יום 11: בחזרה לאוקלנד

02.01.2010

עצירת שירותים

הגיע הזמן להיפרד מפאיהיה, מניקול וממקס. יצאנו בבוקר לכיוון אוקלנד, אך בדרך שונה מזו שהגענו בה. בחרנו לנסוע בכביש מס' 12, שאמנם מאריך את הדרך - אבל מגוון את הנוף. 

נינה מאד רצתה לעצור בשירותים המפורסמים של קאוואקאווה, שעוצבו ע"י האמן האוסטרי הוּנְדֵרְטְווָאסֶר (Hundertwasser). אני לא כל כך התלהבתי מסגנון האמנות שלו, וגם לא מהריח של השירותים. בתור האטרקציה הכי מפורסמת בקאוואקאווה, הייתי מצפה שלפחות יטרחו לנקות את המקום כמו שצריך.

השירותים של הונדרטוואסר

 דרך יער הקאורי

עצרנו ביישוב אופונוני (Opononi), שנמצא על שפת לשון ים שנכנסת מים טסמן אל היבשה. עצרנו שם בשביל מנוחה, גלידה ושירותים, וניצלנו את הזמן להתרשמות מדיונות החול העצומות שנשפכות אל הים. המראה נתן תחושה של מדינה מדברית ולא של ניו זילנד.

נוף ליד אופונוני

הנסיעה המשיכה דרך יער ווָאיפּוֹאוּאָה (Waipoua), שבו קיימים כמה מעצי הקאורי העתיקים ששרדו. מחוץ לערים, המהירות המותרת היא 100 קמ"ש, אבל הכבישים הפתלתלים ביערות לא מאפשרים לנסוע על יותר מ-60. המהירות עוד פוחתת כשנתקעים במסלול החד סטרי מאחורי משאית איטית, ואז נותר רק להתפלל להופעתו של נתיב עקיפה מיוחד בעוד מספר קילומטרים. הגשרים מחוץ לערים הם כמעט תמיד חד-סטריים עם סימון מקדים של One Lane Bridge ובמידת הצורך צריך לעצור ולתת לרכבים שממול לחצות את הגשר. 

מאטאקוהה

בעיירה מָאטָאקוֹהֶה (Matakohe) יש מוזיאון של עצי קאורי, אבל אנחנו בחרנו לתייר במבנים הישנים של העיירה. בשטח פתוח הציבו עץ קאורי ישן שחולץ מביצה - כזה שמכינים ממנו מזכרות.

עם קאורי מביצה

בהמשך הדרך גלעד הצליח לסדר את הגאדג'ט שנינה הביאה מהארץ, כדי שנוכל לשמוע מוזיקה דרך נגני המוזיקה שקנינו. מעכשיו שמענו בעיקר מוזיקה מהנגנים של נינה ושל גלעד (שהיה מלא במוזיקה שנינה שמה לו). מעכשיו בכלל התחילה ההשתלטות הכמעט מוחלטת של נינה על ההגה, עם הרצאות עד כמה דנה ברגר היא מלכה. למרות שהיא לא. 

אוקלנד - בפעם השנייה

באוקלנד נסענו אל הבית של טְרִיש, נצידת ארגון HIT - ארגון של נוצרים (ואחרים) אוהבי ישראל, שמארחים בביתם תרמילאים ישראלים בניו זילנד. האירוח הוא לרוב במחיר סמלי של 5-10 דולרים מקומיים ולפעמים גם בחינם. זה אמנם זול מאד, בייחוד בהשוואה לאכסניות, אבל צריך לקחת בחשבון שנמצאים בבית פרטי וכי בכל מקום יהיו את החוקים והאופי משלו. טריש רשמה אותנו כמטיילים (למי שמעוניין, צריך להביא תמונות פספורט מראש) וגם ארגנה לנו לינה ללילה הנוכחי ב"בית משיח" של זוג נחמד בשם וורן וקייט. 

