07.01.2010
הטרק הראשון שלנו
באמת הגיע הזמן לטרק הראשון שלנו בניו זילנד: טרק הטוֹנְגַרִירוֹ קְרוֹסִינְג (Tongariro Crossing). זהו טרק יומי באורך 19 קילומטרים והוא אינו דורש הרשמה מראש. הוא מתבצע בפארק הלאומי טונגרירו, הנמצא דרומית לאגם טאופו ועובר ליד הר הגעש הפעיל טונגרירו - זה שתפקד כהר דום בסרטי "שר הטבעות".
התעוררנו לפני הזריחה ונסענו לנקודת ההתחלה של הטרק בקצה דרך מַנְגָאטֶפּוֹפּוֹ (Mangatepopo Road). הנסיעה הייתה ארוכה משחשבתי - כ-100 קילומטרים מהעיר טאופו.
כעשרים דקות מתחילת הטרק - הגענו אל בקתת מנגאטפופו. מזג האוויר היה ערפילי ויחסית נעים - אבל עוד לא ידענו מה מצפה לנו בפסגה. הדרך אל הבקתה הייתה קלה, וגם זו שאחריה עד המסלול הצדדי למעיינות הסודה (Soda Springs).
 |
| ההתחלה: פשוטה מאד |
קר למעלה
ויתרנו (וטוב שכך) על מעיינות הסודה ועל מסלולים צדדיים אחרים, ואז זה התחיל: העלייה האיומה אל תוך העננים. בסך הכל טיפסנו כ-700 מטרים, אבל ככל שעלינו הראות השתבשה ומזג האוויר הקפיא אותנו. הבאתי איתי את הכפפות המצוינות שלי, אבל לא יכולתי שלא לחלוק אותן עם נינה. היא קפאה מקור והחליטה לא להביא את הכפפות שלה.
נינה בכלל די סבלה בטרק. במקביל לקפיאת האצבעות, היא גם חשבה שהגיע לה הזמן-הזה-של-החודש באמצע ההליכה (למרות שמאוחר יותר קיבלנו צפירת הרגעה). זה הסביר אולי את מצב הרוח העצבני שלה אתמול והיום. היא לא הצליחה לסחוב את המצלמה המסורבלת, שהיא החליטה להביא לטיול הזה. עד היום גלעד היה סוחב עבורה את המצלמה הכבדה, אבל היום התחלקתי איתו בנטל. פרט לתמיכה הפיזית, היא הייתה צריכה גם הרבה עידוד, כי מזג האוויר באמת היה נורא.
ובכך, במקום לראות את הנוף היפהפה של הרי הגעש, מה שראינו היה בעיקר ערפל. האצבעות שלי המשיכו לקפוא, ובדרך אל הנקודה הגבוהה בטרק (1886 מ') נתקלנו גם ברוח איומה. קור ורוח גורמים לי לדמוע בלי שליטה, וגיליתי שהדמעות שלי קופאות על המשקפיים. בסוף איכשהו הגענו אל שיא הגובה ולא יכולתי לוותר על תמונה.
 |
| מחייך, אבל קופא |
אגמי הברקת
לאחר שיא הטיפוס מגיעה הירידה הלא-קלה אל אגמי הברקת (Emerald lakes). כשהגענו אל האגמים, חלק מהערפל כבר התפזר והיה אפשר לצלם אותם. האגמים עשירים בגופרית, מסריחים בהתאם - אבל פשוט מהפנטים. צבע הטורקיז שלהם כל כך נוגד את החוּם הגופרתי של ההרים, עד שזה נראה קסום. המראה של האגמים היה שווה את כל הטיפוס והקור בפיסגה.
 |
| אגמי הברקת |
סוף הטרק
מהאגמים הלכנו אל בקתת קֶטֶטָאהִי (Ketetahi). מפה נשארה לנו רק שליש מהדרך, ועוד בירידה. חשבנו ששארית הדרך תהיה פשוטה ומהירה, אבל טעינו בגדול: היינו כבר מותשים והירידה הייתה מפותלת ומעצבנת. היא נמשכה כמעט עוד שעתיים נוספות.
 |
| הנוף מבקתת קטטאהי |
שני הקילומטרים האחרונים של הטרק עברו כבר בסביבה מיוערת ונראו כאילו הם לא הולכים להסתיים. נינה כבר נשברה לגמרי והודיעה שאת טרק המילפורד היא לא מתכוונת לעשות. לי זה לא כל כך הפריע, כי היא הציעה למכור לי את הכרטיס שהיה לה לטרק (אני לא הצלחתי להשיג אחד מראש) - אז הייתי מרוצה מהסידור.
 |
| לקראת הסוף |
היום הקשה שלנו לא הסתיים עם סיום הטרק. הגענו אל נקודת הסיום אחרי השעה 16:00 והתברר לנו שפיספסנו את ההסעה המאורגנת האחרונה אל נקודת ההתחלה. היינו צריכים את ההסעה הזאת כדי להגיע אל הרכב שלנו... ; למרבה המזל, שתי בריטיות צעירות התנדבו להסיע אותנו אל נקודת ההתחלה ללא כל תמורה. וזה לא היה מרחק קצר.
טאופו
כשחזרנו אל טאופו עצרנו בסאבווי במרכז העיר. לאחר ארחת הערב גילינו שמפתח הרכב התעקם ואינו מצליח להסתובב בסוויץ'. מיואשים, התקשרנו לטרינה, המארחת שלנו, כדי לשאול איך אפשר להגיע אליה ממרכז העיר. באדיבות הניו זילנדית הטיפוסית, היא פשוט הגיעה בעצמה לאסוף אותנו אל ביתה. מאוחר יותר בעלה יישר לנו את המפתח וגלעד נסע איתו אל מרכז העיר כדי שנצליח להביא את פֶּרִי אל הבית.
ללא ספק, הם היו מארחי ה-HIT הכי טובים שהיו לנו בניו זילנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה