מקלחת נורמלית היא כל מה שהייתי צריך אחרי היומיים האחרונים. לא ממש החשבתי את המקלחת במלון ההוא באגווס קליינטס כאמיתית, ושמחתי להתקלח במקלחת הפרטית הגדולה שלי בקילומבו. אחרי ארוחת הבוקר באכנסייה, יצאתי היום לסיור המאורגן האחרון שלי בסביבת קוסקו: חצי יום אל מאראס ומוראי. למדריכה קראו אִירְמָה, והיא דאגה שחברי הקבוצה יזכרו טוב את שמה: בכל פעם בה היא אספה את הקבוצה, זה בוצע בצעקות "גְרוּפּוֹ אירמה! גרופו אירמה!" (הקבוצה של אירמה).
התחנה הראשונה להיום הייתה שוב בצ'ינצ'רו. אמנם היעד המרכזי של הטיול, לפחות מבחינתי, היה הטרסות של מוראי, אך לא התנגדתי לביקור נוסף בכפר החביב. הקבוצה צפתה כאן בהדגמה של צביעת צמר האלפקה על ידי הנשים המקומיות. מכיוון ואני ראיתי הדגמה דומה לפני מספר ימים, העדפתי להעביר את רוב זמני בכפר בניסיונות התיידדות עם אלפקה קטנה וצמרירית. זה היה די מוצלח, עד הרגע בו היא ניסתה לקפוץ עלי.
עם האלפקה בצ'ינצ'רו
צ'ולות עסוקות
המעבדה של האינקה
התחנה השנייה להיום הייתה סמוך לכפר מַארַאס (Maras) - מקום בו נמצא האתר הארכיאולוגי מוֹרָאי (Moray). מוראי הוא אוסף של טרסות מעגליות, שנבנו על ידי תרבות האינקה. הבדלי הגובה בין הטרסות יצרו מיקרו-אקלים שונה בכל אחת מהן, והאינקה ניצלו זאת לגידול זנים של שונים של גידולים חקלאיים. למעשה, מוראי שימש את האינקה כמעבדה חקלאית לבדיקת השפעת האקלים על התבואה.
לא ירדתי את כל הדרך עד הטרסה הכי פנימית של מוראי. העדפתי לצלם, להתפעל מהנוף וקצת לרחם על הרגליים שלי. האתר נמצא במצב תחזוקתי טוב, ובהחלט מאפשר להתרשם מהיכולות המדעיות של אימפרית האינקה.
הטרסות של מוראי. גדולות ועמוקות יותר מכפי שזה נראה בתמונה (יש אנשים למטה)
על אחת מהטרסות
בריכות המלח
התחנה האחרונה של הסיור הקצר הייתה בבריכות המלח של העיירה מאראס. מתוך הר סמוך נובע זרם טבעי עשיר במינרלים. כבר מאות שנים המקומיים מנצלים את הזרם הטבעי ומייבשים את המים בבריכות אידוי - הסַאלִינַאס (Salinas). כיום קיימות מאות בריכות אידוי במקום, והמקומים מפיקים מהם מינרלים רבים ; אירמה הסבירה לנו כי כל בריכה שייכת למשפחה אחרת מתוך הקהילה האזורית. משפחות חדשות, המצטרפות לקהילה - מקבלות בריכת מלח מרוחקת מן הזרם הראשי. מאות בריכות המלח יוצרות ביחד קומפלקס מפואר - מעשה ידי אדם. תחילה עצרנו על צלע ההר כדי לצפות על כל הבריכות יחדיו, ואחר כך הגענו אל האתר עצמו לסיור רגלי בין הבריכות.
בריכות המלח
מאות בריכות אידוי
לילה אחרון בקוסקו
את הערב המלא האחרון שלי בקוסקו הקדשתי לסידורים והתארגנות לקראת מחר. הזמנתי לי נסיעה ואכסניה ליעד הבא שלי: ארקיפה. ניצלתי את העובדה, שהייתי לבדי בחדר באכסניה, ו"התפרשתי" עם הציוד שלי על כל החדר כדי לארגן את התיקים שלי לקראת מחר. לאחר שארגנתי את הכביסה המלוכלכת שלי ומסרתי אותה בקבלה של האכסניה, יצאתי לאכול במסעדה האהובה עלי ביותר בקוסקו - Uchukuta. חזרתי מפוטם אל המיטה הנהדרת שלי באכסנית קילומבו. זהו הלילה האחרון שלי באכסניה זו ובקוסקו בכלל, ואין ספק שאתגעגע למיטה שלי כאן.