ב"בית משיח" היו עוד זוג ישראלים, והעברנו את הערב בשיחות איתם. בחדר השינה היו הרבה ספרי תנ"ך וברית חדשה בעברית. את התנ"ך אני די מכיר, אז מצאתי את עצמי מעיין בברית החדשה לפני השינה. זה היה מספיק משעמם כדי לגרום לי להירדם.

שוב באוקלנד

ימים 8-10: פאיהיה

30.12.2009

החייאה בנקאית

לדעתי, ארבעה-חמישה ימים בפאיהיה הם מספיקים בהחלט. פשוט צריך להספיק לראות כל כך הרבה מקומות אחרים בניו זילנד. אבל התחייבנו מראש לשישה לילות בעיירת הנופש הזו. לא שאני מתלונן!

הקדשנו חלק גדול של היום לסידורים - זה קורה הרבה במסעות ארוכים כאלה. בסניף הדואר העברנו את הבעלות על הרכב שלנו סופית אלינו. עד עכשיו היא המכונית הייתה על שמה של נטליה (שם בדוי), חברה של נינה שגרה בכרייסטצ'רץ', מכיוון שלא יכולנו להעביר בעלות במהלך חג המולד והימים שאחריו. בהמשך, הפעלנו את חשבונות הבנק שפתחנו עוד בארץ בבנק ניו-זילנד BNZ. לתיירים שמתכוונים להישאר במדינה למשך יותר מחודש, מאד כדאי לפתוח חשבון באחד מהבנקים הגדולים ולהעביר אליו כסף מישראל. הפעולה הזו חוסכת את עמלות המשיכה מכספומטים ומקלה על התשלום בחנויות שונות (מקבלים כרטיס בנקאי עם פתיחת החשבון). בסניף BNZ בפאיהיה צוין משום מה שאני בסטטוס "מת", אבל תוך מספר שעות הם הצליחו להחיות אותי ולתת לי את הכרטיס. 

מפל הארורו

נסענו עם ניקול לעיירה ווָאיטַנְגִי (Waitangi) הסמוכה לפאיהיה, בה נחתם ההסכם המפורסם בין הבריטים לילידים המאורים. במקום יש מוזיאון עם קאנו מפורסם, אבל ניקול סירבה להיכנס אליו משיקולי תקציב. החלטנו ללכת אל מפל הַארוּרוּ (Haruru) החביב שמחוץ לעיירה. המפל הוא קטן במושגים ניו-זילנדיים, ומתחתיו יש בריכה טבעית לשחייה.

מפל הארורו

עברנו שוב בחוף הים, אבל המים היו קפואים ורק ניקול נכנסה לטבול בהם. בהמשך היום הסתובבנו קצת בשוק האיכרים של פאיהיה ובקניון הקטנטן והמוזר שבעיירה. עד היום לא ראיתי קניון שעובר בתוכו כביש.

את הערב שוב העברנו במשחקי טאקי אל תוך הלילה. איכשהו תמיד מצאתי את עצמי "נלחם" מול מקס על המקום האחרון. 

31.12.2009

כמו שסאבווי הפך למקור הג'אנק פוד הקבוע שלנו, אז  גלובל גוסיפ הפך למקור האינטרנט הקבוע שלנו בטיול (זה היה מעט לפני השתלטות הסמארטפונים, ואף אחד מאיתנו לא הביא לפ-טופ). היום גילינו את קיומו של גלובל גוסיפ, ובהמשך הטיול גלשתי בסניפיו גם באוסטרליה. המחירים ברשת לא תמיד היו הכי זולים, אבל המחשבים היו (לרוב) מעולים ומצויידים במצלמה ואוזניות בשביל סקייפ. לצערי, הרחק בבית איכשהו הרסו את מצלמת הרשת מאז שנסעתי, אז כשדיברתי עם ההורים הם יכלו לראות אותי - ואני לא ראיתי אותם.

התחיל להיות קצת משעמם בפאיהיה - אז שטפנו את פֶּרִי, כיבסנו את הבגדים המלוכלכים והמשכנו בבליסה ומנוחה עד החגיגות בערב.

