ימים 11-12: אל בואנוס איירס

13.12.2012

אל ארגנטינה

דניאל יצא ממש חרא. אותו הבריטי שקבעתי לנסוע איתו מסנטיאגו לבואנוס איירס, פשוט נעלם. בדיוק כמו אליאן המעצבנת שנעלמה לי באוסטרליה, גם כאן נעלמו עקבותיו. 

הגעתי לבד אל התחנה המרכזית של סנטיאגו, ושם עליתי על אוטובוס של חברת אנדסמר (Andesmar) אל עבר מנדוזה הארגנטינאית. קבעתי לי מושב בחלקה הקדמי של הקומה העליונה באוטובוס, וכך יכולתי להנות מהנוף היפהפה שנפרש מולי. די מהר נרדמתי באוטובוס לשעה קצרה, וכשהתעוררתי היינו כבר באמצע הטיפוס על הרי האנדים. עקב עונת הקיץ, נצפו רק שאריות שלג על פסגות ההרים הגבוהים ביותר. הנוף עצמו היה מאד סלעי - יחסית ריק מצמחיה - אך עם זאת, מאד מרשים.

האוטובוס הגיע אל מעבר הגבול בין ארגנטינה וצ'ילה. שם התבקשתי, כמו כל הנוסעים, לרדת מהאוטובוס לתהליך החתמת הדרכונים ובדיקת התיקים. כל התהליך עצמו נמשך כשעה, ואחריו המשכתי אל פנים ארגנטינה, המדינה בה אטייל בשבועות הקרובים.

נסיעה בהרי האנדים

קצת על ארגנטינה

ארגנטינה היא רפובליקה, והמדינה השנייה בגודלה בדרום אמריקה. היא גובלת באורוגוואי, ברזיל, פרגוואי, בוליביה וצ'ילה, וכמו מרבית מדינות אמריקה הדרומית - שפתה הרשמית היא ספרדית.
פרט לחלקה ביבשת דרום אמריקה, לארגנטינה יש טענות בעלות על טריטוריות נוספות: היא טוענת לבעלות על חלק מאנטארקטיקה ועל מספר איים בדרום האוקיאנוס האטלנטי. המפורסמים מבין האיים הללו הם איי פוֹקְלֶנְד (Falkland Islands): בשנת 1982 פלש הצבא הארגנטינאי אל האיים, בניסיון לכבוש אותם מידי הממלכה המאוחדת. בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר, הביסה במהרה את הצבא הארגנטינאי ומאז ממשיך שם השלטון הבריטי. הארנגטינאים מסרבים לקרוא לאיים בשמם הבריטי, ומעדיפים לציין את שמם הספרדי: Islas Malvinas.
ארגנטינה היבשתית מחולקת ל-24 פרובינציות: מארץ האש שבדרום ועד חוּחוּי הצפונית. לעיר הבירה, בּוּאֵנוֹס אַייְרֶס (Buenos Aires) קיים מעמד אוטונומי כפרובינציה נפרדת בתוך מדינת בואנוס איירס.

ארגנטינה הייתה תחת שלטון ספרדי, מאז גילוייה על ידי האדם הלבן. בשנת 1816 הוכרזה עצמאות המדינה בפרובינציית טוּקוּמָן, ובשנים הראשונות היא התאפיינה בחוסר יציבות שלטונית. רק בשנת 1853 הושג איחוד בין הפרובינציות, והושלמה כתיבת החוקה הארגנטינאית.
במהלך המאה ה-20 ידעה ארגנטינה חילופי משטר רבים: שלטון שמרני, עלייתם של חואן פרון והפרוניזם, שלטון צבאי וחזרה למשטר דמוקרטי בשנת 1983.
דגל ארגנטינה כולל שלושה פסים אופקיים בגווני תכלת-לבן-תכלת. בגרסתו הרשמית, הוא מכיל גם את שמש מאי במרכז הפס הלבן. שמש מאי מסמלת את החודש (בשנת 1810) בו החל המרד נגד השלטון הספרדי בארגנטינה ואורוגוואי. כאן היא כוללת 32 קרניים: 16 ישרות ו-16 "להבות", ואילו בדגל אורוגוואי מספר הקרניים שונה. במרכז השמש מופיע איור של פנים.
הדגל הונף כבר בתחילת מלחמת העצמאות הארגנטינאית, ואושר כדגלה הרשמי של ארגנטינה עם ההכרזה על עצמאותה ב-9 ליולי 1816.

דגל ארגנטינה

עצירה במנדוזה

התחנה הראשונה שלי בארגנטינה הייתה במֶנְדוֹזָה (Mendoza) - אך ורק לשם החלפת אוטובוסים. המתנתי כאן כשעתיים, ובינתיים החלפתי את הכסף הצ'יליאני שלי בפזוס ארגנטינאים.
כאן עליתי אל האוטובוס של חברת Rapido Argentino אל בואנוס איירס. ארוחת הערב שהוגשה באוטובוס הייתה סבירה, והתחלתי גם להתרגל לרעיון של שימוש בשירותים בזמן נסיעה. העברתי את הזמן הארוך בקריאה, האזנה למוזיקה ושינה.

