היום האחרון שלי בקוסקו הנפלאה היה עמוס מאוד. בבוקר הבטתי בכרטיס ה"בולטו טוריסטיקו" שלי: עדיין נותרו מספר אתרים בעיר, שטרם ביקרתי בהם. התחלתי לצעוד בשדרות דֶל סוֹל (Avenida del Sol) אל עבר המונומנט של פַּאצַ'אקוּטֶק (Monumento Pachacuteq). זהו פסל ענק של אחד ממנהיגי האינקה, ומתחתיו נמצא מוזיאון קטן בנושא איזור קוסקו ואימפריית האינקה. נכנסתי אל המוזיאון הנחמד, ועליתי במדרגות הספירליות שלו אל התצפית שלמרגלות הפסל. המונומנט אמנם ממוקם בלב שכונה פשוטה למראה, אך הנוף הנשקף ממנו היה בהחלט שווה את הביקור במקום.
המונומנט של פאצ'אקוטק
קוסקו מהתצפית
השלמות אחרונות בקוסקו
בדרך חזרה אל האכסניה עברתי ליד קוריקנצ'ה, בה ביקרתי במסגרת "טיול העיר". נכנסתי כאן למוזיאון נוסף, שכמו הקודם -גם הוא הציג את ההיסטוריה של האינקה. בתוך במוזיאון פגשתי את אירמה - המדריכה שלי מהטיול של אתמול. היא חיפשה פה תיירים בודדים להדרכה במוזיאון (בתשלום כמובן).
לאחר עצירה קצרה באכסניה, יצאתי לביקור בעוד כמה מוזיאונים במרכז העיר. לא נראה לי שהייתי חושב לבקר בהם ללא הכניסה החינמית, שכבר הייתה כלולה לי ב"בולטו". ביקרתי במוזיאון לאמנות מודרנית, במוזיאון לאמנות פופולרית ובמוזיאון ההיסטוריה האיזורית. המבנים הקולוניאלים בהם יושבים שלושת המוזיאונים הללו, היו לרוב יותר מעניינים מהתצוגות שבתוכם.
לאחר סבב המוזיאונים של היום, בהחלט מיציתי את ה"בולטו טוריסטיקו" כמעט עד הסוף (ביקרתי בתוך 13 מתוך 16 מהאטרקציות הכלולות). עצרתי בבית קפה קטן במרכז קוסקו - Cuscoffee כדי להתפנק עם תה ועוגת שוקולד מתוקה.
קוריקנצ'ה. לשם שינוי, לא בגשם
אחד משלושת המוזיאונים האחרונים. אני לא ממש זוכר איזה מהם בדיוק...
אל ארקיפה
בערב נפרדתי מניר ומהאכסניה המדהימה שלו. נסעתי עם מונית אל עבר התחנה המרכזית של קוסקו, כדי לתפוס את האוטובוס אל היעד הבא שלי. התחנה הייתה מלאה באנשים, ואני דאגתי לפקוח שבע עיניים על התיקים שלי. לאחר מסירת המוצ'ילה, עליתי למחלקת VIP באוטובוס (כולל ווי-פיי ושקע חשמלי להטענת הטלפון). השארתי את קוסקו האהובה מאחוריי, ויצאתי בנסיעת לילה ארוכה אל עבר התחנה הבאה שלי במסע הזה: אַרֶקִיפָּה.
מקלחת נורמלית היא כל מה שהייתי צריך אחרי היומיים האחרונים. לא ממש החשבתי את המקלחת במלון ההוא באגווס קליינטס כאמיתית, ושמחתי להתקלח במקלחת הפרטית הגדולה שלי בקילומבו. אחרי ארוחת הבוקר באכנסייה, יצאתי היום לסיור המאורגן האחרון שלי בסביבת קוסקו: חצי יום אל מאראס ומוראי. למדריכה קראו אִירְמָה, והיא דאגה שחברי הקבוצה יזכרו טוב את שמה: בכל פעם בה היא אספה את הקבוצה, זה בוצע בצעקות "גְרוּפּוֹ אירמה! גרופו אירמה!" (הקבוצה של אירמה).
התחנה הראשונה להיום הייתה שוב בצ'ינצ'רו. אמנם היעד המרכזי של הטיול, לפחות מבחינתי, היה הטרסות של מוראי, אך לא התנגדתי לביקור נוסף בכפר החביב. הקבוצה צפתה כאן בהדגמה של צביעת צמר האלפקה על ידי הנשים המקומיות. מכיוון ואני ראיתי הדגמה דומה לפני מספר ימים, העדפתי להעביר את רוב זמני בכפר בניסיונות התיידדות עם אלפקה קטנה וצמרירית. זה היה די מוצלח, עד הרגע בו היא ניסתה לקפוץ עלי.
עם האלפקה בצ'ינצ'רו
צ'ולות עסוקות
המעבדה של האינקה
התחנה השנייה להיום הייתה סמוך לכפר מַארַאס (Maras) - מקום בו נמצא האתר הארכיאולוגי מוֹרָאי (Moray). מוראי הוא אוסף של טרסות מעגליות, שנבנו על ידי תרבות האינקה. הבדלי הגובה בין הטרסות יצרו מיקרו-אקלים שונה בכל אחת מהן, והאינקה ניצלו זאת לגידול זנים של שונים של גידולים חקלאיים. למעשה, מוראי שימש את האינקה כמעבדה חקלאית לבדיקת השפעת האקלים על התבואה.
