט צילומים בעירום, הזמנו אותו להצטרף אלינו למחרת לטיול לאקרואה.

03.02.2010

חצי האי בנקס

קמתי מוקדם כדי להשיג לנו חלק מהלחם האפוי שמחלקים באכסניית ואגאבונד. עוד לפני שנינה וגלעד התעוררו הספקתי לוודא שפביאן אכן מצטרף אלינו היום. 

יצאנו היום לטיול בחצי האי בֵּנְקְס (Banks) ואל העיר הגדולה בו - אַקָארוֹאָה (Akaroa). חצי האי נוצר בעבר מהתפרצות געשית, וכיום הוא נראה מהלווין כגלגל שיניים מחורץ. את המפרצים באותם "חריצים" של גלגל השיניים, מאכלסים כלבי ים ודולפינים רבים. במאות האחרונות הגיעו הנה גם יצורים אחרים: הצרפתים הקימו פה מושבה, שממנה הם תכננו להשתלט על האי הדרומי. אם התוכנית הייתה יוצאת אל הפועל, ניו זילנד הייתה יכולה להיות היום מורכבת משתי מדינות נפרדות או להיות מדינה דו-שפתית כמו קנדה. למרבה המזל, הבריטים הספיקו לסלק מפה את הכוחות הצרפתיים, ובאקארואה נשארו רק האווירה הצרפתית, שמות הרחובות ודגל צרפת שמתנוסס בגאון.

הנמל של אקרואה

אקרואה היא בעיקר עיירה שלווה שמשמשת נקודת מוצא להפלגות באיזור. אנחנו רק טיילנו בטיילת המקסימה שלה כדי לספוג את האווירה השלווה. בדרך חזרה עצרנו במספר נקודות בדרך כדי לקנות פירות וגבינת גאודה בחוות מקומיות. 

וזהו, השבוע בכרייסטצ'רץ' נגמר ; עוד נחזור אליה בסוף הטיול כדי לטוס מפה לאוסטרליה. אני טס שבוע לפני נינה וגלעד, ואני בעיקר מאושר מזה שלא אצטרך למרוח את הזמן פה לעוד שבוע שלם. אישית, אני חושב שכרייסטצ'רץ' וסביבתה ממצים את עצמם תוך 4-5 ימים ואין צורך להישאר פה מעבר לכך.

יום 41: כרייסטצ'רץ'

01.02.2010

ההחלטה

הרוחות קצת נרגעו היום. חשבתי הרבה בלילה האם להיפרד מנינה וגלעד ולהמשיך לטייל לבד בניו זילנד. הגעתי למסקנה שפרידה מהם בשלב זה לא תהייה כל כך חכמה: ראשית, בכל מקרה אפגוש אותם בטִי-אַנוֹ לקראת טרק המילפורד, שאני וגלעד מתכננים לעשות ביחד. שנית, זה מאד יסבך את המכירה של הרכב: אני חייב לציין שאני לא יכול לסמוך על נינה על כך שאקבל באמת שליש מסכום המכירה של הרכב. גם מבחינת הציוד שאיתי, אני עדיין לא מאורגן מבחינת האריזות כדי שאוכל לסחוב את הכל לבד. אז החלטתי להישאר איתם: אם נינה תמשיך להתנהג באותה הדרך - אצא לסיורים עצמאיים כמו זה מאתמול. נשארו לי שלושה שבועות בניו זילנד ואני מתכוון להנות מהם, גם אם אטייל עם נינה.

המרכז האנטארקטי

היום נסענו בשעה טובה אל המרכז האנטארקטי של כרייסטצ'רץ': Antarctic Centre. 

המרכז האנטארקטי

החוויות העיקריות בו הן צפייה בפינגווינים קטנים ונסיעה ברכב אמפיבי שפותח בשבדיה - Hägglund, שנוסע כמעט בכל סביבה אפשרית: עליות, ירידות, קרח ומים. חגורות הבטיחות בו הן מאד חיוניות ; בלעדיהן אף אחד מאיתנו לא היה נשאר במקומו בזמן הנסיעה.

רכב האגלונד אמפיבי

בתוך המרכז נכנסנו אל חדר בו נושבת רוח בטמפרטורה של 8 מעלות מתחת לאפס. המקום מספק מעילים לתיירים לפני הכניסה לחדר, אבל בקור כזה - החימום הזה ממש לא מספיק.
הוא אמנם גדול יותר מהאקווריום של קלי טארלטון באוקלנד, אבל המרכז האנטארקטי מיצה את עצמו הרבה יותר מהר. אולי למשפחות עם ילדים יש הרבה פעילויות שם, אבל אנחנו סיימנו את הסיור בו בפחות משעתיים - כשהחוויות כאן לא הצדיקו את מחיר הכניסה הגבוה.

כן אומרים "איכס" על אוכל

בשעות אחר הצהריים הספקתי לקבוע תור לרופא למחר. מאז הצניחה החופשית בטאופו לפני מספר שבועות - אני שומע בלילה את הדופק באוזן הימנית שלי. קיוויתי שזה יעבור מעצמו, אבל זה המשיך עד עכשיו, אז קבעתי בעצתה של אמא תור לרופא מקומי.

שאר היום עבר באינטרנט וארוחת שחיתות באכסניה. גלעד ואני הסכמנו לטעום מהשרימפסים שנינה קנתה, וזה היה אחד מהדברים הדוחים ביותר שטעמתי בחיי. כנראה שהחושים שלי לא משקרים: מה שנראה מגעיל ומריח רקוב, הוא כנראה גם בעל טעם דוחה. בערב השלמתי שעות שינה באכסניה, בזמן שנינה יצאה להצטלם בעירום אצל האב החורג של נטליה, שהוא צלם במקצועו. העיקר שהיה לי ולגלעד ערב שקט בלי הרבה חפירות.

יום 40: כרייסטצ'רץ'

31.01.2010

פיצוץ של בוקר

היום זה קרה: פעמיים ; המריבה הגדולה שלי עם נינה. גלעד הצליח להישאר מחוץ לזה, למרות שהיא ניסתה למשוך אותו לתוך הסערה.
התעוררתי יחסית מאוחר - 9:30 וחיכיתי מלא זמן עד שאחד מהם יתעורר. גלעד התעורר שעתיים אחריי והתחלנו לתכנן מה לעשות היום. לשנינו היה ברור שהביקור במרכז האנטארקטי לא ייצא לפועל בגלל השעה - אז בנינו תוכניות אחרות: נסיעה אל הרכבל של כרייסטצ'רץ'.

נינה התעוררה שעה מאוחר יותר ומיד שינתה את כל התוכניות כדי שיתאימו ללוח הזמנים שלה. הרגע ששבר אותי היה בו היא העזה לתכנן את היום שלי ואמרה שאגיע אל הרכבל פעמיים: פעם בעצמי ואחר כך עם גלעד, כי לו היא תכננה משהו אחר בזמן שהיא מגדירה בטיפשותה "בוקר". מיותר לציין שגלעד הסכים עם כל מילה שלה -  אבל אני לא: ברגע שהיא התחילה לשנות את התוכניות האישיות שלי, הודעתי לה שזה פשוט לא יקרה. היא טענה שאני מתנהג לגלעד כמו לזבל, אולי במטרה להסית אותו נגדי או לעורר בי רגשות אשם מיותרים. האבסורד הוא כמובן שהיא זו שמתנהגת אליו כמו זבל: הוא מתפקד כנושא הכלים שלה, מכין לה קפה בכל בוקר וגם מקבל ביקורות על הקפה.

במקום להיגרר למריבה קולנית, החלטתי שאני יוצא מיד מהאכסניה אל מרכז העיר. ידעתי שאם לא אעזוב ברגע זה, המריבה עלולה להתפתח לכך שאגיד לה במפורט בדיוק מה אני חושב עליה, ולא אחסוך במילים. אז במקום להפוך את המצב ליותר מלוכלך, יצאתי לטייל.

הגונדולה

הגעתי מהר אל מרכז כרייסטצ'רץ' ולקחתי קו אוטובוס אל העיירה הסמוכה לִיטֶלְטוֹן (Lyttleton) - עיירת נמל, שגם בה תכננתי לבקר היום. ירדתי באמצע הדרך, בתחנה הסמוכה לרכבל - שנקרא פה "גונדולה". עליתי ברכבל אל התצפית המשקיפה על איזור המפרץ שליד ליטלטון. העיירה עצמה נראתה מלמעלה כעיירת-נמל פשוטה, אז החלטתי לשנות את התוכנית ולא לבקר בה.

