יעדים: הטריטוריות הניו-זילנדיות

זהו הפרק השני בפינת "יעדים" בבלוג שלי.
לפרק הקודם: הטריטוריות היווניות

-----

בפרק זה אסקור את הטריטוריות השייכות לניו-זילנד: ניו-זילנד, איי צ'טהאם, טוקלאו, איי קוק וניואי. לא אכלול כאן את הטריטוריה האנטארקטית עליה ניו-זילנד דורשת בעלות. לניו-זילנד יש גם בעלות על איים נוספים באוקיאנוס השקט, אך איים אלו לא נכנסו לרשימת ה-TCC כי הם אינם מיושבים באופן קבע.
אני ביקרתי בניו-זילנד בשנת 2010 וטיילתי באי הצפוני ובאי הדרומי.

ניו זילנד

ניו-זילנד (New Zealand) היא פינתו הדרום מערבית של "המשולש הפולינזי". מדינת האיים יושבה לראשונה על ידי שבטים מאורים, שקראו לה בשפתם "ארץ הענן הלבן הארוך" (אַאוֹטֶאַרוֹאָה, Aotearoa) האדם הלבן הראשון שתיעד את ניו זילנד היה אייבל טסמן ההולנדי בשנת 1642. במהלך המאה ה-19 הבריטים כבשו את ניו-זילנד תוך כדי מלחמה במאורים, חתימת הסכם שלום עם חלק משבטי המאורים ולבסוף יצירת מלחמה בין שבטי המאורים. בתחילת המאה ה-20 קיבלה ניו-זילנד עצמאות מבריטניה, אך נשארה חלק מחבר העמים הבריטי ולמעשה בראש המדינה עומד/ת עד היום המונרך הבריטי - אליזבת' השנייה בימים אלו.

ניו-זילנד כוללת שלושה איים עיקריים ועוד המוני איים ואיונים סביב חופיה. שלושת האיים העיקריים הם:

1. האי הצפוני - או בשפת המאורים: Te Ika-a-Māui - "הדג של מאווי". לפי המיתולוגיה המאורית, זהו הדג הענק שהאל-למחצה מאווי דג מסירתו. האי הצפוני הוא האי המאוכלס ביותר של ניו-זילנד: מעל 75% מאוכלוסיית ניו-זילנד גרה בו וכן נמצאות כאן העיר הגדולה - אוקלנד ובירת המדינה - וולינגטון.
2. האי הדרומי - או בשפת המאורים: Te Waka a Māui - "סירתו של מאווי". לפי המיתולוגיה המאורית זוהי הסירה ממנה דג מאווי את האי הצפוני מהים. האי הדרומי גדול מהצפוני בשטחו, אך מספר התושבים בו נמוך פי שלושה. העיר הגדולה כאן היא כרייסטצ'רץ'.
3. האי סטיוארט (Stewart Island) - או בשפת המאורים: Te Punga o Te Waka a Maui - "העוגן של סירתו של מאווי" לפי תפקידו באותו סיפור מיתולוגי. אוכלוסיית האי מונה כמה מאות אנשים בלבד והתיירות אליו פחותה בהשוואה לשני האיים האחרים.

מפה מתוך Google Maps עליה סימנתי את הטריטוריות הניו-זילנדיות: (1) - ניו-זילנד הכוללת את (A) - האי הצפוני, (B) - האי הדרומי ו-(C) - האי סטיוארט. (2) - איי צ'טהאם, (3) - ניואי, (4) - איי קוק ו-(5) - טוקלאו.

איי צ'טהאם

ארכיפלג איי צֶ'טְהָאם (Chatham Islands) שייך רשמית לניו-זילנד, אך נחשב כאן לטריטוריה נפרדת בשל מרחקו הגדול משלושת האיים המרכזיים. הארכיפלג כולל עשרה איים הנמצאים כ-650 ק"מ מזרחית לניו-זילנד. רק שני האיים הגדולים - צ'טהאם ופּיט - הם מיושבים וגודל האוכלוסייה בהם מגיע לכ-600 איש. מקבץ האיונים - "הארבעים וארבעה" (The Forty Fours) מהווים באופן רשמי את הנקודה המזרחית ביותר במדינת ניו-זילנד. 

ניואי

האי הפולינזי הקטנטן הזה מאוכלס בכ-1600 תושבים בלבד, אך נחשב כטריטוריה אוטונומית. במשך שנים רבות נְיוּאִי (Niue) היה תחת שלטון האימפריה הבריטית, אך בשנת 1901 הוא הועבר לשליטתה של ניו-זילנד. ניואי ממוקם כ-2400 ק"מ צפונית-מזרחית לניו-זילנד וקרוב יותר (לפחות במושגים של האוקיאנוס השקט...) לטריטוריה ניו-זילנדית אחרת: איי קוק. 

איי קוק

איי קוּק (Cook Islands) - התגלו לעולם המערבי ע"י קפטן ג'יימס קוק, ואף נקראו על שמו. בדומה לניואי, גם איי קוק הועברו לשליטת ניו-זילנד בשנת 1901 ואף קיבלו סוג-של-עצמאות מניו-זילנד בשנת 1965. המשטר הפנימי באיי קוק מנוהל ע"י התושבים אך יחסי החוץ מנוהלים ע"י ניו-זילנד. כיום חיים באיים כ-10,000 תושבים, כשתיירות חוץ היא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים שלהם.

טוקלאו

הטריטוריה האחרונה של ניו-זילנד היא ארכיפלג טוֹקֶלַאוּ (Tokelau) המורכב משלושה אטולים קטנים. טוקלאו עברה לריבונותה של ניו-זילנד בשנת 1948 אך בניגוד לניואי ולאיי קוק, ארכיפלג זה לא זכה לעצמאות פנימית נרחבת. ל-1400 תושבי האיים עדיין אין שלטון עצמאי ובמשאלי עם הם בחרו להישאר תחת פיקוח מלא של ניו-זילנד. טוקלאו הקטנטנה היא מובילה בעולם בשימוש באנרגיה נקייה: 100% מייצור החשמל בא מגיע מאנרגיה סולארית. השפה הטוקלאית זכתה גם במעט פרסום בינלאומי בסרט "מואנה" (דיסני, 2016). חלק מהשירים בסרט כוללים קטעים בשפה זו.
טוקלאו נחשבת כאחת מהטריטוריות, שהכי מסובך להגיע אליהן. אין באיים שדה תעופה וההגעה לכאן מתבצעת בשייט בלבד.

הצלב הדרומי בדגלים

החלפת הדגל הניו זילנדי?

דגל ניו זילנד אומץ בשנת 1902 עם קבלת העצמאות של המדינה. כבר משנות השבעים של המאה הקודמת עלו מספר הצעות להחלפת הדגל הלאומי. הסיבה העיקרית לרצון להחלפת הדגל היא הטענה, שהוא עדיין מייצג את התקופה בה ניו זילנד הייתה עוד מושבה בריטית. בקנטון (פינתו השמאלית העליונה) של הדגל הנוכחי, עדיין נמצא היוניון-ג'ק, הדגל הבריטי. גם הדמיון הגדול לדגל האוסטרלי, מושבת-עבר בריטית נוספת, תורם לשאיפות של חלק מתושבי ניו זילנד לאימוץ דגל ייחודי, המייצג את המדינה.

לאחרונה הוויכוח לגבי שינוי הדגל עלה שוב: ראש ממשלת ניו זילנד, ג'ון קי, מתכוון להביא את הצעת החלפת הדגל למשאל עם בשנת 2015. הוא מעוניין בהחלפת הדגל הנוכחי בדגל "השרך הכסוף": דגל המציג עלה שרך-כסוף בצבע לבן על רקע שחור. דגל השרך הכסוף כבר נמצא בשימוש על ידי קבוצות ספורט ניו זילנדיות, אך יש רבים המתנגדים לאימוצו. טענות המתנגדים הן כי הדגל מייצג יותר מדי את ענפי הספורט של המדינה וכי הוא דומה בצבעיו לדגל הפיראטים.

