לטביה וליטא (7): קלייפדה - עיר הנמל של ליטא

01.06.2017

נסיעה לקלייפדה

הבוקר יכולתי להרשות לעצמי להתעורר טיפה מאוחר ולהתארגן בעצלתיים בחדר לקראת עזיבת המלון שלי בשאוליי. בתחנה המרכזית של שאוליי המתנתי לאוטובוס שייקח אותי אל קלייפדה. הנסיעה נמשכה הרבה מעבר למצופה עקב עצירות רבות בעיירות בדרך. כשהגעתי לקלייפדה, המלון שלי היה במרחק הליכה קצר מהתחנה. ידעתי שאני מגיע למלון מיוחד (ובמחיר טוב), אבל לא ידעתי עד כמה. מלון הסוויטות "אררט" הוא מלון בסגנון ארמני. קיבלתי פה חדר מפואר עם סלון, מטבחון וחדר שינה - ההפך המוחלט מהמלון בעל המראה הסובייטי בשאוליי.

בדרך משאוליי לקלייפדה

קלייפדה

לחוף הים הבלטי ובקצהה של הרצועה הקורונית יושבת עיר הנמל החשובה של ליטא, קְלֵייפֶּדָה (Klaipėda, כן - עם נקודה מעל ה-e. שמה הגרמני הוא מֶמֶל). היא נוסדה באמצע המאה ה-13 ובמשך שנים רבות הייתה חלק מפרוסיה המזרחית ותחת השפעה גרמנית חזקה. קלייפדה נכבשה מספר פעמים - בין היתר על ידי השבדים, הגרמנים, הצרפתים והליטאים. היא הפכה לחלק מליטא הצעירה בשנת 1923, אך ב-1939 עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, איים היטלר על ליטא וסיפח אליו בחזרה את "ממל". היטלר אף הגיע לעיר ותועד נואם בפני קהל גרמני משולהב בכיכר המרכזית. לאחר מלחמת העולם השנייה נפלה קלייפדה לידיה של רוסיה הסובייטית והיא חזרה לידיה של ליטא העצמאית רק ב-1990.

מוזיאון השעונים

יצאתי מהמלון המפנק שלי אל עבר מרכז קלייפדה. לאחר ארוחת הצהריים הלכתי אל אחד מהמוזיאונים של העיר - מוזיאון השעונים (Laikrodziu muziejus). זהו מוזיאון קטן, שמציג מגוון סוגי שעונים ואת ההיסטוריה של בניית שעונים ומדידת הזמן. אין בו כמעט כיתובים באנגלית על המוצגים, אבל לא הייתי צריך יותר מכותרות כדי להבין מה קורה בתצוגות.

אחת מהתצוגות במוזיאון השעונים

נהר הדאנה ומרכז קלייפדה

מכאן המשכתי להתקרב אל מרכז קלייפדה, תוך שאני חוצה את נהר הדָאנֶה היפהפה (Danė). פארק מודרני ונקי עוטף את הדאנה והעניק לי תחושה שאני מסתובב בעיר שמתוחזקת היטב. יכולתי לראות כאן את הספינה העתיקה מרידיאנס, שכיום פועלת בה מסעדה.
העיר העתיקה של קלייפדה הייתה קטנה אבל הכילה כל מה שמצפים מעיר עתיקה: מרצפות אבן, כנסיות ורחובות קסומים. מפוזרים פה ושם מספר פסלים מודרניים של עכבר, חתול, רוח רפאים, בתולת-ים ואחרים ; ביקרתי את חלק מהפסלים והמשכתי אל כיכר התיאטרון (Teatro aikštė), הכיכר הראשית של העיר - זו שבה נאם היטלר ב-1939. בכיכר נמצא פסלה של "אנה בת הכומר", שהיא דמות משירו של סימון דָּאך, משורר מקומי שחי כאן במאה ה-17. זהו אינו הפסל המקורי של "אנה" אלא העתק משנת 1989.