הנוף מהתצפית על ליטלטון

בזמן הסיור במתחם העליון של הגונדולה, הרהרתי רבות על המשך הטיול עם גלעד ונינה. אני מרגיש תקוע בכרייסטצ'רץ' והימים פה ממש מבוזבזים. אני יכול להמשיך בעצמי אל דרום האי, עד שאפגוש אותם שוב בטרק המילפורד. 

מהתצפית בחרתי לרדת ברגל דרך שביל ה-Crater Rim. זו בהחלט הייתה בחירה מעניינת יותר מאשר לרדת למטה בחזרה עם הרכבל. המסלול הראשון מסתיים ליד כביש בו יש אתר הנצחה לנשים חלוצות. ממנו המשכתי בשביל Bridle במורד הגבעה עד החניון התחתון של הרכבל.

הירידה למטה

פיצוץ של ערב

כששבתי אל האכסניה, נינה ואני ניסינו להתעלם מהמריבה של הבוקר. אפילו הצטרפתי אל גלעד שהסיע אותה לארוחת ערב בבית ההורים של נטליה. שם היא פגשה את ויקטור - מהגר ממוצא רוסי שהיא התכוונה להתחתן איתו כדי לקבל ויזה למדינה. פשוט לא הבנתי איך היא אפילו הסכימה לרעיון הזה, וזה רק הוכיח שוב עד כמה היא חסרת כבוד עצמי. בכל מקרה, אחרי הפגישה עם ויקטור - נינה ירדה לגמרי מרעיון החתונה.
מאוחר יותר יצאנו אל הקזינו של כרייסטצ'רץ', שהיה נחמד ולא יותר. אני הקצבתי לי סכום מאד קטן, בידיעה שמרבית הסיכויים הם שאאבד אותו (וצדקתי). נינה כמעט נכנסה למשחק פוקר; למרבה המזל, מה שעצר אותה היו דמי השתתפות בסך 50$. את כספה היא הוציאה בעיקר על המכונות והייתה בטוחה שהיא עומדת להרוויח.
כל היציאה איתה בערב לוותה בהערות עוקצניות מצידה של הכלבה. כשחזרנו אל ההוסטל ניסיתי לדבר איתה ולהסביר שאני נפגע מנימת הדיבור שלה אלי. היא מצידה החליטה להמשיך את המריבה של הבוקר ושוב אמרה שיצאתי אגואיסט בגלל שהלכתי לטייל בלי גלעד (כשבעצם היא זו שמנעה ממנו לצאת...). בסוף הדבר היחיד שהגענו עליו להסכמה היה העובדה שאנחנו לא מסכימים על שום דבר. שיתפתי אותה בלבטים לגבי המשך המסע שלי איתם והבטחתי ש"אשן" על זה בלילה ואגיע להחלטה סופית בבוקר.
מה שאני כן מבין, זה שנינה היא אדם איום ונורא ובעלת אחת מהפרעות האישיות הקשות שפגשתי בחיי. מכאן נכנסתי ללילה רווי מחשבות לגבי השבועות הבאים בניו זילנד.

יום 39: כרייסטצ'רץ'

30.01.2010

בעיות רכב

נינה וגלעד חזרו אחרי שנרדמתי, אבל מסתבר שזה היה יחסית מוקדם. גלעד סיפר לי בבוקר שהם הקדימו כי לנינה נשבר העקב של הנעל במועדון. זה כמובן לא גרם לה להתעורר מוקדם: היא התעוררה לקראת הצהריים. בינתיים אני וגלעד הלכנו למוסך כדי לגלות שהתיקונים של הרכב יעלו בסביבות 2000$. לאחר שנינה התעוררה וקיבלה את הקפה הקבוע שגלעד מכין לה, סיפרנו לה את החדשות לגבי הרכב האומלל שלנו. החלטנו ביחד שלא נתקן אותו ופשוט נפרסם מודעת מכירה באינטרנט, אפילו אם נצא בהפסד גדול.

מוזיאון חיל האוויר

נטליה הגיעה אחה"צ ואספה את נינה לעיסוקיהן. נסעתי עם גלעד למוזיאון חיל האוויר הניו זילנדי. היה לי קצת מוזר להיות שוב ליד לובשי מדים, כל כך מהר אחרי השחרור מהצבא. גם לא הבנתי מדוע ניו זילנד זקוקה לחיל אוויר... זאת אומרת, מי יתקוף אותם? איי פיג'י?! המוזיאון עצמו מאד יפה ונוח למבקרים: מוצגים בו הרבה מטוסים ישנים בהאנגר גדול ויש גם כמה תצוגות לא מובנות על "אופנה בזמן מלחמה" או "המשפחה בזמן מלחמה". כנראה שהיה להם הרבה חלל פנוי ולא הרבה מה להציג, בתור מדינה ששנים רבות לא היו מלחמות על אדמתה. 

מחוץ למוזיאון הונפו דגל ניו זילנד ליד דגל חיל האוויר הניו זילנדי: דגל בצבע תכלת שבקנטון שלו דגל בריטניה, ובמקום הצלב הדרומי - מופיע סמל חיל האוויר עם האותיות NZ. קיים גם סימן חלופי המופיע על המטוסים ובו יש צללית של ציפור קיווי אדומה בתוך עיגול לבן. לאוסטרליה קיים סמל דומה ובו מופיע קנגורו.

דגל חיל האוויר הניו זילנדי

סמוך למוזיאון: שוקל האם להתגייס בשנית

הגנים הבוטניים

משם המשכנו לעוד אטקרציה חינמית של כרייסטצ'רץ': הגנים הבוטניים. הם בנויים ממקבץ גנים יפהפה, כולל גן קקטוסים נחמד ופסל סביבתי בצורת ורד ענק, שמוקף בוורדים אמיתיים. בגנים יש גם פעמון ברזל שמוקדש לשלום עולמי, כשבבטון שמסביבו חרוטה המילה "שלום" בשפות רבות, כולל עברית.

בגנים הבוטניים

לקראת פיצוץ

חזרנו אל ההוסטל לארוחת צהריים מאוחרת ומשם המשכתי אל מרכז העיר כדי לגלוש קצת באינטרנט. בדרך חזרה כבר הרגשתי שמזג האוויר נהייה קריר - דבר שלא הייתי מורגל אליו בניו זילנד עד כה.

נטליה הגיעה בערב, ובמקום לצאת עם נינה וגלעד - נשארה לשבת איתנו באכסניה. כשיצא לי להכיר אותה קצת, קלטתי שהיא דומה בנקודות מסוימות לנינה, אבל יחסית יותר רגועה ונחמדה. נינה עצמה עצבנה אותי מאד בערב הזה, ורק העצימה אצלי את התפיסה של כמה שהיא תוצר רקוב של החברה המודרנית: אגוצנטרית וחסרת כבוד לאנשים אחרים (ופה אני משתמש במילים עדינות, כי הבלוג הזה הוא פומבי). אני מניח שטיול בניו זילנד היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח בלעדיה, ואני שמח שהיא לא המשיכה איתי לאוסטרליה.

(אבל מה שלא ידעתי, זה שהפיצוץ האמיתי ביני לבינה יגיע מחר).

ימים 37-38: כרייסטצ'רץ'

28.01.2010

אל כרייסטצרץ'

עזבנו בבוקר את קאיקורה ונסענו אל עבר העיר הגדולה ביותר באי הדרומי - כרייסטצ'רץ' (Christchurch). במהלך הנסיעה עקפנו את הרכב של שירה גל, וכשהבחנו בהן - עצרנו את שני הרכבים בצד. מאז לא נתקלתי בשתיהן בטיול, אבל גלעד טייל עם אחת מהן בהמשך הטיול שלו בתאילנד. 

אל כרייסטצ'רץ' הגענו בסביבות הצהריים, אל אכסניית Chester St. Backpackers. יש להם חתול חמוד ושמן וגם מתקן ברביקיו (שלא היה פעיל) בתוך חלק אחורי של מכונית. 