הצעות דגל אחרות הן דגל הקורו של האמן האוסטרי הודנרטוואסר ודגל שרך כסוף השומר על מוטיב הצלב הדרומי ועל צבעיו של הדגל הנוכחי. הצעה זו, שעוצבה על ידי קייל לוקווד בשנת 2004, היא גם ההצעה האהובה עלי. אני אמנם מסכים עם הצורך להחליף את הדגל הניו זילנדי חסר הייחודיות, אך מקווה שזה לא יהיה דגל השרך הכסוף הנורא. בסקרים, שפורסמו לאחרונה בניו זילנד, יותר משני שליש מהציבור מתנגדים להחלפת הדגל, כך שסיכויי החלפת הדגל בשנה הבאה נשארים נמוכים.

שמאל למעלה: דגל ניו זילנד הנוכחי, מימין למעלה: דגל השרך הכסוף, שמאל למטה: דגל הקורו של הונדרטוואסר, ימין למטה: דגל השרך הכסוף של לוקווד משנת 2004.

ניו זילנד - המיטב

חמשת שיאי הטיול שלי בניו זילנד

החלטתי לחזור אחורה ולסכם את הטיול שלי בניו זילנד בצורת "חמשת הגדולים" - וליתר דיוק, המקומות שבהם הכי נהנתי במדינת האייים היפהפיה. לא היה קל לצמצם את הרשימה, במיוחד כשהייתי צריך לבחור בין המקום השישי לחמישי. אני בטוח שהשארתי אתרים מופלאים מחוץ לחמשת הגדולים, ויש אנשים שיחלקו על הדירוג שלי - אבל בסופו של דבר זה דירוג שנובע מהחוויות האישיות שלי, אז תתמודדו.
את חמשת הגדולים אציג לפי הסדר בו הגעתי אליהם.

1) אוקלנד והאיים במפרץ הרואקי

אוקלנד הייתה היעד הראשון שלי בטיול, ובמהלכו שבתי אליה פעמיים נוספות. העיר עצמה נראית כמו כפר ענק עם מרכז עירוני מצומצם. היא יושבת לחופו של מפרץ הרואקי, שמשובץ באיים גדולים וקטנים. בחזרה האחרונה שלי לאוקלנד ביקרתי באחד מהאיים הללו: שמורת הציפורים השלווה של טיריטירי מטאגני. אם היה לי זמן נוסף, הייתי כנראה יוצא ליום באי הגעשי רנגיטוטו. אבל זה כנראה יחכה לפעם הבאה שלי בניו זילנד.

אוקלנד

2) וואי-או-טאפו

הפארק הגעשי והמבעבע הזה נמצא דרומית לרוטורואה, ולמרות הריח האיום בו - הוא אחד מהמקומות המרשימים של ניו זילנד. הפארק כולל אתרים פעילים-תרמית רבים, שסיור מלא ביניהם נמשך מספר שעות. שיא הביקור פה הוא בריכת השמפניה המבעבעת וענני ריח הגופרית שמקיפים אותה.

בריכת השמפניה בפארק וואי-או-טאפו

3) חצי האי אוטאגו

חצי האי המופלא הזה נמצא לא רחוק מהעיר דנידין, וניתן לצאת אליו בסיור עצמאי ברכב או עם קבוצה מאורגנת מהעיר. אחרי שהאפשרות הראשונה נכשלה, יצאתי לסיור המאורגן כדי לפגוש את בעלי החיים ששוכנים בפיסת הטבע היפהפייה הזאת: אלבטורסים, אריות ים ופינגווינים צהובי-עין. הצלחתי להתקרב מאד לפינגווינים הצווחניים הללו ולהביט בהאכלת הגוזלים שלהם.

פינגווין צהוב-עין בחצי האי אוטאגו

4) טרק מילפורד

אי אפשר לעשות רשימה של פלאי ניו זילנד בלי חבל הארץ פיורדלנד, שמכיל את פינות הטבע היפות ביותר במדינת האיים. שלושה טרקים מפורסמים עוברים בפיורדלנד: קפלר, רוטברן ומילפורד. אני זכיתי לצעוד במשך כארבעה ימים בטרק מילפורד: שיאו של הטרק הוא בטיפוס של היום השלישי אל מעבר מק'קינון בהרים. משם השביל יורד דרך מפלים מקפיאים ואגמים כחולים ומסתיים במפלים הגועשים ליד מיצרי מילפורד.

נוף טיפוסי בטרק מילפורד

5) קרחון פרנץ ג'וזף

באטרקציית בחובה הזאת הספקתי לבקר ממש לפני שעזבתי את ניו זילנד. בחופו המערבי של האי הדרומי נמצאים שני קרחונים מפורסמים: פרנץ ג'וזף ופוקס. אני ביקרתי בקרחון פרנץ ג'וזף ויצאתי לסיור שכלל טיסה במסוק מהעיירה הסמוכה, נחיתה על הקרחון והליכה מודרכת עליו למשך שעתיים. הקרחון הענק גולש במורד ההר ויוצר מערות בעלות גווני כחול מהפנטים. בהחלט חוויה שאסור לפספס בניו זילנד.

מסוק נוחת על קרחון פרנץ ג'וזף

אוסטרליה וניו זילנד / 1925

האטלס של ז'בוטינסקי

פתחתי היום את האטלס הישן שקיבלתי מסבתא שלי, שנדפס בשנת 1925 (עוד לפני שהיא נולדה).

בין הדפים המצהיבים שלו מצאתי את המפה של אוסטרליה, ניו זילנד והאיים שמסביבן: ניו זילנד עדיין מופיעה כשייכת לבריטניה והיא קרויה פה "זֵלַנדִיה הַחֲדָשָה".

אוסטרליה אינה מצויינת במפה כשייכת לבריטניה, אך בהערות הנלוות היא כן מופיעה כ"מושבה בריטית". כבר אז היא הייתה מחולקת למדינות, כשניו סאות' ווילס נקראה "וַלִּיָה דרומית חדשה" ואילו הטריטוריה הצפונית או: "חבל הצפון" לא הייתה בעלת שלטון עצמי. חלק משמות הערים נכתבו באופו שונה: סידנִי היא סידנֵי, אַדֶלֵייד היא אַדֶלַאִידָה וביירון ביי היא כֵּף בַּירוֹן. 

מתוך "אטלס" בעריכת ז.ז'בוטינסקי וד"ר ש.פרלמן, 1925

יום 64: סידני

24.02.2010

אוסטרליה!

התעוררתי לפנות בוקר, נפרדתי מגלעד ונינה ועליתי על השאטל אל שדה התעופה של כרייסטצ'רץ'. משם טסתי עם אייר ניו זילנד אל העיר הגדולה באוסטרליה - סִידְנִי (Sydney). לאחר כל הבדיקות של שדה התעופה, קניתי כרטיס SIM אוסטרלי והתקשרתי אל אכסניית מֵייז (Maze) כדי לברר היכן ניתן למצוא את השאטל המגיע אליהם. לקח קצת זמן עד שהם ענו לי ועד שהצלחתי למצוא את השאטל' אבל רק כשהגעתי אליהם התחילו הצרות האמיתיות של היום שלי.

קצת על אוסטרליה

קשה לכתוב "קצת" על המדינה/יבשת הזאת, אבל אנסה.

אוסטרליה, שהחלה את דרכה בעידן המודרני כמושבת עונשין בריטית, קיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1901. כיום היא עדיין משתייכת לחבר העמים הבריטי והמלכה אליזבת' נחשבת לראש המדינה. הרוב המוחץ של התושבים באוסטרליה הם מהגרים וצאצאי מהגרים: בעיקר מבריטניה ומדינות אירופאיות אחרות, אך לאחרונה עולה כמות המהגרים ממדינות המזרח הרחוק ושאר חלקי אסיה. התושבים הילידיים של אוסטרליה, שנקראים גם האבורג'ינים - מהווים היום אחוז מאד נמוך באוכלוסיה (כ-2%). 