המרידיאנס על נהר הדאנה

פסל "אנה בת הכומר" בכיכר התיאטרון

כיכר התיאטרון

איזור המצודה

הגעתי אל המצודה של קלייפדה, הנמצאת סמוך לנמל ולשפך נהר הדאנה. המצודה נבנתה כאן במאה ה-17 ואפשר לבקר במוזיאון קטן היושב בביצורי המצודה ומציג את התפתחותה של קלייפדה. אני בחרתי שלא לבקר במוזיאון וטיפסתי לנקודת תצפית נחמדה מהביצורים על העיר.
התקרבתי עוד יותר לאיזור שפך הדאנה אל הים הבלטי וכאן יכולתי לראות את פסל הרוח (נראית מעט כמו סוהרסן מ"הארי פוטר"), שעולה מן המים. בדרך חזרה עברתי גם בבית הכנסת של קלייפדה - ומכאן המשכתי דרך הרחובות של העיר הקסומה הזאת בחזרה אל המלון. למעשה, אין הרבה מה לעשות בקלייפדה, אך האווירה השלווה בה התאימה לי מצוין, במיוחד לאחר היום הטעון-מאוד-רגשית שעברתי אתמול.

תצפית מהביצורים על העיר

ברחובות קלייפדה

הכניסה למתחם בית הכנסת של קלייפדה

פסל הרוח שעולה מן המים

פארק הפסלים

לאחר מנוחה קצרה במלון (בכל זאת, צריך לנצל את החדר), יצאתי אל פארק הפסלים של קלייפדה. הפארק מוקדש לזכרו של מרטינאס מז'ווידאס (Martynas Mažvydas skulptūrų parkas) - הסופר שכתב את הספר הראשון בליטאית, אי שם במאה ה-16. הרבה מהפסלים בפארק הם מופשטים והתצוגה בו עדיין מתעדכנת מדי פעם.
את ארוחת הערב שלי אכלתי במסעדה הארמנית של המלון - דווקא האוכל כאן לא היה מדהים כמו החדר עצמו. למרות הריחוק היחסי שלו מהעיר, הרגשתי בטוח מאוד בסביבת המלון בשעות הערב, דבר שלא קרה לי בריגה. הערב הראשון שלי בקלייפדה היה מצוין, אבל בעצם לא הגעתי לפה בשביל העיר, אלא לביקור ברצועה הקורונית הסמוכה. וזה יקרה מחר.

פסל לא ברור בפארק הפסלים

עוד מהפארק: נראה כמו שלבים מהחיים עד הקבר

לטביה וליטא (6): יום מרגש בשאוליי

31.05.2017

גבעת הצלבים

היום ציפה לי יום שלם בשאוליי, אותה עיר-די-משמימה, שאליה הגעתי אתמול. לשמחתי, ניצלתי את היום הזה היטב והדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא היה משעמם. 

בבוקר יצאתי אל האתר המפורסם ביותר באיזור: גבעת הצלבים (Kryžių kalnas), שנמצאת כמה קילומטרים צפונית לעיר. יש סיורים מיוחדים ולא זולים היוצאים משאוליי אל הגבעה, אך אני בחרתי להגיע באוטובוס מהתחנה המרכזית (אופציה זולה בהרבה). האוטובוס הוריד אותי במרחק של כשני קילומטרים מהכניסה לאתר, שאותם הייתי צריך ללכת ברגל. מזג האוויר היום היה מעונן וקצת קריר, אז ההליכה הזו בהחלט הגיעה בזמן טוב. בקצה הכביש הגעתי אל הכניסה לגבעת הצלבים, בה נמצאות כמה חנויות מזכרות כדי למכור צלבים לתיירים, ואלה בתורם משאירים אותם בגבעה. ויתרתי על קניית צלב, רכשתי כאן מגנט לאוסף שלי והמשכתי אל הגבעה.
לא ידוע מתי בדיוק החלה המסורת של הצבת הצלבים פה, אך יש המקשרים את תחילתה עם ההתקוממויות הליטאיות כנגד הרוסים ב-1831 וב-1863, אולי כאנדרטה לזכר המורדים שמקום קבורתם לא נודע. בתקופת השלטון הסובייטי, הרוסים דאגו להרוס את האתר מספר פעמים ובשלב מסוים אף תכננו לבנות לידו סכר שיגרום להצפתו. גבעת הצלבים הצליחה בסופו של דבר לשרוד את ברית המועצות ומספר הצלבים הנמצאים בה כיום כבר עובר את ה-100,000.