בתוך תא המטען נמצא הברביקיו

מרכז העיר

נינה מאד התרגשה לקראת הפגישה עם נטליה, החברה שירדה מהארץ. גלעד ואני שלפנו את המצלמות ותיעדנו את רגע הפגישה כמו צלמי פאפרצי מקצועיים. משם נטליה אספה את נינה לכמה שעות, ואני יצאתי עם גלעד למרכז העיר לסיבוב היכרות ואיתור של נקודות אסטרטגיות בעיר (דואר, בנק וסאבווי). 

הספקנו גם לראות את הקתדרלה של כרייסטצ'רץ' (זאת שנהרסה ברעידת האדמה בדיוק שנה אחרי הביקור שלי). ליד הקתדרלה יש פסל גדול ומודרני, שלא הבנתי מה משמעותו, אבל הוא האובייקט הכי בולט בכיכר המרכזית של העיר.

הקתדרלה של כרייסטצ'רץ'

מתחיל לבעבע 

כשנינה חזרה אל האכסניה, כבר היה לה תכנון סגור לכל הימים הקרובים. כלומר - לשלושתנו. גלעד כמובן הסכים לכל מילה, אבל אני לא מתכוון להצטרף לבילויים הליליים שלה. היום היא מתכננת על סלסה ומחר ילכו למועדון חשפנות בבעלותו של החבר של נטליה. היה לה קשה לעכל את העובדה שלא בא לי לצאת איתם בערב.

העצבים עליה התחילו לחזור לי: היא רק מרוכזת בעצמה ובתוכניות שלה בלבד. והיא תמיד צודקת: אסור להביע דעה אחרת משלה אחרי שהיא החליטה משהו. הבנתי שכרייסטצ'רץ' תהיה בשבילי אתגר מבחינת האיפוק. זו הייתה טעות מוחלטת לטייל עם נינה. ואם הייתי יודע מראש איך הימים הבאים ימשיכו, אולי כבר הייתי נפרד מהם באוקלנד.

29.01.2010

יום מבוזבז

קמתי מוקדם והשתעממתי. התכנון היה לטייל הבוקר במרכז העיר, אבל נינה התעוררה מאוחר והחליטה שזה לא מתאים לה. היינו צריכים לקחת את הרכב לבדיקה במוסך, ואני נסעתי לשם עם נינה בזמן שגלעד בישל ארוחת צהריים. 

לאחר הארוחה היא הייתה צריכה ארבע שעות להתארגנות לקראת היציאה של הערב (!) - זו לא פעם ראשונה שהיא מושכת אחר צהריים שלם על התארגנות ומבזבזת לנו יום טיול במסע הזה. הסיבה היום: אסור לה להחליק שיער מיד אחרי המקלחת, אלא היא צריכה לתת לו להתייבש לגמרי קודם. וכן, היא סחבה לטיול בניו זילנד מחליק שיער וכמה זוגות נעליים ליציאה - כולל עקבים.

בזמן שגלעד נשאר איתה באכסניה וחיכה שהשיער יתייבש, אני יצאתי ברגל אל מרכז העיר. עברתי בכמה חנויות מזכרות לסוג של סקר-מחירים, דיברתי קצת בסקייפ עם המשפחה כדי לפרוק תסכולים על כמה שנינה היא כלבה - וגם ראיתי מופע של להטוטן מקומי.

מופע בכיכר המרכזית

כשחזרתי לאכסניה, הם יצאו - ואני המשכתי לקרוא את "המקרה המוזר של הכלב..." ; העיקר שהיה לי ערב שקט מהחפירות של נינה. הם חזרו רק לאחר שנרדמתי.

יום 36: קאיקורה

27.01.2010

לוויתנים

בבוקר שטנו אל הצפייה בלוייתנים לחופי קאיקורה עם חברת Whale Watch. הדלת האחורית של האכסניה הובילה אותנו אל מסילת רכבת, שחצינו במהירות, ומשם הגענו אל משרדי החברה. ההפלגה יצאה מעט אחרי השעה 10 אל האוקיאנוס השקט. בהפלגות מסוג זה מבטיחים להחזיר לתיירים 90% מהמחיר במידה ולא מאתרים לוויתנים, ולכן הם מאד התאמצו כדי שנראה לפחות אחד.

הסירות של חברת Whale Watch

הלוויתנים שרואים בסיורים אלו הם לוויתני זרע (Sperm whales) ; מהתצפית בסירה רואים לרוב רק את הגיבנת שלהם ואת הזנב בעת צלילה. מראהו של הזנב הוא יפהפה וקצרצר, וצריך להתכונן מראש כדי להצליח לתפוס אותו בעדשת המצלמה. במקרים נדירים רואים גם לוייתן מזנק מהמים. כדי לראות את הלוייתן כולו כדאי לטוס מעל האוקיאנוס במסוק. את הלוויתן הראשון איתרנו במהירות וזכינו לראות אותו צולל.

זנב! זנב!

לקח לצוות הסירה הרבה זמן לאתר את הלוויתן השני, ועד אז הרבה מהנוסעים (כולל שלושתנו) קיבלו מחלת ים. נינה וגלעד סבלו די קשה מהטלטולים של האניה ועברו לחלקה האחורי כדי להרגיש פחות את הקפיצות. אני עוד הצלחתי לשרוד טיפה יותר, אבל בסוף גם מצאתי את עצמי יושב על הספסלים ומתפלל שלא להקיא. כדורים למחלת ים היו יכולים להיות רעיון טוב וחבל שהוא לא יושם פה.

אחרי שני לוייתנים וכמה ציפורים, הייתי די מאוכזב מהשייט בגלל מחלת הים.

ציפור ימית בקאיקורה

מחשבות על אוסטרליה

בהמשך היום הסתובבנו בקאיקורה, מנסים להתאושש מהשייט המטלטל. ביקרנו בסאבווי המקומי ונפגשנו על שירה וגל. נינה וגלעד הספיקו לקבוע לעצמם אכסניה לסידני, העיר הגדולה באוסטרליה (הם מגיעים לשם שבוע אחריי). אני שלחתי אי-מייל למי שאמורה להיות שותפתי לטיול שם - אליאן. היום גיליתי שאנחנו מגיעים לשם בדיוק בשבוע של פסטיבל המַארְדִי גְרָא, שמתפקד גם כמצעד הגאווה של סידני. זה אומר שהמלונות והאכסניות יהיו מלאים וכדאי להזמין מקום מראש. מכיוון ואליאן מטיילת בימים אלו במזרח הרחוק, לא ציפיתי לתשובה מייידית ממנה. 

את הערב השני והאחרון בקאיקורה העברנו שוב במשחק מונופול, ששוב הפריע לאורחים שבחדר לידינו לישון. מחר נצא אל עבר כרייסטצ'רץ' כדי לפגוש את נטליה, חברתה של נינה מהילדות. נינה מאד נרגשת מהפגישה הצפויה ואני קצת פחות. יותר מעניין אותי איך אעביר שבוע שלם בכרייסטצ'רץ'.

ימים 34-35: ממוטואקה לקאיקורה

25.01.2010

מוטואקה

לא קרה הרבה היום: נחנו באכסניה מבלי לצאת ממנה יותר מדי. בעיקר, הספקתי לדבר עם המשפחה בסקייפ, ושמחתי לגלות שהם השיגו מצלמה חדשה שגם פועלת. 

בין השעמום לבין הטבילה בג'קוזי של האכסניה, כיבסנו את הבגדים שהצטברו מאז הכביסה האחרונה ברוטורואה. בספירת המלאי גיליתי שאחת החולצות שלי חסרה וגם הג'ינס היחיד שלי. הבנתי ששכחתי אותם אצל משפחת "שופר" בפיקטון אז התקשרתי אליהם כדי לוודא שאוכל לאסוף מחר את הבגדים. לא שהיה אכפת לי כל כך מהחולצה הישנה, אבל להסתובב עוד שלושה חודשים בלי ג'ינס זה לא יהיה קל.