14.12.2012

בואנוס איירס

בבוקר הגעתי אל עיר הבירה העצומה של ארגנטינה, בואנוס איירס, בה מתגוררים מעל 13 מיליון תושבים. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית רֶטִירוֹ (Retiro), ומשם עליתי על מונית למרכז-הקטן של העיר, המִיקְרוֹסֶנְטְרוֹ (Microcentro). 

האכסניה שלי כאן הייתה הקַאסָה סוֹלִי (Casa Soly), שהיא בבעלות ישראלית. הבעלים של המקום היו מאד נחמדים, אך זה לא חיפה על הרמה העלובה של האכסניה. המקום פשוט מתפורר, מתקלף ונותן הרגשה של מגורים בפח אשפה. תחילה חשבתי לקחת את התיקים ולחפש מקום לינה אחר, אך החום הכבד והעייפות מנסיעת הלילה מנעו ממני לעשות כך.

בחדר איתי היה ישראלי בשם ליעד, שעשה רושם טוב יחסית. שאר הישראלים שהיו באכסניה היו הרבה יותר צעירים מאיתנו, ולא עשו עלי רושם שהם יודעים לאן הגיעו. הם לא קבעו טיסה מראש מבואנוס איירס לאושוויה, וכך מצאו את עצמם תקועים בעיר הגדולה יותר זמן ממה שרצו.

נקודת האור של האכנסיה האיומה הזאת הייתה המיקום: על הרחוב הראשי של המיקרוסנטרו. רוב היום שלי הוקדש להתאוששות מהנסיעה הארוכה ולסיבוב ברחוב הראשי. התקלחתי ויצאתי לקנות אוכל בסופרמרקט המקומי, רק כדי לגלות שהמקרר באכסניה אינו פועל. את הערב באכסניה העברתי במנוחה ובתכנון מסלול ליום הבא.

בינתיים לא ממש התלהבתי מבואנוס איירס ; העיקר שליעד כיוון אותי בערב אל סניף של רשת סאבווי, ויכולתי לאכול כמו בן אדם נורמלי.

אוויטה על בניין ברחוב הראשי של בואנוס איירס

ימים 9-10: מאי הפסחא אל סנטיאגו

11.12.2012

השלמות אחרונות בהאנגה רואה

למרות שהגוף שלי היה כולו תפוס (ותודה לסוסים מאתמול), לא ויתרתי לעצמי ביומי האחרון באי הפסחא. התעוררתי לקראת שמונה והלכתי אל סניף הדואר כדי לשלוח כמה גלויות לישראל. ביקשתי מהפקידה בדואר לחתום בדרכון שלי עם החותמת המקומית של האי, ומשם המשכתי אל הכנסיה.

הכנסיה של האנגה רואה (Iglesia de Hanga Roa) הייתה סגורה: מבחוץ היא מעוטרת בעיטורים בסגנון הראפה נוי המקומי, שלא ממש מצביעים על כך שמדובר בכנסיה קתולית. רק אם מסתכלים מקרוב או מביטים למעלה, אפשר להבחין בצלבים ובדמויות נוצריות.

הכנסיה של האנגה רואה

הלכתי לפגוש את פטריסיו במלון שלו. בחצר המלון היה פסל מואיי (משוחזר) ענק. הוא כנראה שימש לטובת איזה מחקר או סרט על אי הפסחא, ואחר כך ננטש כאן. למרות שהיה מדובר רק ברפליקה של הדבר האמיתי, שמחתי סוף סוף על ההזדמנות להתקרב למואיי, ולהרגיש כמה קטן אני לעומתו. למואיי האמיתיים של אי הפסחא אסור להתקרב יותר מדי ובטח שלא לגעת או לטפס עליהם.

עם המואיי המשוחזר

הלכנו ביחד אל המוזיאון ע"ש סֶבַּסְטִיאַן אֶנְגְלֶרְט (Museo Antropologico P.Sebastian Englert), כומר גרמני שגר שנים באי הפסחא, וחקר את שפתם ותרבותם של הראפה נוי. לאחר מותו בארה"ב, הובאו עצמותיו אל האי, והמוזיאון האנתרופולוגי נקרא על שמו. המוזיאון מכיל מידע רב על הראפה נוי וחייהם, וגם כמה שברי מואיי מתפוררים, שבאמת עדיף שיישמרו בתוך תצוגה סגורה.
מהמוזיאון המשכנו אל אחד ירידי המזכרות של האנגה רואה. התלבטתי רבות מה לקנות: המחירים היו איומים: 50$ לפסלי מואיי בינוניים מעץ. אם רציתי משהו ממש יפה, הייתי צריך להיפרד מסכום גדול בהרבה. פטריסיו עזר לי עם הבחירה והמיקוח, ולבסוף קניתי פסלון מואיי מעץ ללא גילופים מאחור. לא רציתי לקנות מואיי גדול מדי, כי אצטרך לסחוב אותו מכאן במשך כל הטיול שלי - או לפחות עד משלוח המתנות הראשון לארץ.

וגם כאלה דברים יש

השקיעה היפה ביותר

לאחר שנת צהריים באכנסיה, התחלתי לארגן את התיק לקראת הטיסה של מחר בבוקר. לשמחתי, הבגדים והתיק הספיקו להתייבש מאז הגשם של אתמול ורק לגבי הנעליים דאגתי מעט. מצאתי גם חנות אלקטרוניקה/אינטרנט ורכשתי בה מטען חלופי לאייפון (ונרגעתי טיפה).

