יום 46: פונו

17.01.2013

אל פרו!

ניסיתי לדחות את היציאה מהמלון בבוקר בגלל הגשם, שירד בחוץ. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, פתחתי את המטריה שלי וצעדתי אל הרחוב הראשי של קופקבנה, שמשמש גם כתחנה מרכזית. המרתי חלק מהכסף הבוליביאני שלי למטבע סול פרואני ועליתי על האוטובוס של חברת "טיטיקקה", שייקח אותי אל עבר פרו ואל עבר פרק נוסף בטיול שלי.

הגבול הבוליביאני-פרואני נמצא יחסית קרוב לקופקבנה: לאחר חצי שעה של נסיעה האוטובוס הגיע אל תחנת הגבול וכל הנוסעים ביקשו לרדת ממנו וללכת אל עמדות החתמת הדרכונים. לאחר ההחתמה הזריזה, המרתי את שארית הבוליביאן שלי לסול וחזרתי מהר אל תוך האוטובוס. מזג האוויר בבוקר היה קר, ואני רק רציתי לשהות במקום חמים מספיק. בתוך תחומי פרו ראיתי לראשונה את הלוגו של המדינה, בו נכתבת המילה "פרו", כשהאות P מעוצבת בסגנון המזכיר את קווי הנאסקה.

הלוגו התיירותי שלי פרו: חדש ומצוחצח על רק בתים עניים.

קצת על פרו

פרו הייתה המדינה השישית בה ביקרתי בדרום אמריקה (וה-18 בספירה הכללית). זמן השהות שלי בה היה הארוך ביותר בהשוואה לשאר המדינות בהן ביקרתי בטיול - 26 יום.

פֶּרוּ (Perú) יושבת לחופו של האוקיאנוס השקט וגובלת בברזיל, צ'ילה, בוליביה, אקוודור וקולומביה. היא רפובליקה המשמשת בית למעל 30 מיליון איש. בערך שליש מהאוכולסיה גרה בבירת המדינה - לִימָה, או בסביבתה. 

עוד לפני תקופת אימפריית האינקה, ישבו באיזור פרו מספר תרבויות קדומות: נַאסְקָה, מוֹצֶ'ה וצִ'ימוּ הן רק שלוש מתוך אותן תרבויות עתיקות, שזכיתי להכיר במהלך הטיול שלי כאן. במאה ה-15 כוחם של האינקה עלה והם כבשו חלקים גדולים בדרום אמריקה וקבעו את בירתם בעיר קוסקו.
אחרי האינקה הגיעו הספרדים, שקבעו את בירת פרו בעיר לימה. כמו מדינות אחרות בדרום אמריקה, פרו זכתה לעצמאות מהספרדים במהלך המאה ה-19. היא הכריזה על עצמאותה כבר בשנת 1821, אך רק לאחר מלחמה על הספרדים זכתה לשליטה מלאה בשטחה (בשנת 1824). בהמשך המאה ה-19 פרו נלחמה בשכנותיה בוליביה וצ'ילה בניסיון לכבוש את מרבצי המלח הגדולים של הסלאר. לאחר ההפסד לצ'ילה, פרו נאלצה למסור לה את שטחיה הדרומים. 

במהלך המאה ה-20 פרו נלחמה מספר פעמים בקולומביה ואקוודור, אך כיום קיים הסכם שלום בין המדינות והגבול הבינלאומי ביניהן הוסדר.

בפרו המודרנית קיים פער בולט בין העשירים לעניים: באיזורים ההרריים קל למצוא כפרים עניים וחסרי תשתיות בסיסיות. לעומת אותו עוני נורא, עיר הבירה לימה היא מטרופולין מודרני לכל דבר, עם קניונים ענקיים ומוקדי בילוי.

מפת פרו

דגל פרו הוכרז כדגלה של המדינה כבר בשנת 1825. הוא מחולק לשולשה פסים אנכיים בצבעי אדום-לבן-אדום. הצבע האדום מייצג את הדם, שנשפך בזמן המלחמה על העצמאות ; הצבע הלבן מייצג שלום ואומץ.

