יום 59: ממילפורד לקווינסטאון

19.02.2010

אל נקודת זבובי החול

ביומו האחרון של טרק מילפורד ציפתה לנו ההליכה הארוכה ביותר: 18 קילומטרים, כשהפעם היינו חייבים לסיים אותם בזמן שנקבע מראש, כדי לא לפספס את המעבורת שחיכתה לנו בקצה הטרק. למזלנו, היום כלל ברובו הליכה מישורית עם מסלולים צדדים קצרים. נקודת הסיום של הטרק נקראת על שם זבובי החול המפורסמים של פיורדלנד - סֶנְדְפְלַיי פּוֹיְנְט (Sandfly Point).

ההליכה עברה ליד הרבה אגמים, מפלים ונופים ירוקים. הגענו בין היתר אל מפל מֶקְ'קֵיי (MacKay) - שאינו גדול במיוחד, אך ללא ספק המפל היפה ביותר שראיתי בניו זילנד. הוא נראה כאילו הוא נגזר מתוך ספר פנטזיה: המפל נופל במספר מדרגות של סלעים ירוקים ומסתיים בבריכה קטנה וכחולה. חלק מהמטיילים החליטו לטבול בבריכה, אבל אנחנו ויתרנו עליה מקוצר זמן וקור איום של המים.

מפל מק'קיי

המשכנו עוד כמה שעות בהליכה הארוכה, ועצרנו מספר פעמים למתיחות שרירי הרגליים, אכילה וכמובן - צילום. בשלב מסוים כבר איבדנו את מניין הגשרים התלויים שחצינו בטרק הזה.

נוף מגשר תלוי

על אחד מהגשרים התלויים

נקודת הסיום הגיעה מעט לאחר עמוד המסמן 33 מיילים (שזה מעט מפתיע, כי עד עכשיו הסימונים היו בקילומטרים). כמובטח - המקום היה מלא בזבובי חול, שתכשיר ההגנה נגדם לא עזר ב-100%. היינו צריכים להמתין שם עד שתגיע המעבורת שתיקח אותנו אל העיירה הנקראת על שם הפיורד "מיצר מילפורד" (Milford Sounds). כבר מכאן יכולתי להתרשם מהפיורד היפהפה.

מבט על פיורד מילפורד מנקודת זבובי החול

בחזרה לקווינסטאון

עלינו על המעבורת של השעה 14:00 בסאנדפליי פונט, ומשם שטנו במשך כעשרים דקות בתוך הפיורד אל עבר המזח שבעיירה. השייט הקצר נתן לנו זויות מבט חדשות על הפיורד, כפרידה מחבל הארץ פיורדלנד.

במילפורד סאונד חיכה לנו אוטובוס אל טי-אנו. כשהגענו אל טי-אנו, נינה חיכתה לנו עם החוויות שעברו עליה בימים האחרונים עם ההולנדי וחבורת ישראלים. היא די פיצתה על זה שלא שמענו ממנה בימים האחרונים - עם דיבור שפשוט לא נפסק.

לא נשארנו בטי-אנו הלילה, אלא עלינו אל אוטובוס לכיוון קווינסטאון - שם עדיין חיכה לנו רוב הציוד שלנו בלוקר של האכסניה. בקווינסטאון הוצאנו את התיקים מהנעילה, נכנסנו אל החדר ואני מיהרתי להיכנס למקלחת אחרי ארבעה ימים.

ועכשיו, אחרי שסימתי "וי" גם על טרק מילפורד, נותר לי עוד "וי" אחד לסמן בניו זילנד - לראות את הקרחונים המפורסמים של החוף המערבי. משם אחזור לכרייסטצ'רץ' כדי לתפוס את הטיסה אל סידני בעוד ארבעה ימים.

יום 58: טרק מילפורד

18.02.2010

מעבר מקינון

הלילה האחרון עבר עם הרבה כאבים וסיוטים. הגשם לא פסק לגמרי אלא רק נחלש, ולכן עיכבנו את היציאה שלנו מהבקתה - בתקווה שיפסיק לטפטף. היום ציפתה לנו הליכה קצרה יותר - 14 ק"מ, אך היא כללה את הטיפוס הקשה ביותר של הטרק ואחריו ירידה של כמעט קילומטר בגובה.