כשהלכתי בערב על עבר אהו טאהאי, הפנמתי את העובדה, שמחר אני עוזב את המקום הנפלא הזה. ממש עלו לי דמעות בעיניים עקב מחשבות העזיבה: עם כל היופי המדהים של ניו זילנד ואוסטרליה, והאתרים שאני מתכנן לבקר בהמשך הטיול הנוכחי, אי הפסחא שבה אל לבי באופן בלתי רגיל. בדרך נפגשתי עם פטריסיו והמשכנו ללכת, עם עוד הרבה תיירים נוספים לצפות בשקיעה המפורסמת של האי.

בניגוד לערב בראשון שלי כאן, הפעם מזג האוויר בעת השקיעה היה מדהים. השמש נעלמה באוקיאנוס שמאחורי אהו טאהאי, ויצרה צבעים מרהיבים בשמים: החל מכחול, דרך כתום ועד ורוד מהפנט. וכל זה בזמן שהמואיי העצומים צופים עלינו. ללא ספק, זו הייתה השקיעה היפה ביותר שחזיתי בה, וסיום מושלם לחמישה ימים בנקודה המבודדת ביותר באוקיאנוס השקט.

שקיעה בהאנגה רואה

שקיעה בהאנגה רואה

עם פטריסיו

12.12.2012

לא נעים לכתוב על יום מזעזע - אבל גם דברים כאלו קורים בטיולים: הטיסה שלי מאי הפסחא לסנטיאגו נדחתה בשש שעות, כך שאת הבוקר העברתי בסיבוב נוסף במרכז האנגה רואה.

כשהגעתי אל שדה התעופה הזעיר, נזכרתי ששכחתי את האוכל שלי באכנסיה. אכלתי בערך את מה שהציעו לי במטוס, ונחתתי בבירת צ'ילה מאד מאוחר מהצפוי. רק לאחר השעה תשע בערב הגעתי אל האכסניה שלי (אותה אחת מגעילה מהלילות הקודמים, אבל זה היה רק לכמה שעות). 

העיכוב הזה די בלבל לי את כל היום: כשנכנסתי אל המיטה פשוט לא הצלחתי להירדם מרוב רעב. ירדתי אל הקבלה של האכסניה לאחר חצות, וקניתי מהם פיצה קפואה עם חתיכות עוף מגעילות עליה. אכלתי את זה רק כדי שיהיה לי משהו בבטן לפני השינה. עם כל העיכוב הזה, אולי היה עדיף יום נוסף בסנטיאגו כדי לנוח ולאכול כמו שצריך. אבל זה כבר לא יקרה: מחר בבוקר אני עוזב את צ'ילה וצריך לתפוס אוטובוס אל עבר ארגנטינה.  

יום 5: אל אי הפסחא

07.12.2012

טיסה חלומית

התעוררתי בלילה, עם כאב בטן נורא. אולי זה בגלל היוגורט שאכלתי אמש, למרות שאני לא ממש אמור לאכול מאכלים חלביים (רגיש ללקטוז וזה...). יצאתי מהמיטה עוד לפני שהשעון המעורר צלצל, והתחלתי לארגן בשקט את התיקים שלי מחוץ לחדר. את הזמן הפנוי שנוצר לי, ניצלתי לגילוח ואכילה. עזבתי את אכסניית סנטה לוסיה 168 מעט לפני השעה שש, ונסעתי עם רכבת המטרו והאוטובוס אל נמל התעופה. הפעם הייתי חכם ורכשתי כרטיס הלוך-ושוב מוזל באוטובוס, עבור יום החזרה שלי לסנטיאגו. 

בנמל התעופה המתנתי זמן ארוך מדי לצ'ק-אין, אבל זה לא ממש שינה עבורי: עוד מעט אני טס אל אי הפסחא! רק מהמחשבה על הגשמת החלום הוותיק הזה, עלו לי דמעות בעיניים. לאחר הצ'ק-אין נכנסתי אל איזור ההמתנה עד שכרזו לכל הנוסעים שהעלייה אל המטוס מתחילה.

ואז שמעתי משהו יותר מדי מוכר במערכת הכריזה - קשקושים שלא הבנתי בספרדית, ואז כמה שמות - ביניהם השם שלי. ניגשתי בחשש אל הדלפק של העובדים, והם בישרו לי ששודרגתי למחלקת עסקים. מסתבר שהשתלם לפתוח כרטיס נוסע מתמיד באתר האינטרנט של חברת LAN לפני הטיול. נעמדתי מיד ראשון בתור של מחלקת העסקים, והייתי הנוסע הראשון שעלה אל המטוס. יותר טוב מזה לא יכול להיות.

עוד מעט זה קורה - Isla de Pascua, אי הפסחא

אז טיפה טעיתי... מסתבר שהיום הזה רק המשיך והשתפר: לפני טיסה זו לא טסתי מעולם במחלקת עסקים, וכאן קיבלתי מיטה נפתחת, מושב (כמעט) ליד החלון וארוחות משודרגות. הטיסה החלה, ומהר מאד נפרדתי מנופיה של צ'ילה. מכאן המתינו לי יותר מחמש שעות טיסה מעל האוקיאנוס השקט, אל אחד האיים המבודדים בעולם. 