לגבעה יש צורה דומה לאוכף וניתן להיכנס אליה דרך מספר שבילים. בתחילת הביקור שלי פה נהניתי מפרטיות מוחלטת והגבעה הייתה כולה שלי. למרות הפרטיות, המקום לא היה שקט ; רוח חזקה נשבה כאן והגבעה כאילו התעוררה לחיים בצלילי רשרוש צלבי-העץ זה בזה.
העברתי זמן רב יחסית בגבעת הצלבים. כשהגיע זמני להתחיל ללכת חזרה לתחנת האוטובוס, בדיוק הגיעו מספר אוטובוסים מלאים בתיירים. בהחלט אפשר לומר שביקרתי כאן בזמן הנכון והצלחתי להימנע מההמונים. בדרך חזרה טפטף עלי גשם וליד תחנת האוטובוס קניתי קופסת תותים מחווה מקומית. ללא ספק, היום הזה רק נהיה טוב מרגע לרגע.

הדרך לגבעת הצלבים (והגבעה ברקע)

חלק קטן מגבעת הצלבים

בגבעת הצלבים

ההיסטוריה של משפחת דיסטליס

כשחזרתי למרכז שאוליי, לא ממש היה לי מה לעשות. ירדתי מהאוטובוס סמוך לכנסיה הראשית ובהחלטה של הרגע בחרתי ללכת אל מוזיאון אַוְושְׁרָה (Šiauliai Aušros Museum). ההליכה לקחה אותי דרך חלק פחות תיירותי של העיר ; ממש יכולתי לראות כאן בתים ישנים וספגתי הרבה אווירה מזרח-אירופית. כשהגעתי למוזיאון, הייתי בו לבד לגמרי ; המקום נראה די נטוש. שלוש עובדות ניגשו אלי, כשרק אחת מהן דיברה אנגלית. הסברתי לה שסבא שלי נולד בשאוליי ושאני מחפש קצת היסטוריה על הקהילה היהודית שהייתה בעיר. בתשובה, היא הפנתה אותי לבית מקומי בו עובדות היסטוריוניות של שאוליי. העובדות במוזיאון אפילו התקשרו אל ההיסטוריוניות והודיעו להן שאני מגיע. קיבלתי מהן את כתובת הבית ויצאתי לדרכי.

הלכתי אל הבית בו עובדות ההיסטוריוניות וכבר בכניסה קיבלה את פני יוּרַטֶה המקסימה: היא מאוד התרגשה כשהיא שמעה שאני מגיע. סיפרתי גם לה על ההיסטוריה המשפחתית שלי ושאלתי האם יש תיעוד כלשהו של רשימות היהודים בגטו שבלי. לא באמת ציפיתי שיהיה תיעוד כלשהו, אך לתדהמתי היא פשוט הביאה לי ספר בליטאית המציג את רשימות הגטו ומספר על ההיסטוריה שלו. היא ושותפתה פינו לי שולחן במשרד ואני התיישבתי והתחלתי לסרוק בזריזות את הספר. 

זה לקח כמה דקות אבל אז מצאתי אותו: את שמו של סבא שלי. שם משפחתו של סבא הוא דִּיסְטֶל, אך בספר הוא הופיע כ"דיסטליס". באותה הרשימה הופיעו גם שמות הוריו וארבעת אחיו ואחיותיו, כולם בגרסאות הליטאיות של שמותיהם. כך דב, בתיה, פרץ ואלחנן (סבא שלי) היו בליטאית בֶּרָס, בַּסְיָה, פֶּרֶסָאס וחוֹנֶה. ובנוסף לזה, היה כאן מידע: תאריכי לידה, מקום הלידה, מקצועות של ההורים וגם שמות האחיות והאח הקטן שנספו בשואה. יורטה צילמה לי את העמודים הרלבנטים עבורי ואף ביררה האם אני יכול לקנות עותק של הספר (התשובה הייתה שהוא אזל...). היא תרגמה לי את המידע על משפחתי ואז אמרה שמופיעה שם גם... כתובת! 