השכמתי כבר בארבע וחצי(!) לפנות בוקר כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שייצא מאגווס קליינטס. הספקתי לאכול ארוחת בוקר במלון המזעזע שלי והחלטתי לקחת איתי רק את תיק הצד הקטנטן ואת מנשא בקבוק המים, שקניתי אתמול בשוק של אגווס קליינטס. הרגשתי שאין צורך שאביא עמי את תיק הגב, וזו אכן הייתה החלטה נבונה ; השארתי אותו בשמירת החפצים של המלון.
תפסתי את האוטובוס הראשון שיצא אל עבר העתיקות. מזג האוויר היה קריר, אך לפי התחזית ציפה לי המשך יום נעים. הגעתי בסביבות השעה שש אל התור, שעמד מחוץ לשערי הכניסה של מאצ'ו פיצ'ו. ההמתנה לא הייתה ארוכה, ואחריה נכנסתי סוף סוף אל העיר האבודה של האינקה.
נדהמתי מיופיו של המקום, בעיקר כשהוא כמעט ריק מתיירים: המבנים העתיקים וההרים שמסביבם טבלו בתוך ערפל מסתורי. במהלך ההליכה אל עבר ווַאיְנָה פִּיצ'וּ (Huayna Picchu) הפעלתי את נגן המוזיקה שלי בריפיט על השיר "Hoy" של גלוריה אסטפן. הקליפ של שיר זה צולם במאצ'ו פיצ'ו ובעמק הקדוש (וחוץ מזה, זהו השיר הכי אהוב עלי משנת 2003 ומהעשור הקודם בכלל).
בדרכי אל וואינה פיצ'ו
הטיפוס על וואינה פיצ'ו
משמעות השם "וואינה פיצ'ו" בשפת הקצ'ואה הוא (בערך): "פסגה צעירה". ההר מתנשא לגובה של כ-2700 מטרים, וגבוה בכמה מאות מטרים מההרים עליהם בנויה מאצ'ו פיצ'ו. בפסגת ההר בנו האינקה מקדש, בו ישב הכהן הגדול שלהם. כיום הכניסה אל ההר מוגבלת ל-400 מטיילים ביום. המטיילים יכולים להיכנס אל ההר בשני סבבים: הראשון מוקדם בבוקר, והשני לקראת שעות הצהריים.
אני נרשמתי לשעת הכניסה המוקדמת אל ההר - 7:00, והייתי הראשון שהגיע אל שער הכניסה. מזג האוויר התחיל להתחמם, כך שהורדתי את המעיל והמתנתי עד לפתיחת השער. בינתיים התחילו להתאסף מטיילים נוספים מאחוריי. דקה אחרי השעה שבע, הייתי המטייל הראשון שנכנס אל ההר. בעת הכניסה הייתי צריך לרשום את עצמי בספר המבקרים. כך בודקים מי נכנס ומי יצא באותו היום, וכי אף מטייל לא נשאר בטעות על ההר.
ההליכה הראשונית הייתה די פשוטה ויחסית מישורית. אחריה התחיל הטיפוס האמיתי והקשה, במהלכו הייתי חייב לעצור כל כמה צעדים ולקחת נשימות עמוקות. כמה מטיילים זריזים עקפו אותי במהלך הטיפוס אל הפסגה. צמחיית הג'ונגל והערפל של הבוקר הקשו על איתור פסגת ההר, אך לאחר טיפוס מפרך - מצאתי את עצמי למעלה. פסגתו של וואינה פיצ'ו היא למעשה ערימה של סלעים עצומים, השוכבים זה על זה. מבעד לערפל הצלחתי לראות למטה את מאצ'ו פיצ'ו ואת נהר האורובמבה.
מאצ'ו פיצ'ו מבעד לערפל
על הפסגה!
עוד הוכחה...