מסלול הטיסה, חמש ומשהו שעות של ים ורק ים

נמל התעופה המבודד בעולם

על אי הפסחא לא אכתוב בפוסט זה. יש לי יותר מדי לכתוב עליו, והוא יצריך פוסט נפרד רק עבור המידע עליו. עובדה מעניינת לגביו, היא שהוא אמנם לא האי הכי מבודד בעולם (אלא רק אחד מהמבודדים), אך בו נמצא נמל התעופה המבודד ביותר בעולם: נמל התעופה מַאטַאווֶרִי (Mataveri, IPC). זהו נמל התעופה בעל המרחק הרב ביותר מכל נמל תעופה אחר ; הקרוב ביותר אליו הוא נמל התעופה של סנטיאגו, מרחק של 3759 ק"מ. נוחתות בו טיסות מסנטיאגו, לִימָה (פרו) ופַּפִּיטִי (פולינזיה הצרפתית).

לאחר חמש שעות טיסה נגלתה פיסת אדמה קטנטנה מחלון המטוס. הטייס ביצע פניית פרסה ונחת במסלול הקצר שעל אי הפסחא. והנה אני כאן. עוד בדרך מהמטוס אל הטרנימל הקטן, עצרתי בדוכן כדי לקנות את כרטיס הכניסה לפארק הלאומי רַאפָּה נוּי (Rapa Nui). כמעט כל האי נחשב לפארק לאומי, ועדיף לרכוש את הכרטיס המוזל בשדה התעופה ולא בכניסה לפארק עצמו - הפרש של 10 דולרים בעת הביקור שלי.

בטרמינל אספתי את התרמיל שלי, וקיבלתי זר פרחים מיוהנה הלבבית, בעלת האכסניה בה אתגורר. היא קידמה אותי בברכת אִיוֹרַאנָה (Iorana), המקבילה הראפה-נוית ל"אלוהה" ו"שלום". ממש כמו קבלת פנים שציפיתי דווקא מהוואי. 

נמל התעופה מאטאוורי

 אכסניית ואייאני

יוהנה אספה אותי אל הרכב שלה, אך לפני שנסענו אל האכסניה - זכיתי לסיור הכרות עם מקומות חשובים בעיירה הַאנְגָה רוֹאָה (Hanga Roa). זוהי העיירה היחידה באי, אך היא למעשה כפר קטן ; יוהנה הראתה לי את החנויות החשובות, סניף הדואר, הבנקים ואת המוֹאַיי (Moai) הראשון שלי באי הפסחא. המואיי הם אותם פסלים עצומים, בזכותם התפרסם אי הפסחא בתודעה העולמית. המואיי בנמל של האנגה רואה היה למעשה השני שראיתי בחיי: את הראשון ראיתי במוזיאון הבריטי לפני כשלוש שנים.
אכסניית ואייאני (Vaianny) היא למעשה גסט-האוס, בעל אופי שלו וקסום. היא מורכבת ממספר בקתות סביב רחבה חיצונית משותפת. התמקמתי כאן בחדר משותף ונחמד. לא היו פה לוקרים, אבל כנראה שרמת הפשיעה האפסית באי הפסחא אינה מצדיקה את אחזקתם. הודעתי לעולם דרך פייסבוק, שאני נמצא באי והייתי מוכרח לצאת לסיבוב ראשון בהאנגה רואה.

בחדר שלי בגסט האוס ואייאני

סידורים בהאנגה רואה

החלטתי לצאת לסיורים יומיים מודרכים באי. אם מגיעים בקבוצה, אפשר לשכור רכב לכמה ימים ולטייל באי בצורה עצמאית - אך מאחר והגעתי לכאן לבדי, העדפתי את אופציית הסיור המאורגן. הזמנתי למחר שני סיורים: סיור בוקר אל אורונגו וסיור צהריים בחופו המערבי של האי. המחירים כאן גבוהים מאד - לכל דבר: בין אם זה סיור, אוכל או מזכרות הביתה.

עצרתי גם במכולת קטנה לקניית מצרכים לימים הקרובים וקניתי כמה גלויות למשפחה וחברים. מצאתי גם דגל של אי הפסחא לאוסף הדגלים שלי. בינתיים התרשמתי מכך שהאנגה רואה היא יישוב מבודד ופסטורלי - ממש חשתי כאן את הבידוד של המקום באמצע האוקיאנוס השקט.

הרחוב הראשי של האנגה רואה

סיור רגלי בהאנגה רואה

לאחר קפיצה קטנה אל הגסט-האוס, יצאתי לסיור אמיתי בהאנגה רואה. הדרמתי ברחוב הראשי, ובהמשכו פניתי מערבה לכיוון החוף. חלפתי ליד מבנה של חיל הים הצ'יליאני והגעתי אל נמל הַאנְגָה פִּיקוֹ (Caleta Hanga Piko) ואל אַהוּ רִיאַטָה (Ahu Riata) - במה שעליה ניצב פסל מואיי יחיד. גודלו של הפסל היה בלתי נתפס, והוא אפילו לא נחשב לאחד המפורסמים או המרשימים באי.

