יום 5: אל אי הפסחא

07.12.2012

טיסה חלומית

התעוררתי בלילה, עם כאב בטן נורא. אולי זה בגלל היוגורט שאכלתי אמש, למרות שאני לא ממש אמור לאכול מאכלים חלביים (רגיש ללקטוז וזה...). יצאתי מהמיטה עוד לפני שהשעון המעורר צלצל, והתחלתי לארגן בשקט את התיקים שלי מחוץ לחדר. את הזמן הפנוי שנוצר לי, ניצלתי לגילוח ואכילה. עזבתי את אכסניית סנטה לוסיה 168 מעט לפני השעה שש, ונסעתי עם רכבת המטרו והאוטובוס אל נמל התעופה. הפעם הייתי חכם ורכשתי כרטיס הלוך-ושוב מוזל באוטובוס, עבור יום החזרה שלי לסנטיאגו. 

בנמל התעופה המתנתי זמן ארוך מדי לצ'ק-אין, אבל זה לא ממש שינה עבורי: עוד מעט אני טס אל אי הפסחא! רק מהמחשבה על הגשמת החלום הוותיק הזה, עלו לי דמעות בעיניים. לאחר הצ'ק-אין נכנסתי אל איזור ההמתנה עד שכרזו לכל הנוסעים שהעלייה אל המטוס מתחילה.

ואז שמעתי משהו יותר מדי מוכר במערכת הכריזה - קשקושים שלא הבנתי בספרדית, ואז כמה שמות - ביניהם השם שלי. ניגשתי בחשש אל הדלפק של העובדים, והם בישרו לי ששודרגתי למחלקת עסקים. מסתבר שהשתלם לפתוח כרטיס נוסע מתמיד באתר האינטרנט של חברת LAN לפני הטיול. נעמדתי מיד ראשון בתור של מחלקת העסקים, והייתי הנוסע הראשון שעלה אל המטוס. יותר טוב מזה לא יכול להיות.

עוד מעט זה קורה - Isla de Pascua, אי הפסחא

אז טיפה טעיתי... מסתבר שהיום הזה רק המשיך והשתפר: לפני טיסה זו לא טסתי מעולם במחלקת עסקים, וכאן קיבלתי מיטה נפתחת, מושב (כמעט) ליד החלון וארוחות משודרגות. הטיסה החלה, ומהר מאד נפרדתי מנופיה של צ'ילה. מכאן המתינו לי יותר מחמש שעות טיסה מעל האוקיאנוס השקט, אל אחד האיים המבודדים בעולם. 

מסלול הטיסה, חמש ומשהו שעות של ים ורק ים

נמל התעופה המבודד בעולם

על אי הפסחא לא אכתוב בפוסט זה. יש לי יותר מדי לכתוב עליו, והוא יצריך פוסט נפרד רק עבור המידע עליו. עובדה מעניינת לגביו, היא שהוא אמנם לא האי הכי מבודד בעולם (אלא רק אחד מהמבודדים), אך בו נמצא נמל התעופה המבודד ביותר בעולם: נמל התעופה מַאטַאווֶרִי (Mataveri, IPC). זהו נמל התעופה בעל המרחק הרב ביותר מכל נמל תעופה אחר ; הקרוב ביותר אליו הוא נמל התעופה של סנטיאגו, מרחק של 3759 ק"מ. נוחתות בו טיסות מסנטיאגו, לִימָה (פרו) ופַּפִּיטִי (פולינזיה הצרפתית).

לאחר חמש שעות טיסה נגלתה פיסת אדמה קטנטנה מחלון המטוס. הטייס ביצע פניית פרסה ונחת במסלול הקצר שעל אי הפסחא. והנה אני כאן. עוד בדרך מהמטוס אל הטרנימל הקטן, עצרתי בדוכן כדי לקנות את כרטיס הכניסה לפארק הלאומי רַאפָּה נוּי (Rapa Nui). כמעט כל האי נחשב לפארק לאומי, ועדיף לרכוש את הכרטיס המוזל בשדה התעופה ולא בכניסה לפארק עצמו - הפרש של 10 דולרים בעת הביקור שלי.

בטרמינל אספתי את התרמיל שלי, וקיבלתי זר פרחים מיוהנה הלבבית, בעלת האכסניה בה אתגורר. היא קידמה אותי בברכת אִיוֹרַאנָה (Iorana), המקבילה הראפה-נוית ל"אלוהה" ו"שלום". ממש כמו קבלת פנים שציפיתי דווקא מהוואי. 

נמל התעופה מאטאוורי

 אכסניית ואייאני

יוהנה אספה אותי אל הרכב שלה, אך לפני שנסענו אל האכסניה - זכיתי לסיור הכרות עם מקומות חשובים בעיירה הַאנְגָה רוֹאָה (Hanga Roa). זוהי העיירה היחידה באי, אך היא למעשה כפר קטן ; יוהנה הראתה לי את החנויות החשובות, סניף הדואר, הבנקים ואת המוֹאַיי (Moai) הראשון שלי באי הפסחא. המואיי הם אותם פסלים עצומים, בזכותם התפרסם אי הפסחא בתודעה העולמית. המואיי בנמל של האנגה רואה היה למעשה השני שראיתי בחיי: את הראשון ראיתי במוזיאון הבריטי לפני כשלוש שנים.
אכסניית ואייאני (Vaianny) היא למעשה גסט-האוס, בעל אופי שלו וקסום. היא מורכבת ממספר בקתות סביב רחבה חיצונית משותפת. התמקמתי כאן בחדר משותף ונחמד. לא היו פה לוקרים, אבל כנראה שרמת הפשיעה האפסית באי הפסחא אינה מצדיקה את אחזקתם. הודעתי לעולם דרך פייסבוק, שאני נמצא באי והייתי מוכרח לצאת לסיבוב ראשון בהאנגה רואה.

בחדר שלי בגסט האוס ואייאני

סידורים בהאנגה רואה

החלטתי לצאת לסיורים יומיים מודרכים באי. אם מגיעים בקבוצה, אפשר לשכור רכב לכמה ימים ולטייל באי בצורה עצמאית - אך מאחר והגעתי לכאן לבדי, העדפתי את אופציית הסיור המאורגן. הזמנתי למחר שני סיורים: סיור בוקר אל אורונגו וסיור צהריים בחופו המערבי של האי. המחירים כאן גבוהים מאד - לכל דבר: בין אם זה סיור, אוכל או מזכרות הביתה.