אוסטרליה מורכבת מ-6 מדינות ו-2 טריטוריות: ניו סאות' ווילס, קווינסלנד, ויקטוריה, אוסטרליה הדרומית, אוסטרליה המערבית, טסמניה, הטריטוריה הצפונית וטריטוריית הבירה האוסטרלית. לכל אחת מהן דגל ועיר בירה משלה, כשבירת טריטוריית הבירה - קַנְבֶּרָה - היא גם בירת אוסטרליה כולה.

דגל אוסטרליה מכיל בקנטון שלו את דגל חבר העמים הבריטי, כשמתחתיו נמצא כוכב חבר העמים הבריטי. בגירסאות המוקדמות של הדגל, כוכב חבר העמים הבריטי הכיל 6 קודקודים ונראה כמו מגן דוד, אך עם הוספת קודקוד נוסף לכוכב (לציון טריטוריית פפואה), הוא התקבע עם 7 קודקודים. בצידו הימני של הדגל מוצגים חמישה כוכבים  המציינים את קבוצת הכוכבים "הצלב הדרומי". לכוכב הקטן מבין החמישה, ישנם חמישה קודקודים בלבד כדי לציין את הבהירות היחסית הנמוכה שלו לעומת ארבעת הכוכבים הראשיים.

על מגוון בעלי החיים באוסטרליה, אני לא מתכוון אפילו להתחיל לכתוב כאן. אכתוב עליהן במהלך יומן המסע עצמו.

איפה אליאן?

באוסטרליה תכננתי לטייל על אליאן, שהכרתי עוד בארץ דרך בת-דודתי ; בארץ נפגשנו פעמיים לפני הטיול וקבענו לנו מסלול כללי לאוסטרליה. היא הייתה צריכה לנחות יום לפניי בסידני ולהגיע אל אכסניית מייז. ציפיתי לפגוש אותה באכסנייה, אבל כשהגעתי אל החדר - גיליתי שהיא לא שם. האנשים בקבלה ענו לי בחוסר התחשבות מוחלט שהיא לא פה. רק כשהתעקשתי, הם חיפשו אותה במחשב שלהם - ולא מצאו. 

כתבתי לאליאן אי-מייל, ורק לאחר מספר שעות היא ענתה לי: היא כתבה שהיא נסעה עם חברות לאכסניה אחרת בשכונת "קינג'ס קרוס" בגלל שלא ענו לה באכסניה שלנו. היא הבטיחה להתקשר ברגע שיהיה לה כרטיס SIM לטלפון.

בימים הבאים היא אפילו לא טרחה להתקשר. אני לאט לאט הפנמתי את העובדה שהיא פגשה ישראלים בטיול במזרח הרחוק והחליטה להמשיך לטייל איתם גם בסידני. הכלבה אפילו לא טרחה להודיע לי מראש על כך שהיא אינה מתכוונת להופיע... והעיקר שאני דאגתי שקרה לה משהו ונתקעתי בגללה באכסניה המזעזעת הזאת, שהיא בחרה.

נכנסתי למצב רוח עגום מכל הפרשה הזאת: הסתובבתי לבד במטרופולין ענק ורועש ולא ידעתי איפה להתחיל. מה שכן ידעתי, זה שאני צריך להאריך את השהות שלי בסידני, ושזה הולך להיות מסובך: בעוד כמה ימים ייערך בעיר פסטיבל המַארְדִי גְרָא (Mardi Gra) שמתפקד כמצעד הגאווה של סידני, והעיר הייתה מוצפת בתיירים. 

יום ראשון מעאפן בסידני

קשה לתאר כמה המייז הוא איום. החדרים מלוכלכים ורועשים, אין שקעים, המטבח קטן, המקלחות נוראיות, הקבלה עמוסה ובכלל האכסניה מצדיקה את שמה ובנויה כמו מבוך. פגשתי כמה ישראלים באכסניה והם נתנו לי שם וטלפון של סוכנת נסיעות ישראלית שגרה במלבורן, בתקווה שהיא תוכל לעזור לי במציאת אכסניה אחרת בסידני העמוסה. בזמן שחיפשתי בעצמי, נדהמתי כמה האכסניות פה יקרות וכמה רמתן ירודה לעומת אלו שבניו זילנד. 

לקחתי את מפת מרכז סידני מהקבלה, ויצאתי לסיבוב ראשון בעיר - בעיקר בשביל קניות. קניתי אוכל בסופרמרקט והסתובבתי ברחובות פִּיט (Pitt) - בו נמצאת האכסניה - ואוֹקְסְפוֹרְד (Oxford) - בו יעבור המצעד בעוד כמה ימים. הרחוב כבר קושט לכבוד המארדי גרא, ואני שמחתי למצוא בו סאבוויי ראשון באוסטרליה. כשהתיישבתי לאכול, התברר לי שמצב הרוח העגמומי פגע קשות בתיאבון שלי, והתקשתי לסיים חצי כריך. חוסר התיאבון הזה נמשך גם בימים הבאים בסידני. לאחר הסיבוב הראשון בעיר, חזרתי בערב אל האכסניה בניסיון להתאפס על עצמי.

ימים 60-63: קווינסטאון, פרנץ ג'וזף וכרייסטצ'רץ'

20.02.2010

מקווינסטאון לפרנץ ג'וזף

תחילת היום הוקדשה לסידורים בקווינסטאון. הכנו את התיקים לקראת נסיעה ארוכה, קנינו המון מזכרות - ושותפיי לטיול שלחו את המזכרות שלהם מיד לישראל. כמובן שלא ויתרנו על המבורגר נוסף של פרגבורגר.

שכרנו רכב ב-AVIS עבור היומיים הקרובים ; נינה גילתה שהיא לא תוכל לנהוג עליו כי ביטוח לגיל צעיר עולה הרבה יותר. היא כמובן החליטה שרק גלעד ינהג עליו, בטענה שאם אני אנהג - זה יהיה לאט מדי. לא היה לי כח או רצון בכלל להיכנס איתה לעימות על זה (ובכל מקרה את הלקח היא למדה למחרת).

בסביבות הצהריים עזבנו את קווינסטאון ויצאנו אל עבר עיירה נידחת על החוף המערבי של האי הדרומי - פְרַנְץ ג'וֹזֶף (Franz Josef). אם היינו יודעים כמה ארוכה תהיה הנסיעה, היינו יוצאים הרבה יותר מוקדם. המרחק לא נראה גדול על המפה, אבל הפיתולים של הכביש והשטח הבעייתי הובילו לנסיעה במהירות נמוכה.

באמצע הדרך, עצרנו בעיירה הַאַסְט (Haast) בשביל התרעננות. הערב כבר הגיע, ואנשים בעיירה אמרו לנו שעד פרנץ ג'וזף מצפות לנו עוד 4 שעות של נסיעה. זה לא היה ממש מדויק בגלל המהירות המטורפת שגלעד נהג בה בחוף המערבי: נינה ישבה לידו ועודדה בו להאיץ ולהאיץ. בינתיים, השמש שקעה בים טסמן וכל החרקים הליליים התחילו להתנגש בשמשה הקדמית שלנו. מדי פעם גם ראינו אופוסום דרוס בצד הדרך. 

בסביבות 22:30 הגענו אל אכסניית התולעים הזוהרות בעיירה פרנץ ג'וזף. העובדים הנחמדים שם השאירו לנו בקבלה מעטפה עם המפתח לחדר, וסיכמנו איתם שנשלם למחרת. למרות שהגענו מאוחר, הצלחנו להבחין שמדובר באכסניה מצוינת - אבל לא נהנה ממנה הרבה, כי מחר כבר נעזוב.

21.02.2010

קרחון פרנץ ג'וזף

במהלך הטיול התלבטתי רבות איזה סוג סיור כדאי לקחת בפרנץ ג'וזף. גלעד שכנע אותי בסופו של דבר לקחת את הסיור היקר ביותר, שכולל טיסה במסוק מהעיירה ונחיתה על הקרחון. לנינה לא הייתה שום התלבטות: היא נשארה בעיירה בגלל אותו חוסר-ניהול-כלכלי-נכון שכבר הזכרתי וחזרה על המשפט: "אני כבר ראיתי קרחונים באירופה".