לא ירדתי את כל הדרך עד הטרסה הכי פנימית של מוראי. העדפתי לצלם, להתפעל מהנוף וקצת לרחם על הרגליים שלי. האתר נמצא במצב תחזוקתי טוב, ובהחלט מאפשר להתרשם מהיכולות המדעיות של אימפרית האינקה.
הטרסות של מוראי. גדולות ועמוקות יותר מכפי שזה נראה בתמונה (יש אנשים למטה)
על אחת מהטרסות
בריכות המלח
התחנה האחרונה של הסיור הקצר הייתה בבריכות המלח של העיירה מאראס. מתוך הר סמוך נובע זרם טבעי עשיר במינרלים. כבר מאות שנים המקומיים מנצלים את הזרם הטבעי ומייבשים את המים בבריכות אידוי - הסַאלִינַאס (Salinas). כיום קיימות מאות בריכות אידוי במקום, והמקומים מפיקים מהם מינרלים רבים ; אירמה הסבירה לנו כי כל בריכה שייכת למשפחה אחרת מתוך הקהילה האזורית. משפחות חדשות, המצטרפות לקהילה - מקבלות בריכת מלח מרוחקת מן הזרם הראשי. מאות בריכות המלח יוצרות ביחד קומפלקס מפואר - מעשה ידי אדם. תחילה עצרנו על צלע ההר כדי לצפות על כל הבריכות יחדיו, ואחר כך הגענו אל האתר עצמו לסיור רגלי בין הבריכות.
בריכות המלח
מאות בריכות אידוי
לילה אחרון בקוסקו
את הערב המלא האחרון שלי בקוסקו הקדשתי לסידורים והתארגנות לקראת מחר. הזמנתי לי נסיעה ואכסניה ליעד הבא שלי: ארקיפה. ניצלתי את העובדה, שהייתי לבדי בחדר באכסניה, ו"התפרשתי" עם הציוד שלי על כל החדר כדי לארגן את התיקים שלי לקראת מחר. לאחר שארגנתי את הכביסה המלוכלכת שלי ומסרתי אותה בקבלה של האכסניה, יצאתי לאכול במסעדה האהובה עלי ביותר בקוסקו - Uchukuta. חזרתי מפוטם אל המיטה הנהדרת שלי באכסנית קילומבו. זהו הלילה האחרון שלי באכסניה זו ובקוסקו בכלל, ואין ספק שאתגעגע למיטה שלי כאן.
השכמתי כבר בארבע וחצי(!) לפנות בוקר כדי לתפוס את האוטובוס הראשון שייצא מאגווס קליינטס. הספקתי לאכול ארוחת בוקר במלון המזעזע שלי והחלטתי לקחת איתי רק את תיק הצד הקטנטן ואת מנשא בקבוק המים, שקניתי אתמול בשוק של אגווס קליינטס. הרגשתי שאין צורך שאביא עמי את תיק הגב, וזו אכן הייתה החלטה נבונה ; השארתי אותו בשמירת החפצים של המלון.
תפסתי את האוטובוס הראשון שיצא אל עבר העתיקות. מזג האוויר היה קריר, אך לפי התחזית ציפה לי המשך יום נעים. הגעתי בסביבות השעה שש אל התור, שעמד מחוץ לשערי הכניסה של מאצ'ו פיצ'ו. ההמתנה לא הייתה ארוכה, ואחריה נכנסתי סוף סוף אל העיר האבודה של האינקה.
נדהמתי מיופיו של המקום, בעיקר כשהוא כמעט ריק מתיירים: המבנים העתיקים וההרים שמסביבם טבלו בתוך ערפל מסתורי. במהלך ההליכה אל עבר ווַאיְנָה פִּיצ'וּ (Huayna Picchu) הפעלתי את נגן המוזיקה שלי בריפיט על השיר "Hoy" של גלוריה אסטפן. הקליפ של שיר זה צולם במאצ'ו פיצ'ו ובעמק הקדוש (וחוץ מזה, זהו השיר הכי אהוב עלי משנת 2003 ומהעשור הקודם בכלל).
בדרכי אל וואינה פיצ'ו
הטיפוס על וואינה פיצ'ו
משמעות השם "וואינה פיצ'ו" בשפת הקצ'ואה הוא (בערך): "פסגה צעירה". ההר מתנשא לגובה של כ-2700 מטרים, וגבוה בכמה מאות מטרים מההרים עליהם בנויה מאצ'ו פיצ'ו. בפסגת ההר בנו האינקה מקדש, בו ישב הכהן הגדול שלהם. כיום הכניסה אל ההר מוגבלת ל-400 מטיילים ביום. המטיילים יכולים להיכנס אל ההר בשני סבבים: הראשון מוקדם בבוקר, והשני לקראת שעות הצהריים.
אני נרשמתי לשעת הכניסה המוקדמת אל ההר - 7:00, והייתי הראשון שהגיע אל שער הכניסה. מזג האוויר התחיל להתחמם, כך שהורדתי את המעיל והמתנתי עד לפתיחת השער. בינתיים התחילו להתאסף מטיילים נוספים מאחוריי. דקה אחרי השעה שבע, הייתי המטייל הראשון שנכנס אל ההר. בעת הכניסה הייתי צריך לרשום את עצמי בספר המבקרים. כך בודקים מי נכנס ומי יצא באותו היום, וכי אף מטייל לא נשאר בטעות על ההר.