עצרתי גם במכולת קטנה לקניית מצרכים לימים הקרובים וקניתי כמה גלויות למשפחה וחברים. מצאתי גם דגל של אי הפסחא לאוסף הדגלים שלי. בינתיים התרשמתי מכך שהאנגה רואה היא יישוב מבודד ופסטורלי - ממש חשתי כאן את הבידוד של המקום באמצע האוקיאנוס השקט.

הרחוב הראשי של האנגה רואה

סיור רגלי בהאנגה רואה

לאחר קפיצה קטנה אל הגסט-האוס, יצאתי לסיור אמיתי בהאנגה רואה. הדרמתי ברחוב הראשי, ובהמשכו פניתי מערבה לכיוון החוף. חלפתי ליד מבנה של חיל הים הצ'יליאני והגעתי אל נמל הַאנְגָה פִּיקוֹ (Caleta Hanga Piko) ואל אַהוּ רִיאַטָה (Ahu Riata) - במה שעליה ניצב פסל מואיי יחיד. גודלו של הפסל היה בלתי נתפס, והוא אפילו לא נחשב לאחד המפורסמים או המרשימים באי.

אהו ריאטה

מכאן המשכתי צפונה לאורך החוף המסולע של האנגה רואה: האי הקטן לא זכה בהרבה חופי רחצה חוליים. בעיירה עצמה ישנו חוף מזערי בלבד. בינתיים עברתי הרבה כלבים משוטטים, תיירים וכמה מקומיים רכובים על סוסים. הגעתי אל האהו שיוהנה הראתה לי בבוקר: אהו טַאוּטִירָה (Ahu Tautira), שבו שני מואיי. אחד מהמואיי כאן היה הרוס כמעט לחלוטין.

רחוק מכל מקום

אהו טאהאי

המשכתי עוד צפונה, חלפתי ליד בית הקברות היפהפה של האנגה רואה והגעתי אל האהו המפורסם של העיירה: אהו טַאהַאי (Ahu Tahai). האתר כאן כולל למעשה שלושה אהו, כשהמרכזי והפחות מרשים מביניהם הוא אהו טאהאי. צפונית לאהו טאהאי נמצא פסל מואיי מרהיב על במת אהו קוֹ טֶה רִיקוּ (Ahu Ko Te Riku). זהו מואיי ששוקם בשנת 1974 ונושא זוג עיניים משוחזרות (לפי אחת התיאוריות, שבטי הראפה נוי הניחו עיניים עשויות מאלמוגים על הפסלים) וכובע בצבע בורדו-אדמה, בשם פּוּקַאוֹ (Pukao). האהו הדרומי של המתחם נושא עליו חמישה פסלי מואיי, ונקרא אהו וַאי אוּרֶה (Ahu Vai Ure). הפסל המרכזי באהו זה מאד בולט, תודות לפניו השבורות בצורה אלכסונית. כאן המקום לציין שכל פסלי המואיי העומדים כיום באי, הם כתוצאה של שיקום מודרני. בעת קריסת תרבות הראפה נוי, הפסלים באי הופלו ורוסקו על ידי המקומיים ; חלקם עדיין שוכבים על האדמה באופן בו נמצאו, כזכר לעברו המסתורי של המקום. באהו טאהאי נמצא גם מואיי שכוב שכזה.

האהו והמואיי באי אינם מגודרים, אך יש לכבד את השילוט במקום ולא להתקרב אל המואיי או לטפס על הבמות. למרבה הצער, תיירים רבים אינם מקשיבים להוראות אלו ויעשו הכל כדי לגעת בפסלים.

עם אהו ואי אורה

אהו קו טה ריקו

מתחם אהו טאהאי

אומרים שכל הקומפלקס סביב אהו טאהאי נחשב למקום עם השקיעות היפות ביותר באי. לא טרחתי לבדוק זאת היום, כי מזג האוויר היה מעונן והחל להתקרר. בשלב מסוים בדרך חזרה אל העיירה, החל לרדת גשם חזק. תפסתי מחסה תחת איזה צריף עם תייר צ'יליאני, וצפינו בכלבים המשוטטים רצים בגשם.

בהמשך הדרך לעיירה עצרתי במסעדה מקומית. האוכל היה מאד יקר, ולבשר היה טעם של לוף צבאי. לא שאני מתלונן. הגעתי אל ואייאני לקראת החשכה, מרוצה מהיום עמוס החוויות שעברתי. ולחשוב שעוד מצפים לי ארבעה ימים נוספים באי הקסום הזה. 

יום 4: סנטיאגו

06.12.2012

גבעת סן כריסטובל

אני ממשיך להתעורר יותר מדי מוקדם: התעוררתי בשלוש בבוקר, ואחר כך שוב בשש. המתנתי הרבה זמן באכסניה לפני שיצאתי אל העיר, שלא ממש מתעוררת לפני השעה תשע. מזג האוויר היום התקרר מעט, אז לבשתי חולצה ארוכה ויצאתי אל עבר גבעת סַן כְּרִיסְטוֹבַּל (Cerro San Cristóbal).

החלטתי ללכת ברגל אל הגבעה, וכך עברתי בשכונת בֵּייָאוִיסְטָה (Bellavista), שהרבה מבתיה מאוירים בציורי קיר צבעוניים מאד. כשהגעתי אל עמדת המודיעין למרגלות הגבעה, הסבירו לי שהרכבל לא פועל החודש, אבל יש אוטובוס בחינם המגיע אל הפסגה. תחילה עוד ניסיתי לטפס ברגל, אך אחרי כעשר דקות הבנתי שמדובר פה בהליכה של מספר שעות, ויתרתי על "תענוג" הטיפוס וחזרתי למטה כדי לנסוע עם האוטובוס. גובהה של גבעת סן כריסטובל הוא 300 מטרים מעל העיר, ובכך היא הנקודה השנייה בגובהה בסביבות סנטיאגו (גובהה הכולל הוא כ-800 מטרים מעל פני הים).