אהו ריאטה

מכאן המשכתי צפונה לאורך החוף המסולע של האנגה רואה: האי הקטן לא זכה בהרבה חופי רחצה חוליים. בעיירה עצמה ישנו חוף מזערי בלבד. בינתיים עברתי הרבה כלבים משוטטים, תיירים וכמה מקומיים רכובים על סוסים. הגעתי אל האהו שיוהנה הראתה לי בבוקר: אהו טַאוּטִירָה (Ahu Tautira), שבו שני מואיי. אחד מהמואיי כאן היה הרוס כמעט לחלוטין.

רחוק מכל מקום

אהו טאהאי

המשכתי עוד צפונה, חלפתי ליד בית הקברות היפהפה של האנגה רואה והגעתי אל האהו המפורסם של העיירה: אהו טַאהַאי (Ahu Tahai). האתר כאן כולל למעשה שלושה אהו, כשהמרכזי והפחות מרשים מביניהם הוא אהו טאהאי. צפונית לאהו טאהאי נמצא פסל מואיי מרהיב על במת אהו קוֹ טֶה רִיקוּ (Ahu Ko Te Riku). זהו מואיי ששוקם בשנת 1974 ונושא זוג עיניים משוחזרות (לפי אחת התיאוריות, שבטי הראפה נוי הניחו עיניים עשויות מאלמוגים על הפסלים) וכובע בצבע בורדו-אדמה, בשם פּוּקַאוֹ (Pukao). האהו הדרומי של המתחם נושא עליו חמישה פסלי מואיי, ונקרא אהו וַאי אוּרֶה (Ahu Vai Ure). הפסל המרכזי באהו זה מאד בולט, תודות לפניו השבורות בצורה אלכסונית. כאן המקום לציין שכל פסלי המואיי העומדים כיום באי, הם כתוצאה של שיקום מודרני. בעת קריסת תרבות הראפה נוי, הפסלים באי הופלו ורוסקו על ידי המקומיים ; חלקם עדיין שוכבים על האדמה באופן בו נמצאו, כזכר לעברו המסתורי של המקום. באהו טאהאי נמצא גם מואיי שכוב שכזה.

האהו והמואיי באי אינם מגודרים, אך יש לכבד את השילוט במקום ולא להתקרב אל המואיי או לטפס על הבמות. למרבה הצער, תיירים רבים אינם מקשיבים להוראות אלו ויעשו הכל כדי לגעת בפסלים.

עם אהו ואי אורה

אהו קו טה ריקו

מתחם אהו טאהאי

אומרים שכל הקומפלקס סביב אהו טאהאי נחשב למקום עם השקיעות היפות ביותר באי. לא טרחתי לבדוק זאת היום, כי מזג האוויר היה מעונן והחל להתקרר. בשלב מסוים בדרך חזרה אל העיירה, החל לרדת גשם חזק. תפסתי מחסה תחת איזה צריף עם תייר צ'יליאני, וצפינו בכלבים המשוטטים רצים בגשם.

בהמשך הדרך לעיירה עצרתי במסעדה מקומית. האוכל היה מאד יקר, ולבשר היה טעם של לוף צבאי. לא שאני מתלונן. הגעתי אל ואייאני לקראת החשכה, מרוצה מהיום עמוס החוויות שעברתי. ולחשוב שעוד מצפים לי ארבעה ימים נוספים באי הקסום הזה. 

יום 4: סנטיאגו

06.12.2012

גבעת סן כריסטובל

אני ממשיך להתעורר יותר מדי מוקדם: התעוררתי בשלוש בבוקר, ואחר כך שוב בשש. המתנתי הרבה זמן באכסניה לפני שיצאתי אל העיר, שלא ממש מתעוררת לפני השעה תשע. מזג האוויר היום התקרר מעט, אז לבשתי חולצה ארוכה ויצאתי אל עבר גבעת סַן כְּרִיסְטוֹבַּל (Cerro San Cristóbal).

החלטתי ללכת ברגל אל הגבעה, וכך עברתי בשכונת בֵּייָאוִיסְטָה (Bellavista), שהרבה מבתיה מאוירים בציורי קיר צבעוניים מאד. כשהגעתי אל עמדת המודיעין למרגלות הגבעה, הסבירו לי שהרכבל לא פועל החודש, אבל יש אוטובוס בחינם המגיע אל הפסגה. תחילה עוד ניסיתי לטפס ברגל, אך אחרי כעשר דקות הבנתי שמדובר פה בהליכה של מספר שעות, ויתרתי על "תענוג" הטיפוס וחזרתי למטה כדי לנסוע עם האוטובוס. גובהה של גבעת סן כריסטובל הוא 300 מטרים מעל העיר, ובכך היא הנקודה השנייה בגובהה בסביבות סנטיאגו (גובהה הכולל הוא כ-800 מטרים מעל פני הים).