נחתי על הפסגה למשך דקות ארוכות. בכל זאת... עבדתי די קשה כדי להגיע אליה. במהלך הירידה האיטית הצלחתי להנות מהנופים וממבני האינקה שעל ההר. הערפל התפוגג, והנופים שנפרשו מתחתיי הפכו למרשימים עוד יותר. מכאן היה ברור לי בהחלט מדוע מאצ'ו פיצ'ו נחשבת לאתר המפורסם ביותר של היבשת. האינקה בנו את העיר בצורתו של קונדור האנדים, מהעופות הדורסים הגדולים של דרום אמריקה. מהתצפית בוואינה פיצ'ו יכולתי להבחין בצורת הציפור, אני חושב...
בדרך למטה: מאצ'ו פיצ'ו, בעלת צורה של קונדור אנדים
וקצת זום
מאצ'ו פיצ'ו
לאחר שסיימתי לרדת מההר, יצאתי ממאצ'ו פיצ'ו אל הכניסה הראשית של האתר. המתנתי כאן לסיור המודרך שנקבע לי בשעה 11:00, ובינתיים קניתי ארוחת בוקר בקפיטריה היקרה של האתר. לקראת המועד שנקבע, מצאתי את המדריך שלי - ושמחתי לגלות שהסיור יערך באנגלית בלבד ולא יהיה דו-שפתי.
מַאצ'וּ פִּיצ'וּ (Machu Picchu) - משמעות שמה היא "הפסגה העתיקה" בשפת הקצ'ואה. העיר האבודה הזאת נבנתה על ידי אימפריית האינקה, אך לא התגלתה על ידי הכובשים הספרדיים. במהלך מאות השנים היא ננטשה, כוסתה בצמחיית ג'ונגל עבותה וקיומה לא היה ידוע לעולם המערבי. פרסומה במערב נזקף לזכותו של הארכיאולוג היירם בינגהאם השלישי, שטען לגילויה מחדש בשנת 1911. אמנם קיומה של אותה עיר אבודה היה ידוע לתושבים המקומיים, וכנראה גם לכמה מבקרים מערביים בודדים - אך הקרדיט ניתן לבינגהאם בגלל הפרסום הגדול שהוא הביא למקום. בשנת 2007 מאצ'ו פיצ'ו נבחרה לאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
הסיור המודרך החל בעליה אל עבר טרסה, המשקיפה על הנוף הפנורמי של מאצ'ו פיצ'ו. מזג האוויר המשיך להיטיב עמי היום, וכאן צילמתי את "תמונת הגלויה" המפורסמת של מאצ'ו פיצו.
מאצ'ו פיצ'ו עם וואינה פיצ'ו במרכז
המדריך הוליך את הקבוצה דרך הכניסה הראשית של האינקה. זוהי גם נקודת הסיום (או ההתחלה) של "דרך האינקה" המפורסמת. מטיילים שבוחרים ללכת את דרך האינקה כיום, נכנסים מנקודה זו אל העיר. מכאן המשכנו אל מקדש השמש ואל שעון השמש המפורסם (שנשבר ע"י מנוף בעת צילום פרסומת לבירה). נדהמתי מהשילוב היפהפה של האינקה בין המבנים לטבע. קשה לתאר במילים את העוצמה של המקום הנפלא הזה.
בסיום הסיור המקיף, המדריך נפרד מהקבוצה והיה לי זמן חופשי להסתובב בעיר האבודה. כשהגיע זמני להיפרד ממאצ'ו פיצ'ו, דאגתי להחתים את הדרכון שלי בחותמת המיוחדת של האתר הארכיאולוגי. עזבתי את מאצ'ו פיצ'ו בסיפוק מהול בעצב. הביקור כאן היה אחד משיאיו של הטיול שלי.
מקדש השמש
תצפית על נהר האורובמבה
צ'ינצ'ילות במאצ'ו פיצ'ו
בחזרה אל קוסקו
עוד לפני החזרה לאגווס קליינטס, הספקתי לפגוש קבוצת מטיילים ישראלים ביציאה ממאצ'ו פיצ'ו. בעיקר התפעלתי מכך שחלק מהבנות בקבוצה יצאו לטיול שכזה בגילן: הן היו מבוגרות יותר מסבתא שלי. הלוואי ולי תהיה אפשרות לראות את העולם בגיל 85.