בלעתי אקמול ומשכך כאבים ויצאתי עם גלעד אל תחילת הטיפוס לעבר מעבר מֶקִינוֹן (MacKinnon) הקרוי על שמו של האיש שגילה אותו. המעבר הזה הוא גם הנקודה הגבוהה ביותר של הטרק - 1154 מ'. ההליכה התחילה לאורך אגם מינטארו ואחריה התחיל הטיפוס של 400 המטרים אל הפסגה, כשאת מרביתו עברנו בערפל וגשם. לגלעד היה מעט קשה עם הטיפוס (למרות שאני זה עם הברך הכואבת...), אז מצאתי לו ענף גדול שישמש כמקל הליכה כמו של גנדלף ב"שר הטבעות". 

הטיפוס ארך כשעתיים ובסופו הגענו אל מעבר מקינון. מזג האוויר המעורפל החל להתבהר כשהגענו אל המעבר, ולפנינו נפרשו נופים עוצרי נשימה של הרים מושלגים ועמקים ירוקים - ללא ספק, הנוף היפה ביותר שנתקלתי בו בניו זילנד עד כה. 

מעבר מקינון

מפל סאתרלנד

מכאן התחילה הירידה הארוכה למטה והנופים רק הלכו והשתפרו. השמים כמעט התבהרו לחלוטין ויכולנו להתרשם מהיופי האינסופי של הטבע הפראי פה. הרגשתי כאילו אני מטייל בתוך גלויה.

בירידה למטה, עם מקל-גנדלף של גלעד

היופי האמיתי שם לא נתפס במצלמה

בגלל שגלעד התקשה עם הירידה למטה, לקח לנו 6 שעות להגיע אל בקתת קְווִינְטִין (Quintin) של הטיולים המודרכים. משם עוד ציפתה לנו הליכה לבקתה שלנו - אבל בינתיים נטשנו את התיקים בבקתת קווינטין ויצאנו למסלול צדדי אל המפל הגבוה ביותר בניו זילנד: מפל סַאתֶרְלֶנְד (Sutherland). גם פה ציפתה לנו הליכה לא קצרה עד בסיס המפל, ובסופו הוא נגלה לנו בכל תפארתו: המים נופלים מגובה של 580 מטרים. אי אפשר להתקרב יותר מדי אל בסיס המפל מבלי להירטב, בגלל הנתז שנגרם עקב גובה הנפילה (ולא רציתי להרוס את המצלמה שלי).

מפל סאתרלנד

חזרנו אל בקתת קווינטין, אספנו את התיקים ויצאנו אל עבר בקתת דַאמְפְּלִינְג (Dumpling). ההליכה היום נמשכה 10 שעות, ולא השאירה לנו זמן למנוחה לקראת היום האחרון של הטרק.

למרות כל הכאבים ברגליים וזבובי החול שהתחילו לבקר אותנו - זה היה היום הכי מדהים של הטיול עד היום.

יום 57: טרק מילפורד

17.02.2010

טרק מילפורד, היום השני

התעוררתי מרעש שעשו אנשים שהתחילו להתארגן בחדר: קצת בעייתי לחלוק את אותה בקתה עם עוד 19 איש. השינה לא עברה טוב: קשה לישון על משטח קשיח וגם שק השינה הזול שהבאתי מהארץ לא הוכיח את עצמו כנוח. אחרי שסיימנו להתארגן, יצאנו כמעט אחרונים מבקתת קלינטון אל עבר הבקתה השניה של הטרק - בקתת מִינְטַארוֹ (Mintaro). ציפתה לנו הליכה של 16.5 ק"מ במסלול מישורי יחסית עם נוף הררי ומיוער סביבנו. 

עצרנו מספר פעמים בדרך בשביל אוכל וצילומים. הנוף הכי מיוחד שראינו היום היה אגם קטן עם השתקפות מראה יפהפיה.