לעתים מופיע במרכז הדגל (על חלקו הלבן), סמלה של המדינה הכולל קרן שפע מלאה זהב ומעליה עץ מקומי בשם "קִינָה" (Quina) וחיה מקומית ממשפחת האלפקות - וִיקוּנְיָה (Vicuña). 

דגל פרו

פונו

לקראת הצהריים הגעתי אל התחנה המרכזית של פּוּנוֹ (Puno), היושבת לחופו של אגם טיטיקקה. כבר עם הירידה מהאוטובוס הוקפתי בהמוני אנשים שניסו למכור לי את חבילות התיירים המפורסמות של המקום: שייט לאיים הצפים של שבט האוּרוּ. ברחתי מהם והלכתי לחפש את הסניף של חברת "אינקה אקספרס"; פטריסיו, שהכרתי באי הפסחא, המליץ לי בחום על נסיעה איתם מפונו לקוסקו. החלטתי לקבוע כבר עתה את תאריך העזיבה שלי לעוד יומיים: מחר אטייל באיים הצפיים ומחרתיים אמשיך אל עבר קוסקו. בסניף של אינקה אקספרס ישבתי עם הסוכנת שלהם, סילביה הפוזלת, ורכשתי ממנה את כרטיס הנסיעה לקוסקו ואת הטיול לאיים הצפים ולאי טקילֶה. סילביה עזרה לי גם למצוא נהג מונית אמין שייקח אותי מהתחנה המרכזית של העיר אל האכסניה שלי.
הגעתי עם התרמילים שלי אל אכסניית Bothy הנחמדה והנקייה-מאד. העובדות כאן דאגו לשטוף את הרצפה מספר פעמים ביום - דבר די חריג לאכסניות של תרמילאים.
את אחר הצהריים העברתי בשיטוט ברחובות פונו. אין יותר מדי מה לראות בעיר עצמה: ביקרתי בכיכר הראשית (פלאסה דה ארמאס, כמובן), שלחתי גלויה ראשונה מפרו ונכנסתי לאכול במסעדה יקרה-יחסית. מסעדת La Casona יושבת באחד מרחובותיה הראשיים של העיר ; החלטתי לטעום לראשונה בשר אלפקה, והוא היה מעולה (ובהחלט מצויין בהשוואה לבשר הלמה, שטעמתי בארגנטינה).

האלפקה הראשונה שלי!

הטמפרטורות בפונו צנחו מהר עם רדת החשכה. בערב ניסיתי להתחמם באכסניה וניצלתי את הווי-פיי התקין לשיחות עם המשפחה ולקביעת אכסניה בקוסקו. לאחר המקלחת החמה יצאתי שוב למרכז בעיר כדי לחפש לעצמי ארוחת ערב. הייתי צריך ללכת לישון מוקדם, שכן האיסוף לטיול האיים הצפים יתחיל מוקדם מאד מחר בבוקר.

יום 45: קופקבנה ואי השמש

16.01.2013

הפלגה אל אי השמש

התעוררתי בבוקר, מוקדם מדי - כהרגלי, הפקדתי את המפתחות בקבלה של המלון ויצאתי אל עבר המזח של קופקבנה. כאן חיכתה לי האניה Andes Amazonia, שאיתה תכננתי להפליג אל אי השמש. בזמן ההמתנה במזח של העיירה, ניצלתי את הזמן להנות מצבעו היפהפה של אגם טיטיקקה בשעות הבוקר. קשת בענן כאילו נשפכה לתוך האגם הכסוף, ומסביבה עגנו כמה סירות קטנות.

אגם טיטיקקה בבוקר

ההפלגה אל אי השמש (או בשמו הספרדי - Isla del Sol) הייתה איטית וארוכה. יעד העגינה הראשון של האניה היה בחלקו בצפוני של האי, בעיירה צַ'אייָאפַּמְפָּה (Challapampa) ושם הצטרפתי אל מדריך מקומי דובר ספרדית בלבד.

אי השמש / איסלה דל סול

החלטתי להישאר כאן עם הקבוצה, למרות שהדרכה לא הייתה באנגלית. איכשהו הצלחתי להבין פה ושם על מה המדריך מדבר... שכן כבר ידעתי מראש, שלפי מיתולוגיית האינקה, כאן נולד אל השמש ומכאן יצאו אנשי האינקה הראשונים.