אז ככה מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במסוק: טסנו מהעיירה דרך שני רכסי הרים ביניהם זורם לו באיטיות קרחון פרנץ ג'וזף.

יא! מסוק!

עם הנחיתה על הקרחון, המדריך דמוי-ההוביט ביקש מהקבוצה ללבוש את המסמרים על נעלי ההליכה שלנו. קצת הצטערתי שהבאתי את הנעליים האישיות שלי ולא לקחתי זוג מחברת הטיולים: המסמרים כל הזמן נפלו לי מהן והקשו עלי בהליכה.

ה"ההוביט" החביב הוביל אותנו בסיור של כשעתיים בקרחון הגדול. בחוף המערבי של ניו זילנד קיים עוד קרחון מתויר נוסף - קרחון פוקס (Fox), אבל קרחון פרנץ ג'וזף הוא הגדול והמתויר יותר. 

בקרחון פרנץ ג'וזף

צועד על הקרחון

את ההליכה על הקרחון אפשר להשוות לצעידה על נחל סוער שקפא לפתע - וגליו עומדים במקומם. המדריך חצב לנו מדרגות בקרח, הוביל אותנו במערות קרח בגווני לבן עד כחול - ולבסוף הגיע המסוק לאסוף אותנו בחזרה אל העיירה.

מחכה למסוק

בחזרה לכרייסטצ'רץ'

עזבנו את פרנץ ג'וזף וכעת ציפתה לנו נסיעה ארוכה אל כרייסטצ'רץ'. רגלו של גלעד לא ירדה מדוושת הגז - שוב בעידודה של נינה. לא הבנתי למה הם כל כך ממהרים להגיע לשם - במיוחד כשיש להם יותר משבוע להעביר בעיר המשעממת הזאת. בינתיים הרשתי לעצמי לנמנם במושב האחורי של הרכב.

התעוררתי כשגלעד האט לפתע את הרכב וירד לשולי הכביש, ואז שמעתי את נינה אומרת "אוֹ-אוֹ". כשסובבתי את הראש, ראיתי שוטר מתקרב אל הרכב ; דווקא באחד הכבישים הנידחים של ניו זילנד המתין לנו שוטר עם מצלמת מהירות. התברר שגלעד נסע במהירות של 137 קמ"ש בכביש של עד 100. השוטר הסביר לגלעד שאם הוא היה עובר את ה-140 קמ"ש, אז הוא היה צריך לשלול לו את הרישיון הבינלאומי. במקום שלילה, גלעד קיבל דו"ח מהירות של 400 דולרים ניו-זילנדים - מעל 1000 ש"ח. כשהמשכנו בדרך, נינה כבר אמרה לגלעד לא לשלם את הדו"ח - אלא אם ישלחו אליו מכתב לארץ. 

מנקודה זו גלעד המשיך במהירות של פחות מ-100 קמ"ש והמשכנו לאורך החוף המערבי עד העיירה הוֹקִיטִיקָה (Hokitika). בעיירה פנינו אל כביש 73 המוביל דרך ההרים אל החוף המזרחי של האי הדרומי. עצרנו בכמה עיירות להפסקת מנוחה: אחת מהעיירות הללו הייתה סְפְּרִינְגְפִילִד (Springfield), כשם העיר שבה גרים הסימפסונים - וזו כנראה הסיבה להימצאותו של פסל בצורת סופגניה ורודה וגדולה, כמו אלו שהומר אוהב.

הדונאט של הומר

בערב הגענו אל כרייסטצ'רץ' - אל אכסניית הוואגאבונד, בה קיבלנו להפתעתנו חדר משודרג עם מקלחת, סלון ומטבח פרטיים.

22.02.2010

היומיים הקרובים הוקדשו לסידורים אחרונים בניו זילנד. היום עברנו בחנות כלבו כדי לחפש בגדים, אבל גיליתי שגם המידה הקטנה ביותר שלהם היא עדיין גדולה עבורי. 

יצאתי עם גלעד למרכז העיר כדי להחזיר את הרכב ל-AVIS. בדרך חזרה אל האכסניה הספקתי לסגור את חשבון הבנק שלי ב-BNZ, הסתפרתי לקראת הטיול באוסטרליה, קניתי את הסאבוויי האחרון שלי פה (עם הנקודות שצברתי) ורכשתי קופסא למשלוח האחרון למחר.

בערב הלכתי לקנות כמה מזכרות כדי למלא את התיבה האחרונה שאשלח מניו זילנד.

23.02.2010

המשקל שאני סוחב ממשיך לרדת: גיליתי שאיבדתי את מגבת הרחצה שלי וגם שלחתי הביתה תיבה במשקל של כ-10 קילוגרמים. בנוסף, גם שק השינה המעאפן שלי לא ימשיך איתי לאוסטרליה, אחרי שהוא לא הוכיח את עצמו במילפורד.

בעיר עצמה אין מה לעשות ; וגם לא ממש אהבתי את כרייסטצ'רץ' בפעם הקודמת. היום עבר במנוחה ובתקווה שאליאן, שותפתי לטיול באוסטרליה, כבר נחתה בסידני והגיעה בשלום לאכסנייה שהזמנתי עבורנו. 

בסיבוב הפרידה שלי ממרכז כרייסטצ'רץ' זכיתי לראות את המטיף המפורסם שעומד רבות בכיכר המרכזית. לא זכור לי יותר מדי על מה הוא דיבר, אלא בעיקר שהוא נראה כאילו הוא יצא מסדרת סרטי "שר הטבעות" עם המראה הגנדלפי שלו.

גנדלף!

ניו זילנד הייתה מדהימה: עם כל האגוצנטריות של נינה והביטול-העצמי של גלעד לפניה, נהנתי מהטיול עצמו. הנופים היו עוצרי נשימה והמקומיים תמיד עזרו לנו בחיוך מלווה ב-"no worries". עכשיו כל מה שנותר הוא להיפרד לשלום מארץ הענן-הלבן-הארוך ולטוס אל עבר חלקו השני של הטיול: אוסטרליה.

יום 59: ממילפורד לקווינסטאון

19.02.2010

אל נקודת זבובי החול

ביומו האחרון של טרק מילפורד ציפתה לנו ההליכה הארוכה ביותר: 18 קילומטרים, כשהפעם היינו חייבים לסיים אותם בזמן שנקבע מראש, כדי לא לפספס את המעבורת שחיכתה לנו בקצה הטרק. למזלנו, היום כלל ברובו הליכה מישורית עם מסלולים צדדים קצרים. נקודת הסיום של הטרק נקראת על שם זבובי החול המפורסמים של פיורדלנד - סֶנְדְפְלַיי פּוֹיְנְט (Sandfly Point).

ההליכה עברה ליד הרבה אגמים, מפלים ונופים ירוקים. הגענו בין היתר אל מפל מֶקְ'קֵיי (MacKay) - שאינו גדול במיוחד, אך ללא ספק המפל היפה ביותר שראיתי בניו זילנד. הוא נראה כאילו הוא נגזר מתוך ספר פנטזיה: המפל נופל במספר מדרגות של סלעים ירוקים ומסתיים בבריכה קטנה וכחולה. חלק מהמטיילים החליטו לטבול בבריכה, אבל אנחנו ויתרנו עליה מקוצר זמן וקור איום של המים.

מפל מק'קיי

המשכנו עוד כמה שעות בהליכה הארוכה, ועצרנו מספר פעמים למתיחות שרירי הרגליים, אכילה וכמובן - צילום. בשלב מסוים כבר איבדנו את מניין הגשרים התלויים שחצינו בטרק הזה.