26.01.2010

קווין שרלוט

היה קצת מבאס לעזוב את אכסניית "הקיווי הצוחק", אבל שאר האי הדרומי מצפה לנו. היינו צריכים לעבור דרך פיקטון כדי לאסוף את הבגדים ששכחתי שם. בתחילת הדרך נסענו דרך נלסון, אבל כדי לקצר את הדרך המשכנו בדרך שונה מזו שהגענו בה: הכביש הנופי המשקיף על מיצרי קְווִין שַׁרְלוֹט (Queen Charlotte). הכביש אמנם מאד מפותל, אך הנסיעה בו שווה כל רגע. הנוף של הגבעות הירוקות עם הים הכחול נראה כאילו נלקח מתוך גלויה. עצרנו בדרך מספר פעמים בשביל תמונות.

מתוך הנסיעה בקווין שרלוט

הגענו לפיקטון די מהר, ואספתי ממשפחת "שופר" את הבגדים ששכחתי. טוב שהגעתי מוקדם, כי הם תכננו כבר לתרום את הג'ינס היחיד שהיה לי. מפה המשכנו בנסיעה אל היעד הבא: קַאיקוּרָה (Kaikoura). בחלק מהנסיעה נרדמתי במושב האחורי ברכב, וכשהתעוררתי הנוף היה שונה לגמרי.

קאיקורה

כל הירוק מסביב כאילו נעלם ופינה את מקומו לאדמה חשופה. זה היה מעט מוזר להיתקל בנוף כזה באי הדרומי של ניו זילנד. נסענו אל קאיקורה, עיירה שיושבת על חופו המזרחי של האי הדרומי ומפורסמת בבעלי החיים הסובבים אותה. בדרך עצרנו ליד מושבה של כלבי ים, ומחר אנו מתכננים לצאת לשייט בעקבות לוויתנים.

כלב ים סמוך לקאיקורה

האכסנייה שלנו פה היא אכסניית Sunshine שמנוהלת ע"י מארק ואשתו אסנת - ישראלית לשעבר. בעיירה עצמה אין הרבה מה לעשות, והעברנו את הזמן בה כדי לקבוע שייט למחר, לגלוש באינטרנט ולאכול. בערב השתלטנו על המונופול של האכסניה ושיחקנו בחדר. האורחים שבחדר הסמוך לנו הגיעו להתלונן פעמיים שמשחק המונופול שלנו רועש מדי... באמת, עד כמה משחק מונופול יכול להיות רועש?! כנראה שהכל היה "בזכות" הקירות הדקיקים של האכסניה והקוביה שהתגלגלה על לוח המשחק.

ימים 32-33: טרק אייבל טסמן

23.01.2010

התארגנות לטרק

אחרי התארגנות קצרה בבוקר יצאנו אל עבר חנות המטיילים של מוטואקה. נינה וגלעד שכרו שקי שינה, ושלושתנו שכרנו ביחד גזיה וסיר להרתחת מים. ניו זילנד ואוסטרליה כל כך מאורגנות עבור מטיילים, עד שלא תמיד כדאי להביא שק שינה וציוד מהבית. 

עלינו על אוטובוס היוצא ממוטואקה על העיירה מַארָאהַאוּ (Marahau) - שם מתחיל הטרק. כשנינה ואני שילמנו לנהגת את הסכום לנסיעה היא פלטה לעברנו בשמחה: "Cool bananas", ובכך נכנס ללקסיקון שלנו ביטוי מקומי נוסף. נסיעה לא ארוכה הביאה אותנו אל מאראהאו ומשם התחלנו את הטרק.

נקודת היציאה לטרק

היום הראשון

ההליכה ביום הראשון של הטרק היא של 12.4 ק"מ ועוברת במסלול פשוט ושטוח יחסית לאורך החוף. הדרך מלווה ב"תקרה" של עצי היער ונמשכה בסך הכל כ-3 שעות. הנוף היה נחמד, אבל לא עוצר נשימה (כלומר, במושגים ניו זילנדיים) וחסר בעלי חיים מיוחדים. בעל החיים הכמעט-יחידי שנתקלנו בו היום היו זבובי החול המפורסמים של ניו זילנד, שהתחילו לאכול אותנו חיים: למרבה המזל הם לא נושאים מחלות כמו אלה שבנגב.

לקראת סיום היום הראשון

בקתת אנקורג'

בסופו של היום הראשון הגענו אל בקתת אֶנְקוֹרֶג' (Anchorage), שבה הזמנו מקומות לינה מראש. כבר עם ההגעה לבקתה נינה הציעה שנקצר את הטרק ליומיים במקום לשלושה, כי אין מה לעשות בבקתות בערב. הסכמנו לבצע את הקיצור למחרת ולוותר על הלינה בבקתה השנייה בבַּארְק בֵּיי (Bark Bay). 

את הערב העברנו במשחקי קלפים, אכילה ושיטוטים על החוף: ההבדלים בין הגאות לשפל בחלקים אלו של העולם הם מאד משמעותיים ומהירים. את החדר בבקתה חלקנו עם כמה אוסטרים וגרמנים, כשאחת מהגרמניות לא הפסיקה לבהות בנו, ותהינו מה היא בדיוק רוצה...

החוך ליד בקתת אנקורג'

24.01.2010

נינה השנייה

הצרצרים פה הם מכה: הם צרצרו בלי הפסקה עד השקיעה, והבוקר הם שבו לפעילות עם אור ראשון. כשיצאתי מהבקתה פנתה אלי הגרמניה שנעצה בנו מבטים אתמול בערב ; קוראים לה נינה (זה שמה האמיתי, לא כמו השם הבדוי של נינה שטיילה איתי) והיא שאלה אם היא יכולה להצטרף אלינו להמשך היום. מסתבר שהחברות שלה הולכות לשוט בקייאקים והיא מעדיפה לחזור אל מאראהאו. 

היום השני

היום השני היה יותר יפה ומגוון בנופיו מהיום הראשון. את הבוקר פתחנו בחציית אגן מים שהיה בשפל. אם היינו מגיעים בזמן גאות לא היינו יכולים לעבור בו והיה עלינו לבצע עיקוף של עוד 3 ק"מ. השפל חשף את הצדפות שנמצאות על קרקעית הים ואת מחילות הסרטנים הקטנים, שמיהרו לברוח מהנעליים שלנו. הוא גם השאיר אחריו הרבה סירות תקועות על היבשה עד שתגיע הגאות.

ההליכה ביום השני הייתה הרבה יותר קצרה: 8.7 ק"מ, אך עם יותר עליות ומורדות מאתמול. נינה שלנו הרשתה לעצמה להתקדם מהר, כי היא נשאה את התיק הקל מבין שלושתנו. למרות התיק שלי הכביד עלי (סחבתי שני שק"שים) סיימנו את המסלול תוך שעתיים וחצי, כולל עצירה להזמנת מונית המים שתאסוף אותנו בחזרה.

אייבל טסמן: היום השני

מונית מים אספה אותנו מחוף בארק ביי אל מאראהאו. הרעיון לקיצור הטרק היה חכם, כי הגענו מאד מוקדם אל בארק ביי. אם לא היינו מבצעים את הקיצור, היינו משתעממים שם במשך כל היום: המים היו קרים מדי מכדי לטבול בהם. במאראהו נפרדנו מנינה הגרמניה ותפסנו טרמפ עם זוג גרמנים שעישן ג'וינט בזמן הנהיגה עד מוטואקה.

כרגע התפנה לנו יום שלם בטיול והחלטנו להישאר במוטואקה ולנוח: לאכסנייה כזו טובה לא מגיעים כל יום. נכון שבעיירה עצמה אין מה לעשות, אבל בטיולים ארוכים כאלה צריך לדעת מתי לנוח. השלמנו את מצבורי האוכל, החזרנו ציוד לחנות התרמילאים והכרנו שתי ישראליות נחמדות - שירה וגל - מבלי לדעת שעוד ניפגש מספר פעמים במהלך הטיול.

יום 31: מפיקטון למוטואקה

22.01.2010

משפחת שופר

גרהאם, המארח שלנו, התעורר בבוקר והלך להכריז על זריחת החמה בתקיעות שופר ברחוב. מסתבר שהוא עושה את זה כל בוקר. למזלו הרב, נינה כבר הייתה ערה ולא הייתה צריכה להתעורר לקולות השופר - אחרת הוא לא רק היה עיוור, אלא גם מסורס. וכך ה-HIT האחרון שלנו בניו זילנד נודע בינינו מעכשיו כ"משפחת שופר".