ביום השני

כמה שזה נשמע מתפנק, זה נוף "סתמי" שם

ליד אגם המראה

הגענו מוקדם אל הבקתה - ב-13:30. למרות ההליכה הפשוטה, הגעתי אל מינטארו עם כאבים איומים בברך ימין - כנראה מתנועה לא נכונה שעשיתי בתחילת היום. למזלי, לאחת מהמטיילות היו משככי כאבים והיא הביאה לי מספיק כדורים לימים הקרובים.

נרדמתי קצת בשעות אחר הצהריים כדי להרגיע את הכאבים, וכשהתעוררתי הצטרפתי למשחק קלפים עם גלעד ועוד כמה מטיילות. היה לנו כל כך כיף ושקט בלי הדיבורים של נינה ברקע! חלק מהמטיילים יצאו כבר היום לקטע מהדרך של היום הבא, ושבו אל הבקתה; אנחנו ויתרנו על הרעיון, למרות שהוא היה מפתה. הברך שלי בטח לא הייתה עומדת בזה.

בערב הגיע הריינג'ר התורן ולמרבה המזל הוא לא דיבר ארוכות כמו רוס מאמש. תחזית מזג האוויר למחר (היום היפה של הטרק) לא הייתה אופטימית: צפויים ממטרים פה ושם. מאוחר בלילה התחיל לרדת גשם חזק, ואנחנו הלכנו לישון בתפילה שהיום היפה של טרק מילפורד לא יהרס בגלל גשם וערפל.

ימים 55-56: טי-אנו ומילפורד

15.02.2010

ארץ הפיורדים

זה היה מאד מעצבן להתעורר לפני שש בבוקר בשביל אוטובוס, אבל היינו צריכים לנסוע אל טִי-אַנוֹ (Te Anau). הנסיעה מקווינסטאון נמשכה כשעתיים ובסופה הגענו אל העיירה הקטנה שיושבת בלב המחוז הנידח והיפה ביותר של ניו זילנד: פְיוֹרְדְלֶנְד (Fiordland). ארץ הפיורדים מכילה את הנופים הדרמטיים ביותר של מדינת האיים: מיצרים, אגמים כחולים והרים ירוקים. לא פלא שמקום זה כולל גם את הטרקים שנחשבים ליפים במדינה, ואחד מהם (מילפורד) נחשב לאחד הטרקים היפים בעולם.

הרחוב הראשי של טי-אנו מתפרס לאורך אגם הנושא את אותו השם. בצידו של האגם נמצאים, כמובן, הרים מיוערים, שבהם נמתח טרק מפורסם אחר - קֶפְּלֶר (Kepler). האכסניה שלנו פה הייתה Te Anau Lakefront Backpackers.

וזה מה שרואים כשיוצאים מהאכסניה

אחר הצהריים קנינו אוכל וציוד לטרק, ואוכל לנינה שנשארת בטי-אנו בארבעת הימים הקרובים. קניתי לה שתי ביצי קינדר - לא מתוך מחווה של שלום - אלא כדי שאוכל לנצל את הפלסטיק לאגירת מלח וחמאה למילפורד. 

משכנו מעמדת ה-DOC את הכרטיסים לכל ההסעות, ובחזרה בהוסטל השלמנו פאזל ביחד עם הולנדי צעיר, שנדלק על נינה. היא כבר תצטרף אליו מחר בבוקר לטיול במיצרי מילפורד בזמן שאנחנו נתארגן ליציאה לטרק.

16.02.2010

הכנות אחרונות

התיק והציוד בתוכו כבר מוכנים, וגם כל הכרטיסים. נשאר לנו לקנות הבוקר רק ארוחת ערב טובה ליום הראשון של הטרק. ידענו שבימים הבאים נאכל בעיקר מנות חמות ואורז, ולכן החלטנו לפנק את עצמנו במשהו טוב לערב הראשון. נינה כבר עזבה בבוקר לטיול במיצרי מילפורד, ואנחנו הסתובבנו במרכז העיר כדי לחפש ארוחה. לקחתי לי כריך סאבוויי מלא בבשר.