נוף מגשר תלוי

על אחד מהגשרים התלויים

נקודת הסיום הגיעה מעט לאחר עמוד המסמן 33 מיילים (שזה מעט מפתיע, כי עד עכשיו הסימונים היו בקילומטרים). כמובטח - המקום היה מלא בזבובי חול, שתכשיר ההגנה נגדם לא עזר ב-100%. היינו צריכים להמתין שם עד שתגיע המעבורת שתיקח אותנו אל העיירה הנקראת על שם הפיורד "מיצר מילפורד" (Milford Sounds). כבר מכאן יכולתי להתרשם מהפיורד היפהפה.

מבט על פיורד מילפורד מנקודת זבובי החול

בחזרה לקווינסטאון

עלינו על המעבורת של השעה 14:00 בסאנדפליי פונט, ומשם שטנו במשך כעשרים דקות בתוך הפיורד אל עבר המזח שבעיירה. השייט הקצר נתן לנו זויות מבט חדשות על הפיורד, כפרידה מחבל הארץ פיורדלנד.

במילפורד סאונד חיכה לנו אוטובוס אל טי-אנו. כשהגענו אל טי-אנו, נינה חיכתה לנו עם החוויות שעברו עליה בימים האחרונים עם ההולנדי וחבורת ישראלים. היא די פיצתה על זה שלא שמענו ממנה בימים האחרונים - עם דיבור שפשוט לא נפסק.

לא נשארנו בטי-אנו הלילה, אלא עלינו אל אוטובוס לכיוון קווינסטאון - שם עדיין חיכה לנו רוב הציוד שלנו בלוקר של האכסניה. בקווינסטאון הוצאנו את התיקים מהנעילה, נכנסנו אל החדר ואני מיהרתי להיכנס למקלחת אחרי ארבעה ימים.

ועכשיו, אחרי שסימתי "וי" גם על טרק מילפורד, נותר לי עוד "וי" אחד לסמן בניו זילנד - לראות את הקרחונים המפורסמים של החוף המערבי. משם אחזור לכרייסטצ'רץ' כדי לתפוס את הטיסה אל סידני בעוד ארבעה ימים.

יום 58: טרק מילפורד

18.02.2010

מעבר מקינון

הלילה האחרון עבר עם הרבה כאבים וסיוטים. הגשם לא פסק לגמרי אלא רק נחלש, ולכן עיכבנו את היציאה שלנו מהבקתה - בתקווה שיפסיק לטפטף. היום ציפתה לנו הליכה קצרה יותר - 14 ק"מ, אך היא כללה את הטיפוס הקשה ביותר של הטרק ואחריו ירידה של כמעט קילומטר בגובה.

בלעתי אקמול ומשכך כאבים ויצאתי עם גלעד אל תחילת הטיפוס לעבר מעבר מֶקִינוֹן (MacKinnon) הקרוי על שמו של האיש שגילה אותו. המעבר הזה הוא גם הנקודה הגבוהה ביותר של הטרק - 1154 מ'. ההליכה התחילה לאורך אגם מינטארו ואחריה התחיל הטיפוס של 400 המטרים אל הפסגה, כשאת מרביתו עברנו בערפל וגשם. לגלעד היה מעט קשה עם הטיפוס (למרות שאני זה עם הברך הכואבת...), אז מצאתי לו ענף גדול שישמש כמקל הליכה כמו של גנדלף ב"שר הטבעות". 

הטיפוס ארך כשעתיים ובסופו הגענו אל מעבר מקינון. מזג האוויר המעורפל החל להתבהר כשהגענו אל המעבר, ולפנינו נפרשו נופים עוצרי נשימה של הרים מושלגים ועמקים ירוקים - ללא ספק, הנוף היפה ביותר שנתקלתי בו בניו זילנד עד כה. 

מעבר מקינון

מפל סאתרלנד

מכאן התחילה הירידה הארוכה למטה והנופים רק הלכו והשתפרו. השמים כמעט התבהרו לחלוטין ויכולנו להתרשם מהיופי האינסופי של הטבע הפראי פה. הרגשתי כאילו אני מטייל בתוך גלויה.

בירידה למטה, עם מקל-גנדלף של גלעד

היופי האמיתי שם לא נתפס במצלמה

בגלל שגלעד התקשה עם הירידה למטה, לקח לנו 6 שעות להגיע אל בקתת קְווִינְטִין (Quintin) של הטיולים המודרכים. משם עוד ציפתה לנו הליכה לבקתה שלנו - אבל בינתיים נטשנו את התיקים בבקתת קווינטין ויצאנו למסלול צדדי אל המפל הגבוה ביותר בניו זילנד: מפל סַאתֶרְלֶנְד (Sutherland). גם פה ציפתה לנו הליכה לא קצרה עד בסיס המפל, ובסופו הוא נגלה לנו בכל תפארתו: המים נופלים מגובה של 580 מטרים. אי אפשר להתקרב יותר מדי אל בסיס המפל מבלי להירטב, בגלל הנתז שנגרם עקב גובה הנפילה (ולא רציתי להרוס את המצלמה שלי).

מפל סאתרלנד

חזרנו אל בקתת קווינטין, אספנו את התיקים ויצאנו אל עבר בקתת דַאמְפְּלִינְג (Dumpling). ההליכה היום נמשכה 10 שעות, ולא השאירה לנו זמן למנוחה לקראת היום האחרון של הטרק.

למרות כל הכאבים ברגליים וזבובי החול שהתחילו לבקר אותנו - זה היה היום הכי מדהים של הטיול עד היום.

יום 57: טרק מילפורד

17.02.2010

טרק מילפורד, היום השני

התעוררתי מרעש שעשו אנשים שהתחילו להתארגן בחדר: קצת בעייתי לחלוק את אותה בקתה עם עוד 19 איש. השינה לא עברה טוב: קשה לישון על משטח קשיח וגם שק השינה הזול שהבאתי מהארץ לא הוכיח את עצמו כנוח. אחרי שסיימנו להתארגן, יצאנו כמעט אחרונים מבקתת קלינטון אל עבר הבקתה השניה של הטרק - בקתת מִינְטַארוֹ (Mintaro). ציפתה לנו הליכה של 16.5 ק"מ במסלול מישורי יחסית עם נוף הררי ומיוער סביבנו. 

עצרנו מספר פעמים בדרך בשביל אוכל וצילומים. הנוף הכי מיוחד שראינו היום היה אגם קטן עם השתקפות מראה יפהפיה.

ביום השני

כמה שזה נשמע מתפנק, זה נוף "סתמי" שם

ליד אגם המראה

הגענו מוקדם אל הבקתה - ב-13:30. למרות ההליכה הפשוטה, הגעתי אל מינטארו עם כאבים איומים בברך ימין - כנראה מתנועה לא נכונה שעשיתי בתחילת היום. למזלי, לאחת מהמטיילות היו משככי כאבים והיא הביאה לי מספיק כדורים לימים הקרובים.

נרדמתי קצת בשעות אחר הצהריים כדי להרגיע את הכאבים, וכשהתעוררתי הצטרפתי למשחק קלפים עם גלעד ועוד כמה מטיילות. היה לנו כל כך כיף ושקט בלי הדיבורים של נינה ברקע! חלק מהמטיילים יצאו כבר היום לקטע מהדרך של היום הבא, ושבו אל הבקתה; אנחנו ויתרנו על הרעיון, למרות שהוא היה מפתה. הברך שלי בטח לא הייתה עומדת בזה.

בערב הגיע הריינג'ר התורן ולמרבה המזל הוא לא דיבר ארוכות כמו רוס מאמש. תחזית מזג האוויר למחר (היום היפה של הטרק) לא הייתה אופטימית: צפויים ממטרים פה ושם. מאוחר בלילה התחיל לרדת גשם חזק, ואנחנו הלכנו לישון בתפילה שהיום היפה של טרק מילפורד לא יהרס בגלל גשם וערפל.