שנה חדשה

בלילה יצאנו - נינה, גלעד, ניקול ואני - למועדון קטן בפאיהיה לכבוד חגיגות השנה החדשה. הייתה מוזיקה טובה, אבל בשלב כלשהו הרצפה הפכה להיות דביקה בגלל משקאות שנשפכו והצפיפות הפכה לאיומה. 

מקס הצטרף אלינו כשיצאנו מהמועדון אל החוף בשביל הספירה לאחור והזיקוקים, שנורו לשמים מעל מפרץ האיים. קיבלנו כמעט ראשונים בעולם את השנה החדשה (אחרי כמה מדינות איים מבודדות באוקיאנוס השקט).

מקבלים ראשונים את העשור החדש

01.01.10

התעוררתי ממש מאוחר היום, במושגים שלי: 9 בבוקר. היום כבר באמת לא היה מה לעשות בפאיהיה. ביקרנו שוב בגלובל גוסיפ, ובעיקר נשארנו בהוסטל למשחקי פינג פונג מול נבחרת גרמניה (ניקול ומקס) והרכבת פאזל של 400 חלקים. אה כן, והיה גם טאקי.

פינג פונג באכסניה

יום 7: הצפון הרחוק

30.12.2009

עצי קאורי

השכמנו מוקדם מאד בבוקר כדי לתפוס את האוטובוס של חברת הסיורים AwesomeNZ לסיור במחוז "הצפון הרחוק" (Far North). בסיורים בניו זילנד ואוסטרליה מאד מקובל שהנהג הוא גם המדריך וגם הטבח. במקרה הספציפי הזה, הנהג סְפַּייק סיפר לנו שהוא גם מדריך גלישה וגם מורה בבית הספר בנוסף לעבודתו כמדריך טיולים.

יצאנו צפונה מפאיהיה, דרך עיירה בשם קֶרִיקֶרִי (Kerikeri) אל התחנה הראשונה של היום: פּוּקֶטִי (Puketi). בפוקטי נמצאים עצי קַאוּרִי (Kauri) עצומים בגודלם. כשהגיע האדם הלבן לניו זילנד, נכרתו הרבה עצי קאורי שהיו קדושים לילידים המאורים. כיום נשאר רק שבריר מיערות הקאורי הגדולים שכיסו בעבר את מדינת האיים. לעצים שנשתלו בעשרות השנים האחרונות ייקח זמן רב עד שיגיעו לגובהם של עצי הענק העתיקים. הגזע של עצי הקאורי ששרדו הוא פשוט ענק - אני הרגשתי כמו ג'וק לידו.

מנסה לחבק עץ קאורי

חוף 90 המייל

לאחר עצירה קצרה לארוחת בוקר המשכנו אל חוף 90 המייל - רצועת חוף מפורסמת בצידו המערבי של האי הצפוני על ים טַסְמָן (Tasman). זוהי רצועת חוף ארוכה שמתפרשת בצידו המערבי של איזור הצפון ומשמשת גם כחוף וגם כ...אוטוסטרדה. אוטבוסים ורכבים פרטיים מורשים לנסוע בחלק מסוים של החוף במהירות גבוהה. שמו של החוף מטעה, מכיוון ואורכו רק 55 מייל (88 ק"מ) וכנראה הוא קיבל את שמו מרוכבי סוסים שטיילו בו וחשבו שהם עברו מרחק של 90 מייל. 

ספייק טען שהיום בו יצאנו לטיול הוא אחד מ-2 ימים בחודש בהם ניתן לנסוע על החוף גם בדרך הלוך וגם בדרך חזור. לדעתי הוא פשוט אומר את זה לכל קבוצה שהוא מדריך. בדרך הלוך עצרנו לכמה דקות בחוף בשביל תמונות.

חוף 90 המייל

גלישת חול

האוטבוס הגיע אל טֶה פָּאקִי (Te Paki) - איזור עם נוף שקצת קשה לדמיין שקיים בניו זילנד: דיונות חול. ניו זילנד לרוב נתפסת כירוקה מאד, אבל בצפון הרחוק יש גם כמה דיונות עצומות.