בגבעת סן כריסטובל נמצא פארק המטרופולין של סנטיאגו - Parque Metropolitano de Santiago. בראש הגבעה נמצא פסל בגובה 22 מטרים המציג את מריה הבתולה. לפני שטסתי לדרום אמריקה, התייעצתי עם המפקד שלי לשעבר, צ'יליאני במקור, בנוגע לאתרים מעניינים לראות בסנטיאגו. הוא אמר שאין הרבה מה לראות והגדיר לי את זה כך: "אתה מכיר את הפסל המפורסם של ישו בריו דה-ז'נרו? - אז יש פסל דומה וקטן יותר בסנטיאגו". ואכן, הפסל המציג את העיבור ללא-חטא של מריה הבתולה, הוא בערך האטרקציה הגדולה ביותר שגיליתי בעיר. 

פסלה של מריה בראש הגבעה

פרט פסל היפהפה, מגבעת סן כריסטובל נשקף נוף פנורמי של העיר סנטיאגו. מכיוון והיא הרבה יותר גבוהה מגבעת סנטה לוסיה, היא נותנת נקודת מבט שונה לחלוטין על העיר. סנטיאגו נראית עצומה מכאן.

כאן גם נתקלתי לראשונה בתופעה דרום אמריקנית טיפוסית: מלא כלבים משוטטים. בערך כפי שבישראל יש המוני חתולי רחוב, כאן יש המוני כלבי רחוב. רובם נראים מאד ידידותיים, אך לא טרחתי לבדוק עד כמה.

בגבעת סן כריסטובל

כלבי רחוב משקיפים על סנטיאגו

מהגבעה שבתי חזרה עם האוטובוס לשכונת בייאויסטה. הלכתי ברגל אל האכסניה (עם עצירה ראשונה ביבשת לאכילת כריך של סאבווי), והרגשתי מותש לגמרי. דיברתי קצת עם משפחה וחברים ונרדמתי לשנ"צ.

בערב דיברתי עם דניאל, הבריטי שפגשתי אמש, הוא קבע את אותו אוטובוס איתי לבואנוס איירס, ואני בינתיים התקשרתי לאכנסיית סולי על מנת לקבוע לו מקום. סידרתי את התיק שלי לקראת הטיסה מחר: אצטרך לצאת מסנטיאגו בסביבות שש בבוקר כדי להגיע אל נמל התעופה בזמן. למרות שמדובר באכסניה איומה, כבר הזמנתי לי עוד לילה כאן ליום בו אשוב מאי הפסחא... פשוט עדיף חרא שמכירים על חיפוש אכסניה חדשה לגמרי, במיוחד אם זה ללילה אחד בלבד.

יום 3: סנטיאגו

05.12.2012

פלאסה דה ארמאס (הראשונה שלי)

התעוררתי מוקדם - בסביבות שש בבוקר, והייתי בטוח שדווקא הרבה יותר מאוחר. ההוסטל כולו  עדיין ישן, ואני התמקמתי בינתיים בסלון המשותף וניסיתי להתעורר כמו שצריך. אחרי שסיימתי לסקור את ההודעות בפייסבוק / ווטסאפ וכו', התלבשתי ויצאתי אל עבר הכיכר הראשית של סנטיאגו - פְּלַאסָה דֶּה אַרְמָאס (Plaza de Armas). בשעות הבוקר הכיכר עדיין לא התעוררה לגמרי, והחנויות שמסביבה היו בשלבי פתיחה שונים. 

זו הייתה הפלאסה דה ארמאס הראשונה שלי בטיול. כשהספרדים כבשו את דרום אמריקה, הם ייבאו אליה את המודל העירוני הספרדי, של רחובות הבנויים בצורה מרושתת סביב כיכר ראשית רחבה. הרעיון מאחורי בניית הפלאסה הוא למקרה של מתקפה על העיר: בזמני מלחמה היו נקראים כל הגברים לכיכר, ומכאן פירוש שמה: "כיכר הנשקים". כמעט בכל פלאסה דה ארמאס יושבת כנסיה או קתדרלה גדולה, וסנטיאגו לא הייתה יוצאת דופן בכך. נהוג גם שהפלאסה מוקפת בבנייני ממשל רבים. בהמשך הטיול ביקרתי בפלאסות-דה-ארמאס רבות נוספות, וזו של סנטיאגו הייתה הראשונה שלי. 

דגל צ'ילה מונף בכיכר המרכזית

הקתדרלה וחלק מפלאסה דה ארמאס של סנטיאגו

סידורים

אחד מהתכנונים שלי בדרום אמריקה, היה לשלוח גלויה הביתה מכל יעד בו עצרתי. עדיין לא מצאתי מקום לקנות בו גלויה ולא את סניף הדואר הראשי (שהיה, כך מתברר, מתחת לאף שלי בפלאסה דה ארמאס). בינתיים נסעתי במטרו של סנטיאגו אל התחנה המרכזית (Estacion Central) כדי לקבוע אוטובוס לבואנוס איירס. התברר לי שהתחנה בה מזמינים אוטובוסים בינלאומיים היא רחוקה מרחק הליכה מהתחנה המרכזית. כשהגעתי אל המסוף, ראיתי שלשתי חברות האוטובוסים הגדולות TurBus ו-Pulman, אין אוטבוסים מכאן לבואנוס איירס. הזמנתי לי כרטיס עם חברת Andesmar. הנסיעה תימשך כיום שלם, עם עצירה של כמה שעות במנדוזה להחלפת אוטובוסים. בחרתי לי מושב "Semi-Cama", או "חצי-מיטה", שאותו ניתן לכופף עד גבול מסוים. בנסיעות ארוכות כמו זו, אין כמעט מושבים רגילים באוטובוסים, והבחירה היא בין חצי-מיטה למיטה. המחיר עצמו לא היה נורא, יחסית למרחק: 480 ש"ח. 

חזרתי אל האכסניה ברחוב סנטה לוסיה כדי לעשות בוקינג לאכסנייה בבואנוס איירס. זה היה לא ממש אפשרי עם האייפון, אז יצאתי שוב אל העיר לסיבוב קניות ורכישת גלויה למשלוח.