לפני היציאה לסיור יקבים - פינינו את החדרים, העברנו את התיקים אל הרכב והשארנו אותו בחנייה של משפחת שופר.

סיור יקבים

יצאנו מפיקטון לסיור מאורגן ביקבים של חבל מַרְלְבּוֹרוֹ (Marlborough). מזג האוויר בחבל ארץ זה מתאים במיוחד להבשלת יינות לבנים, ולכן זהו הייצור העיקרי של היקבים פה. אני אף פעם לא אהבתי יין - לדעתי זה משקה דוחה, אבל הצטרפתי בשמחה לסיור כדי לראות את הנופים היפהפיים. 

חבל מרלבורו

וכך, בזמן שגלעד ונינה היו עסוקים בטעימת יינות, אני הסתובבתי ביקבים וצילמתי תמונות. הם רכשו לעצמם בקבוק יין שאהבו, ואחר כך התאכזבו ממנו בערב. גם ויתרתי על סעודה באחת המסעדות היקרות של היקבים והמשכתי לצלם את האיזור הפסטרולי. נינה עדיין לא התחשבה בהוצאות שלה בשלב זה של הטיול - מה שגרם לריקון מהיר של החסכונות שלה בסוף הטיול בניו זילנד ולכך שהיא הייתה צריכה לוותר על מרבית הטיול באוסטרליה.

בתוך אחד מהיקבים

חלק מבעלי היקבים מחזיקים כלבים יפים ומיוחדים. באחד מהמקומות פגשנו כלבת דאם שחורה וענקית.

עברנו בכל כך הרבה יקבים עד שאפילו לנינה כבר נמאס ; בסופו של הסיור שבנו לפיקטון.

עם כלבת הדאם

מוטואקה

נסענו מפיקטון אל חבל הארץ הסמוך: נֶלְסוֹן (Nelson), שבו היינו אמורים להתארח אצל משפחת פַּרְסוֹנְס (Parsons) במסגרת HIT. לפני מספר ימים קבענו עם הבעל, אלן (אין קשר לזמר), שנבוא להתארח - אך הוא לא טרח להודיע לאשתו. כשהתקשרנו אליהם היום גילינו שבינתיים היא כבר הזמינה את הבן שלהם הביתה, ולנו לא נשאר מקום לינה...

פתחנו את חוברת ה-BBH וחיפשנו אכסניות באיזור נלסון. לבסוף מצאנו אחת פנויה בעיירה מוֹטוּאֶקָה (Motueka) שנמצאת סמוך מאד לטרק של אֵייבֵּל טַסְמָן (Abel Tasman). הודענו להם שנגיע מאוחר, כי כעת הנסיעה שלנו התארכה מאד, ויצאנו במהירות בנסיעה גשומה במיוחד לעבר העיירה. רק בערב הגענו אל אכסניית הקיווי הצוחק ופגשנו את לוסי המקסימה שהמתינה לנו. התברר שעם כל הביטול של משפחת פרסונס, דווקא הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר והגענו לאכסנייה הטובה ביותר שהייתה לנו בטיול עד כה. "הקיווי הצוחק" היה מרווח, עם מתקנים במצב מעולה וגם קיבלנו אישור מלוסי להשאיר את הרכב בחנייה שלהם בזמן הטרק  באייבל טסמן.

יום 30: מוולינגטון לפיקטון

21.01.2010

אל המעבורת

כמעט לא ישנתי בלילה והתעוררתי עם מצב רוח מדוכדך בבוקר האחרון בוולינגטון. העיקר שהיום אנחנו עוזבים את העיר המשעממת הזאת. עוד לפני שעזבנו את האכסניה הספקתי ללכת עם גלעד אל סניף הדואר כדי לשלוח את החבילה הראשונה לארץ: נפרדתי מ-5.8 קילו וגם מלא מעט כסף. כשחזרנו לאכסניה, סיימנו לארוז ונפרדנו מהמקום נגוע הצרפתים. 

כשהגענו אל הרכב גילינו שתיקנו אותו יותר מדי טוב במוסך: האורות כבר לא נכבים אוטומטית עם כיבוי הרכב, וזה הביא למותו של המצבר שלנו. מיהרנו להזמין טכנאי של AA, בתקווה שלא נפספס את המעבורת שקבענו מראש. ליתר ביטחון התקשרנו אל משרדי המעבורת להודיע שאולי נאחר, והם אמרו שישתדלו להמתין לנו עד כמה שאפשר - הכל בגישת ה"אין דאגות" הניו זילנדית: no worries.

טכנאי ה-AA הגיע תוך 20 דקות ואישר את החשש לגבי מותו בטרם עת של המצבר. תמורת סכום "זעום" של 186 דנ"ז הוא החליף את הבטרייה, ובכך רוקן כמעט לגמרי את הקופה המשותפת שלנו. 

הצלחנו להגיע אל רציף המעבורת בזמן והכנסנו את האוטו אל האיזור בו ממתינים הרכבים. בקומת הנוסעים קנינו ארוחת צהריים מגעילה וניסינו להירדם.

פיקטון

הצלחתי לישון במשך שעה בתוך המעבורת, והתעוררתי עם מצב רוח הרבה יותר טוב. יצאתי החוצה כדי לצלם תמונות מההפלגה ומיד התפעלתי מנופיו של האי הדרומי. כדי להגיע אל העיירה פִּיקְטוֹן (Picton) המעבורת צריכה לעבור בארכיפלג ירוק שטבול בתוך ים כחול. המראה פשוט קסום.

הנוף מתוך המעבורת

פיקטון עצמה נמצאת בין הרים ירוקים ש"סוגרים" אותה כמו קירות. הלילה ישנו אצל גרהאם ומרגרט בּוּרְטֶנשׁוֹ (Burtenshaw) שאירחו אותנו במסגרת ה-HIT. אגב, כשמדפדפים בחוברת של ה-HIT זה נראה כאילו לכל אישה שנייה בניו זילנד קוראים "מרגרט". לזוג בורטנשו יש בית נחמד בקצהו של רחוב שקט. בחצר ביתם יש קרוואן בו גרה אישה נוספת, שלא הבנתי את הקשר שלה אליהם, אם הוא בכלל קיים. 

יצאנו לסיבוב קצר בשכונה, שכלל גם קניות לימים הקרובים: אוכל וציוד לקראת הטרק של אייבל טזמן. נישאר פה לילה אחד בלבד ומפה נצא אל בית ה-HIT הבא שלנו.

פיקטון

מפת האי הדרומי

זה המסלול שבו טיילתי באי הדרומי (המפה המקורית מתוך אתר המפות של ניו זילנד).

העיגולים האדומים מסמלים את תחנות העצירה.

ימים 27-29: וולינגטון

18.01.2010

הדרך לוולי

נפרדנו הבוקר מהתרמילאיות הישראליות ומהשותפה של ד"ר הדלי. הדוקטור עצמו נעלם, כי הוא כנראה מאד עסוק  כבר בבוקר. יצאנו בנסיעה מוואנגאנוי אל בירת ניו זילנד, ווֵלִינְגְטוֹן (Wellington) - או "ווֵלִי" בקצרה. למרות שאוקלנד היא העיר הגדולה ביותר במדינה, וגם עיר הבירה הקודמת של ניו זילנד, וולינגטון הפכה לעיר הבירה בשנת 1865 כדי למקם את הבירה במרכז המדינה. ואכן, וולי נמצאת בקצהו הדרומי של האי הצפוני, וממנה יוצאות מעבורות אל האי הדרומי.

תחילה הדרך הייתה משעממת, אבל בהמשך נחשפנו לנופיו של ים טסמן עם גבעות ירוקות מסביבו. גם ברכת מזג האוויר הטוב המשיכה וזכינו בעוד יום בהיר.

במהלך היום נינה שינתה לה ולגלעד שוב את התוכניות: אם לפני כמה ימים היא החליטה לחזור לישראל ולא לנסות להגר לניו זילנד, אז הפעם היא החליטה גם לקצר את הטיול שלהם. והסיבה? - היא רוצה להגיע לקונגרס הסלסה הבינלאומי של אילת. לגלעד לא נשארה ברירה אלא להסכים איתה, ואני - הייתי מאד מאושר מהרעיון. קיצור הטיול שלהם פירושו שאין צורך עבורם להאריך את הויזות של ניו זילנד ויחסוך לנו הרבה זמן על סידורים ובירוקרטיה.