ימים 55-56: טי-אנו ומילפורד

15.02.2010

ארץ הפיורדים

זה היה מאד מעצבן להתעורר לפני שש בבוקר בשביל אוטובוס, אבל היינו צריכים לנסוע אל טִי-אַנוֹ (Te Anau). הנסיעה מקווינסטאון נמשכה כשעתיים ובסופה הגענו אל העיירה הקטנה שיושבת בלב המחוז הנידח והיפה ביותר של ניו זילנד: פְיוֹרְדְלֶנְד (Fiordland). ארץ הפיורדים מכילה את הנופים הדרמטיים ביותר של מדינת האיים: מיצרים, אגמים כחולים והרים ירוקים. לא פלא שמקום זה כולל גם את הטרקים שנחשבים ליפים במדינה, ואחד מהם (מילפורד) נחשב לאחד הטרקים היפים בעולם.

הרחוב הראשי של טי-אנו מתפרס לאורך אגם הנושא את אותו השם. בצידו של האגם נמצאים, כמובן, הרים מיוערים, שבהם נמתח טרק מפורסם אחר - קֶפְּלֶר (Kepler). האכסניה שלנו פה הייתה Te Anau Lakefront Backpackers.

וזה מה שרואים כשיוצאים מהאכסניה

אחר הצהריים קנינו אוכל וציוד לטרק, ואוכל לנינה שנשארת בטי-אנו בארבעת הימים הקרובים. קניתי לה שתי ביצי קינדר - לא מתוך מחווה של שלום - אלא כדי שאוכל לנצל את הפלסטיק לאגירת מלח וחמאה למילפורד. 

משכנו מעמדת ה-DOC את הכרטיסים לכל ההסעות, ובחזרה בהוסטל השלמנו פאזל ביחד עם הולנדי צעיר, שנדלק על נינה. היא כבר תצטרף אליו מחר בבוקר לטיול במיצרי מילפורד בזמן שאנחנו נתארגן ליציאה לטרק.

16.02.2010

הכנות אחרונות

התיק והציוד בתוכו כבר מוכנים, וגם כל הכרטיסים. נשאר לנו לקנות הבוקר רק ארוחת ערב טובה ליום הראשון של הטרק. ידענו שבימים הבאים נאכל בעיקר מנות חמות ואורז, ולכן החלטנו לפנק את עצמנו במשהו טוב לערב הראשון. נינה כבר עזבה בבוקר לטיול במיצרי מילפורד, ואנחנו הסתובבנו במרכז העיר כדי לחפש ארוחה. לקחתי לי כריך סאבוויי מלא בבשר.

אל תחילת הטרק

בשעה 13:00 התייצבנו בנקודת האיסוף במרכז ה-DOC של טי-אנו. שם פגשנו חלק מהאנשים שאיתם נחלוק את הימים הקרובים. ביניהם היו זוג גרמנים שחי בניו זילנד והספיק לעשות כמעט כל טרק אפשרי במדינה - כולל פעמיים את הטרק הארוך של הטונגרירו. 

אל נקודת האיסוף

מכאן אסף אותנו אוטובוס אל טִי-אַנוֹ דַאוּנְס (Te Anau Downs) - עיירה קטנה שממנה יוצאת המעבורת אל עבר תחילת הטרק בנקודת גְלֵייד הַאוּס (Glade House). בחרנו לקחת את המעבורת המאוחרת של היום מאחר וציפתה לנו הליכה קצרה בלבד ביום הראשון של הטרק. החלטנו שאין לנו שום סיבה להגיע מוקדם אל הבקתה ולהשתעמם עד הערב. השייט מטי-אנו דאונס היה מקסים וכבר נתן לנו טעימה ראשונה מהנוף שהולך ללוות אותנו בימים הקרובים. 

בשייט

עם ההגעה לגלייד האוס, טיהרנו את סוליות הנעליים שלנו בגיגית עם חומר מחטא. מאד מקפידים כאן על מניעת פלישה של מינים זרים לאיזור - יותר מבכל מקום אחר בניו זילנד. את פנינו קידם שלט של ה-DOC המכריז על תחילת מסלול המילפורד - 53.5 קילומטרים בסך הכל.

היום הראשון: אל בקתת קלינטון

היום ציפתה לנו צעידה של שעה וחצי בלבד. לאחר כעשרים דקות אל הליכה, נפרדנו מקבוצת האנשים ששילמה יותר כסף מאיתנו ונשארה ללון בגלייד האוס. הסביבה שעברנו בה הייתה סביבה לחה או - wetlands: איזור מיוער מאד עם הרבה מינים רגישים של צמחים ובעלי-חיים.

מנופי היום הראשון

עם ההגעה לבקתת קלינטון (Clinton Hut) פגשנו את כל השותפים שלנו למסע לימים הקרובים. הופתעתי לגלות שקיים עַם נוסף שמטייל, פרט לגרמנים: היו איתנו הרבה אמריקאים, שנוכחותם נעדרה כמעט לחלוטין בשאר חלקי ניו זילנד. 

כששלפנו מהתרמילים את ארוחות הערב שלנו, כולם מאד התלהבו וקינאו ; הם היו עסוקים בבישול אורז או חימום מנות שהגיעו בצורת אבקה, בזמן שאנחנו נהננו מאוכל טרי.

הריינג'ר רוס

לכל בקתה בטרק יש את פקח השמורה שלה - הריינג'ר. בבקתת קלינטון זה היה רוס - אדם מבוגר שאוהב לדבר. והרבה. הוא לקח את כל מי שרצה לסיור-רשות בסביבה, ואחר כך ציפתה לנו בערב שיחת חובה נוספת על הסביבה, הפאונה והפלורה שלה ועל עיקרי המסלול מחר. רוס החליט קצת להרחיב בדבריו ותיאר לנו גם את כל שלושת הימים הבאים של הטרק, דיבר בלי הפסקה על הציפורים של פיורדלנד ואף דאג לחקות כל אחת ואחת מהן.

כשהחשיך יצאנו גלעד, אני ועוד כמה אמריקאים אל גומחת תולעים זוהרות סמוכה לבקתה. ההליכה ביער החשוך הוסיפה עוד תחושת מסתוריות למקום הנפלא הזה, וגומחת התולעים הקטנה הייתה מרהיבה: אמנם לא היו שם תולעים בכמות של מערות וואיטומו, אבל פה הצלחנו להתקרב אליהן עד מרחק נגיעה.

ימים 53-54: קווינסטאון

13.02.2010

היום הגשום בקווינסטאון נוצל למנוחה. אולי הדבר הכי מעניין שקרה היום, היה מציאת כרטיס של "גלובל גוסיפ" טעון ב-4$. עבורי זה היה כמו לזכות בלוטו, כי זה נתן לי שעה חינמית באינטרנט.

התחלתי להתעייף בצורה בלתי רגילה אחרי ארוחות הצהריים של הימים האחרונים, ואולי זה טוב שאנוח ואצבור קצת אנרגיה לקראת טרק המילפורד. בין מנוחה למנוחה ביררתי לגבי הדאיות מראש הגונדולה: היום הן בוטלו לחלוטין ועדיין לא ידוע לגבי מחר. 

14.02.2010

הדאייה

בבוקר גיליתי למרבה הצער שגם היום לא יהיו דאיות מהגונדולה. אמנם הנוף משם נחשב ליפה ביותר באיזור, אבל קיימות חברות נוספות שפועלות מסביב לקווינסטאון. אחת מהחברות הללו היא Tandem Paragliding Queenstown, שצונחת מאחד מההרים שמסביב לעיר. למזלנו באיזור ההוא הצניחות כן התאפשרו.

אספו אותי ואת גלעד מהאכסניה ; נינה נשארה בלי כסף בגלל הוצאות מיותרות בתחילת הטיול, ומעכשיו היא נאלצה לוותר על אטרקציות. כל אחד מאיתנו קיבל מדריך צמוד, שלי היה טורקי נחמד. הקפיצה מהצוק אמנם הייתה מפחידה, אבל הרחיפה שבאה אחריה הייתה שווה את זה. דאיתי באוויר במשך כ-20 דקות: העצים שעל הקרקע נראו לי כשיחים קטנים והבחנתי גם בסמיילי ענק שכוסח בדשא.