לאחר נמנום צהריים באכסניה, הגעתי אל אינטרנט קפה במרכז העיר כדי לקבוע בסקייפ עם אכסנייה בבואנוס איירס. קבעתי עם אכסניית Soly, שהבעלים שלה הוא ישראלי. אני אמנם מנסה להימנע ממקומות ישראלים, אבל לבואנוס אגיע אחרי כשבועיים בלי להיות בסביבה ישראלית. אני מקווה שזה לא יהיה יותר מדי גרוע.

הספקתי לבקר שוב בפלאסה דה ארמאס, לשלוח את הגלויה הביתה ולצפות במופע רחוב מוזר של "תינוק" בעגלה.

מופע רחוב פלאזה דה ארמאס

בחזרה באכסניה פגשתי בריטי בשם דניאל, שהגיע לצ'ילה במשימה חשובה ללמד קצת אנגלית. הצ'יליאנים באמת צריכים ללמוד טיפה אנגלית: הם אפילו לא ידעו למה התכוונתי כששאלתי איפה ה-Post office. מסתבר שבספרדית צריך לחפש את ה-"Correo". דניאל מחפש פרטנר להמשך הטיול, וגם היעד הבא שלו הוא בואנוס איירס, אחרי שיקפוץ לעיירת החוף וַלְפֶּרָאִיסוֹ. יצאנו לבית קפה במרכז העיר, וקבענו שהוא יודיע לי מחר אם הוא רוצה לנסוע איתי ביחד לבואנוס איירס. יהיה נחמד להעביר עם מישהו את הנסיעה הארוכה שמצפה לי בעוד שבוע.

יום 2: סנטיאגו

04.12.2012

נחיתה בצ'ילה

היום הזה התחיל במטוס ; בקושי הצלחתי להירדם במהלך הטיסה הארוכה, אך לבסוף ישנתי כמה שעות בודדות. איכשהו שרדתי את הטיסה ונחתתי בבוקר בבירת צ'ילה, סַנְטִיאַגוֹ (Santiago de Chile). די מהר מצאתי את עצמי מחוץ לשדה התעופה, אחרי החלפה מהירה של היורו שקיבלתי מאבא לפֶּזוֹ צ'יליאני. עליתי על אוטבוס של חברת צֶנְטְרופְּווֵרְטו (Centropuerto) שנסע לכיוון העיר. בתחנה האחרונה של האוטובוס, ירדתי אל תחנת המטרו התת-קרקעית ומשם נסעתי אל התחנה הקרובה ביותר להוסטל שהזמנתי. הגעתי אל אכסניית סנטה לוסיה 168 עוד לפני השעה 11 בבוקר.

קצת על צ'ילה

צ'ילה היא רפובליקה הפרוסה לאורך חופה המערבי של דרום אמריקה. בצידה המזרחי נפרשים הרי האנדים - שם גם עובר הגבול שלה עם ארגנטינה. תצורת שטח זו הפכה את צ'ילה למפורסמת בכך שהיא ארוכה וצרה מאד. כמובן שהכל כאן יחסי, כי רוחבה הממוצע של צ'ילה הוא סביב ה-200 ומשהו קילומטרים, הרבה יותר מרוחבה של ישראל. בנוסף לשטח שהיא תופסת בדרום אמריקה, לצ'ילה יש טענות לבעלות גם על "פרוסה" מאנטארקטיקה והיא שולטת על כמה איים באוקיאנוס השקט, כשהרחוק ביותר ממנה הוא אי הפסחא. 

מפת צ'ילה כולל הטירטוריה האנטארקטית והאיים באוקיאנוס השקט

כמו מרבית דרום אמריקה, צ'ילה הייתה תחת כיבוש ספרדי במשך שנים ארוכות, ורק בשנת 1818 קיבלה את עצמאותה. במהלך כמעט-200 שנות עצמאות, צ'ילה עברה שינויי משטר רבים: משמרנים לליברלים וגם שלטון צבאי תחת אוגוסטו פינושה והחונטה שלו. כיום צ'ילה היא דמוקרטית ואחת מהמדינות המתקדמות בדרום אמריקה, לצד ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי. 

סנטיאגו היא עיר הבירה והעיר הגדולה במדינה. היא עיר מודרנית לגמרי, וכשליש מאוכולוסיית המדינה מתגורר בה.

דגל צ'ילה - "הכוכב הבודד" (La Esterlla Solitaria), כולל פס אדום תחתון ופס עליון לבן. בצידו השמאלי של הפס הלבן נמצא ריבוע כחול עם כוכב לבן בתוכו. הצבע הכחול מסמל את השמיים, הלבן את השלג של הרי האנדים והאדום את הדם שנשפך במאבק על עצמאות המדינה. הכוכב הלבן מייצג את הדרך אל הכבוד והקידמה. העיצוב הכללי של הדגל מזכיר את דגל ארה"ב, ועוד יותר את דגלה של מדינת טקסס. זה לא מפתיע אם מתחשבים בעובדה שהוא עוצב על ידי אמריקאי בשם צ'רלס וודס, שנלחם עבור עצמאות צ'ילה.

דגל צ'ילה

מרכז סנטיאגו

האכסניה שלי כאן ממש מאכזבת. קבעתי אותה מראש עוד מהארץ כדי שתהיה לי נחיתה רכה, והיום הבנתי שהיתרון היחיד שלה הוא המיקום. כשמה, אכסניית סנטה לוסיה 168, ממוקמת למרגלות  גבעת סַנְטָה לוּסִיָה (Cerro Santa Lucia), פארק שממוקם ממש במרכז העסקים העירוני. החדר שלי היה ממש איום, השירותים במצב רע והמיטה מתנדנדת. קיוויתי שזה לא הסטנדרט של היבשת כולה, כי דווקא על המקום הזה קראתי ביקורות מאד טובות באינטרנט. 