ההליכה הראשונית הייתה די פשוטה ויחסית מישורית. אחריה התחיל הטיפוס האמיתי והקשה, במהלכו הייתי חייב לעצור כל כמה צעדים ולקחת נשימות עמוקות. כמה מטיילים זריזים עקפו אותי במהלך הטיפוס אל הפסגה. צמחיית הג'ונגל והערפל של הבוקר הקשו על איתור פסגת ההר, אך לאחר טיפוס מפרך - מצאתי את עצמי למעלה. פסגתו של וואינה פיצ'ו היא למעשה ערימה של סלעים עצומים, השוכבים זה על זה. מבעד לערפל הצלחתי לראות למטה את מאצ'ו פיצ'ו ואת נהר האורובמבה.
מאצ'ו פיצ'ו מבעד לערפל
על הפסגה!
עוד הוכחה...
נחתי על הפסגה למשך דקות ארוכות. בכל זאת... עבדתי די קשה כדי להגיע אליה. במהלך הירידה האיטית הצלחתי להנות מהנופים וממבני האינקה שעל ההר. הערפל התפוגג, והנופים שנפרשו מתחתיי הפכו למרשימים עוד יותר. מכאן היה ברור לי בהחלט מדוע מאצ'ו פיצ'ו נחשבת לאתר המפורסם ביותר של היבשת. האינקה בנו את העיר בצורתו של קונדור האנדים, מהעופות הדורסים הגדולים של דרום אמריקה. מהתצפית בוואינה פיצ'ו יכולתי להבחין בצורת הציפור, אני חושב...
בדרך למטה: מאצ'ו פיצ'ו, בעלת צורה של קונדור אנדים
וקצת זום
מאצ'ו פיצ'ו
לאחר שסיימתי לרדת מההר, יצאתי ממאצ'ו פיצ'ו אל הכניסה הראשית של האתר. המתנתי כאן לסיור המודרך שנקבע לי בשעה 11:00, ובינתיים קניתי ארוחת בוקר בקפיטריה היקרה של האתר. לקראת המועד שנקבע, מצאתי את המדריך שלי - ושמחתי לגלות שהסיור יערך באנגלית בלבד ולא יהיה דו-שפתי.
מַאצ'וּ פִּיצ'וּ (Machu Picchu) - משמעות שמה היא "הפסגה העתיקה" בשפת הקצ'ואה. העיר האבודה הזאת נבנתה על ידי אימפריית האינקה, אך לא התגלתה על ידי הכובשים הספרדיים. במהלך מאות השנים היא ננטשה, כוסתה בצמחיית ג'ונגל עבותה וקיומה לא היה ידוע לעולם המערבי. פרסומה במערב נזקף לזכותו של הארכיאולוג היירם בינגהאם השלישי, שטען לגילויה מחדש בשנת 1911. אמנם קיומה של אותה עיר אבודה היה ידוע לתושבים המקומיים, וכנראה גם לכמה מבקרים מערביים בודדים - אך הקרדיט ניתן לבינגהאם בגלל הפרסום הגדול שהוא הביא למקום. בשנת 2007 מאצ'ו פיצ'ו נבחרה לאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
הסיור המודרך החל בעליה אל עבר טרסה, המשקיפה על הנוף הפנורמי של מאצ'ו פיצ'ו. מזג האוויר המשיך להיטיב עמי היום, וכאן צילמתי את "תמונת הגלויה" המפורסמת של מאצ'ו פיצו.
מאצ'ו פיצ'ו עם וואינה פיצ'ו במרכז
המדריך הוליך את הקבוצה דרך הכניסה הראשית של האינקה. זוהי גם נקודת הסיום (או ההתחלה) של "דרך האינקה" המפורסמת. מטיילים שבוחרים ללכת את דרך האינקה כיום, נכנסים מנקודה זו אל העיר. מכאן המשכנו אל מקדש השמש ואל שעון השמש המפורסם (שנשבר ע"י מנוף בעת צילום פרסומת לבירה). נדהמתי מהשילוב היפהפה של האינקה בין המבנים לטבע. קשה לתאר במילים את העוצמה של המקום הנפלא הזה.
בסיום הסיור המקיף, המדריך נפרד מהקבוצה והיה לי זמן חופשי להסתובב בעיר האבודה. כשהגיע זמני להיפרד ממאצ'ו פיצ'ו, דאגתי להחתים את הדרכון שלי בחותמת המיוחדת של האתר הארכיאולוגי. עזבתי את מאצ'ו פיצ'ו בסיפוק מהול בעצב. הביקור כאן היה אחד משיאיו של הטיול שלי.
מקדש השמש
תצפית על נהר האורובמבה
צ'ינצ'ילות במאצ'ו פיצ'ו
בחזרה אל קוסקו
עוד לפני החזרה לאגווס קליינטס, הספקתי לפגוש קבוצת מטיילים ישראלים ביציאה ממאצ'ו פיצ'ו. בעיקר התפעלתי מכך שחלק מהבנות בקבוצה יצאו לטיול שכזה בגילן: הן היו מבוגרות יותר מסבתא שלי. הלוואי ולי תהיה אפשרות לראות את העולם בגיל 85.
הגעתי בחזרה לאגווס קליינטס, לקחתי את תיק הגב שלי מהמלון המצחין והלכתי לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית. עברתי שוב בשוק המקומי, קניתי עוד כמה מזכרות והלכתי להמתין לרכבת שלי.
החזרה לקוסקו בוצעה במסלול ההפוך מזה שבו הגעתי: רכבת מאגווס קליינטס אל אויאנטייטמבו, שם הייתי צריך לאתר בחשכה את השם שלי על השלט המתאים. עליתי על האוטובוס שחיכה לי, והרגשתי שמחלת הגבהים שוב תוקפת אותי. בניגוד לפעם הקודמת - הפעם זה לא היה התקף רציני של מחלת הגבהים, והצלחתי להגיע בחזרה אל קוסקו ואל האכסניה שלי.