בגבעת סן כריסטובל נמצא פארק המטרופולין של סנטיאגו - Parque Metropolitano de Santiago. בראש הגבעה נמצא פסל בגובה 22 מטרים המציג את מריה הבתולה. לפני שטסתי לדרום אמריקה, התייעצתי עם המפקד שלי לשעבר, צ'יליאני במקור, בנוגע לאתרים מעניינים לראות בסנטיאגו. הוא אמר שאין הרבה מה לראות והגדיר לי את זה כך: "אתה מכיר את הפסל המפורסם של ישו בריו דה-ז'נרו? - אז יש פסל דומה וקטן יותר בסנטיאגו". ואכן, הפסל המציג את העיבור ללא-חטא של מריה הבתולה, הוא בערך האטרקציה הגדולה ביותר שגיליתי בעיר. 

פסלה של מריה בראש הגבעה

פרט פסל היפהפה, מגבעת סן כריסטובל נשקף נוף פנורמי של העיר סנטיאגו. מכיוון והיא הרבה יותר גבוהה מגבעת סנטה לוסיה, היא נותנת נקודת מבט שונה לחלוטין על העיר. סנטיאגו נראית עצומה מכאן.

כאן גם נתקלתי לראשונה בתופעה דרום אמריקנית טיפוסית: מלא כלבים משוטטים. בערך כפי שבישראל יש המוני חתולי רחוב, כאן יש המוני כלבי רחוב. רובם נראים מאד ידידותיים, אך לא טרחתי לבדוק עד כמה.

בגבעת סן כריסטובל

כלבי רחוב משקיפים על סנטיאגו

מהגבעה שבתי חזרה עם האוטובוס לשכונת בייאויסטה. הלכתי ברגל אל האכסניה (עם עצירה ראשונה ביבשת לאכילת כריך של סאבווי), והרגשתי מותש לגמרי. דיברתי קצת עם משפחה וחברים ונרדמתי לשנ"צ.

בערב דיברתי עם דניאל, הבריטי שפגשתי אמש, הוא קבע את אותו אוטובוס איתי לבואנוס איירס, ואני בינתיים התקשרתי לאכנסיית סולי על מנת לקבוע לו מקום. סידרתי את התיק שלי לקראת הטיסה מחר: אצטרך לצאת מסנטיאגו בסביבות שש בבוקר כדי להגיע אל נמל התעופה בזמן. למרות שמדובר באכסניה איומה, כבר הזמנתי לי עוד לילה כאן ליום בו אשוב מאי הפסחא... פשוט עדיף חרא שמכירים על חיפוש אכסניה חדשה לגמרי, במיוחד אם זה ללילה אחד בלבד.

יום 3: סנטיאגו

05.12.2012

פלאסה דה ארמאס (הראשונה שלי)

התעוררתי מוקדם - בסביבות שש בבוקר, והייתי בטוח שדווקא הרבה יותר מאוחר. ההוסטל כולו  עדיין ישן, ואני התמקמתי בינתיים בסלון המשותף וניסיתי להתעורר כמו שצריך. אחרי שסיימתי לסקור את ההודעות בפייסבוק / ווטסאפ וכו', התלבשתי ויצאתי אל עבר הכיכר הראשית של סנטיאגו - פְּלַאסָה דֶּה אַרְמָאס (Plaza de Armas). בשעות הבוקר הכיכר עדיין לא התעוררה לגמרי, והחנויות שמסביבה היו בשלבי פתיחה שונים. 

זו הייתה הפלאסה דה ארמאס הראשונה שלי בטיול. כשהספרדים כבשו את דרום אמריקה, הם ייבאו אליה את המודל העירוני הספרדי, של רחובות הבנויים בצורה מרושתת סביב כיכר ראשית רחבה. הרעיון מאחורי בניית הפלאסה הוא למקרה של מתקפה על העיר: בזמני מלחמה היו נקראים כל הגברים לכיכר, ומכאן פירוש שמה: "כיכר הנשקים". כמעט בכל פלאסה דה ארמאס יושבת כנסיה או קתדרלה גדולה, וסנטיאגו לא הייתה יוצאת דופן בכך. נהוג גם שהפלאסה מוקפת בבנייני ממשל רבים. בהמשך הטיול ביקרתי בפלאסות-דה-ארמאס רבות נוספות, וזו של סנטיאגו הייתה הראשונה שלי. 

דגל צ'ילה מונף בכיכר המרכזית

הקתדרלה וחלק מפלאסה דה ארמאס של סנטיאגו

סידורים

אחד מהתכנונים שלי בדרום אמריקה, היה לשלוח גלויה הביתה מכל יעד בו עצרתי. עדיין לא מצאתי מקום לקנות בו גלויה ולא את סניף הדואר הראשי (שהיה, כך מתברר, מתחת לאף שלי בפלאסה דה ארמאס). בינתיים נסעתי במטרו של סנטיאגו אל התחנה המרכזית (Estacion Central) כדי לקבוע אוטובוס לבואנוס איירס. התברר לי שהתחנה בה מזמינים אוטובוסים בינלאומיים היא רחוקה מרחק הליכה מהתחנה המרכזית. כשהגעתי אל המסוף, ראיתי שלשתי חברות האוטובוסים הגדולות TurBus ו-Pulman, אין אוטבוסים מכאן לבואנוס איירס. הזמנתי לי כרטיס עם חברת Andesmar. הנסיעה תימשך כיום שלם, עם עצירה של כמה שעות במנדוזה להחלפת אוטובוסים. בחרתי לי מושב "Semi-Cama", או "חצי-מיטה", שאותו ניתן לכופף עד גבול מסוים. בנסיעות ארוכות כמו זו, אין כמעט מושבים רגילים באוטובוסים, והבחירה היא בין חצי-מיטה למיטה. המחיר עצמו לא היה נורא, יחסית למרחק: 480 ש"ח. 