מגיפה צרפתית

האכסניה שלנו בוולינגטון הייתה ה-Rosemere Backpackers, מקום נחמד אך עם שתי בעיות קלות: הראשונה - הוא ממוקם על גבעה, שאפילו לרכב היה קשה לטפס עליה ; והשנייה - שורצים בו הרבה צרפתים (עַם שאני לא ממש אוהב). במרבית האכסניות פגשנו המוני גרמנים, אבל כנראה שאכסניית רוזמרי מהווה אבן שואבת לצרפתים. נינה הלכה להתיידד עם כמה צרפתים בזמן שאני וגלעד רכשנו תיבות למשלוח החבילות שלנו לישראל.

וולינגטון. תלולה.

19.01.2010

שעמום וסידורים

קמתי מוקדם בבוקר ומצאתי את עצמי ממתין להשכמתם של גלעד ושל הוד-רוממותה. כבר הצטערתי שלא יצאתי לסיבוב לבד בעיר. כשהם קמו, יצאנו אל רחובות וולי. לא מצאתי אות העיר יפה, בעיקר בגלל קווי החשמלית החשופים שמכערים אותה. ונינה, עם אופי הפוך משלי החליטה שזו העיר האהובה עליה בניו זילנד...

לקחנו את פרי, הרכב המקרטע שלנו, אל המוסך כי שוב היו לנו תקלות עם המזגן והמצת. היינו צריכים את מספר השילדה של הרכב כדי שנוכל לשכפל מפתח בצורה נורמלית ; לבינתיים השארנו אותו במוסך ללילה.

טה פאפה

מהמוסך הלכנו אל מוזיאון טֶה פָּאפָּה (Te Papa) - המוזיאון המפורסם ביותר בניו זילנד. יש בו הרבה פעילויות אינטראקטיביות וסיור מודרך מאד מומלץ (אחרת היינו הולכים לאיבוד). הקדשנו למוזיאון כשעתיים, למרות שאפשר להיות בו זמן ארוך יותר. בסיום הסיור נפגשנו עם מקס, הגרמני שהיה איתנו בחדר בפאיהיה, אבל הוא לא המשיך איתנו הלאה. מאז לא שמענו או ראינו אותו שוב.

מהתצוגות הקבועות של טה פאפה

ושוב סידורים

נקודת השיא שלי היום הייתה במשרדי ה-DOC  של וולינגטון. ה-DOC, או "המחלקה לשימור" היא המקבילה הניו זילנדית לקק"ל. המחלקה אחראית על שימור הטבע בניו זילנד ובין תפקידיה אפשר למצוא את מכירת הכרטיסים לטרקים המבוקשים ביותר במדינה. נינה וגלעד טרחו כבר להזמין כרטיסים לטרק המבוקש ביותר - המילפורד - כבר בחודש יולי. מאחר ואני הכרתי אותם רק בתחילת ספטמבר, לא נשארו לי כרטיסים לטרק. מאז ההליכה הקשה בטונגרירו קרוסינג, נינה החליטה למכור לי את הכרטיס שלה למילפורד, ואני לא הבעתי התנגדות. את ההחלפה היינו צריכים לבצע באופן רשמי במשרד ה-DOC על מנת שהכרטיס יהיה רשום על שמי (ולפני שהיא תתחרט). הייתי מאושר על ביצוע הלא-יאמן והשגת הכרטיס למילפורד בשיא העונה. זה גם אומר שבאי הדרומי יהיו לי ולגלעד ארבעה ימים בלי נינה!

פרט לסידורים, הרגשתי שאני לא ממצה את וולינגטון... ואני מחכה בקוצר רוח להגיע כבר אל האי הדרומי.

20.01.2010

יום אחרון באי הצפוני

היום כבר ממש לא אהבתי את וולינגטון, וגם החפירות של נינה לא עזרו למצב. בבוקר היא גילתה שהחבר/אקס שלה החמיא למישהי אחרת בפייסבוק, ומאז היא בוכה ועצבנית (אבל זה לא מפריע לה להתחיל עם הצרפתים בהוסטל). מאז הגילוי המרעיש, די נהרס היום לכולנו.
יצאנו אל המוסך כדי לאסוף את הרכב, והתברר לנו שאי אפשר להשיג מספר שילדה בלי פירוק מתקדם ויקר, אז ויתרנו על הרעיון. אחר כך עברנו במוזיאון הקעקועים ובסניף של KFC - שניהם היו מגעילים ומיותרים. בצהריים איתרנו חנות דיסקים ענקית בגודלה, ואני הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים ; לא קניתי את כל מה שרציתי שם, בעיקר כדי לא להכביד על המשלוח לארץ.
בערב יצאנו לראות את הסרט "שרלוק הולמס" במרכז וולינגטון (סרט דבילי) ומשם אל מועדון מקומי קטן. עזבתי בחזרה לאכסניה לפני נינה וגלעד, גם כי מצב הרוח שלי בוולינגטון היה ירוד וגם כי אנחנו צריכים להתעורר מוקדם מחר בשביל המעבורת לאי הדרומי.

ימים 25-26: מאוקלנד לוואנגאנוי

16.01.2010

נסיעה ארוכה

היום זהו יום הנסיעה הראשון מתוך שלושה ימים שמצפים לנו. זה מה שקורה כשחוזרים לאוקלנד בפעם השלישית בשביל מופע מיוחד / טיול באי ציפורים. היינו צריכים לחצות את האי הצפוני מצפון ועד דרום תוך שלושה ימים. מזל השאירה לנו פיתות תוצרת בית כצידה לדרך הארוכה, ואנחנו יצאנו מאוקלנד בפעם האחרונה במסע זה.

לא עשינו יותר מדי היום: בעיקר עצרנו בעיירות קטנות לאוכל, שירותים ושליחת החבילה של נינה לישראל. גלעד ואני החלטנו להמתין מספר ימים עד המשלוחים שלנו. באחת מהעיירות ראינו לוח מודעות עם שלט של "גדי חינם" למסירה. כן, ניו זילנד היא ממש עולם אחר.

מי רוצה גדי?

קאקאהי

לקראת הערב הגענו אל בית ה-HIT הבא שלנו. כבר בהוראות ההגעה שלהם בטלפון זה לא נשמע משהו: "תעברו את החנות היחידה בכפר, תיסעו עד מסילת הרכבת ותחצו אותה, תפנו בפנייה הראשונה אל תוך שביל מסומן בלי תיבת דואר..." - אלו היו ההוראות של הזוג היהודי שאירח אותנו בכפר קָאקָאהִי (Kakahi). הבית שלהם היה הבית בקצה הכפר והדרך כללה נסיעה בתוך הצמחיה ; זה בטח לא עשה טוב לרכב שלנו.

המקום עצמו היה זוועתי והזוג מאד מוזר ; מטעמי פרטיות לא אתאר אותם או אנקוב בשמות - ורק אציין שהבית שלהם היה מטונף! הכיור מלא בכיריים מלוכלכים, המון קורי עכביש בכל פינה ומחסור חמור של וילון במקלחת. זה היה הלילה הראשון מאז תחילת הטיול שבו בחרנו לא להתקלח.

היה קצת קשה להירדם בלילה הזה, בעיקר בגלל החשש שאיזה עכביש יטפס עלינו. הקושי דווקא איחד את שלושתנו ומצאנו עד עצמנו משחקים ב-"21 שאלות" עד אפיסת כוחות וצוחקים עד שנרדמנו.

17.01.2010

הבריחה מקאקאהי

בבוקר מיהרנו להיפרד מהמארחים שלנו בקאקאהי. לא יאמן, אבל נינה אפילו ויתרה על הקפה שלה לפני הנהיגה, והחלטנו לעצור לארוחת בוקר והתרעננות בעיר הסמוכה טַאוּמָארוּנוּי (Taumarunui). אני ויתרתי על גילוח, שבאמת כבר הייתי זקוק לו... פשוט הבית בקאקאהי נראה לי כמקום כל כך לא-הגייני.

