ימים 27-29: וולינגטון

18.01.2010

הדרך לוולי

נפרדנו הבוקר מהתרמילאיות הישראליות ומהשותפה של ד"ר הדלי. הדוקטור עצמו נעלם, כי הוא כנראה מאד עסוק  כבר בבוקר. יצאנו בנסיעה מוואנגאנוי אל בירת ניו זילנד, ווֵלִינְגְטוֹן (Wellington) - או "ווֵלִי" בקצרה. למרות שאוקלנד היא העיר הגדולה ביותר במדינה, וגם עיר הבירה הקודמת של ניו זילנד, וולינגטון הפכה לעיר הבירה בשנת 1865 כדי למקם את הבירה במרכז המדינה. ואכן, וולי נמצאת בקצהו הדרומי של האי הצפוני, וממנה יוצאות מעבורות אל האי הדרומי.

תחילה הדרך הייתה משעממת, אבל בהמשך נחשפנו לנופיו של ים טסמן עם גבעות ירוקות מסביבו. גם ברכת מזג האוויר הטוב המשיכה וזכינו בעוד יום בהיר.

במהלך היום נינה שינתה לה ולגלעד שוב את התוכניות: אם לפני כמה ימים היא החליטה לחזור לישראל ולא לנסות להגר לניו זילנד, אז הפעם היא החליטה גם לקצר את הטיול שלהם. והסיבה? - היא רוצה להגיע לקונגרס הסלסה הבינלאומי של אילת. לגלעד לא נשארה ברירה אלא להסכים איתה, ואני - הייתי מאד מאושר מהרעיון. קיצור הטיול שלהם פירושו שאין צורך עבורם להאריך את הויזות של ניו זילנד ויחסוך לנו הרבה זמן על סידורים ובירוקרטיה.

מגיפה צרפתית

האכסניה שלנו בוולינגטון הייתה ה-Rosemere Backpackers, מקום נחמד אך עם שתי בעיות קלות: הראשונה - הוא ממוקם על גבעה, שאפילו לרכב היה קשה לטפס עליה ; והשנייה - שורצים בו הרבה צרפתים (עַם שאני לא ממש אוהב). במרבית האכסניות פגשנו המוני גרמנים, אבל כנראה שאכסניית רוזמרי מהווה אבן שואבת לצרפתים. נינה הלכה להתיידד עם כמה צרפתים בזמן שאני וגלעד רכשנו תיבות למשלוח החבילות שלנו לישראל.

וולינגטון. תלולה.

19.01.2010

שעמום וסידורים

קמתי מוקדם בבוקר ומצאתי את עצמי ממתין להשכמתם של גלעד ושל הוד-רוממותה. כבר הצטערתי שלא יצאתי לסיבוב לבד בעיר. כשהם קמו, יצאנו אל רחובות וולי. לא מצאתי אות העיר יפה, בעיקר בגלל קווי החשמלית החשופים שמכערים אותה. ונינה, עם אופי הפוך משלי החליטה שזו העיר האהובה עליה בניו זילנד...

לקחנו את פרי, הרכב המקרטע שלנו, אל המוסך כי שוב היו לנו תקלות עם המזגן והמצת. היינו צריכים את מספר השילדה של הרכב כדי שנוכל לשכפל מפתח בצורה נורמלית ; לבינתיים השארנו אותו במוסך ללילה.

טה פאפה

מהמוסך הלכנו אל מוזיאון טֶה פָּאפָּה (Te Papa) - המוזיאון המפורסם ביותר בניו זילנד. יש בו הרבה פעילויות אינטראקטיביות וסיור מודרך מאד מומלץ (אחרת היינו הולכים לאיבוד). הקדשנו למוזיאון כשעתיים, למרות שאפשר להיות בו זמן ארוך יותר. בסיום הסיור נפגשנו עם מקס, הגרמני שהיה איתנו בחדר בפאיהיה, אבל הוא לא המשיך איתנו הלאה. מאז לא שמענו או ראינו אותו שוב.

מהתצוגות הקבועות של טה פאפה

ושוב סידורים

נקודת השיא שלי היום הייתה במשרדי ה-DOC  של וולינגטון. ה-DOC, או "המחלקה לשימור" היא המקבילה הניו זילנדית לקק"ל. המחלקה אחראית על שימור הטבע בניו זילנד ובין תפקידיה אפשר למצוא את מכירת הכרטיסים לטרקים המבוקשים ביותר במדינה. נינה וגלעד טרחו כבר להזמין כרטיסים לטרק המבוקש ביותר - המילפורד - כבר בחודש יולי. מאחר ואני הכרתי אותם רק בתחילת ספטמבר, לא נשארו לי כרטיסים לטרק. מאז ההליכה הקשה בטונגרירו קרוסינג, נינה החליטה למכור לי את הכרטיס שלה למילפורד, ואני לא הבעתי התנגדות. את ההחלפה היינו צריכים לבצע באופן רשמי במשרד ה-DOC על מנת שהכרטיס יהיה רשום על שמי (ולפני שהיא תתחרט). הייתי מאושר על ביצוע הלא-יאמן והשגת הכרטיס למילפורד בשיא העונה. זה גם אומר שבאי הדרומי יהיו לי ולגלעד ארבעה ימים בלי נינה!

פרט לסידורים, הרגשתי שאני לא ממצה את וולינגטון... ואני מחכה בקוצר רוח להגיע כבר אל האי הדרומי.

20.01.2010

יום אחרון באי הצפוני

היום כבר ממש לא אהבתי את וולינגטון, וגם החפירות של נינה לא עזרו למצב. בבוקר היא גילתה שהחבר/אקס שלה החמיא למישהי אחרת בפייסבוק, ומאז היא בוכה ועצבנית (אבל זה לא מפריע לה להתחיל עם הצרפתים בהוסטל). מאז הגילוי המרעיש, די נהרס היום לכולנו.
יצאנו אל המוסך כדי לאסוף את הרכב, והתברר לנו שאי אפשר להשיג מספר שילדה בלי פירוק מתקדם ויקר, אז ויתרנו על הרעיון. אחר כך עברנו במוזיאון הקעקועים ובסניף של KFC - שניהם היו מגעילים ומיותרים. בצהריים איתרנו חנות דיסקים ענקית בגודלה, ואני הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים ; לא קניתי את כל מה שרציתי שם, בעיקר כדי לא להכביד על המשלוח לארץ.
בערב יצאנו לראות את הסרט "שרלוק הולמס" במרכז וולינגטון (סרט דבילי) ומשם אל מועדון מקומי קטן. עזבתי בחזרה לאכסניה לפני נינה וגלעד, גם כי מצב הרוח שלי בוולינגטון היה ירוד וגם כי אנחנו צריכים להתעורר מוקדם מחר בשביל המעבורת לאי הדרומי.