באכסניית קילומבו קיבלתי את אותו החדר. התמוטטתי על המיטה שלי - מנסה לעכל את היום הנפלא הזה ואת העובדה שמצפה לי סיור נוסף למחרת.
היום היה זה יומי הראשון במסע אל מאצ'ו פיצ'ו. בבוקר אכלתי מהר את שאריות הפיצה, ששמרתי מאמש, ונעלתי את המוצ'ילה שלי באכנסיית קילומבו. לקחתי את תיק הגב שלי, שהיה מלא בציוד ליומיים הקרובים ועליתי על מונית לנסיעה קצרה אל עבר תחנת מיניבוסים בקוסקו. כל הנסיעות של היום, כולל המונית, היו כלולות בתשלום ששילמתי מראש עבור סוכנות הנסיעות.
עליתי על מיניבוס צפוף לנסיעה זוועתית אל עבר אויאנטייטמבו. הפרואני שישב לידי, נרדם עלי כל הזמן ; אני הייתי מאושר, כשהוא ירד מהמיניבוס בסביבת צ'ינצ'רו. לאחר כחצי שעה נוספת של נסיעה הגעתי (שוב) אל אויאנטייטמבו. המתנתי כאן כשעה לרכבת, ואת הזמן העברתי בצילום של העיירה ושל חתוליה ובשיחה עם זוג קנדי נחמד. לבסוף הגיעה הרכבת של Inca Rail ואיתה נסעתי אל עבר אַגְוָוס קַלְיֶינְטֶס ("מים חמים", Aguas Calientes). הרכבת של חברת "אינקה רייל" היא הזולה יותר מבין שתי החברות הנוסעות על קו זה (החברה הנוספת היא "פרו רייל"). הקרון בו ישבתי היה מאד צפוף - וכמעט לא היה לי מקום לרגליים, בייחוד כשמולי ישבו בני משפחה אמריקאית גדולי ממדים. הרכבת עברה בתוך העמק הצר, המוביל מאויאנטייטמבו אל אגווס קליינטס ; משני צדדיה נפרשו נופים ירוקים יפהפיים, ומעליהם הרים מושלגים.
בתחנת הרכבת של אויאנטייטמבו
נוף מחלון הרכבת
עיירת המים החמים
אגווס קליינטס היא עיירה מאד קטנה, וכנראה שהייתה עוד יותר קטנה אלמלא מיקומה הקרוב לאתר המאצ'ו פיצ'ו. בתחנת הרכבת כאן היה אמור לחכות לי נציג מהמלון בו אלון הלילה, אך אף אחד לא טרח להגיע. אני מראש לקחתי את פרטי המלון מחברת הנסיעות, וכך מצאתי אותו בכוחות עצמי (זו לא הייתה בעיה גדולה, שכן רק הייתי צריך לחצות את הנחל הסמוך לתחנת הרכבת והשוק). החדר במלון Sayacmarca היה פשוט נורא, כפי שצפוי בעיירה קטנה שכזו. אמנם נהנתי מפרטיות, אך החדר כולו הסריח מרטיבות. כדי להתרחק מהחדר המזעזע הזה, הסתובבתי רוב היום בעיירה ובעיקר בשוק הנחמד שלה.
הבנתי שאגווס קליינטס היא אמנם קטנה, אך יפהפייה. העיירה מתרכזת סביב רחוב ראשי אחד, העובר משני צידי הנחל. מעליה מתנשאים גבוה-גבוה הרים עצומים ומסתוריים. באופן מסוים, אגווס קליינטס הזכירה לי את העיירה טי-אנו בניו-זילנד: אל שתיהן מגיעים תיירים כדי לטייל בטבע הפראי, הסובב אותן. כמו טי-אנו, גם אגווס קליינטס חייבת את קיומה ושגשוגה לאטרקציות שמסביבה.
היום הזה היה עבורי יום מנוחה אחרי היומיים עמוסי החוויות בקוסקו ובעמק הקדוש. לקראת הערב חזרתי אל המלון כדי להמתין למישהו בשם "וולטר", שהיה אמור להגיע ולהדריך אותי לגבי מחר.
מרכז אגווס קליינטס
וולטר הגיע בערב כדי להסביר לי כיצד להגיע מחר אל מאצ'ו פיצ'ו. הוא הסביר שאני יכול לבחור להתעורר (מאד) מוקדם וללכת ברגל מהעיירה אל האתר. לא ממש התחשק לי לטפס מוקדם בבוקר, שכן בכל מקרה מצפה לי טיפוס רציני על הר הוואינה פיצ'ו מחר. בחרתי במקום זאת לנסוע אל מאצ'ו פיצ'ו באוטובוס, כמו רוב התיירים. את הכרטיסים שלי קניתי כבר בערב כדי להימנע מעמידה בתור מחר בבוקר. אנסה לתפוס את האוטובוס הראשון של הבוקר, כדי שאוכל להיכנס אל האתר מוקדם ואספיק לטפס על ההר.
כעת נותר לי רק ללכת לישון, בציפיה לקראת הביקור מחר באתר המפורסם ביותר בדרום אמריקה.
היום הזה הוקדש כולו לסיור קבוצתי בעמק הקדוש של האינקה - El Valle Sagrado. סיור של היום תוככנו שלוש עצירות: פיסאק, אויאנטייטמבו וצ'ינצ'רו, אך התחנה הראשונה הייתה דווקא בשוק מזכרות מקומי. נו, בדרך זו הם מצליחים לסחוט עוד קצת קצת כסף מהתיירים הרבים, שמבקרים בקוסקו.