שילמנו אקסטרה בשביל תמונות ווידאו, אז הנה טעימה קצרה מהדאיה:

לפני הקפיצה מהצוק

הדאייה

לקראת מילפורד

כששבנו אל קווינסטאון, עברתי עם גלעד בחנות המטיילים: הוא היה צריך לשכור ציוד לטרק, ואני קניתי את השקית הצהובה הגדולה כדי להכניס לתוכה את כל הציוד שלי. בגלל שטרק מילפורד עובר בסביבה מאד גשומה, מומלץ להתכונן ליום גשם אחד לפחות במהלכו. לשכבת ההגנה של התרמילים יש את הגבולות שלה, ולכן מומלץ להכניס לתוך התיק את השקית הצהובה כמחסום נוסף מהמים.

והנה אנחנו עוד מעט שם, בטרק המפורסם והיפה ביותר של ניו זילנד. מחר ניסע אל טִי-אַנוֹ.

ימים 51-52: קווינסטאון

11.02.2010

אל קווינסטאון

הבוקר נסענו אל קְווִינְסְטַאוּן (Queenstown) - היא לא מרוחקת מוואנאקה, והנסיעה אליה לא הייתה ארוכה במושגים ניו-זילנדיים. בחרנו לנסוע בדרך הנופית ; נינה תכננה להוסיף חזיה לגדר החזיות שנכתב עליה במדריך "לונלי פלאנט", אבל כנראה שמאז הדפסת הספר הגדר הוסרה ולא ראינו אף חזייה מתנפנפת משום גדר.

לפני ההגעה לקווינסטאון עצרנו במרחצת רכבים בעיירה הסמוכה אֶרוֹוְטַאוּן (Arrowtown). אתמול התקשר אלינו צרפתי בשם סדריק, שגר בקווינסטאון. הוא ביקש לראות את הרכב לפני קנייה ואנחנו העדפנו שפרי שלנו תהיה נוצצת ונקיה מהברחשים שנמרחו עליה בשבועות האחרונים.

לקראת פרידה  מפרי

בקווינסטאון הגענו אל אכסניית Southern Laughter - אכסנייה די גדולה והמונית, אבל אנחנו הזמנו חדר פרטי עם מקלחת ושירותים, שחלקנו עם החדר הסמוך. בפעם הראשונה קיבלנו גם מטבחון ומקרר משלנו. קווינסטאון מלאה בישראלים, כפי שהזהירו אותנו בוואנאקה: הרגשתי כאילו פתאום כל הגרמנים נעלמו מאדמת ניו זילנד.

מכירת הרכב

נסענו לפגוש את סדריק וחברתו - הם לקחו איתנו את פרי לסיבוב קצר בעיר, ואנחנו התפללנו שפרי לא תעשה פדיחות או בעיות מיוחדות. נסיעת המבחן עברה בהצלחה ואחרי שנינה התמקחה (והיא ממש טובה בזה), סדריק שילם לנו 2800$ - שזה אומר שהרווחנו 800$ מהמחיר המקורי של הרכב. הרווח הזה בהחלט כיסה את הטיפולים הקטנים ואת הבטריה שהוחלפה בוולינגטון, וכל אחד מאיתנו יצא עם רווח קטן. את העברת הבעלות הסופית ביצענו בסניף הדואר של קווינסטאון וחזרנו משם בהליכה אל האכסניה.

סידורים וגלידה

מאוחר יותר יצאנו לסיבוב הכרות עם העיר, שכלל גם כל מיני סידורים וביקורים בחנויות המזכרות הנפלאות. עברנו גם ב"גלידה פטגוניה" המפורסמת, ובקושי הצלחתי לסיים את כדור הגלידה השני מרוב מתיקות. 

קווינסטאון מאד מזכירה את וואנאקה, רק שהיא יותר גדולה ממנה. היא יושבת לחופו של אגם ווָאקָאטִיפּוֹ (Wakatipo) ; המראה של עיר שיושבת בין הרים ולחופו של אגם כחול חוזר הרבה באיזור זה של ניו זילנד, אבל הוא לעולם לא נמאס.

ציפורים מעל אגם וואקאטיפו

12.02.2010

הגונדולה

את היום השני בקווינסטאון פתחנו ברכבל המפורסם שלה - כמו בכרייסטצ'רץ', גם פה הוא נקרא גונדולה. הרכבל של קווינסטאון מאד תלול והנוף הנשקף ממנו הרבה יותר מרשים מזה של כרייסטצ'רץ': אפשר לראות את כל העיר יושבת לחוף האגם. מזג האוויר הטוב שבירך אותנו היום, רק העצים את היופי מהתצפית. בחורף ההרים מסביב לעיר מתכסים בשלג, אך בעונה זו של השנה השלג כבר הפשיר וההרים נצבעו בירוק או חום.

העליה בגונדולה

קווינסטאון מלמעלה

פרגבורגר

אחר הצהריים הלכנו אל המסעדה המפורסמת של קוויסטאון  - פֵרְגְבּוּרְגֵר (Fergburger) - ההמבורגר שם הוא אולי המפורסם ביותר בניו זילנד כולה, ובצדק. המנות היו גדולות והבשר אלוהי. יש להם מבחר מעניין של מנות, פרט לפרגבורגר הרגיל: בשר טלה (Little Lamby), בשר צבי (Sweet Bambi) וגם מנה צמחונית של פלאפל (Bun Laden). המנות היו כל כך ממלאות, עד שהצלחנו לסיים ביחד רק מנת צ'יפס אחת מתוך שתיים שהזמנו ; את השניה שמרנו לארוחת הערב.
בערב כבר התחלנו לחשוב על הנסיעה לטי-אנו, שבפעם הראשונה - תהיה באוטובוס. החלטנו לא לסחוב את כל התיקים איתנו, אלא לנעול את הציוד שלא נחוץ לנו בלוקר פרטי באכסניה. גם את קניית המזכרות נדחה ליום בו נחזור אל קווינסטאון.
מזג האוויר התקלקל בשעות הערב המאוחרות, וכנראה מחר יירד גשם - מה שמעמיד בספק את הדאייה שתככנו.

ימים 49-50: וואנאקה

09.02.2010

מוזיאון הצעצועים והתחבורה

את היום הזה פתחנו במוזיאון הצעצועים והתחבורה של וואנאקה. המוזיאון ענקי והרבה יותר מעניין מטירת פאמלה שבאי הצפוני. תצוגות הצעצועים כמעט ולא נגמרות, ואפילו הצלחתי לזהות כמה צעצועים שהיו לי בילדות. החלק שמוקדש לתחבורה הוא עוד יותר גדול מזה של הצעצועים ומכיל עשרות (או שאולי מאות) מכוניות, אופנועים, כבאיות-אש, מטוסים וגם כמה טנקים. 

והיו גם טרקטורים

שמש ושלג

אחרי הביקור במוזיאון עצרנו שוב ב"עולם הפלאים" מאתמול כדי לקנות מזכרות. קניתי משחק מחשבה וספר על אמביגרמות. לאחר מעבר קצר בגלובל גוסיפ, הלכנו אל החוף של וואנאקה כדי לנסות לתפוס קצת שמש ; זה היה מעט מוזר להשתזף, כשמולנו - מעבר לאגם - ניצבים הרים מושלגים. 

את הערב העברנו באכסניה בצפייה בסרטים. ויתרנו לגמרי על הסיור להר קוק: זה יצריך נסיעה של 8 שעות, שהיא יותר מדי גם בשבילי. 

10.02.2010

את היום העברנו במנוחה בוואנקה: בבוקר הלכנו אל גלובל גוסיפ כדי לדבר עם המשפחות בסקייפ. גילינו שכל המשתמשים בגלובל גוסיפ היו ישראלים, ואנשים סיפרו לנו שם שבקויינסטאון וטי-אנו שומעים עוד יותר עברית מאשר כאן. לא עשינו יותר מדי היום: נינה וגלעד היו עסוקים בכביסות שלהם, כי מזג האוויר לא התאים לשיזוף, ואני נחתי.