המדריך לקח את הקבוצה תחילה אל המוזיאון המקומי הקטן (בתוספת תשלום זעום, כמובן) ומכאן התחלנו בטרק קצר אל הריסות צִ'ינְקַרָה (Chinkara, או "המבוך"). מבני האינקה העתיקים לא הרשימו אותי יותר מדי ; דווקא אהבתי הרבה יותר את נופו של האי היפהפה: גבעות ירוקות-חומות, שזולגות לתוך האגם השקט. ההליכה עצמה לא הייתה פשוטה: הטיפוס בגבעות האי, שממוקם גם ככה בגובה רב מעל פני הים, הקשו לי מאד על הנשימה. כנראה שכבר לא אצליח להתרגל לשהות בגובה של מעל 3000 מטרים...

הריסות צ'ינקרה ונופי אי השמש

באי השמש

נופיו של איסלה דל סול

שבתי אל האניה כדי לתפוס את ההפלגה אל חלקו הדרומי של האי. בזמן השייט עוד הספקתי לנמנם קצת, ובסופו הגעתי אל העיירה יוּמַאנִי (Yumani). עם העליה מהמזח אל היישוב, הייתי צריך לשלם "דמי כניסה" למקום. ויתרתי כאן על הטיפוס לעבר מבנים נוספים של האינקה, בגלל עודף מדרגות. במקום זאת, בחרתי לשבת באחת מהמסעדות שליד המזח. 

המזח של יומאני

בחזרה לקופקבנה

ההפלגה בחזרה לקופקבנה יצאה לקראת השעה ארבע, וכשהגעתי אל העיירה הייתי עסוק בסידורים לקראת מחר: הזמנתי את האוטובוס הראשון בבוקר מכאן אל פונו הפרואנית, קניתי כמה מזכרות בוליבאניות אחרונות ושלחתי גלויה נוספת למשפחה בארץ. בהמשך הערב דיברתי עם ההורים ושמעתי שהגלויה האחרונה שהגיעה היא זו מסלטה. שתי הגלויות הקודמות ששלחתי (זאת שקניתי בסלאר וזאת מלה פאז) טרם הגיעו - ולמעשה, היו שתי הגלויות היחידות מהטיול הזה שכלל לא הגיעו לישראל...

נהנתי מהלילה האחרון שלי בבוליביה והמחירים הזולים של המלונות כאן. בפרו אני צפוי לחזור לשגרת האכסניות והחדרים המשותפים ; כנראה שהתפנקתי יותר מדי בשבוע האחרון.

יום 44: אל קופקבנה

15.01.2013

להתראות לה פאז!

השינה שלי בלילה האחרון לא הייתה רצופה, כמו שתמיד קורה לי לפני נסיעות. בבוקר ארגנתי את התרמיל והתיק שלי, וירדתי אל חדרה של רו כדי להיפרד ממנה. היא ביקשה שאגיע לומר שלום, גם אם זה במחיר הנורא של להעיר אותה בבוקר. נפרדנו בחיבוק והיא שבה לשנתה ; הספקנו רבות בשבועיים של טיול משותף: סלטה, טופיזה, מדבר המלח ולבסוף גם את לה פאז.

המתנתי בלובי של מלון "מחסטיק", שמח להיפרד מפקידי הקבלה האיומים שלו. קצת לפני השעה שבע הגיעה נציגה של חברת האוטובוסים כדי לאסוף אותי אל הנסיעה לעיירה קוֹפַּקַבַּנָה (Copacabana, ללא קשר לחוף הברזילאי המפורסם). ציפתה לי נסיעה קצרה הבוקר, ולכן לא היו שירותים באוטובוס. מצד שני, נדהמתי לגלות שיש בו ווי-פיי פעיל(!)... בכל נסיעותי במדינות המפותחות יותר של היבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לא היה לי אינטרנט באוטובוסים, אז איך זה דווקא קורה בבולוביה הנחשלת?!