בדיקה מהירה במפות גוגל הראתה שהכתובת ברחוב שִׁילוּ (Šilų) עדיין קיימת היום ואכן נופלת במה שהיו שטחו של אחד משני הגטאות של יהודי שבלי. מיותר לציין שאני כבר הייתי באמצע שיחת טלפון עם אמא שבארץ, כולי מתרגש ובוכה ומיהרתי להפיץ את המידע בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. הודיתי מאוד ליורטה ולהיסטוריונית השנייה ויצאתי נרגש מהבית. לא ציפיתי כלל להגיע למידע כל-כך רב תוך פחות משעה.

הבית בו יושבות ההיסטוריוניות

יורטה ואני. למטה - חלק מדף המידע על משפחתו של סבא

אל הגטו

הייתי חייב להירגע קצת עם ארוחת צהריים לפני שהמשכתי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלי. לאחר הארוחה שבתי למלון שלי ועליתי לקומה העליונה שלו כדי לצלם את איזור הגטאות של שאוליי/שבלי.

מכאן הלכתי אל הווילה של חיים פרנקל, בה ביקרתי גם אמש. הפעם נכנסתי לביקור מלא במוזיאון של הווילה ; למרות שקראתי שהמוזיאון מראה את חיי היהודים בעיר, זה לא היה בדיוק כך. הווילה מתמקדת בעיקר בחייו של חיים פרנקל ובמפעל העורות שלו. הביקור פה לא היה מלהיב במיוחד והמשכתי אל הגטו עצמו.

מהר מאוד מצאתי את רחוב שילו בו שוכנה משפחתו של סבא בעת המלחמה. הגטאות נהרסו מזמן וכיום זהו רחוב שקט עם וילות. לצערי, לא היה כאן בית מספר 6 (מספר הבית של סבא), אך בכל זאת הייתה כאן תחושה מצמררת של הרחוב בו חי וגדל סבא שלי בזמן מלחמת העולם השנייה.
הקפתי את הגטו והגעתי אל חומת בית הקברות היהודי של שבלי. פרט לחלק נמוך של החומה, אנדרטה מודרנית קטנה, ושתיים-שלוש מצבות מנותצות, לא נשאר זכר לבית הקברות. אחרי המלחמה מצבות רבות נלקחו על ידי המקומיים לבניית חומות ומדרגות בבתים פרטיים. המקום מוזנח לחלוטין ועל המצבות השבורות ששרדו לא זיהיתי כלום פרט למילה תנצב"ה. יכולתי להבחין כי חלק מהמצבות שימשו לא מזמן כשולחן מאולתר: הם היו מוקפים בשברי בקבוקי בירה ובבדלי-סיגריות. כנראה פרט להצבת האנדרטה, לעיריית שאוליי לא ממש אכפת מתחזוקת המקום. הקצה השני של בית הקברות הוביל אותי שוב לרחוב שילו ומכאן יצאתי מהגטו.
הרחובות הובילו אותי שוב אל מפעל העורות של פרנקל. מצאתי את פסלו של חיים פרנקל "מביט" אל עבר מה שנשאר מהמפעל שלו. לא רחוק משם ניצב בית הכנסת של עובדי מפעל העורות, נטוש גם הוא.

מבט על איזור הגטו מהמלון שלי

חדר במוזיאון הווילה של חיים פרנקל

חצר הווילה של פרנקל

הרחוב בו שוכנה משפחתו של סבא בזמן המלחמה - רחוב שילו

האנדרטה החדשה בבית הקברות היהודי

שאריות של אבן מצבה בבית הקברות היהודי

פסלו של פרנקל מביט על מה שהיה המפעל שלו

בית הכנסת של עובדי מפעל העורות

ולהתאוששות: חתולים!