הגעתי בחזרה לאגווס קליינטס, לקחתי את תיק הגב שלי מהמלון המצחין והלכתי לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית. עברתי שוב בשוק המקומי, קניתי עוד כמה מזכרות והלכתי להמתין לרכבת שלי.
החזרה לקוסקו בוצעה במסלול ההפוך מזה שבו הגעתי: רכבת מאגווס קליינטס אל אויאנטייטמבו, שם הייתי צריך לאתר בחשכה את השם שלי על השלט המתאים. עליתי על האוטובוס שחיכה לי, והרגשתי שמחלת הגבהים שוב תוקפת אותי. בניגוד לפעם הקודמת - הפעם זה לא היה התקף רציני של מחלת הגבהים, והצלחתי להגיע בחזרה אל קוסקו ואל האכסניה שלי.
באכסניית קילומבו קיבלתי את אותו החדר. התמוטטתי על המיטה שלי - מנסה לעכל את היום הנפלא הזה ואת העובדה שמצפה לי סיור נוסף למחרת.
היום היה זה יומי הראשון במסע אל מאצ'ו פיצ'ו. בבוקר אכלתי מהר את שאריות הפיצה, ששמרתי מאמש, ונעלתי את המוצ'ילה שלי באכנסיית קילומבו. לקחתי את תיק הגב שלי, שהיה מלא בציוד ליומיים הקרובים ועליתי על מונית לנסיעה קצרה אל עבר תחנת מיניבוסים בקוסקו. כל הנסיעות של היום, כולל המונית, היו כלולות בתשלום ששילמתי מראש עבור סוכנות הנסיעות.
עליתי על מיניבוס צפוף לנסיעה זוועתית אל עבר אויאנטייטמבו. הפרואני שישב לידי, נרדם עלי כל הזמן ; אני הייתי מאושר, כשהוא ירד מהמיניבוס בסביבת צ'ינצ'רו. לאחר כחצי שעה נוספת של נסיעה הגעתי (שוב) אל אויאנטייטמבו. המתנתי כאן כשעה לרכבת, ואת הזמן העברתי בצילום של העיירה ושל חתוליה ובשיחה עם זוג קנדי נחמד. לבסוף הגיעה הרכבת של Inca Rail ואיתה נסעתי אל עבר אַגְוָוס קַלְיֶינְטֶס ("מים חמים", Aguas Calientes). הרכבת של חברת "אינקה רייל" היא הזולה יותר מבין שתי החברות הנוסעות על קו זה (החברה הנוספת היא "פרו רייל"). הקרון בו ישבתי היה מאד צפוף - וכמעט לא היה לי מקום לרגליים, בייחוד כשמולי ישבו בני משפחה אמריקאית גדולי ממדים. הרכבת עברה בתוך העמק הצר, המוביל מאויאנטייטמבו אל אגווס קליינטס ; משני צדדיה נפרשו נופים ירוקים יפהפיים, ומעליהם הרים מושלגים.
בתחנת הרכבת של אויאנטייטמבו
נוף מחלון הרכבת
עיירת המים החמים
אגווס קליינטס היא עיירה מאד קטנה, וכנראה שהייתה עוד יותר קטנה אלמלא מיקומה הקרוב לאתר המאצ'ו פיצ'ו. בתחנת הרכבת כאן היה אמור לחכות לי נציג מהמלון בו אלון הלילה, אך אף אחד לא טרח להגיע. אני מראש לקחתי את פרטי המלון מחברת הנסיעות, וכך מצאתי אותו בכוחות עצמי (זו לא הייתה בעיה גדולה, שכן רק הייתי צריך לחצות את הנחל הסמוך לתחנת הרכבת והשוק). החדר במלון Sayacmarca היה פשוט נורא, כפי שצפוי בעיירה קטנה שכזו. אמנם נהנתי מפרטיות, אך החדר כולו הסריח מרטיבות. כדי להתרחק מהחדר המזעזע הזה, הסתובבתי רוב היום בעיירה ובעיקר בשוק הנחמד שלה.