למרות שעברתי טיסות ארוכות, לא ממש התחשק לי להתקלח מיד. החלטתי שאם אני כבר מלוכלך, עדיף שאנצל את היום לסיבוב הכרות במרכז העיר וסידורים לימים הבאים. אני כבר צריך לחפש אכנסייה לבואנוס איירס בעוד כשבוע ולהחליט אם אני רוצה ללכת לראות שם את ההופעה של מדונה או לא. 

אחרי רביצה ארוכה מדי על הספה באכסניה, יצאתי לסיבוב ראשון במרכז סנטיאגו. רובע העסקים מלא בגורדי שחקים חדשים ואנשים מחויטים, שהולכים ביניהם. הלכתי לראות את הכנסייה היפה ברחוב מֶרְסִידַד (Iglesia de La Mercidad), הצבועה בגווני בורדו וחרדל. זהו שילוב מוזר שמביא לתוצאה יפהפיה.

בדרך חזרה אל האכסניה עצרתי לקנות קצת אוכל בסופרמרקט. במרבית דרום אמריקה עדיף לאכול במסעדות, אך בעיר יקרה כמו סנטיאגו, העדפתי לקנות מצרכים בסופר המקומי.

הכנסיה ברחוב מרסידד

גבעת סנטה לוסיה

שבתי אל האכסניה, כדי לשאול את אחת מהעובדות לגבי הזמנת אוטובוס אל בואנוס איירס. היא הסבירה לי שכדאי לי לנסוע אל התחנה המרכזית של העיר כדי לבצע את ההזמנה שם. בינתיים החלטתי לשמור את הטיפול בזה למחר. שמתי את האוכל שקניתי במקרר ונכנסתי לחדר המשותף שלי כדי לנוח.

אחר הצהריים הצלחתי להרים את עצמי שוב כדי לצאת לביקור בגבעת סנטה לוסיה. כאן ממש התחלתי לחבב את סנטיאגו: הגבעה מטופחת, שקטה, יפה ומשמשת בין היתר כאבן שואבת להמוני זוגות צעירים, שרוצים קצת פרטיות. טיפסתי במעלה הגבעה כדי להשקיף על העיר ועל הרי האנדים המרשימים. התצפית הזו הזכירה לי את התצפית הראשונית שלי על אוקלנד וסביבתה בתחילת הטיול בניו זילנד. רק שכאן היה מדובר בנוף הררי מרשים ואילו שם היה ארכיפלג קסום. גבעת סנטה לוסיה תפקדה בעבר כמבצר צבאי, ולכן פרט לפסלים ופרחים - נמצאים בה גם כמה תותחים ישנים. טיילתי בה כשעה ושבתי לאכסניה כדי לאכול ולנוח.

בתצפית של גבעת סנטה לוסיה עם העיר והרי האנדים ברקע

אחת מהכניסות המפוארות לגבעה

אחרי כל הטיסות והסיבובים בעיר, באמת הייתי חייב להתקלח. בערב לא רציתי להירדם מוקדם, ויצאתי לסיבוב נוסף. למרות כל סיפורי האימה ששמעתי מאחי על סנטיאגו (הוא עצר שם רק בתחנה המרכזית להחלפת אוטובוסים), סנטיאגו הרגישה לי בטוחה לגמרי. גם בתחנות המטרו של העיר קיימת תחושת ביטחון: עומדים בהן שוטרים במהלך היום והלילה. אני מניח שעל אף השם שיצא לה, כמו מקומות אחרים ורבים בדרום אמריקה, סנטיאגו היא לא באמת עיר של רשע-פשע. היא כמו כל עיר מודרנית אחרת: יש בה מקומות טובים ומקומות טובים-פחות, שבהם כדאי להיזהר.

קצת לפני חצות הייתי הראשון בחדר שנכנס למיטה. בכל זאת... אני אחרי יומיים מתישים מאד.

היום הראשון - טיסות

03.12.2012

דרך מדריד

אז הנה זה מתחיל: הטיול השני הגדול שלי. קצת קשה לי להאמין שאתמול בבוקר הייתי בלחץ בגלל משהו אחר לגמרי - הבחינה על התזה של התואר השני. הבחינה עברה די בהצלחה, לפחות כך אני והמנחה שלי הרגשנו. ובערך 24 שעות אחריה מצאתי את עצמי בנתב"ג ארוז ולא-הכי-מוכן לטיסה לדרום אמריקה. מתוכננת לי טיסה עם חברת איבריה לנמל התעופה של מדריד,  ומשם טיסה אל סנטיאגו.

הכל ארוז לפני הטיסות

רק בנמך התעופה התחיל כל הלחץ של "איך אסתדר שם לבד בחו"ל?". נכון שהיו לי כרטיסי טיסה מסודרים, הוסטלים שנקבעו לשבוע הראשון ותכנון כללי של המסלול, אך עדיין לא הייתי בטוח שאסתדר. על דרום אמריקה מהלכים כל כך הרבה סיפורי אימה של גניבות רכוש ועל מקומות שמסוכן להסתובב בהם ; ובנוסף לכל זה, אני לא ממש דובר ספרדית. כלומר, אני מבין מילים בודדות שיכולות לעזור, אבל לא ממש מסוגל לנהל שיחה בסיסית. בסוף אני מאמין שאסתדר ; אם התמודדתי עם אוסטרליה העצומה לבדי, אני מקווה שאשרוד גם טיול עצמאי בדרום אמריקה.
עליתי על טיסת "איבריה" למדריד, שארכה כחמש וחצי שעות. הטיסות לכיוון מערב מתארכות "הודות" לכוח קורליוס וסיבוב כדור הארץ. חוץ מכוח קורליוס, עברו לי אינספור מחשבות בראש בתחילת הטיסה: הסיום המדהים של המאסטר אתמול והגשמת החלום בעוד מספר ימים - ביקור באי הפסחא. התחלתי גם לחשוב על יעדי הטיסות הבאים שלי (קצת מוזר בהתחשב בכך שלא ממש התחלתי את הטיול הנוכחי).
הטיסה של איבריה נחתה בבירת ספרד, וכאן המתנתי מספר שעות לטיסת LAN לבירת צ'ילה, סנטיאגו. המטוס של חברת LAN היה הרבה יותר מרווח ונוח מזה של איבריה. חציתי את האוקיאנוס האטלנטי לכיוון דרום מערב, מסלול שהאריך את הטיסה ל-13.5 שעות(!)... התנחמתי בכך שזו תהיה הטיסה הארוכה ביותר שלי בכל הטיול הזה.
את מרבית הטיסה הארוכה להחריד העברתי בהאזנה למוזיקה, צפייה במסך הטלויזיה הפרטי ובנסיונות שינה כושלים. חששתי שאגיע מחר לסנטיאגו מותש לגמרי.