חזרתי אל האכסניה ברחוב סנטה לוסיה כדי לעשות בוקינג לאכסנייה בבואנוס איירס. זה היה לא ממש אפשרי עם האייפון, אז יצאתי שוב אל העיר לסיבוב קניות ורכישת גלויה למשלוח.

לאחר נמנום צהריים באכסניה, הגעתי אל אינטרנט קפה במרכז העיר כדי לקבוע בסקייפ עם אכסנייה בבואנוס איירס. קבעתי עם אכסניית Soly, שהבעלים שלה הוא ישראלי. אני אמנם מנסה להימנע ממקומות ישראלים, אבל לבואנוס אגיע אחרי כשבועיים בלי להיות בסביבה ישראלית. אני מקווה שזה לא יהיה יותר מדי גרוע.

הספקתי לבקר שוב בפלאסה דה ארמאס, לשלוח את הגלויה הביתה ולצפות במופע רחוב מוזר של "תינוק" בעגלה.

מופע רחוב פלאזה דה ארמאס

בחזרה באכסניה פגשתי בריטי בשם דניאל, שהגיע לצ'ילה במשימה חשובה ללמד קצת אנגלית. הצ'יליאנים באמת צריכים ללמוד טיפה אנגלית: הם אפילו לא ידעו למה התכוונתי כששאלתי איפה ה-Post office. מסתבר שבספרדית צריך לחפש את ה-"Correo". דניאל מחפש פרטנר להמשך הטיול, וגם היעד הבא שלו הוא בואנוס איירס, אחרי שיקפוץ לעיירת החוף וַלְפֶּרָאִיסוֹ. יצאנו לבית קפה במרכז העיר, וקבענו שהוא יודיע לי מחר אם הוא רוצה לנסוע איתי ביחד לבואנוס איירס. יהיה נחמד להעביר עם מישהו את הנסיעה הארוכה שמצפה לי בעוד שבוע.

יום 2: סנטיאגו

04.12.2012

נחיתה בצ'ילה

היום הזה התחיל במטוס ; בקושי הצלחתי להירדם במהלך הטיסה הארוכה, אך לבסוף ישנתי כמה שעות בודדות. איכשהו שרדתי את הטיסה ונחתתי בבוקר בבירת צ'ילה, סַנְטִיאַגוֹ (Santiago de Chile). די מהר מצאתי את עצמי מחוץ לשדה התעופה, אחרי החלפה מהירה של היורו שקיבלתי מאבא לפֶּזוֹ צ'יליאני. עליתי על אוטבוס של חברת צֶנְטְרופְּווֵרְטו (Centropuerto) שנסע לכיוון העיר. בתחנה האחרונה של האוטובוס, ירדתי אל תחנת המטרו התת-קרקעית ומשם נסעתי אל התחנה הקרובה ביותר להוסטל שהזמנתי. הגעתי אל אכסניית סנטה לוסיה 168 עוד לפני השעה 11 בבוקר.

קצת על צ'ילה

צ'ילה היא רפובליקה הפרוסה לאורך חופה המערבי של דרום אמריקה. בצידה המזרחי נפרשים הרי האנדים - שם גם עובר הגבול שלה עם ארגנטינה. תצורת שטח זו הפכה את צ'ילה למפורסמת בכך שהיא ארוכה וצרה מאד. כמובן שהכל כאן יחסי, כי רוחבה הממוצע של צ'ילה הוא סביב ה-200 ומשהו קילומטרים, הרבה יותר מרוחבה של ישראל. בנוסף לשטח שהיא תופסת בדרום אמריקה, לצ'ילה יש טענות לבעלות גם על "פרוסה" מאנטארקטיקה והיא שולטת על כמה איים באוקיאנוס השקט, כשהרחוק ביותר ממנה הוא אי הפסחא. 

מפת צ'ילה כולל הטירטוריה האנטארקטית והאיים באוקיאנוס השקט

כמו מרבית דרום אמריקה, צ'ילה הייתה תחת כיבוש ספרדי במשך שנים ארוכות, ורק בשנת 1818 קיבלה את עצמאותה. במהלך כמעט-200 שנות עצמאות, צ'ילה עברה שינויי משטר רבים: משמרנים לליברלים וגם שלטון צבאי תחת אוגוסטו פינושה והחונטה שלו. כיום צ'ילה היא דמוקרטית ואחת מהמדינות המתקדמות בדרום אמריקה, לצד ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי. 

סנטיאגו היא עיר הבירה והעיר הגדולה במדינה. היא עיר מודרנית לגמרי, וכשליש מאוכולוסיית המדינה מתגורר בה.