הנופים מחוץ לקוסקו היו הרריים וירוקים, ומזג האוויר בהחלט השתפר. בניגוד למבול הכבד, שתקף אותי אתמול במהלך "סיור העיר", היום לא ירדה עלי טיפת גשם. נסיעה של שעה וקצת הביאה את הקבוצה אל התחנה (הרשמית) הראשונה להיום - פִּיסַאק (Písac). זהו כפר קטן היושב ליד נהר האוּרוּבַּמְבָּה (Urubamba), החוצה את העמק הקדוש. הכפר יושב למרגלות אתר אינקה עתיק ומפורסם. נמצאים כאן מבנים למגורים אזרחיים, עם בנייה פחות יפה ממה שהתרגלתי ; ומעליהם - מבנים לשימוש דתי-טקסי, הבנויים באותו סגנון מפורסם של אבנים מסותתות וחלקות. הנוף סביב פיסאק היה עוצר נשימה: עשרות טרסות חקלאיות נבנו על דופן ההר, ומאחוריהן צפיתי בנופים ההרריים, העטופים בערפל.
מאד התפלאתי שפיסאק אינו מפורסם כמו מאצ'ו פיצ'ו. לא הייתי מוכן לקראת מפגש עם נוף מרהיב כזה.
אתר האינקה בפיסאק
סלפי-טרסות
אויאנטייטמבו
הביקור בפיסאק היה קצר מדי לטעמי - שעה אחת כאן לא הייתה מספיקה כדי לספוג את יופיו של המקום. מכאן נסענו לארוחת צהרים קצרה ודי מאכזבת בכפר אורובמבה.
התחנה השניה של היום הייתה בעיירה אוֹיָאנְטַייטַמְבּוֹ (Ollantaytambo). גם סמוך לעיירה זו נמצאים מבנים עתיקים של האינקה: מקדשים דתיים לצד בתים אזרחיים. כאן הייתי צריך לטפס על מספר טרסות כדי להגיע אל התצפית על האתר כולו. מול התצפית נבנה מחסן תבואה ממש בשיפוע התלול של צלע ההר. האינקה בנו את מחסן התבואה במיקום גבוה ולא-נגיש שכזה, על מנת לשמור את המזון בתנאים קרירים יחסית. זהו למעשה סוג של מקרר טבעי.
לאחר התצפית, המדריך לקח את הקבוצה אל חלקו התחתון של האתר. שם הוא הסביר לנו על הדמיון של הבנייה כאן לזו של תרבות הטיוואנקו. בדומה לאתר של פומה פונקו בבוליביה, גם כאן היו אבנים, שנראו כאילו סותתו בכלי עבודה מודרנים ולא בעבודת יד.
הטרסות של אויינטייטמבו
מבט מהתצפית. מחסן התבואה נמצא על צלע ההר ממול
בנייה בסגנון טיוואנקו
צ'ינצ'רו
חלק מהקבוצה נשארה באווינטייטמבו. בעיירה זו נמצאת תחנת הרכבת הכי קרובה לאגווס קליינטס ומאצ'ו פיצ'ו, וחלק מהמטיילים המשיכו מכאן ללינה שם.
נסיעה נוספת בנופיו הירוקים של העמק הקדוש הביאה אותנו לנקודת תצפית נוספת. הפעם לא היה מדובר באתר אינקה מסוים, אלא פשוט בתחנת עצירה עם נוף פנורמי עם הרים מושלגים ברקע. עצרנו שם למספר דקות לצילומים, והמשכנו הלאה אל התחנה האחרונה של הסיור.
בעמק הקדוש
לקראת הערב הגענו אל הכפר צִ'ינְצֶ'רוֹ (Chinchero). זו כפר קטן של תושבים ממוצא קצ'ואה, וכאן ביקרתי עם הקבוצה בבית אריגה של נשים מקומיות. הצ'ולות הנחמדות הדגימו בפנינו את מלאכת אריגת צמר האלפקה ואת האופן בו הן צובעות את הצמר בגוונים שונים. הצבעים מגיעים כולם מחומרים טבעיים, ואת חלקם מבשלים בקדירה על מנת להכינם. מתחת לאותה הקדירה הרותחת ישבו כמה שרקנים, או Cuy בספרדית. גורלם כנראה נגזר מראש, והם היו עתידים להפוך לארוחת הערב של אותן הצ'ולות.
לאחר ההדגמה המפורטת של הצ'ולות, אי אפשר היה שלא לקנות מהן משהו. קניתי לעצמי צעיף רך בגווני כחול. אני לא ממש מאמין שהצעיף הזה נארג ונצבע בדיוק בסדנה הזאת, אך שמחתי למזכרת מהמקום הנפלא הזה. מסדנת האריגה המשכתי לביקור קצר בקתדרלה העתיקה והדי מוזנחת של צ'ינצ'רו, ומשם עליתי בחזרה על הרכב לכיוון קוסקו.
עם הצ'ולות של צ'ינצ'רו
הדגמה של הצבעים השונים של צמר האלפקה
הצעיף שלי
עדכונים מהארץ
חזרתי אל קוסקו בחשכה וכבר ממש לא יכולתי להתאפק. עוד לפני שהגעתי אל האכסניה עצמה, עצרתי ליד מסעדה, שכבר הייתה לי את סיסמת הווי-פיי שלה. עמדתי ברחוב, חיכיתי לאות ווי-פיי ונכנסתי לאינטרנט כדי לברר את תוצאות הבחירות שנערכו היום בישראל. רק כששבתי אל אכסניית קילומבו, היה לי זמן להתעדכן בתוצאות באופן מעמיק יותר. מתישהו הרעב גבר עלי וחזרתי אל אותה המסעדה כדי לאכול פיצה לארוחת הערב.