המסלול שלי בדרום אמריקה

אף פעם לא חשבתי על טיול לדרום אמריקה, באמת. לא ממש הבנתי את הצורך לטוס לשם ולטייל במדינות, שחלקן נותנות לתייר תנאים תיירותיים איומים (אהממ... בוליביה). את הטיול הארוך שלי אחרי הצבא העברתי בניו זילנד ואוסטרליה היפהפיות והיקרות. אי שם בסוף שנת 2011, אחי הקטן טס לדרום אמריקה בטיול שלו אחרי הצבא. כשהוא חזר עם סיפורים מדהימים ותמונות מהפנטות, החלטתי שאני גם חייב לטוס לשם. אך במסלול מעט שונה.

הטיול שלי התחיל בדצמבר 2012 ונמשך שלושה חודשים שלמים. המסלול שלי היה רחוק מאד ממסלול המטיילים ה"קלאסי" של דרום אמריקה: לאחר טיסת קישור דרך מדריד, נחתתי בסנטיאגו דה צ'ילה. לאחר יומיים קצרים ביבשת, נטשתי אותה לטובת ביקור בחלום ילדות - אי הפסחא. כששבתי אל היבשת, המשכתי לארגנטינה עם קפיצות קטנות לאורוגוואי וברזיל. מצפון ארגנטינה "טיפסתי" אל בוליביה, ומשם נסעתי דרך פרו היפהפייה אל אקוודור, בה הגחתי שוב אל האוקיאנוס השקט כדי לבקר את איי גלפגוס. לא ביקרתי ממש בברזיל עצמה, וגם לא בדרום ארגנטינה וצ'ילה. שמעתי שאלו מקומות מאוד מרשימים ומהנים, אבל אי אפשר להספיק הכל בטיול של שלושה חודשים.

וכמובן שכתבתי, והרבה. אעלה לכאן בשלבים את יומן המסע שלי בדרום אמריקה.

זוהי מפת המסלול שלי: שבע מדינות בשלושה חודשים. הקווים הישרים מסמלים את הטיסות מהיבשת אל האוקיאנוס השקט, כשהמיקום של אי הפסחא כאן אינו מדויק: הוא למעשה ממוקם הרבה יותר רחוק מדרום אמריקה, וחורג מהמפה. הקו הבהיר והמקושקש מראה את המסלול שלי ; הנקודות האדומות מציינות את העיירות והערים בהן ישנתי במהלך הטיול (רק נקודה אחת מציינת את איזור מדבר המלח בבוליביה, בו ישנתי בשלושה מקומות שונים במהלך הסיור בו).

המסלול שלי בדרום אמריקה והאוקיאנוס השקט

שטוקהולם - היום השישי, וחזרה

16.03.08

שייט בארכיפלג 

מזג האוויר השתפר רק ביום האחרון שלי בשטוקהולם. השמים התחילו סוף סוף להתבהר, למרות שמזג האוויר עדיין היה קר. אני פתחתי את היום בהפלגה בת שעה מתוך העיר  אל הארכיפלג המרכיב את שטוקהולם. בתחילת השייט הקשבתי רבות להסבריה של המדריכה על הסיפון: יצאנו ממרכז העיר, חלפנו ליד האי יורגארדן ומוזיאון ואסה ומשם המשכנו מזרחה. בדרך חזרה תפסתי את המדריכה המקומית לשיחה על המלודיפסטיבל שנערך אמש ועל עוד סמל שבדי מובהק: בילבי. היא רשמה במחברתה את השמות שניתנו לבילבי ברחבי העולם, ואני שמחתי להוסיף לה את השם העברי "בִּילְבִּי בַּת-גֶרֶב" עם תעתיק מתאים. 

מבט על שטוקהולם בזמן ההפלגה

המוזיאון היהודי

לאחר השיט ביקרתי בעוד שני אתרים שלא רציתי לפספס כאן, כשהראשון היה המוזיאון היהודי של שטוקהולם (Judiska Museet). בכניסה למוזיאון עמדה אישה מבוגרת, שדי ראו עליה בבירור שהיא יהודיה. כשהתחלתי לדבר איתה באנגלית היא שאלה אותי בחיוך אם אני יהודי. עניתי לה שבאתי מישראל, והיא נורא שמחה להסביר לי קצת על התצוגות שבתוך המוזיאון. היא הזמינה אותי לראות סרט קצר שבדיוק הוקרן במוזיאון, ועסק בשואה. "הסרט הוא בשבדית" היא אמרה לי, "אבל אתה כבר יודע מה קרה שם". 

אחרי הצפייה בסרטון הסתובבתי קצת במוזיאון כדי לספוג קצת מההיסטוריה של יהודי שבדיה. הוצג בו הרבה מידע על השואה, על מנהגים וחגים יהודים ועל מעמדם של יהודי שבדיה במהלך ההיסטוריה.

תצוגת "חנוכה" במוזיאון היהודי

המצפה האסטרונומי

המשכתי אל המצפה האסטרונומי של שטוקהולם. העיר עצמה די שטוחה, אבל הצליחו למצוא בה גבעה קטנה בה נבנה בער מצפה אסטרונומי, שעבר הסבה למוזיאון (Observatorie Museet). המוזיאון ממוקם בבניין מקסים בראש הגבעה ומכיל תצוגה יפהפייה של כלי מדידה אסטרונומיים עתיקים יותר ועתיקים פחות. 

במוזיאון גם נמצא החלק שהיה חסר לי במודל מערכת השמש השבדית: דגם של כוכב נוגה (ונוס). בזמן הביקור שלי, היו למעשה שני מודלים של כוכה נוגה בשטוקהולם, וזה שראיתי היה החלופי. בשנת 2011 המודל המקורי התרסק ונשבר, ונכון לכתיבת שורות אלו, הדגם של מוזיאון המצפה האסטרונומי הוא הדגם היחיד של נוגה.