אחרי השעות האחרונות בהן התרגשתי עד דמעות, הייתי חייב משהו שונה לחלוטין ; והמשהו הזה היה חתולים. ליתר דיוק, הלכתי לביקור קצר במוזיאון המוזר ביותר של שאוליי - מוזיאון החתולים. באופן כללי, זהו מוזיאון מיותר לחלוטין שמציג אוסף פסלי חתולים ועוד איזה שניים חיים שמסתובבים בו. עבורי הוא היה שינוי אווירה ביום המיוחד הזה. נכנסתי בו לסיבוב קצר ויצאתי אחרי עשר דקות. 

בדרך חזרה למלון שלי עברתי ליד האגם הגדול, הגעתי שוב לכיכר שעון השמש ונכנסתי לביקור חטוף בבית הקברות הנוצרי. קראתי במקום כלשהו שיש פה חלקה יהודית, אבל בית הקברות היה גדול מאוד ואני מצד שני הייתי כבר עייף מאוד. חזרתי מותש למלון ועוד בקושי הצלחתי להרים את עצמי לארוחת ערב אחרי כל ההליכות של היום המיוחד הזה.
תוך זמן קצר גיליתי היום מידע רב על משפחתי, בלי שאפילו תכננתי לעשות זאת. ללא ספק, זה היה היום הכי יוצא דופן של הטיול הזה. לא אגזים אם אומר שזהו אחד מהימים הכי מרגשים של חיי.

הכניסה למוזיאון החתולים.

הפסל בכיכר שעון נשמש

לטביה וליטא: פרידה מריגה ונסיעה לשאוליי

30.05.2017

בית הכנסת הכוראלי

את הבוקר האחרון שלי בריגה ניצלתי לביקור בשתי אתרים בשכונה בה נמצא המלון שלי. התחלתי את היום בביקור שרידיו של בית הכנסת הכוראלי (Rīgas Horālā sinagoga). בית הכנסת נבנה כאן בשנת 1871 כדי לשרת את הקהילה היהודית הגדולה של ריגה. שנים אחר כך, בעת הכיבוש הנאצי, הציתו הגרמנים את בית הכנסת בערב שבת (4.7.1941) ושרפו בו מאות יהודים. הם הורו לכוחות הכיבוי המקומיים שלא לכבות את האש עד שזו התפשטה גם למבנים הסמוכים. 

כיום נמצאים כאן שרידי בית הכנסת, אנדרטה לזכר קורבנות השריפה ואנדרטה נוספת לזכרו של חסיד אומות עולם לטבי.

שרידי בית הכנסת הכוראלי

מוזיאון הגטו היהודי של ריגה

לא רחוק משם נמצא מוזיאון הגטו של ריגה - לידו כבר חלפתי פעמיים בימים הקודמים, כשהוא היה סגור. הבוקר סוף סוף הצלחתי לבקר במוזיאון. מוצגות כאן כמה תצוגות מעניינות בנושא יהדות לטביה והשואה. נמצאים כאן שחזור של בית יהודי בגטו ולוחות עם שמות בני הקהילה היהודית, שניספו בשואה.

המוזיאון למעשה אינו ממוקם על שרידיו של הגטו, אלא מעט צפונה ממיקומו של הגטו האמיתי. קניתי כאן נר נשמה, שעבורו היו לי תוכניות לתחנה הבאה שלי היום.

לוחות השמות במוזיאון גטו ריגה

תצוגה במוזיאון הגטו

מלטביה לליטא

את כרטיס האוטובוס שלי כבר רכשתי לפני מספר ימים, וכל מה שנותר לי הבוקר הוא לעזוב את המלון שלי בריגה ולהגיע אל תחנת האוטובוס המרכזית. הנסיעה ארכה כשעתיים בתוך אוטובוס לא ממוזג, עם חלונות שלא נפתחים וביום חמים יחסית. הזעתי ביחד עם הנוסעים האחרים בסאונה הלא-צפויה שנכנסנו לתוכה. מרוב הזעה, אפילו לא הצלחתי לנמנם.