את השעות האחרונות לפני השינה הקדשתי לארגון התיקים שלי למחר, לקראת הנסיעה לאגווס קליינטס והביקור באתר המפורסם ביותר של היבשת: מאצ'ו פיצ'ו.
את הבוקר הקדשתי לסידורים וקביעת סיורים לימים הקרובים. אל האכסניה הגיע נציג של חברת הנסיעות, שעובדת ביחד עם צוות האכסניה. דרכו קבעתי לי הרבה טיולים: את סיור העיר להיום, טיול בעמק הקדוש למחר, טיול של יומיים לגולת הכותרת של מחוז קוסקו: מאצ'ו פיצ'ו, ולקינוח - עוד סיור קצר של חצי-יום במאראס מוראי. עם כל צפיפות הטיולים שלי כאן, החלטתי להאריך את השהות שלי בקוסקו ובקילומבו ביום נוסף. כל הטיולים כאן עלו לי בסביבות 800 ש"ח, וזה עוד לא כלל את כרטיס הכניסה לכל אתרי העמק הקדוש.
לקראת הצהרים נכנסתי למסעדה כדי להספיק לאכול לפני "סיור העיר". כשיצאתי מהמסעדה גיליתי שמזג האוויר היפהפה החליט להתהפך, ונראה כאילו סערה מתקרבת אל העיר. שבתי אל האכסניה כדי להמתין לאיסוף אל הסיור, ובינתיים החל לרדת מבול בחוץ.
קוריקאנצ'ה
האיסוף בוצע תחת גשם סוער. דאגתי מראש ללבוש מעיל גשם ולקחת איתי את המטריה, שקניתי עוד בפוורטו איגווסו. הסיור נקרא "סיור העיר", אך הוא כולל אתרים רבים שנמצאים בסביבת קוסקו, מחוץ לעיר עצמה.
האתר הראשון להיום היה דווקא בתחומי העיר - מקדש הקשת בענן, או קוֹרִיקַאנְצָ'ה בשפת האינקה (Qorikancha). כאן ניתן לראות את מבני האינקה העתיקים, ששימשו כבסיס למבנים הקולוניאלים, שבנו הספרדים. המדריך הסביר לקבוצה על חוזק הקירות שבנו האינקה: הם תכננו את הקירות עם שקעים בצורת טרפז, שתרמו לעמידות המבנים בפני רעידות אדמה. ברעשי אדמה שפגעו בקוסקו במאות השנים האחרונות, המבנים הקולוניאלים-ספרדיים נפגעו מאוד, ואילו מבני האינקה העתיקים כמעט ולא ניזוקו.
צפיפות התיירים במתחם הסגור של קוריקאנצ'ה הייתה איומה, אולי בגלל הגשם. שמחתי לצאת מכאן אל עבר היעד הבא של הסיור.
מתחם קוריקאנצ'ה מבחוץ: בניית אינקה למטה, ומעליה - מבנה קולוניאלי
החלונות האטומים, שמייצבים את קירות מקדש האינקה
סאקסייוואמאן
באתר הבא הייתי צריך לקנות כרטיס כניסה יקר יותר - את ה-Boleto Turistico, שמעניק כניסה לאתרים רבים בעמק הקדוש ובסביבת קוסקו. לצערי, כרטיס הסטודנט שלי לא היה רלבנטי כאן, שכן הם מוכרים כרטיס במחיר המופחת רק לסטודנטים עד גיל 28.
סַאקְסַייווָאמָאן (Saksaywaman, יש דרכים רבות לכתוב את שמו, משמעות השם היא "בז מרוצה" בשפת הקצ'ואה), היה פשוט ענק. הוא היה אף גדול יותר בעבר, אך הספרדים פירקו חלקים רבים ממנו כדי לבנות את קוסקו המודרנית. האבנים המרכיבות את סאקסייוואמאן הן עצומות, ונראות כאילו הומסו אחת לתוך השנייה: בערך כמו הקירות שראיתי אתמול, רק בסדר גודל ענק.
ההנאה מהאתר המרשים הזה קצת נפגעה בגלל המבול, שטרם פסק. בכל זאת שלפתי את המצלמה שלי מספר פעמים, בנסיונות מהירים לצלם כמה תמונות.
סאקסייוואמאן בגשם
פוקה פוקארה וטאמבומאצ'אי
בתחנה הבאה כמעט אף אחד לא יצא מהאוטובוס. פּוּקָה פּוּקַארָה (Puka Pukara) שימשה בעבר כתחנת ממסר של הודעות אל סאקסייוואמאן. יצאתי כאן רק לצלם תמונות בודדות בגשם הסוער, ושבתי בזריזות אל האוטובוס.
האתר הבא היה כבר יותר מעניין, וכשהגענו אליו, הגשם החל להחלש. בטַאמְבּוֹמַאצָ'אי (Tambomachay) יש מעיין חשוב, שלפי מסורת האינקה - הוא מעיין נעורים. המדריך המליץ לנו שלא לשתות ממי המעיין, אלא אם ממש מתחשק למישהו לזכות בכמה אמבות.