מוזיאון המצפה האסטרונומי

פרידה משטוקהולם

בסוף היום חזרתי לכמה אתרים, שביקרתי בתחילת הטיול: גאמלה סטאן האהובה והשקטה, וסרגלס טורג הכעורה. הופתעתי שוב לראות הפגנה בסרגלס טורג - הפעם של כורדים. 

בערב חזרתי אל המלון שלי כדי לארוז את המזוודות לקראת הטיסה מחר בבוקר.

הכורדים מפגינים

17.03.08

ביום האחרון נפרדתי מסודרמאלם וגררתי את המזוודה שלי ברכבת התחתית עד התחנה המרכזית. משם נסעתי עם הרכבת המהירה "ארלנדה אקספרס" אל נמל התעופה. שבתי הביתה בדרך בה הגעתי: עם עצירת ביניים באמסטרדם. 

הטיול בשטוקהולם היה מאד ממצה. מזג האוויר הקר טיפה ביאס (לפחות אם היה שלג, זה היה מוסיף לחוייה). היום ברור לי שאני חייב לחזור אל שטוקהולם בקיץ, כדי לחזות באטרקציות שהיו סגורות בחורף, וגם כדי לצאת מהעיר הגדולה ולהכיר את שאר שבדיה. יש לי עוד הרבה מה לראות שם.

אוסטרליה - המיטב

חמשת שיאי הטיול שלי באוסטרליה

כמו שסיכמתי את ניו זילנד בסגנון של "חמשת הגדולים", הנה מגיע גם הסיכום שלי לאוסטרליה. שוב, אין כאן דירוג מ-1 ל-5, אלא האתרים מופיעים לפי הסדר בו הגעתי אליהם במהלך המסע.

1. סידני 

העיר הגדולה באוסטרליה הייתה היעד הראשון והאחרון שלי במדינה המדהימה הזאת. למרות שאני לא נמנה על חובבי הערים הגדולות, נפלתי בקסמה של סידני. אפילו האכסנייה הנוראית הראשונה שלי, ההברזה של אליאן וגניבת הכסף לא קלקלו לי את החוייה. הספקתי לראות כאן את בית האופרה, מגדל סידני, מצעד המארדי גרא, מצעד ANZAC וגם יצאתי לסיור מקסים אל ההרים הכחולים, עם עצירה בגן החיות פדרדייל.

גשר סידני

2. האי פרייז'ר

ללא ספק, כאן טיילתי עם הקבוצה הכי טובה שהייתה לי במסע הזה, והשילוב של הקבוצה ההיא עם אי החול הפסטורלי הזה הביא לאחת מהחוויות הטובות של המסע כולו. האי פרייז'ר ממוקם לחופה המזרחי של אוסטרליה, ובמהלך הטיול בו עברנו בין דיונות חול עצומות, ספינה טרופה, אגמי מים מתוקים ובריכות "שמפניה" של מי-ים. הטיול שולב גם עם לינת שטח, הרבה בירה וכמה דינגו שניסו לגנוב לנו אוכל. 

אגם וובי באי פרייז'ר

3. שמורת קקדו

בפארק הלאומי קקדו טיילתי במשך יומיים עם קבוצה שיצאה מדרווין. פתחנו את הטיול בנסיעה (ארוכה) אל עבר השמורה הענקית, כשבדרך עצרנו לצפות בהאכלת תנינים. טיילנו בין ציורי קיר אבורג'יניים, נופים דרמטיים של שמורת קקדו וארץ ארנהם וכמה תלי טרמיטים. נכון שהזעתי כמו מטורף, אבל זה רק העצים את ההנאה שלי בטבילה בתוך הבילאבונג של המים המתוקים. 

בילאבונג בפארק קקדו

4. המרכז האדום

קשה לתאר כמה המקום הזה הרשים אותי. בערך מאז שידעתי שהוא קיים (סביבות גיל 5-6), רציתי לראות במו עיניי את הסלע הענק שניצב במרכז אוסטרליה. הטיול יצא מאליס ספרינגס ונמשך שלושה ימים: ביום הראשון ביקרתי בקניון המלכים הלוהט, למחרת בסלעי קאטה ג'וטה (האולגאס) ולראשונה באולורו האדום והענק (סלע איירס). ביום האחרון של הטיול במרכז האדום, הקפתי את אולורו בגשם - הליכה של כ-9 קילומטרים, שלעולם לא אשכח.

אולורו

5. אי הקנגורו

אמנם כאן דווקא פחות התחברתי לחברי הקבוצה, אך האי הדרומי הזה בהחלט פיצה על הגורם האנושי. החופים שלו ריקים כמעט מאדם ומאפשרים מפגש קרוב עם אריות ים. מחוץ לבקתה שבה ישנתי בלילה, הסתובבו עשרות קנגורו, שהצדיקו את השם שניתן לאי. הצלחתי לפגוש כאן גם כמה וולבי, פינגווינים וקואלות בטבע וקינחתי בביקור בסלעים בסלעים יוצאי הדופן, וגם בפודינג שוקולד מעולה.

מחוץ לבקתה באי הקנגורו

שטוקהולם - היום החמישי

15.03.08

סרגלס טורג

היום זה היום שבגללו בכלל הגעתי לשטוקהולם - גמר מלודיפסטיבלן 2008 ייערך בערב בגלובן העצום. עד אז ניצלתי את הבוקר לעוד כמה סיבובים בעיר, מוזיאונים וקניות. הגעתי אל כיכר סֶרְגֶלְס (Sergels Torg) - אולי הכיכר המפורסמת ביותר בשטוקהולם. וכמה שהיא מפורסמת, ככה היא גם מכוערת. מדובר במבנה אורבני מסובך של רחבה מקורה-בחלקה, המוקפת בחנויות רבות. הרחבה עצמה מרוצפת במשולשים שחורים ולבנים, שלא ממש מייפים אותה. מעל הרחבה ניצב עמוד כל כך דוחה וסתמי, שאפילו מצליח לכער עוד יותר את סרגלס טורג. ביקרתי כאן במוזיאון שהציג מוצגים ממצרים בעתיקה, אבל הוא לא ממש הרגיש אותנטי ; בכל זאת מדובר בשבדיה הרחוקה אלפי קילומטרים מהמדבר המצרי.