בזמן ההמתנה בלה פאז לאיסוף שאר הנוסעים, הספקתי לפטפט עם משפחה וחברים בסקייפ ו-ווטסאפ. עם תחילת הנסיעה הנופים העירוניים של לה פאז התחלפו בנופי טבע וכפרים קטנים ולאט-לאט איבדתי את החיבור לאינטרנט.

מתקרב לאגם טיטיקקה

אגם טיטיקקה

לאחר כשעתיים הגענו אל איזור אגם טִיטִיקָקָה (Titicaca), האגם הגבוה ביותר בעולם בו יכולות לשוט אניות. האגם נמצא בגובה של כ-3800 מטרים מעל פני הים ומחולק בין בוליביה ופרו. צבע המים של האגם היה כחול כהה ומהפנט. נופיו הזכירו לי את האגמים היפהפיים של ניו זילנד. 

נסענו עד ההגעה לעיירה סַן פַּאבְּלוֹ דֶה טִיקִינָה (San Pablo de Tiquina), בה הורידו את כל הנוסעים מהאוטובוס לקראת חציית חלק קצר של האגם. הייתי צריך לשלם עבור המעבורת הזולה, שהביאה אותי אל העיירה סן פֶּדְרוֹ דה טיקינה (San Pedro de Tiquina). האוטובוס עצמו עבר על מעבורת מיוחדת לכלי רכב, שלא נראתה מי-יודע-מה יציבה. קיוויתי שהוא לא יתהפך וייקח עמו את התרמיל שלי אל קרקעית האגם. לשמחתי, האוטובוס חצה בהצלחה את האגם, והנהג אסף את הנוסעים אל המשך הנסיעה לקופקבנה. כאן הנופים היו עוד הרבה יותר מרשימים מאשר בתחילת הנסיעה... לפחות עד שהגיעו הערפל והגשם ומנעו ממני לראות מה קורה מחוץ לאוטובוס. 

פסל מודרני בסן פדרו דה טיקינה

מנופי האגם

חיפוש מלון...

כשהגעתי אל קופקבנה, עדיין ירד גשם. הסתובבתי עם התיקים שלי והמטריה כדי לחפש אכסניה. רוב המקומות היו מלאים, או שלא היה בהם חדר למבקר יחיד. בסוף מצאתי מקום באכסניית "ה-6 באוגוסט", שילמתי על החדר, נכנסתי אליו ואז קיבלתי את השוק: המיטה שקעה לגמרי כשנחתי עליה. ביקור קטן בשירותים המשותפים גרם לי לרצות לברוח מהמקום: הם היו משולבים בחלל קטן מדי עם המקלחת והריח שנדף מהם לא היה מזמין. החלטתי שאני יכול לשלם טיפה יותר מ-40 בוליביאן ללילה, ביקשתי החזר לכסף שלי (וקיבלתי) והלכתי לחפש לי חדר במלונות של העיירה.

הליכה נוספת ברחובותיה התלולים של קופקבנה, הביאה אותי אל מלון "Paraiso", בו שילמתי 70 בוליביאן ללילה, כמובן עם שירותים ומקלחת פרטיים  (ונקיים) ואינטרנט-מקרטע. החדר כאן היה אף יותר טוב מזה שבמלון בו שהיתי בלה פאז.

בהחלט יותר טוב מאכסניה

קופקבנה

יצאתי אל העיירה כדי לערוך איתה היכרות אמיתית ראשונה ולחפש מקום לאכול בו. בדרך מצאתי גם את סוכנויות הנסיעות שהציעו טיולים באיים שבאגם. בחרתי למחר את הטיול לאי השמש, ולאחר שהבנתי שזהו שיאו של הביקור בקופקבנה, החלטתי שאשאר כאן לשני לילות בלבד ואמשיך אל פונו בפרו.

אחר הצהריים ביקרתי בבזיליקה הנחמדה של העיירה, ובהמשך עליתי לעמדת תצפית על האיזור. ויתרתי על הרעיון של טיפוס לפסגת ההר הסמוך, שכן הרגשתי שאני לא ממש נושם בקלות. לאחר ארוחת הערב באחת ממסעדות התיירים, שבתי אל המלון שלי לשינה מול הסימפסונים בדיבוב לספרדית.

הכנסיה הראשית של קופקבנה

לטפס או לא לטפס?