אל תחילת הטרק

בשעה 13:00 התייצבנו בנקודת האיסוף במרכז ה-DOC של טי-אנו. שם פגשנו חלק מהאנשים שאיתם נחלוק את הימים הקרובים. ביניהם היו זוג גרמנים שחי בניו זילנד והספיק לעשות כמעט כל טרק אפשרי במדינה - כולל פעמיים את הטרק הארוך של הטונגרירו. 

אל נקודת האיסוף

מכאן אסף אותנו אוטובוס אל טִי-אַנוֹ דַאוּנְס (Te Anau Downs) - עיירה קטנה שממנה יוצאת המעבורת אל עבר תחילת הטרק בנקודת גְלֵייד הַאוּס (Glade House). בחרנו לקחת את המעבורת המאוחרת של היום מאחר וציפתה לנו הליכה קצרה בלבד ביום הראשון של הטרק. החלטנו שאין לנו שום סיבה להגיע מוקדם אל הבקתה ולהשתעמם עד הערב. השייט מטי-אנו דאונס היה מקסים וכבר נתן לנו טעימה ראשונה מהנוף שהולך ללוות אותנו בימים הקרובים. 

בשייט

עם ההגעה לגלייד האוס, טיהרנו את סוליות הנעליים שלנו בגיגית עם חומר מחטא. מאד מקפידים כאן על מניעת פלישה של מינים זרים לאיזור - יותר מבכל מקום אחר בניו זילנד. את פנינו קידם שלט של ה-DOC המכריז על תחילת מסלול המילפורד - 53.5 קילומטרים בסך הכל.

היום הראשון: אל בקתת קלינטון

היום ציפתה לנו צעידה של שעה וחצי בלבד. לאחר כעשרים דקות אל הליכה, נפרדנו מקבוצת האנשים ששילמה יותר כסף מאיתנו ונשארה ללון בגלייד האוס. הסביבה שעברנו בה הייתה סביבה לחה או - wetlands: איזור מיוער מאד עם הרבה מינים רגישים של צמחים ובעלי-חיים.

מנופי היום הראשון

עם ההגעה לבקתת קלינטון (Clinton Hut) פגשנו את כל השותפים שלנו למסע לימים הקרובים. הופתעתי לגלות שקיים עַם נוסף שמטייל, פרט לגרמנים: היו איתנו הרבה אמריקאים, שנוכחותם נעדרה כמעט לחלוטין בשאר חלקי ניו זילנד. 

כששלפנו מהתרמילים את ארוחות הערב שלנו, כולם מאד התלהבו וקינאו ; הם היו עסוקים בבישול אורז או חימום מנות שהגיעו בצורת אבקה, בזמן שאנחנו נהננו מאוכל טרי.

הריינג'ר רוס

לכל בקתה בטרק יש את פקח השמורה שלה - הריינג'ר. בבקתת קלינטון זה היה רוס - אדם מבוגר שאוהב לדבר. והרבה. הוא לקח את כל מי שרצה לסיור-רשות בסביבה, ואחר כך ציפתה לנו בערב שיחת חובה נוספת על הסביבה, הפאונה והפלורה שלה ועל עיקרי המסלול מחר. רוס החליט קצת להרחיב בדבריו ותיאר לנו גם את כל שלושת הימים הבאים של הטרק, דיבר בלי הפסקה על הציפורים של פיורדלנד ואף דאג לחקות כל אחת ואחת מהן.

כשהחשיך יצאנו גלעד, אני ועוד כמה אמריקאים אל גומחת תולעים זוהרות סמוכה לבקתה. ההליכה ביער החשוך הוסיפה עוד תחושת מסתוריות למקום הנפלא הזה, וגומחת התולעים הקטנה הייתה מרהיבה: אמנם לא היו שם תולעים בכמות של מערות וואיטומו, אבל פה הצלחנו להתקרב אליהן עד מרחק נגיעה.