במהלך היום נערכה כאן הפגנה של כורדים/עיראקים, כנראה משהו נגד ארה"ב. הסתבר לי היום שכיכר סרגלס היא למעשה המקום המועדף להפגנות בשטוקהולם. משהו כמו כיכר רבין בתל אביב.

סרגלס טורג

עקפתי את ההפגנה כדי לחקור את החנויות שבחלקה המקורה של הכיכר, ואז ראיתי אותה: את החנות של מגהסטור. אין לי מושג אם החנות עדיין קיימת כיום, אבל אז הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים. מדובר בחנות מוזיקה עצומה בגדולה, ואני פשוט לא ידעתי איפה להתחיל. ביליתי בה זמן רב, ולבסוף החלטתי להגביל את הקנייה שלי שם ל-400 קורונות שבדיות. קניתי מספר אלבומים, כולל את אלבום המלודיפסטיבל הנוכחי ואת הסינגל החדש של הלהקה האהובה עלי - BWO, שנקרא "Lay Your Love On Me".

אלכסנדר בארד

חזרתי למלון כדי להתארגן קצת, ואחר הצהריים נסעתי עם הכרטיס שלי אל גלובן, כדי לצפות בגמר המלודיפסטיבל. לפני ההגעה צלצלתי לאלכסנדר בארד, חבר להקת BWO שמסר לי בפייסבוק את מספר הטלפון שלו. קבעתי איתו באחת מכניסות האמנים של גלובן, והוא יצא לפגוש אותי. 

אני חייב להודות שהייתי טיפה בשוק כשמר בארד באמת יצא מכניסת האמנים. הוא הביא לי במתנה את הסינגל החדש של BWO (וכך, זכיתי בשני עותקים חתומים של הדיסק), ואחר כך הקדיש לי בערך חצי שעה באיזור גלובן. תחילה עברנו בקניון הסמוך לגלובן, כשמלא עוברים ושבים מתלחששים ומצביעים על בארד, ורק אחר כך מצאנו מקום נורמלי לשבת בו. דיברנו קצת על הגמר, על BWO ועל כמה שקרולה (זוכת אירוויזיון 1991) השמינה. אלכסנדר בארד הוא יריב ידוע של קרולה, ואף הייתה שמועה שבגמר הנוכחי קרולה שלחה פרחים לכל הפיינליסטים חוץ מל-BWO. 

עם אלכסנדר בארד

גמר מלודיפסטיבלן 2008

מזג האוויר החל להתקרר, ואני נעמדתי בתור לכניסה לגלובן. הכרטיס שלי היה די מרוחק מהבמה, והמצלמה הישנה ההיא לא הוכיחה את עצמה, אבל מאד נהנתי מהמופע. הגלוב נראה עוד יותר גדול מבפנים: בערך ארבע קומות שמתפרשות אחת על גבי השנייה. המקומות במרכז נמכרים במחיר הגבוה ביותר, או שמחולקים לקרוביהם של ההפקה והמשתתפים. 

בתוך גלובן

ראשונה עלתה להופיע זוכת אירווזיון 1999 - חרלוט (או שרלוט) פרלי, שהתמודדה על השיר "Hero". למרות המראה החייזרי-משהו, היא הביאה את אחד השלאגרים הטובים של אותו ערב, ושל 2008 בכלל. אמנם תמכתי היום ב-BWO, אך ידעתי שהסיכויים שלהם לא גבוהים: התקשורת השבדית הייתה עסוקה בשתי מנצחות פוטנציאליות: חרלוט פרלי וסאנה נילסן. אני אישית העדפתי את השלאגר של חרלוט מאשר הבלדה המשמימה של סאנה.

עברו עוד כמה שירים נחמדים יותר (I Love Europe) ונחמדים פחות (השיר של סיבל). ואז הגיע תורה של הפייבוריטית השנייה של הקהל וההפקה, סאנה נילסן, עם השיר "Empty Room". זה היה הניסיון החמישי של סאנה לייצג את שבדיה באירווזיון, ולראשונה היא שרה באנגלית ולא בשבדית. לקהל חולקו פנסים קטנים במיוחד בשביל השיר הזה, כדי לגרום לאפקט של סאנה בתוך יקום מלא כוכבים.

ואחרי עוד שני שירים, הגיע תורם של BWO: אלכסנדר, מרינה ומרטין. הם שובצו להופיע כשיר המתחרה האחרון בערב, מיקום השמור לרוב לאחד מהפייבוריטים של ההפקה. כמובן שגם אני שרתי איתם, והתפלאתי לשמוע את הקהל מאחוריי שואג יחד עם מרטין את ה"אוהו-אוהו" בפזמון. ההופעה הקצרה הזו, של שלוש דקות בלבד, רק פתחה לי עוד יותר את ה"תיאבון" לראות את BWO מופיעים במופע שלהם. בשיאו של השיר, מרטין עלה על מעלית תלויה, שהעיפה זיקוקים: פשוט מופע מושלם לשיר דאנס-שלאגר אדיר, שהפך בקלות לשיר השנה שלי ל-2008.

לבסוף הגיע הזמן לתוצאות: תחילה השופטים נתנו יתרון ברור לחרלוט על סאנה. לא נראה ש-BWO הולכים לנצח הערב. עם ניקוד הקהל, התברר ש-BWO הגיעו למקום השלישי. ואז חרלוט קיבלה את המקום השני מהקהל בבית, וסאנה את המקום הראשון. בשקלול הנקודות הכללי, יצא שהשופטים הצילו את חרלוט ונתנו לה את הניצחון.

ברכבת חזרה לסודרמאלם, נשמע דווקא שהצופים מרוצים מאוד מהניצחון של חרלוט, והחלה שירה ספונטנית בציבור של הלהיט הראשון שלה - "Take Me To Your Heaven", איתו היא זכתה באירוויזיון 1999 בירושלים.