19.03.2010
הציקלון שבדרך
התכנון המקורי שלי היה לנסוע הערב מהרווי ביי אל העיירה מֵק'קֵיי כדי לצאת שם לסיור לצפייה בברווזנים בטבע. אבל למזג האוויר היו תכניות אחרות עבורי: התחלתי לשמוע לחשושים על סופה שמתקרבת. ולא סתם סופה - אלא ציקלון טרופי שיכה בעוד יומיים בחופה הצפון מזרחי של קווינסלנד. מיד התקשרתי אל האכסניה שמוציאה את הסיוריים במק'קיי, והם הודיעו לי שכל הסיורים התבטלו בגלל הציקלון. בעקבות הביטול החלטתי שאין לי שום סיבה להגיע למק'קיי וקבעתי לי לילה נוסף באכסניה בהרווי ביי. שיניתי גם את זמני האוטובוסים שלי בתקווה לפספס את הסופה הטרופית.
כך היום הזה עבר בשעמום, חיפושים אחרי אוכל ורביצה מול האינטרנט. ישבתי עם הקבוצה מהאי פרייז'ר בסלון של "יחידה 2" באכסניה ודיברנו מלא: החל בנושאי מוזיקה וכלה בפוליטיקה של המזרח התיכון. במהלך היום נפרדנו מאליסטר, תום ובוב שנסעו ביחד אל העיירה 1770 - כן זה שמה האמיתי ; היא נקראת על שם השנה בה עגן קפטן קוק באיזור זה.
היום הייתי יותר חכם וויתרתי מראש על הארוחה שליה וסבין הכינו ; במקום זאת הצטרפתי למשלוח הפיצה הגדול שהוזמן אל האכסניה. עדיין הסכמתי לטעום מהשרימפס החריף שליה בישלה, והוא היה דוחה במיוחד.
 |
| שלט שעזר בחיפושים אחר אוכל |
זמן תה!
הערב עצמו היה מדהים: אניקה, בן וגידו הצטרפו אלינו פעם נוספת. לאחר שחזרתי מזלילת הפיצה, ראיתי שהגון והבירות נפתחו. גוּן (Goon) הוא כינוי לייון הזול שמגיע בשקית ארוזה בקופסא. הוא מאד פופולרי בקרב התרמילאים בגלל המחיר הזול שלו והאפשרות לשתות מזרם הנשפך מהפיה של השקית. מנהג נוסף שקיימנו הוא "Slap the Goon" - הורדת סטירה לשקית לפני השתייה ממנה. שתינו את הגון המגעיל גם בצורת "Tea Time", שבה החזקנו כל אחד את הספל עם האגודל והזרת בלבד, והיינו צריכים לסיים אותו בלגימה אחת. הצלחתי לעשות את "זמן התה" פעם אחת וזה היה מספיק דוחה.
הגון והבירה הביאו אותי למצב מספיק "שמח", אבל לא שיכור לגמרי כמו אנשים אחרים. בן וקונור השתכרו והגיעו למצב של הקאות: ליה יצאה לעזור לבן בחוץ, ואני גררתי את קונור אל האסלה של השירותים. בין לבין סבין הראתה לכולם כמה היא חזקה.
 |
| עם סבין |
 |
| ועם כובע ומשקפי שמש ששאלתי מהבנות |
מאוחר יותר כל אחד ניסה לפרוש למיטה שלו. בן נרדם על המיטה של ליה לכמה שעות, בזמן שליה וסבין התארגנו לקראת אוטובוס הלילה שלהן אל ארלי ביץ'.
20.03.2010
יום אחרון בהרווי ביי
הבוקר נשארנו רק אני וקונור בחדר של שישה אנשים. מתישהו אחרי שנרדמתי, ליה וסבין עזבו את האכסניה. הספקנו לנקות אחרינו, לארוז את התיקים ולצאת אל הסלון שפתוח לכל התרמילאים ב"יחידה 7" של האכסניה.
רבצתי הרבה מול הטלויזיה לצפייה במרתונים של "סקס והעיר הגדולה" ו"איך פגשתי את אמא?", גם דיברתי עם ההורים הרבה והצטערתי על כך שלא יכולתי להריח את החמין מהבית. הצלחתי לתפוס גם את גלעד: הוא עדכן אותי שנינה כבר נחתה בארץ. לקראת הצהריים נפרדתי גם מקונור, שהמשיך דרומה - בכיוון הפוך משאר חברי הקבוצה של פרייז'ר. וכך מצאתי את עצמי שוב לבד.
אוטובוס לילה
בערב הגעתי אל התחנה המרכזית של הרווי ביי כדי לעלות אל האוטובוס לכיוון ארלי ביץ'. מכיוון וביטלתי את העצירה במק'קיי, ציפתה לי נסיעה ארוכה במיוחד. הנהג הודיע לכל הנוסעים בתחילת הדרך שהוא אינו מבטיח שנוכל להגיע ליעדנו הסופי, בגלל שסופת הציקלון הייתה צפויה להכות בעיירה במהלך הלילה.
מה שהנהג לא ידע זה שהמצבר של האוטובוס שלו הולך לשבוק חיים ; הוא היה צריך לעצור את האוטובוס בתחנת דלק נידחת במשך הלילה, ורק לאחר המתנה של ארבע שעות למצבר חלופי יכולנו להמשיך בדרכנו. אולי זה היה לטובה: עודכנתי מישראלים שהיו איתי באוטובוס שהציקלון פגע באוסטרליה בשעה שתיים בלילה. לפני שהמשכנו בדרכנו אל ארלי ביץ' הספקתי להתקשר להורים ולומר להם שאני נוסע לעבר עיירה שהיכה בה ציקלון. זה היה צעד מאד טפשי מצידי...