בוקר בקאקאהי

כביש העולם הנשכח

מטאומארונוי מתחיל כביש העולם הנשכח שמסתיים בעיירה סְטְרַאטְפוֹרְד (Stratford). זהו אחד הכבישים המפורסמים בניו זילנד, ונחשב גם לאחת מהדרכים הגרועות והמסוכנות במדינה. הוא עובר בחבל ארץ שהכיל בעברו עיירות יחסית גדולות, אך בעשרות השנים האחרונות נטשו אותו מרבית תושביו. כיום הוא סוג של עולם נשכח ומרבית נקודות העניין בו מרוחקות מהכביש. אנחנו נסענו דרכו כדי להגיע אל העיירה פַנְגָאמוֹמוֹנָה (Whangamomona - החיבור של Wh נהגה במאורית כ-פ' רפה). 

גשר לפניך

הרפובליקה של פנגאמומונה

בשנת 1989 הכריזה מועצת היישוב על פנגאמומונה כמדינה עצמאית. זו בעיקר הייתה הכרזה מחאתית בתגובה לשינוי מעמדה המוניציפלי של העיירה. מאז כיהנו בתפקיד נשיא הרפובליקה שני גברים, גדי וכלב פודל (שאף שרד ניסיון התנקשות בחייו). עצרנו ברפובליקה לארוחת צהריים מפטמת וויתרנו על רכישת דרכונים מקומיים.

אחד מהשלטים לקראת "חציית הגבול" לפנגאמומונה

וואנגאנוי

לאחר כביש העולם הנשכח נסענו אל הלינה בווָאנְגָאנוּי (Wanganui). ה-HIT ללילה זה היה ביתו של רופא שיניים צעיר בשם הַדְלִי (Hadleigh). הוא בעליו של בית די גדול ומשכיר חלק מהחדרים לשותפים ; בשאר החדרים הוא מארח תרמילאים ישראלים בניו זילנד. מסתבר שהדלי הנחמד הוא גם טיפה מעופף ואישר לעוד כמה תרמילאיות להגיע ללילה הנוכחי. אנחנו מצאנו את עצמנו ישנים על מזרנים שנפרסו בסלון, אבל לא שזה הפריע לנו: הייתה אוירה צעירה, טלויזית פלסמה עם סרטים, מקלחת נקייה ואינטרנט. הבית של הדלי היה ה-HIT המיוחד ביותר מבין כל אלה שאירחו אותנו.

יום 24: טיריטירי מטאנגי

15.01.2010

הפלגה

זה היה היום הראשון שבו התפצלתי מנינה וגלעד, והוא בא בתזמון טוב ; היא ממש עצבנה אותי אמש. בזמן שהם נסעו אל הופעת ה-Big Day Out, אני תכננתי להגיע אל אי מקסים במפרץ הַרוּאָקִי: גן עדן לציפורים בשם טִירִיטִירִי מַטָאנְגִי (Tiritiri Matangi). הראל הסיע אותי מביתו אל נמל אוקלנד, בליווי שירים של Ace of Base ברכב, ושם מצאתי את המעבורת של חברת 360 Discovery Cruises. ההפלגה יצאה מאוקלנד אל עבר נקודת האיסוף השניה של המעבורת ב-Gulf Harbour. לאחר כשעה של שייט ירדתי אל המזח של "טִירִי" - זהו כינוי החיבה של האי.

המעבורת במזח של טיריטירי מטאנגי

קצת על טירי

טיריטירי מטאנגי הקסים אותי כבר כשקראתי עליו בארץ בספר של "לונלי פלאנט". אני זוכר את עצמי יושב במטבחון הצבאי, כחודשיים-שלושה לפני הטיול ומסמן לי את טירי כיעד מועדף בניו זילנד. 

האי ממוקם כ-30 ק"מ צפונית לאוקלנד. בעבר אדמתו עובדה, והוא איבד כמעט את כל הצמחיה הטבעית שלו. בשנות ה-80 של המאה הקודמת הוחלט להפוך אותו לשמורת טבע ייעודית לציפורים הנדירות של ניו זילנד. כדי להפוך אותו לכזה, רוב שטח האי עבר תהליך של ייעור-מחדש וניטעו בו מאות אלפי עצים בתוך עשור. חלק מהאי הושאר כשטח לא-מיוער עבור עופות שמעדיפים סביבה כזו. במקביל דאגו להכחיד מהאי את הטורפים הפולשים שהגיעו אליו עם המתיישבים המאורים והאירופאים, וזאת בכדי ליצור סביבה בטוחה לציפורים.

היום האי מאכלס עשרות מינים של ציפורים ועופות ניו-זילנדים (ברובם) ; חלקם נחשבים למינים בסכנת הכחדה.

סיור מודרך

כמות האנשים שירדה מהמעבורת לא הייתה קטנה, ועל אדמת טיריטירי מטאנגי חילקו אותנו לקבוצות. ראשית עברנו תדריך קצר: מכיוון והאי הוא שמורה מוגנת, הם דורשים שהמטיילים יבדקו שאין להם חרקים או מכרסמים בתיקים וכי הנעליים הן נקיות מרגבי אדמה מיותרים, שיכולים להכיל טפילים ומזיקים. זה אמנם נשמע מוזר, אבל זו בדיקה מאד מקובלת בשמורות טבע מבודדות בניו זילנד. בהמשך הטיול אף נתקלתי במקומות עם נהלים מחמירים עוד יותר.

המדריכות באי הן מתנדבות ; למדריכה שלי קראו שֶׁרִיל, והיא הוליכה את הקבוצה בדרך הקצרה המובילה מהמזח אל המגדלור. הדרך נמשכה זמן מה, בגלל עצירות רבות לזיהוי הציפורים של האי: טוּי (Tui), רוֹבִּין (Robin), סְטִיצְ'בֵּרד (Stitchbird), ווַייטְהֵד (Whitehead), סֵאדְלְבֵּק (Saddleback / Tieke), קוֹקָאקוֹ (Kokako) ואחרות. לא קל לזהות ולצלם את הציפורים בגלל הצמחיה הצפופה, ובהחלט מומלץ להצטרף לסיורים המודרכים הקצרים הללו, שמגיעים ביחד עם השייט, ללא תוספת מחיר.

טוי (Tui)

בנוסף לציפורים, קיבלתי פה ושם תדריך על הצמחיה המקומית. אפילו זכיתי לראות את השרך המקומי בשלב בו הוא מגולגל בצורת קוֹרוּ (Koru). מוטיב הקורו הוא מוטיב מאד חשוב בתרבות המאורית ומסמל התחדשות, גדילה, כח ושלום. בעבר אף הועלתה הצעה ע"י האמן האוסטרי הונדרטוואסר (ההוא מהשירותים המעוצבים בקאוואקאווה) להחליף את דגל ניו זילנד הנוכחי בדגל המבוסס על מוטיב הקורו.

קורו בטבע

דגל הקורו של הונדרטוואסר

טקאהה

לאחר הסיור המודרך היה לי מספיק זמן פנוי לסיור עצמאי באי. לפני כן עצרתי במרכז המבקרים הסמוך למגדלור בשביל ארוחת צהריים שהבאתי איתי. בזמן שאכלתי, נכנס העוף המוזר ביותר שראיתי בחיי אל תוך מרכז המבקרים: הוא היה בגודל של תרנגול, צבעוני כמו תוכי והוא הלך כמו דינוזאור (או לפחות איך שראיתי הליכה של טירנוזאורוס רקס בסרטים). ליצור הזה קוראים טַקָאהֵה (Takahe) והוא במקור מהאי הדרומי של ניו זילנד. הטקהה הובא לטיריטירי מטאנגי במסגרת תוכנית השימור, מאחר והוא מין בסכנת הכחדה. למעשה, הניו זילנדים כבר היו בטוחים שהוא נכחד, עד שבמפתיע הוא התגלה מחדש בשנת 1948.

טקאהה: כמו תוכי על סטרואידים

סיור עצמאי בטירי

לאחר שרדפתי אחרי הטקאהה כדי להספיק לצלם אותו, יצאתי אל המגדלור הסמוך למרכז המבקרים. ממנו המשכתי אל גבעה סמוכה שהובילה אותי אל דרך רידג' (Ridge). מאותה גבעה מכוסה בעשב, השקפתי על הנוף היפהפה של מפרץ הרואקי: אוקלנד הייתה מאד רחוקה והמפרץ כולו מנוקד באיים רבים. הצלחתי לזהות את האי הגעשי רַנְגִיטוֹטוֹ (Rangitoto) בעל החרוט הוולקני. 