האטרקציה התיירותית פה היא גלישת חולות. נינה ויתרה על התענוג, ואני וגלעד התחלנו בטיפוס על דיונת החול. החול התמים למראה להט כמו אש. כפות הרגליים היחפות שלי שקעו בו בכל צעד מעלה. לאחר כל כמה צעדים הייתי חייב לעצור מהר ולקפוץ על הישבן - אחרת הייתי סופג כוויות רציניות בכפות הרגליים. הנהג/מדריך ספייק הגיע ראשון אל הפיסגה מבלי לעצור ; הנחתי ששנים רבות של הדרכה הקנו לו עור של פיל בכפות הרגליים. בגלישה עצמה די מצאתי את עצמי מתרסק במורד הדיונה וויתרתי על ניסיון שני לטפס עליה.

נמרח על החולות

הכי צפון שיש

מגלישת החולות נסענו לעצירה קצרה בחוף במפרץ טַאפּוּטָהפּוּטָה (Taputaputa) לנשנושים וצילומים של עופות המים.

מפרץ טאפוטהפוטה

מכאן המשכנו עוד יותר צפונה - והתחלתי לראות כי רצועת האדמה שנסענו בה הולכת ונהיית צרה, עד שמצד ימין הבחנתי באוקיאנוס השקט ומצד שמאל בים טסמן. לבסוף הגענו אל הנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד - קֵייפּ רֵייִנִגָה (Cape Reinga) בה ניתן להבחין בבירור במפגש בין האוקיאנוס לים, לפי צבע המים. מזג האוויר המצוין רק העצים את הנוף המיוחד הזה: ממש הרגשתי כאילו אני עומד על ה"שפיץ" הצפוני של האי. המקום הוא אתר קדוש לילידים המאורים: הם מאמינים שזהו הפתח לעולם המתים וכי כל הנשמות מגיעות לכאן לאחר המוות. ירדנו בשביל המפותל אל המגדלור הלבן שעומד על הצוק. יותר צפונה מזה אי אפשר להגיע באי הצפוני. לניו זילנד שייכת גם קבוצה של 13 איים בשם "איי שלושת המלכים", שנמצאת צפונית-מערבית לקייפ ריינגה, והם למעשה הנקודה הצפונית האמיתית של ניו זילנד. ביום בהיר אפשר לראות אותם התצפית שמתחת למגדלור.

המגדלור בקייפ ריינגה

מזכרות מקאורי

בדרך חזרה עצרנו בחנות מזכרות של מוצרים מעצי קאורי. מכיוון והעצים היום הם מוגנים, כל המזכרות מוכנות מעצי קאורי שנפלו לפני שנים רבות לביצה (Swamp Kauri) נמשו ממנה ועובדו. המזכרות האלו הן מאד יקרות, ועדיף לצלם אותן מאשר לרכוש. מוכרים שם החל מצעצועים קטנים עד ספסלי עץ קאורי ואפילו יש גרם מדרגות לולייני ענק, למי שמעוניין.

לקראת תום הסיור, ספייק עצר לנו בעיירה מַנְגוֹנוּי (Mangonui) לקניית הגירסה הניו זילנדית של "פיש אנד צ'יפס" - פה היא נקראת Fush & Chups. משם חזרנו בערב אל פאיהיה.

חנות המזכרות מעצי הקאורי

יום 6: פאיהיה

28.12.2009

ים!

קל להשוות את האווירה בפאיהיה לאילת, כלומר - רק שאת הערסים והלכלוך מחליפים קיווים מנומסים ורחובות נקיים. בדרך אל הים נדהמנו מהנימוס הניו זילנדי בכל מה שנוגע לנהיגה: נהגים שרואים מרחוק אדם שהולך לחצות את הכביש, עוצרים את רכבם בפס עצירה המרוחק שלושה מטרים ממעבר החצייה. וכל זה מתבצע עם חיוך ובלי הפעלה של צופרים.