הבנתי שאגווס קליינטס היא אמנם קטנה, אך יפהפייה. העיירה מתרכזת סביב רחוב ראשי אחד, העובר משני צידי הנחל. מעליה מתנשאים גבוה-גבוה הרים עצומים ומסתוריים. באופן מסוים, אגווס קליינטס הזכירה לי את העיירה טי-אנו בניו-זילנד: אל שתיהן מגיעים תיירים כדי לטייל בטבע הפראי, הסובב אותן. כמו טי-אנו, גם אגווס קליינטס חייבת את קיומה ושגשוגה לאטרקציות שמסביבה.
היום הזה היה עבורי יום מנוחה אחרי היומיים עמוסי החוויות בקוסקו ובעמק הקדוש. לקראת הערב חזרתי אל המלון כדי להמתין למישהו בשם "וולטר", שהיה אמור להגיע ולהדריך אותי לגבי מחר.
מרכז אגווס קליינטס
וולטר הגיע בערב כדי להסביר לי כיצד להגיע מחר אל מאצ'ו פיצ'ו. הוא הסביר שאני יכול לבחור להתעורר (מאד) מוקדם וללכת ברגל מהעיירה אל האתר. לא ממש התחשק לי לטפס מוקדם בבוקר, שכן בכל מקרה מצפה לי טיפוס רציני על הר הוואינה פיצ'ו מחר. בחרתי במקום זאת לנסוע אל מאצ'ו פיצ'ו באוטובוס, כמו רוב התיירים. את הכרטיסים שלי קניתי כבר בערב כדי להימנע מעמידה בתור מחר בבוקר. אנסה לתפוס את האוטובוס הראשון של הבוקר, כדי שאוכל להיכנס אל האתר מוקדם ואספיק לטפס על ההר.
כעת נותר לי רק ללכת לישון, בציפיה לקראת הביקור מחר באתר המפורסם ביותר בדרום אמריקה.
היום הזה הוקדש כולו לסיור קבוצתי בעמק הקדוש של האינקה - El Valle Sagrado. סיור של היום תוככנו שלוש עצירות: פיסאק, אויאנטייטמבו וצ'ינצ'רו, אך התחנה הראשונה הייתה דווקא בשוק מזכרות מקומי. נו, בדרך זו הם מצליחים לסחוט עוד קצת קצת כסף מהתיירים הרבים, שמבקרים בקוסקו.
הנופים מחוץ לקוסקו היו הרריים וירוקים, ומזג האוויר בהחלט השתפר. בניגוד למבול הכבד, שתקף אותי אתמול במהלך "סיור העיר", היום לא ירדה עלי טיפת גשם. נסיעה של שעה וקצת הביאה את הקבוצה אל התחנה (הרשמית) הראשונה להיום - פִּיסַאק (Písac). זהו כפר קטן היושב ליד נהר האוּרוּבַּמְבָּה (Urubamba), החוצה את העמק הקדוש. הכפר יושב למרגלות אתר אינקה עתיק ומפורסם. נמצאים כאן מבנים למגורים אזרחיים, עם בנייה פחות יפה ממה שהתרגלתי ; ומעליהם - מבנים לשימוש דתי-טקסי, הבנויים באותו סגנון מפורסם של אבנים מסותתות וחלקות. הנוף סביב פיסאק היה עוצר נשימה: עשרות טרסות חקלאיות נבנו על דופן ההר, ומאחוריהן צפיתי בנופים ההרריים, העטופים בערפל.
מאד התפלאתי שפיסאק אינו מפורסם כמו מאצ'ו פיצ'ו. לא הייתי מוכן לקראת מפגש עם נוף מרהיב כזה.
אתר האינקה בפיסאק
סלפי-טרסות
אויאנטייטמבו
הביקור בפיסאק היה קצר מדי לטעמי - שעה אחת כאן לא הייתה מספיקה כדי לספוג את יופיו של המקום. מכאן נסענו לארוחת צהרים קצרה ודי מאכזבת בכפר אורובמבה.