המגדלור ומרכז המבקרים

לבד על הגבעה

המשכתי בדרך רידג', וחיפשתי ציפורים נוספות באי, אבל יכולות האיתור שלי לא הגיעו לאלו של המדריכה. בכל זאת מצאתי פה ושם כמה ציפורים ובעיקר נהנתי מהשקט והנופים הפסטורליים.

ציפור Bellbird, אם אני לא טועה

הרגליים הביאו אותי עד חוף הוֹבְּס (Hobbs), שבו חלק מהמבקרים אפילו נכנסו אל המים. משם הדרך בחזרה אל מזח הייתה קצרה.

ערב אחרון באוקלנד

הפלגתי בחזרה אל אוקלנד ועליתי על אוטובוס לעבר ביתם של מזל והראל. נינה וגלעד טרם חזרו, אז קיבלתי קצת במבה מהמאגר הפרטי של המארחים המקסימים שלי. בנוסף, דיברתי עם המשפחה בסקייפ והספקתי לצפות בכמה פרקים של "ארץ נהדרת". 

מאוחר יותר נהגתי אל האצטדיון בו נערך מופע ה-Big Day Out כדי לאסוף את נינה וגלעד. גם הם נהנו מאד ביום הזה: יותר ממיוז והאלכוהול ופחות מלילי אלן. זה בהחלט היה יום מהנה לכולנו.

יום 23: בחזרה לאוקלנד

14.01.10

חפירה מס' 1

היום בבוקר נפרדנו מג'ון וג'ויס ויצאנו מוואיהי.

אין ספק שנינה אוהבת לדבר, בעיקר בימים האחרונים: היא הבינה שמה שהרגישה בהר טונגרירו לא היו כאבי מחזור, ועכשיו היא לא מפסיקה לחפור על זה שאולי היא בהריון. אני וגלעד לא ממש רצינו לשמוע על עלילותיה עם החבר/אקס שלה מהארץ, אבל זה לא עזר. אם עד עכשיו היא הייתה טיפה מעצבנת, עכשיו זה עוד החמיר. הצעתי לה פשוט לקנות ערכה לבדיקת הריון, אבל היא החליטה לחכות עם זה. מה שהיא עדיין לא החליטה, זה האם להישאר או להיפרד מהחבר/אקס ההוא. 

אוקלנד, שוב...

אז למה שבנו לאוקלנד? גלעד ונינה שמעו בארץ על מופע ה-Big Day Out, שמקבץ המוני אמנים בינלאומיים ורץ בחודשי הקיץ באוסטרליה וניו-זילנד. עוד כשתככנו את הטיול בארץ היה ברור שנחזור לאוקלנד בתאריך הזה בשביל המופע. נינה מאד ציפתה לראות את לילי אלן ואת להקת מיוז ה"מדהימים" לדבריה. היה לה קצת קשה לעכל את העובדה שאני חושב שלילי אלן היא כונפה משעממת ושמיוז לא ממש מרתקים אותי. במקום זה תכננתי לצאת מחר לאחד האיים בארכיפלג הסמוך לאוקלנד.

מזל גדול(ה)

הגענו אל אוקלנד והתחלנו בסידורים: מעבר בבנק, ארוחת צהריים ואיסוף כרטיסים למחר (כל אחד לעיסוקים שלו). משם המשכנו אל ה-HIT הבא שלנו, שהתברר כפספוס נוראי. בגלל שהבית היה כל כך איום, אני מעדיף לא לציין את שם המשפחה: נינה ואני נכנסנו לבדוק את הבית בזמן שגלעד המתין ברכב. היינו בהלם ממה שראינו: הם התכוונו שנישן בשקי השינה שלנו על הרצפה (ואין לנו), המקלחת הייתה מלוכלכת והאוויר בחדר שהוקצה לנו היה מצחין. חזרנו אל הרכב להתייעצות עם גלעד ונסיונות למצוא אכסנייה דרך חוברת ה-BBH.

באופן לא מפתיע במיוחד, כל האכסניות היו מלאות לאותו הלילה. בכל זאת, זהו הערב לפני ה-Big Day Out ואוקלנד הייתה מלאה בתיירים צעירים. ואז נינה נזכרה ששמעה על זוג ישראלים שחי באוקלנד ומארח אנשים במחיר זהה לאכסניה.

התקשרנו אל מזל והראל ולמרבה השמחה, היה להם מקום פנוי! למארחי ה-HIT הנורא, נינה שיקרה ואמרה ששכחנו את הדרכונים ביעד הקודם שלנו ולכן אנחנו צריכים לחזור לשם. לא הבנתי למה אי אפשר היה לומר להם שפשוט אין לנו שקי שינה...

נסענו אל הבית של מזל והראל - והם התבררו כזוג מקסים ולבבי במיוחד. הם אופים פיתות ומוכרים אותם בעיר, וגם יודעים איפה להשיג במבה אמיתית באוקלנד. בנוסף לחדרים הנוחים ולאירוח המקסים, היה לנו גם אינטרנט ומצבור של סדרות ישראליות. ביום שבו הגענו, אחד המקפיאים התקלקל והראל השליך את כל הפיתות הגינה עבור החיות. לי קצת היה קשה לראות מלאי של פיתות מתבזבז בצורה שכזו.

הפיתות האבודות

חפירה מס' 2

נינה שינתה היום את כל התוכניות שלה לניו זילנד. הייתה סיבה עיקרית להגעה שלה ושל גלעד לכאן - הגירה. היא התכוונה להכיר ידיד של חברתה נטליה מכרייסטצ'רץ' ולהתחתן איתו על מנת להישאר במדינה. לגלעד היא כבר קבעה שהוא ימצא עבודה באיזו חברת היי-טק בניו זילנד וגם ישאר לגור שם, והוא כמובן הסכים לכל מילה שהיא אמרה בלי להביע דעה משלו על תכנון מסלול החיים שלו. 

היום היא הפכה את כל התכנון, ומיד גלעד הצטרף אליה במהירות שהעלתה אצלי גיחוך מעורב ברחמים. היא תחזור לארץ, כנראה בגלל הספק-הריון, וגלעד יחזור גם, כמובן. אני הייתי משועשע-מעוצבן מכל הסיטואציה הזו. 

יום 22: וואיהי

13.01.10

תמז

מזג האוויר בבוקר די הרס לנו את התכניות לטיול בחצי האי קוֹרוֹמַנְדֵל (Coromandel). אחד החופים המפורסמים בחצי-האי הוא חוף המים החמים (Hot Water Beach), בו חופרים בריכות בחול סמוך לים עד שמגיעים לאיזור עם מים חמים. לי לא הייתה בעיה להגיע לשם גם במזג אוויר גשום, אבל כמובן שלא היה לי רוב. החלטנו לנסוע אל העיר הגדולה באיזור - תֶּמְז (Thames), שיושבת בחלקו הדרומי של חצי האי, לחופה של לשון ים.

תמז הייתה די משעממת, וכך גם מכרה הזהב העתיק שלה. נכנסנו לסיור במכרה, אבל המדריכה נראתה טיפה משוגעת - אז עזבנו. במקום לטייל, חיפשנו עמדת אינטרנט וקנינו לג'ון וג'ויס מתנה: ספר מבקרים.

מכרה הזהב

החווה בוואיהי

לאחר הבוקר המשעמם בתמז שבנו אל החווה הענקית של משפחת רייט. הם הציעו לנו סיור ברפת שלהם, אז לבשנו סרבלים כחולים ומגפיים - ויצאנו אל הרפת. אני הייתי היחיד משלושתנו שבאמת ניסה לחלוב פרה ; גלעד ונינה טיפה נגעלו מזה. החליבה הייתה די נחמדה, חוץ מהפחד שאחת מהן תחליט להשתין עלי.

ברפת של משפחת רייט

את שאר היום העברנו במנוחה בחווה ובגינה העצומה של משפחת רייט. ג'ון הביא לנו פירות קיווי והמשיך לדבר (והרבה) על כמה שהוא אוהב את ישראל.

הבית של ג'ון וג'ויס

קיווי במטע