החוף של פאיהיה היה מאד קרוב להוסטל שלנו ; נינה הודיעה מראש שבכל רצועת חוף היא תמהר להיכנס אל המים, אבל איכשהו היא הייתה היחידה שלא נכנסה למי מפרץ האיים. גלעד ואני נכנסנו אל הים בעוד היא השתזפה בשמש ונשרפה בצורת משקפי שמש על הפנים. בשבוע שלאחר מכן היא לא הפסיקה לשאול אותנו שוב ושוב אם עדיין רואים את צורת משקפי השמש על הפנים שלה. וראו :-)

שייט בסירת מירוץ

במרכז התיירים של פאיהיה אפשר להזמין פעילויות וטיולים באיזור מפרץ האיים ובצפון כולו (Northland). בחרנו לשוט בסירת המירוץ Excitor בין האיים שבמפרץ. עם העליה לסירה מיהרנו לתפוס את המקומות הקדמיים והגנו על המצלמות שלנו בשקים שקיבלנו. הסירה שטה כל כך מהר, עד שהשפתיים זזות מהרוח וקשה לדבר. גם כובע אי אפשר לחבוש בגלל המהירות ואני מצאתי את עצמי צלוי לגמרי אחרי השייט הקצר.

נתז המים שנוצר בשייט יכול להזיק למצלמות, ולכן מומלץ לשלוף את המצלמות רק כשהסירה מאטה. וכשאפשר לצלם, התמונות המתקבלות הן מדהימות. השילוב של הצבעים החזקים של הסירה, הים והאיים - מוליד תמונות מדהימות. רק כדאי לזכור להוריד קצת את העין מהמצלמה ולהנות מהנוף.

על האקסייטור

רגע השיא של השייט הוא בעת ההגעה לסלע המפורסם בקצה המפרץ, בנקודה בה מתחילים המרחבים האינסופיים של האוקיאנוס השקט. הסלע נקרא "החור בסלע" (Hole in The Rock) ואפשר לעבור דרכו עם הסירה כשיש תנאי מזג אוויר טובים והים בשפל. לאחר זמן קצר לתמונות, העבירו אותנו באיטיות דרך החור בסלע.

החור בסלע

הטיילת

לאחר השייט הלכנו למרכז התיירים להזמין כרטיסים לסיור שיוצא אל הצפון הרחוק של ניו-זילנד ומגיע עד הנקודה הכי צפונית במדינה. משם המשכנו לגלידריה שנמצאת על הטיילת. אמנם השתדלנו לדבר בינינו רק אנגלית, אבל בגלידריה כנראה שיצאו לנו כמה מילים בעברית מבלי להבחין.

בדרך אל האכסניה, יצא מרכב שחנה בטיילת בחור ישראלי שהציג את עצמו בפנינו. כאן אקרא לו בשם הבדוי "עופרי". הוא טען שיש לו דירה בפאיהיה שבה הוא מארח תיירים ישראלים והציע לנו להגיע לשם. למרבה המזל, נינה קראה עליו מראש באחד מפורומי המטיילים עם אזהרה שהוא מספק בית רחוק ממרכז העיירה במחיר גבוה. מסתבר שעופרי יושב ליד הגלידריה ופשוט אורב לישראלים חדשים שמגיעים לעיירה. מכיוון ונינה כבר הזהירה אותנו מראש עוד לפני שהגענו לפאיהיה, סירבנו לו בנימוס ורק לקחנו את כרטיס הביקור שלו כדי שישתוק.

בחזרה בהוסטל פגשנו את ניקול, גרמנייה צעירה שעבדה באותה תקופה אצל משפחה באוקלנד. היא נסעה לבדה לפאיהיה כדי לנפוש בה בזמן החגים. אחרי המפגש איתנו ניקול מיהרה ללכת ולרכוש כרטיס לטיול הצפון הרחוק שאליו נצא מחר. 