טאמבומאצ'אי
קנקו
התחנה האחרונה של הטיול הייתה בקֶנְקוֹ (Q'enqo), שמשמעות שמו היא "זיג-זג" בשפת האינקה. המדריך הסביר שהמקום שימש את האינקה לתצפיות אסטרונומיות ומטאורולוגיות. ניצב כאן סלע בולט, ולידו מערה קטנה. בעת הביקור כאן, הגשם פסק כמעט לחלוטין, ויכולתי להנות ממבט פנורמי על קוסקו בזמן שקיעה.
בדרך חזרה לעיר, האוטובוס עצר בשוק מקומי. לא קניתי הרבה דברים - די הייתי "שבע" משוק המכשפות של לה פאז. עם החשכה שבתי אל קוסקו ואל אכסניית קילומבו. למרות הגשם החזק שליווה אותי כל אחר הצהריים, הייתי מאד מרוצה מהסיור. אני לא חושב שהייתי מצליח לבקר בכל כך הרבה אתרים בטיול עצמאי.
לאחר השכמה מוקדמת מדי, ניצלתי את היום הזה להיכרות עם העיר קוסקו ותכנון הימים הבאים. יצאתי מהאכסניה אל עבר פלאסה דה ארמאס וגיליתי שמזג האוויר לא היה יכול להיות טוב יותר. הכיכר המרכזית הגדולה של קוסקו, הייתה גם היפה ביותר בה ביקרתי בדרום אמריקה. במרכזה נמצאת מזרקה יפה, ולידה שני דגלים: דגל פרו ודגל קוסקו. דגלה של קוסקו דומה מאד לדגל הגאווה, אך מכיל פס שביעי - בצבע תכלת.
בכיכר נמצאת הקתדרלה הראשית של העיר, שנבנתה על ידי הספרדים מאבנים, שנלקחו ממבני האינקה. מטרתם של הספרדים הייתה להעלים כל זכר לשליטת האינקה באיזור קוסקו.
פלאסה דה ארמאס של קוסקו
דגלי פרו וקוסקו
האבן בעלת תריסר הצלעות
לא רחוק מהכיכר המרכזית נמצא רחוב בו קיימת אבן מפורסמת. זהו מעשה סלע ענק, שמשמש כחלקו של קיר, והוא מפורסם בכך שיש לו 12 צלעות בחלקו הגלוי לעין (ספרתי). כל אבני הבניין בקיר נראות כאילו הן הומסו אחת לתוך השניה ליצירת התאמה מושלמת. האבן המפורסמת היא כיום אטרקציה קטנה לתיירים, שבאים להצטלם לידה. כשהגעתי, עמדה מול האבן שוטרת, שכל תפקידה היה לומר לתיירים לא לגעת באבן.
עם האבן ו-12 הפאות שלה
הקתדרלה
אחר הצהריים פגשתי תייר ספרדי בשם אנריקה. לאחר ארוחת צהריים במסעדה, שהומלצה לי על ידי צוות האכסניה, הלכנו לבקר בקתדרלה שבכיכר המרכזית. קיבלתי מאנריקה הסברים לגבי אופן הבניה של העיר ; מסתבר שהכיכר הראשית של קוסקו בנויה באופן מאוד דומה לכיכר הראשית של העיר טרוחיו בספרד, ממנה הגיעו הכובשים הספרדיים של בירת האינקה. היה נחמד לקבל הסבר מפורט מהארכיטקט הספרדי, אבל נפרדנו לאחר שהוא רצה לטפס עד האתר של סאסקייוואמאן. אני ויתרתי על ההצעה המפתה והלכתי קצת לנוח באכסניה.
לומו סלטדו
את המשך היום העברתי בחיפוש סוכנויות נסיעות בעיר, כדי לקבוע טיולים בסביבות קוסקו. לבסוף הבנתי, כי המחירים אינם שונים מאלו שמציעים בסוכנות שבאכסניה.
ארוחת הערב באחת מהמסעדות ליד הכיכר הראשית הייתה מצוינת: אכלתי מנת לומו סלטדו (Lomo Saltado) עם רצועות אלפקה מדהימות. שבתי סחוט אל האכסניה, והשעה הייתה רק שמונה בערב. איכשהו הצלחתי להרים את עצמי אל המקלחת ונרדמתי קצת אחרי תשע.
לאחר השכמה מוקדמת עזבתי את אכסניית Bothy ועליתי על מונית אל עבר התחנה המרכזית של פונו. ליד טרמינל האוטובוסים המתינה לי סילביה הפוזלת, שמכרה לי שלשום את כרטיס הנסיעה מפונו לקוסקו. היא הובילה אותי בתוך התחנה: תחילה לרישום ואחר כך בעמדת תשלום מס יציאה מהעיר (מס מקובל לפני נסיעות בין-עירוניות ארוכות בפרו). לבסוף נפרדתי ממנה לשלום והגעתי אל האוטובוס של חברת אינקה אקספרס (Inka Express). האוטובוס המפואר היה מוכן עבור 50 איש, אך בפועל היינו בו רק כעשרה. דיילות הגישו לנו תה במהלך הסיור, ומדריך הסביר לנו על התחנות הצפויות להיום.
פוקארה
לאחר שיצאנו מפונו וחלפנו ליד העיר הסמוכה לה, הגענו אל התחנה הראשונה של הטיול - פּוּקַארָה (Pucara, משמעות השם היא "מבצר" בשפת הקצ'ואה). העיירה הקטנה ממוקמת בגובה של 3879 מטרים מעל פני הים, וכאן ביקרנו במוזיאון קטן המציג פריטים מתקופת האינקה. גולת הכותרת של המוזיאון הייתה תצוגה של מומיות משומרות, אך אני התעניינתי יותר במה שהיה בחצר האחורית: עדר ויקוניות. הוויקוניה היא קרובת משפחה של האלפקה והלמה, אך בניגוד לאחיותיה היא עדיין ברובה חיית בר. את הויקוניות אסור להרוג לצרכי מאכל, שכן הן בסכנת הכחדה. כאן מכרו מוצרים מצמרן הרך והנדיר של הוויקוניות היפהפיות, והמחירים היו גבוהים בהתאם.