התחנה השניה של היום הייתה בעיירה אוֹיָאנְטַייטַמְבּוֹ (Ollantaytambo). גם סמוך לעיירה זו נמצאים מבנים עתיקים של האינקה: מקדשים דתיים לצד בתים אזרחיים. כאן הייתי צריך לטפס על מספר טרסות כדי להגיע אל התצפית על האתר כולו. מול התצפית נבנה מחסן תבואה ממש בשיפוע התלול של צלע ההר. האינקה בנו את מחסן התבואה במיקום גבוה ולא-נגיש שכזה, על מנת לשמור את המזון בתנאים קרירים יחסית. זהו למעשה סוג של מקרר טבעי.
לאחר התצפית, המדריך לקח את הקבוצה אל חלקו התחתון של האתר. שם הוא הסביר לנו על הדמיון של הבנייה כאן לזו של תרבות הטיוואנקו. בדומה לאתר של פומה פונקו בבוליביה, גם כאן היו אבנים, שנראו כאילו סותתו בכלי עבודה מודרנים ולא בעבודת יד.
הטרסות של אויינטייטמבו
מבט מהתצפית. מחסן התבואה נמצא על צלע ההר ממול
בנייה בסגנון טיוואנקו
צ'ינצ'רו
חלק מהקבוצה נשארה באווינטייטמבו. בעיירה זו נמצאת תחנת הרכבת הכי קרובה לאגווס קליינטס ומאצ'ו פיצ'ו, וחלק מהמטיילים המשיכו מכאן ללינה שם.
נסיעה נוספת בנופיו הירוקים של העמק הקדוש הביאה אותנו לנקודת תצפית נוספת. הפעם לא היה מדובר באתר אינקה מסוים, אלא פשוט בתחנת עצירה עם נוף פנורמי עם הרים מושלגים ברקע. עצרנו שם למספר דקות לצילומים, והמשכנו הלאה אל התחנה האחרונה של הסיור.
בעמק הקדוש
לקראת הערב הגענו אל הכפר צִ'ינְצֶ'רוֹ (Chinchero). זו כפר קטן של תושבים ממוצא קצ'ואה, וכאן ביקרתי עם הקבוצה בבית אריגה של נשים מקומיות. הצ'ולות הנחמדות הדגימו בפנינו את מלאכת אריגת צמר האלפקה ואת האופן בו הן צובעות את הצמר בגוונים שונים. הצבעים מגיעים כולם מחומרים טבעיים, ואת חלקם מבשלים בקדירה על מנת להכינם. מתחת לאותה הקדירה הרותחת ישבו כמה שרקנים, או Cuy בספרדית. גורלם כנראה נגזר מראש, והם היו עתידים להפוך לארוחת הערב של אותן הצ'ולות.
לאחר ההדגמה המפורטת של הצ'ולות, אי אפשר היה שלא לקנות מהן משהו. קניתי לעצמי צעיף רך בגווני כחול. אני לא ממש מאמין שהצעיף הזה נארג ונצבע בדיוק בסדנה הזאת, אך שמחתי למזכרת מהמקום הנפלא הזה. מסדנת האריגה המשכתי לביקור קצר בקתדרלה העתיקה והדי מוזנחת של צ'ינצ'רו, ומשם עליתי בחזרה על הרכב לכיוון קוסקו.
עם הצ'ולות של צ'ינצ'רו
הדגמה של הצבעים השונים של צמר האלפקה
הצעיף שלי
עדכונים מהארץ
חזרתי אל קוסקו בחשכה וכבר ממש לא יכולתי להתאפק. עוד לפני שהגעתי אל האכסניה עצמה, עצרתי ליד מסעדה, שכבר הייתה לי את סיסמת הווי-פיי שלה. עמדתי ברחוב, חיכיתי לאות ווי-פיי ונכנסתי לאינטרנט כדי לברר את תוצאות הבחירות שנערכו היום בישראל. רק כששבתי אל אכסניית קילומבו, היה לי זמן להתעדכן בתוצאות באופן מעמיק יותר. מתישהו הרעב גבר עלי וחזרתי אל אותה המסעדה כדי לאכול פיצה לארוחת הערב.
את השעות האחרונות לפני השינה הקדשתי לארגון התיקים שלי למחר, לקראת הנסיעה לאגווס קליינטס והביקור באתר המפורסם ביותר של היבשת: מאצ'ו פיצ'ו.