בסופו של המסע הלח הזה, הגעתי אל שַׁאוּלֵיי (Šiauliai, נקראת גם שַׁבְלִי - Shavli), וכאן כבר התחלתי טיפה להתרגש. למה? - כי כאן נולד סבא שלי, אלחנן דיסטל, היחיד מבין ארבעת הסבים והסבתות שלי שלא הכרתי והיחיד מתוכם שהיה ניצול שואה. הגעתי לכאן כשהידע היחיד שלי על סבא הוא שמו, שמות הוריו ואחיו ששרדו, שמות אחיותיו ואחיו שנספו בשואה והעובדה שהוא נולד כאן.

שאוליי

לא ידוע מתי נוסדה שאוליי, אך היא מוזכרת לראשונה בכתבים משנת 1236 כמקום בו אירע "קרב השמש". בסוף המאה ה-19 שאוליי הפכה לצומת מסחר חשוב, בעיקר בכל הקשור לתעשיית העורות. התעשיין היהודי חיים פרנקל הקים כאן את מפעל העורות הגדול ביותר באימפריה הרוסית. יהודים רבים החלו להגר אל העיר ובתחילת המאה ה-20 היוו למעלה ממחצית מאוכלוסייתה. 

הקהילה היהודית של שאוליי סבלה רבות בשתי מלחמות העולם. רבים מהיהודים גורשו מהעיר לרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עקב טענות שהם יסייעו לגרמנים. בעת מלחמת העולם השנייה, סבלה הקהילה היהודית תחילה מהשלטון הסובייטי ולאחר מכן ממליציות ליטאיות אנטישמיות ומהכיבוש הנאצי. היהודים רוכזו בשני גטאות בעיר: גטו טָרַאקֵיי וגטו קַווקַז. חלק מהיהודים ששרדו את המלחמה ניצלו הודות לעבודתם במפעל העורות של פרנקל. לפי מה שמסופר במשפחתי, סבא-רבא שלי עבד באותו המפעל. סבא שלי גורש במהלך המלחמה משבלי, שרד את המלחמה בדרכים לא-ידועות ונאלץ בסופה לחפש את משפחתו. בסופו של דבר שרדו ממשפחתו הוריו, דב ובתיה, ואחיו הגדול פרץ. האחיות מינה וזלטה והאח שמחה נספו בשואה.

סמל העיר שאוליי

אתריה המעטים של שאוליי

שאוליי אינה עיר תיירותית. רוב המבקרים אינם נכנסים כלל אל העיר עצמה ומגיעים אך ורק לראות את גבעת הצלבים המפורסמת, הממוקמת כמה קילומטרים צפונית לשאוליי. באופן כללי, אין מה לעשות כאן. המלון שלי כאן היה Hotel Šiauliai הגבוה, שמקומותיו הגבוהות אפשר לצפות על העיר. זהו מלון זול, בסיסי - וכמו העיר, לא משהו מיוחד. התארגנתי במלון (וכמובן התרחצתי אחרי הנסיעה המיוזעת באוטובוס) ויצאתי להיכרות ראשונה עם שאוליי.

בכל זאת הצלחתי למצוא כמה נקודות מעניינות ליומיים שלי כאן: חלקן קשורות בהיסטוריה היהודית של המקום ואחרות קשורות בהיסטוריה הכללית שלו ; וכן, יש גם את מוזיאון החתולים שלא קשור להיסטוריה של העיר אבל הוא אטרקציה מוזרה מספיק שהייתי חייב לראות.