ויקוניות חמודות
הסתובבתי קצת מחוץ למוזיאון, ברחובותיה העניים של פוקארה. הגעתי אל שוק מקומי קטן וקניתי מילדה פסל של שור בסגנון המקומי. הפסל היה די מכוער ולא האמנתי שהוא ישרוד את שארית המסע בתרמיל שלי, אך הרגשתי שזהו המקום הנכון ביותר לקנות אותו: מילדה בשוק ולא במקום ממוסחר-יחסית בעיר גדולה.
שוורים של פוקארה על גג המוזיאון
הרים וארוחה
תחנת העצירה הבאה הייתה לָה רַאיָה (La Raya), הנקודה הגבוהה ביותר של המסע היום - 4318 מטרים מעל פני הים. מקום זה הוא גם נקודת הגבול בין המחוזות של פונו וקוסקו. הנוף סביב האוטובוס השתנה להררי ומושלג. יצאתי כאן למספר דקות רק כדי לצלם תמונות של האיזור. שמחתי מאד לשוב אל תוך האוטובוס החמים ולקבל כוס תה מהדיילות... בכל זאת, אני לא מסתדר עם גבהים וקור.
נוף בלה ראיה
חצי שעה נוספת של נסיעה הביאה אותי אל סִיקוּאַנִי (Sicuani) לארוחת צהריים במסעדה מקומית. האוכל היה בסגנון בופה עם הגשה עצמית, והוא היה מעולה. פיטמתי את עצמי בבשר פרה, אלפקה, תפוחי אדמה, אורז, סלט - ולקינוח: בננות עם סירופ שוקולד.
ראקצ'י
התחנה הכי יפה היום הייתה עצירה באתר האינקה בשם רַאקְצִ'י (Raqch'i), בו נמצא המקדש של וִירַאקוּצָ'ה (Viracocha) - האל הראשי של האינקה. שאריות המקדש מוגנים כיום מפני הגשם באמצעות רעפים מודרנים, שהותקנו מעליהם. אלו מבני קירות מאורכים וצרים, והרווחים ביניהם מעניקים להם צורות של האותיות I ו-H ענקיות. התפלאתי שלא שמעתי עד עתה על המקום הזה: ציפיתי שמבנה כל כך חשוב ועתיק יזכה לפרסום גדול יותר. כנראה שאתרי האינקה החשובים והגדולים יותר באיזור קוסקו והעמק הקדוש גונבים את כל תשומת הלב שראקצ'י ראויה לה.
מסביב למקדש קיימים בתים רבים של בכירי הנהגת האינקה, והאתר כולו ממוקם בין שדות ירוקים, בהם היו צ'ולות, פרות וכבשים. חלק מאותן הכבשים אף נכנסו לתוך האתר ו"ליוו" את הקבוצה...
מקדש ויראקוצ'ה בראקצ'י
צ'ולה בשדות בראקצ'י
הכנסיה המוזהבת
מכאן הנופים הפכו עוד יותר ירוקים: מחלון האוטובוס הבחנתי במספר אגמים ובעוד הריסות מתקופת האינקה. אמנם רק נכנסתי לפרו לפני ימים בודדים, אך כבר ברור לי שהיא המדינה היפה ביותר בה ביקרתי עד כה במסע הזה.
האוטובוס של אינקה אקספרס עצר בכפר קטן עם שם ארוך - אַנְדַאווָאילִייָאס (Andahuaylillas). הכפר מוקף בהרים ירוקים שמתנשאים מעליו ובמרכזו נמצאת הכנסיה המפורסמת שלו. פנים הכנסיה מצופה כמעט כולו בזהב ; היא נבנתה במאה ה-16 ומשלבת בתוכה מוטיבים נוצרים ביחד עם מסורות מקומיות. לצערי, היה אסור לצלם בתוך הכנסיה המרהיבה הזו.
אז אם אסור לצלם בכנסיה, הנה האוטובוס!
קוסקו
לקראת הערב הגעתי אל התחנה הסופית של היום: קוּסְקוֹ (Cusco או Cuzco) האוטובוס הוריד את הנוסעים יחסית רחוק ממרכז העיר, ואני לקחתי מונית אל האכסניה שהזמנתי לשבוע הקרוב: הוסטל קילומבו (Kilombo Hostel). האכסניה היא בבעלות ניר הישראלי, והיא הייתה האכסניה הטובה ביותר בה שהיתי במהלך הטיול כולו. הרחבה הפנימית של קילומבו מוקפת בקומה, בה ממוקמים החדרים לאורחים. רמת החדרים עצמם אינה מביישת מלונות: הם נקיים במיוחד, המקלחות מרווחות והמיטות רחבות ונוחות. בנוסף לכל זה, הגעתי לקילומבו בעונת שפל לתיירות, וכך לנתי לבדי בחדר של ארבעה אנשים. ללא ספק, ההגעה לקילומבו הייתה כמו הדובדבן על הקצפת ביום הנהדר הזה.
יצאתי לאכול בכיכר הראשית של העיר, וזכיתי לראותה בינתיים רק בחשכה. אני כבר מצפה לשבוע המלא שלי כאן ומקווה שהוא יהיה לא פחות מושלם מהיום.