את הערב העברנו במשחקי טאקי עם ניקול ועם מקס - תייר איטלקי ממוצא גרמני. למדנו שהדרך הפשוטה ביותר להסביר לתיירים אירופאים את חוקי הטאקי היא לומר להם: "זה כמו Uno!"

יום 5: מאוקלנד לפאיהיה

27.12.2009

צפונהּ!

בבוקר נפרדנו מאכסניית הבמבר האוס ויצאנו בנסיעה צפונה אל עבר העיירה פַּאיְהִיָה (Paihia). נינה נהגה את מרבית הדרך ואני החלפתי אותה בקטע קצר מהנהיגה. בהתחלה לא הייתה לי בעיה לנהוג מעט, אבל בהמשך הטיול כבר הפריעה לי ההשתלטות שלה על ההגה: אחת הטענות שלה הייתה שאם היא לא תנהג, היא תקבל בחילה ; והשנייה - שאני נוסע במהירות המותרת ולא מספיק מהר.

בשעתיים הראשונות הכבישים היו מאד פקוקים, כנראה בגלל שהמוני אנשים נסעו צפונה לרגל חופשות חג המולד ותחילת השנה האזרחית. זה בערך כמו שכולם בישראל נוסעים לאילת בחגים, רק שבניו זילנד הכיוון הוא הפוך.

עצרנו בעיירה פּוּהוֹי (Puhoi). לפי המדריך של "לונלי פלאנט" היה אמור להיות כאן פָּא (Pā) מאורי ישן, אבל לא מצאנו אותו. למעשה, כל מה שמצאנו בעיירה היה מוזיאון בוהמי סגור ואווירה קריפית. נינה אמרה, ובצדק, שהמקום מזכיר לה עיירת רפאים: כמעט לא ראינו נפש חיה ברחוב הראשי של פוהוי.

פוהוי. עיירת רפאים

בהמשך הנסיעה סטינו קצת מהדרך כדי להגיע לאחד מחופי הנופש על חוף האוקיאנוס השקט. כביש פתלתל הביא אותנו אל חוף מקסים, שמשמש בעיקר את המקומיים. הדרך הצדדית הזו נתנה לנו טעימה ראשונה מהנופים עוצרי הנשימה של ניו זילנד: גבעות ירוקות שטובלות במפרצים כחולים של מי האוקיאנוס.

נוף מהדרך הצדדית אל החוף

רצינו לעצור בעיירה קָאווָאקָאווָה (Kawakawa - יש למאורים איזה קטע עם הכפלת צלילים), שבה יש אטרקציה קטנה לתיירים: שירותים מפורסמים שעוצבו בידי אמן. כשהגענו לעיר, הרכב שלנו - פֶּרִי (קיצור של Precious) החליט לא לשתף פעולה: המפתחות סירבו לצאת מהסוויץ'. החלטנו לוותר על השירותים בשלב זה ולהמשיך ישירות אל פאיהיה.

פאיהיה - מפרץ האיים

פאיהיה היא עיירה קטנה שיושבת על שפתו של מפרץ האיים - Bay of Islands. ישנן הרבה ערים נוספות שמקיפות את המפרץ, וכולן משמשות כערי תיירות ונופש. הגענו אליה בערב והאכסניה שלנו פה הייתה ה-Salt Water Lodge. אין מה להשוות אותה לבמבר האוס: פה היינו בחדר של 6 אנשים - אמנם עם מקלחת צמודה, אבל המקום הרגיש המוני והמטבח היה די מסריח. זה היה ההוסטל השני והאחרון שהזמנו עוד מישראל - והדרישה שלהם הייתה שנישאר פה שבוע כי בתקופת החגים יש להם מינימום לילות שניתן להזמין. 

נכנסנו לחדר אחרי ששני בחורים צ'יליאנים הואילו בטובם לפנות את המיטות שלהם, וחלקנו אותו עם שני שבדים צעירים וגברת אוסטרלית אחת.

לא הספקנו לחקור את העיירה בלילה הראשון. בעיקר שמחנו שפה המפתח של הרכב כן יצא מהסוויץ'.