אחד מהמבנים הבולטים בעיר: הקתדרלה של פטר ופול הקדושים

האנדרטה לזכר הגטו

עוד לפני שהגעתי לעיר, דאגתי לחפש ב-Google street view  את מיקומה של האנדרטה לזכר יהודי שאוליי. היא הייתה בקצה הרחוב של המלון שלי, בצומת הרחובות Trakų ו-Ežero. זוהי אבן די קטנה ואם לא יודעים היכן בדיוק היא ממוקמת, אז אפשר די ללכת לאיבוד בחיפוש אחריה. הדלקתי כאן את הנר שהבאתי איתי ממוזיאון הגטו של ריגה והופתעתי לראות פרחים ונרות נוספים ליד האנדרטה. כנראה שלא הייתי המבקר היחיד פה בזמן האחרון.

המצבה לזכר הגטו של שאוליי

הווילה של חיים פרנקל ומפעל העורות

מכאן הלכתי מרחק קצר אל הווילה של חיים פרנקל, אותו יהודי עשיר שהקים את מפעל העורות. בכניסה שאלתי את העובדת האם יש להם מידע על היהודים שחיו בעיר בעת המלחמה, אך היא אמרה שזהו מוזיאון על חיים פרנקל בלבד והפנתה אותי לאחד מהמוזיאונים בקצה השני של העיר. בגלל שהשעה הייתה די מאוחרת, החלטתי לחזור לביקור מלא בווילה למחרת.
בינתיים הלכתי אל מה שנשאר ממפעל העורות: כאן עבד דב דיסטל, סבא-רבא שלי, בעת המלחמה. חלקים רבים מהמפעל הם נטושים כיום. התקרבתי לארובות כמה שיכולתי כדי לצלם תמונות עבור המשפחה. באותו הרחוב של הווילה ומפעל העורות נמצא גם בית הכנסת של מפעל העורות, שנקרא על שמו של פרנקל (Šiaulių Frenkelio fabriko sinagoga) ומעבר הכביש נמצא אגם קטן ושלו - אגם פְּרוּדֶלִיס (Prūdelis).

הווילה של חיים פרנקל

שרידי מפעל העורות

טיפה בוכה ליד מפעל העורות

האגם הגדול וכיכר שעון השמש

בסביבת שאוליי ישנם מספר אגמים: האגם הגדול ביותר במרכז העיר הוא אגם טַלְקְשָׁה (Talkša) והוא נראה גם כאגם הפופולרי על ידי המקומיים. הרבה משפחות טיילו כאן, נערכו כאן פעילויות-מים ואני ישבתי להסתכל על הברבורים. מוצב כאן פסל גדול של שועל מתכתי - אני לא בדיוק יודע מה הסיבה להצבת הפסל, אם יש כזו בכלל.
לא רחוק מהאגם נמצאת כיכר שעון השמש (Saulės laikrodžio aikštė), לזכר קרב השמש. אחר כך הרחקתי עד הקתדרלה של העיר, שנראתה נחמדה מבחוץ אך לא מצאתי סיבה לבקר בתוכה. בדרך ראיתי את המבנה שתיפקד כ"בית הסוהר האדום", בו נכלאו חלק מיהודי העיר בזמן הכיבוש הנאצי.

ליד אגם טלקשה

ברבורים באגם

השועל הכסוף

כיכר שעון השמש, וברקע - אחד מהמפעלים הישנים

בית הסוהר האדום

ערב ראשון בשאוליי

זו הייתה הרגשה מוזרה ללכת ברחובות של שאוליי, בידיעה שסבא שלי הלך בהם בילדותו ובנעוריו. למרות כל מה שראיתי היום בעיר, הידע שלי על סבא לא השתנה (אבל לא ידעתי מה מצפה לי מחר).
את ארוחת הערב אכלתי במסעדה בשם צ'ילי פיצה, שיש בה הרבה יותר ממה ששמה מציע. זוהי רשת מסעדות בליטא ולטביה. בהמשך הטיול נתקלתי בסניפים נוספים של צ'ילי פיצה ודאגתי לאכול בהם שוב ושוב. האוכל כאן היה משביע ואת הערב סיימתי עם עוגת שוקולד נהדרת.

סיום מתוק ליום עם הרבה אתרים עצובים