דגל צ'ילה - "הכוכב הבודד" (La Esterlla Solitaria), כולל פס אדום תחתון ופס עליון לבן. בצידו השמאלי של הפס הלבן נמצא ריבוע כחול עם כוכב לבן בתוכו. הצבע הכחול מסמל את השמיים, הלבן את השלג של הרי האנדים והאדום את הדם שנשפך במאבק על עצמאות המדינה. הכוכב הלבן מייצג את הדרך אל הכבוד והקידמה. העיצוב הכללי של הדגל מזכיר את דגל ארה"ב, ועוד יותר את דגלה של מדינת טקסס. זה לא מפתיע אם מתחשבים בעובדה שהוא עוצב על ידי אמריקאי בשם צ'רלס וודס, שנלחם עבור עצמאות צ'ילה.

דגל צ'ילה

מרכז סנטיאגו

האכסניה שלי כאן ממש מאכזבת. קבעתי אותה מראש עוד מהארץ כדי שתהיה לי נחיתה רכה, והיום הבנתי שהיתרון היחיד שלה הוא המיקום. כשמה, אכסניית סנטה לוסיה 168, ממוקמת למרגלות  גבעת סַנְטָה לוּסִיָה (Cerro Santa Lucia), פארק שממוקם ממש במרכז העסקים העירוני. החדר שלי היה ממש איום, השירותים במצב רע והמיטה מתנדנדת. קיוויתי שזה לא הסטנדרט של היבשת כולה, כי דווקא על המקום הזה קראתי ביקורות מאד טובות באינטרנט. 

למרות שעברתי טיסות ארוכות, לא ממש התחשק לי להתקלח מיד. החלטתי שאם אני כבר מלוכלך, עדיף שאנצל את היום לסיבוב הכרות במרכז העיר וסידורים לימים הבאים. אני כבר צריך לחפש אכנסייה לבואנוס איירס בעוד כשבוע ולהחליט אם אני רוצה ללכת לראות שם את ההופעה של מדונה או לא. 

אחרי רביצה ארוכה מדי על הספה באכסניה, יצאתי לסיבוב ראשון במרכז סנטיאגו. רובע העסקים מלא בגורדי שחקים חדשים ואנשים מחויטים, שהולכים ביניהם. הלכתי לראות את הכנסייה היפה ברחוב מֶרְסִידַד (Iglesia de La Mercidad), הצבועה בגווני בורדו וחרדל. זהו שילוב מוזר שמביא לתוצאה יפהפיה.

בדרך חזרה אל האכסניה עצרתי לקנות קצת אוכל בסופרמרקט. במרבית דרום אמריקה עדיף לאכול במסעדות, אך בעיר יקרה כמו סנטיאגו, העדפתי לקנות מצרכים בסופר המקומי.

הכנסיה ברחוב מרסידד

גבעת סנטה לוסיה

שבתי אל האכסניה, כדי לשאול את אחת מהעובדות לגבי הזמנת אוטובוס אל בואנוס איירס. היא הסבירה לי שכדאי לי לנסוע אל התחנה המרכזית של העיר כדי לבצע את ההזמנה שם. בינתיים החלטתי לשמור את הטיפול בזה למחר. שמתי את האוכל שקניתי במקרר ונכנסתי לחדר המשותף שלי כדי לנוח.

אחר הצהריים הצלחתי להרים את עצמי שוב כדי לצאת לביקור בגבעת סנטה לוסיה. כאן ממש התחלתי לחבב את סנטיאגו: הגבעה מטופחת, שקטה, יפה ומשמשת בין היתר כאבן שואבת להמוני זוגות צעירים, שרוצים קצת פרטיות. טיפסתי במעלה הגבעה כדי להשקיף על העיר ועל הרי האנדים המרשימים. התצפית הזו הזכירה לי את התצפית הראשונית שלי על אוקלנד וסביבתה בתחילת הטיול בניו זילנד. רק שכאן היה מדובר בנוף הררי מרשים ואילו שם היה ארכיפלג קסום. גבעת סנטה לוסיה תפקדה בעבר כמבצר צבאי, ולכן פרט לפסלים ופרחים - נמצאים בה גם כמה תותחים ישנים. טיילתי בה כשעה ושבתי לאכסניה כדי לאכול ולנוח.

בתצפית של גבעת סנטה לוסיה עם העיר והרי האנדים ברקע

אחת מהכניסות המפוארות לגבעה

אחרי כל הטיסות והסיבובים בעיר, באמת הייתי חייב להתקלח. בערב לא רציתי להירדם מוקדם, ויצאתי לסיבוב נוסף. למרות כל סיפורי האימה ששמעתי מאחי על סנטיאגו (הוא עצר שם רק בתחנה המרכזית להחלפת אוטובוסים), סנטיאגו הרגישה לי בטוחה לגמרי. גם בתחנות המטרו של העיר קיימת תחושת ביטחון: עומדים בהן שוטרים במהלך היום והלילה. אני מניח שעל אף השם שיצא לה, כמו מקומות אחרים ורבים בדרום אמריקה, סנטיאגו היא לא באמת עיר של רשע-פשע. היא כמו כל עיר מודרנית אחרת: יש בה מקומות טובים ומקומות טובים-פחות, שבהם כדאי להיזהר.

קצת לפני חצות הייתי הראשון בחדר שנכנס למיטה. בכל זאת... אני אחרי יומיים מתישים מאד.