בערב יצאנו אל אתר "חובה" נוסף בוואנאקה - "סינמה פרדיסו" - בית הקולנוע של העיירה. הוא מפורסם בכורסאות המיוחדות שלו שממוקמות בספות מעוצבות ומכוניות ישנות. טעמנו גם את עוגיות השוקולד-צ'יפ המתוקות-מדי של הקולנוע. הסרט שבחרנו לראות היה "הדימיון של ד"ר פרנסוס": סרט דבילי ולא מובן. העיקר שהקולנוע עצמו היה נחמד.

יום 48: מדנידין לוואנאקה

08.02.2010

סנט בטנס

נפרדנו מדנידין ומכביש מספר 1, וכך עיר השוקולד והבירה הפכה לנקודה הדרומית ביותר שהגעתי אליה בטיול הזה. עזבנו גם את קו החוף שליווה אותנו בשבועיים האחרונים, ונכנסנו אל עומקו של האי הדרומי.

בדרך אל היעד הסופי להיום עצרנו בסַנְט בֶּטֶנְס (Saint Bathans) - עיירת כורים עתיקה שנמצאת בקצהו של כביש חצץ. מספרים שבעבר נרצחה זונה במלון וולקן וכי כעת היא שבה כרוח רפאים ורודפת את המלון. כשהגענו אל המלון המשעמם, שמחתי שלא קבענו להישאר פה בלילה: אין בכלל מה לעשות בסנט בטנס. העדפנו רק לאכול פה ארוחת צהריים, ובפעם הראשונה נתקלתי בהמבורגר עם סלק בתוכו. זה היה דוחה.

ביקרנו גם באגם הכחול שנוצר בתוך המחצבה הסמוכה לעיירה. הוא מוקף באבן גיר מתפוררת ורחוק מלהצדיק את השם "כחול" שניתן לו. 

האגם הכחול ליד סנט בטנס

ישראל הקטנה

מפה המשכנו אל ווַאנָאקָה (Wanaka), כשדרך עברה ליד אגמים כחולים והרים ירוקים. כשהגענו אל העיר הקטנה, נדהמנו לשמוע עברית בכל מקום: החל מהסופרמרקט ועד סניפי האינטרנט. האכסניה שלנו פה הייתה Mountain View Backpackers, וגם בה פגשנו הרבה ישראלים. התרשמתי מאד מהיומן שאחת מהן רשמה: הוא כלל כרטיסי ביקור מאכסניות, מסעדות ואטרקציות - שהודבקו בתוך היומן. הבנתי שהמחברת העלובה שאני כותב תצטרך לעבור שדרוג כשאשוב הביתה.

עולם הפלאים

האטרקציה התיירותית המפורסמת ביותר של וואנאקה היא עולם הפלאים: Puzzling World - מוזיאון מודרני שמוקדש לאשליות אופטיות ולחידות. כבר בכניסה אליו רואים את המגדל הנטוי המפורסם שלו: השעון שבראש המגדל מסתובב אחורה בזמן החל מה-1/1/2000, כלומר בעת הביקור במוזיאון היינו בסופה של שנת 1989. 

המגדל הנטוי של וואנאקה

בתוך המזויאון עצמו יש חדר הולוגרמות תלת ממדיות, חדר עם 168 פרצופים שבוהים כולם במתבונן ואת החדר האלכסוני המפורסם, בו הרצפה היא בשיפוע. השיפוע מבלבל את החושים, בעיקר כשרואים מים זורמים בכיוון הפוך. נכנסנו גם אל חדר אֵיימְס (Ames), בו נוצרת אשליה אופטית לפיה אחד מהמבקרים נראה ענק והשני גמד. בטכניקה זו השתמשו בעת צילום סרטי שר הטבעות על מנת להקטין את ההוביטים.

בחדר האלכסוני

היה לנו קשה להחליט מה לקנות בחנות המתנות של המוזיאון, אז יצאנו אל חלקו החיצוני - בו נמצא מבוך ענק מלוחות עץ. האתגר במבוך הוא למצוא את ארבעת הפינות הצבעוניות: בצבעי כחול, אדום, ירוק וצהוב. את המגדלים הממוקמים בפינות, קל לראות מרחוק ; אבל זה לא היה פשוט להגיע אליהם. החום מאד הקשה עלינו כאן, אבל בסוף מצאנו את כולן.

חלק מהמבוך. והוא לא פשוט כפי שהוא נראה כאן

תכניות...

אחרי הביקור במוזיאון, נינה וגלעד נסעו לפרסם מודעת מכירה לרכב שלנו. אני הלכתי לנוח והתחלתי להבין שהטיול בניו זילנד עוד מעט מגיע לסיומו. נשארו לי עוד כשבועיים פה - עד הטיסה לאוסטרליה - והם הולכים להיות מלאים בפעילויות: טרק של ארבעה ימים במילפורד, קווינסטאון, קרחונים ואולי עוד פעילות אקסטרים.
הבנתי שעל טיול בהר קוּק ובאגמים הסמוכים אליו נוותר מחוסר זמן ; זה קצת מבאס, אבל אי אפשר להספיק את הכל בטיולים כאלו. לפעמים צריך לדעת גם לנוח.

יום 47: דנידין וחצי האי אוטאגו

07.02.2010

סוסים!

הגענו אל חוות הסוסים שבגבעת הארנבת ולבשנו את מדי הרוכבים המוזרים. זו הייתה הרכיבה הראשונה שלי על סוסים, כששותפתי הסוסית למסע הייתה אֶלְסָה. הרכיבה הייתה בעיקר צעידה איטית ביער עם שני המדריכים שלנו, והגשם שטפטף לא הפריע לנו. בסוף הרכיבה הודנו לסוסים עם חטיפי גזר חתוך.

אלסה ואני

...וחיות אחרות

לפני היציאה אל סיור החיות, התחלתי מבצע כביסה גדול באכסניה. מזג האוויר לא השתפר ומנע ייבוש של הבגדים בשמש. ביקשתי מגלעד שיוציא את הבגדים שלי מהמייבש ויצאתי שוב לחצי האי אוטאגו עם הסיור של Elm Wildlife. הסיור היה די יקר, אבל שווה כל דולר שהוצאתי עליו.

תחילה המדריך לקח את הקבוצה אל קצהו של חצי האי אוטאגו לצפייה באלבטרוסים. קשה מאד להעריך את גודלם האמיתי, כשצופים בהם מלמטה. במוזיאון הסמוך יש מתקן שמאפשר לתיירים להשוות את מוטת הידיים שלהם למוטת הכנפיים של הציפורים האציליות הללו. האלבטרוס כמובן ניצח אותי בקלות.

אלבטרוס

התחנה השנייה הייתה מושבה של כלבי ים, יחד עם פינגווין צהוב-עין אחד שכנראה תעה בדרכו. לא הצלחנו לראות אריות ים בסיור הזה, אבל כלבי הים בהחלט הספיקו.

במושבת כלבי הים

לבסוף הגענו אל מושבת הפינגווינים. בשעות הערב הבוגרים חוזרים מהים ויוצאים אל החוף בהליכה המוזרה שלהם. הם מטפסים על הגבעות שמול החוף כדי להגיע אל הגוזלים ולהקיא לתוך גרונותיהם את ארוחת הערב. המין של הפינגווין צהוב העין הוא המין הרועש ביותר של הפינגווינים, ובהחלט שמעתי את הצרחות שלהם (בעיקר של הגוזלים הרעבים) כשהגעתי אל עמדת תצפית קרובה אליהם. 

פינגווין בוגר

הנוף בדרך חזרה לדנידין היה קסום: יצאנו מחוף הים שבו צפינו על הפינגווינים. בזמן הנסיעה ראיתי כמה מהעצים המפורסמים של ניו זילנד: אלו שצומחים בצורה כמעט מאוזנת בגלל הרוח החזקה שבאה מכיוון הים. הסיור הזה היה בהחלט פיצוי הולם על הסיור העצמאי מאתמול ואני מרגיש מוכן להמשיך הלאה אל היעד הבא בניו זילנד.

תמונה אחרונה מחצי האי אוטאגו