יום 46: פונו

17.01.2013

אל פרו!

ניסיתי לדחות את היציאה מהמלון בבוקר בגלל הגשם, שירד בחוץ. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, פתחתי את המטריה שלי וצעדתי אל הרחוב הראשי של קופקבנה, שמשמש גם כתחנה מרכזית. המרתי חלק מהכסף הבוליביאני שלי למטבע סול פרואני ועליתי על האוטובוס של חברת "טיטיקקה", שייקח אותי אל עבר פרו ואל עבר פרק נוסף בטיול שלי.

הגבול הבוליביאני-פרואני נמצא יחסית קרוב לקופקבנה: לאחר חצי שעה של נסיעה האוטובוס הגיע אל תחנת הגבול וכל הנוסעים ביקשו לרדת ממנו וללכת אל עמדות החתמת הדרכונים. לאחר ההחתמה הזריזה, המרתי את שארית הבוליביאן שלי לסול וחזרתי מהר אל תוך האוטובוס. מזג האוויר בבוקר היה קר, ואני רק רציתי לשהות במקום חמים מספיק. בתוך תחומי פרו ראיתי לראשונה את הלוגו של המדינה, בו נכתבת המילה "פרו", כשהאות P מעוצבת בסגנון המזכיר את קווי הנאסקה.

הלוגו התיירותי שלי פרו: חדש ומצוחצח על רק בתים עניים.

קצת על פרו

פרו הייתה המדינה השישית בה ביקרתי בדרום אמריקה (וה-18 בספירה הכללית). זמן השהות שלי בה היה הארוך ביותר בהשוואה לשאר המדינות בהן ביקרתי בטיול - 26 יום.

פֶּרוּ (Perú) יושבת לחופו של האוקיאנוס השקט וגובלת בברזיל, צ'ילה, בוליביה, אקוודור וקולומביה. היא רפובליקה המשמשת בית למעל 30 מיליון איש. בערך שליש מהאוכולסיה גרה בבירת המדינה - לִימָה, או בסביבתה. 

עוד לפני תקופת אימפריית האינקה, ישבו באיזור פרו מספר תרבויות קדומות: נַאסְקָה, מוֹצֶ'ה וצִ'ימוּ הן רק שלוש מתוך אותן תרבויות עתיקות, שזכיתי להכיר במהלך הטיול שלי כאן. במאה ה-15 כוחם של האינקה עלה והם כבשו חלקים גדולים בדרום אמריקה וקבעו את בירתם בעיר קוסקו.
אחרי האינקה הגיעו הספרדים, שקבעו את בירת פרו בעיר לימה. כמו מדינות אחרות בדרום אמריקה, פרו זכתה לעצמאות מהספרדים במהלך המאה ה-19. היא הכריזה על עצמאותה כבר בשנת 1821, אך רק לאחר מלחמה על הספרדים זכתה לשליטה מלאה בשטחה (בשנת 1824). בהמשך המאה ה-19 פרו נלחמה בשכנותיה בוליביה וצ'ילה בניסיון לכבוש את מרבצי המלח הגדולים של הסלאר. לאחר ההפסד לצ'ילה, פרו נאלצה למסור לה את שטחיה הדרומים. 

במהלך המאה ה-20 פרו נלחמה מספר פעמים בקולומביה ואקוודור, אך כיום קיים הסכם שלום בין המדינות והגבול הבינלאומי ביניהן הוסדר.

בפרו המודרנית קיים פער בולט בין העשירים לעניים: באיזורים ההרריים קל למצוא כפרים עניים וחסרי תשתיות בסיסיות. לעומת אותו עוני נורא, עיר הבירה לימה היא מטרופולין מודרני לכל דבר, עם קניונים ענקיים ומוקדי בילוי.

מפת פרו

דגל פרו הוכרז כדגלה של המדינה כבר בשנת 1825. הוא מחולק לשולשה פסים אנכיים בצבעי אדום-לבן-אדום. הצבע האדום מייצג את הדם, שנשפך בזמן המלחמה על העצמאות ; הצבע הלבן מייצג שלום ואומץ.

לעתים מופיע במרכז הדגל (על חלקו הלבן), סמלה של המדינה הכולל קרן שפע מלאה זהב ומעליה עץ מקומי בשם "קִינָה" (Quina) וחיה מקומית ממשפחת האלפקות - וִיקוּנְיָה (Vicuña). 

דגל פרו

פונו

לקראת הצהריים הגעתי אל התחנה המרכזית של פּוּנוֹ (Puno), היושבת לחופו של אגם טיטיקקה. כבר עם הירידה מהאוטובוס הוקפתי בהמוני אנשים שניסו למכור לי את חבילות התיירים המפורסמות של המקום: שייט לאיים הצפים של שבט האוּרוּ. ברחתי מהם והלכתי לחפש את הסניף של חברת "אינקה אקספרס"; פטריסיו, שהכרתי באי הפסחא, המליץ לי בחום על נסיעה איתם מפונו לקוסקו. החלטתי לקבוע כבר עתה את תאריך העזיבה שלי לעוד יומיים: מחר אטייל באיים הצפיים ומחרתיים אמשיך אל עבר קוסקו. בסניף של אינקה אקספרס ישבתי עם הסוכנת שלהם, סילביה הפוזלת, ורכשתי ממנה את כרטיס הנסיעה לקוסקו ואת הטיול לאיים הצפים ולאי טקילֶה. סילביה עזרה לי גם למצוא נהג מונית אמין שייקח אותי מהתחנה המרכזית של העיר אל האכסניה שלי.
הגעתי עם התרמילים שלי אל אכסניית Bothy הנחמדה והנקייה-מאד. העובדות כאן דאגו לשטוף את הרצפה מספר פעמים ביום - דבר די חריג לאכסניות של תרמילאים.
את אחר הצהריים העברתי בשיטוט ברחובות פונו. אין יותר מדי מה לראות בעיר עצמה: ביקרתי בכיכר הראשית (פלאסה דה ארמאס, כמובן), שלחתי גלויה ראשונה מפרו ונכנסתי לאכול במסעדה יקרה-יחסית. מסעדת La Casona יושבת באחד מרחובותיה הראשיים של העיר ; החלטתי לטעום לראשונה בשר אלפקה, והוא היה מעולה (ובהחלט מצויין בהשוואה לבשר הלמה, שטעמתי בארגנטינה).

האלפקה הראשונה שלי!

הטמפרטורות בפונו צנחו מהר עם רדת החשכה. בערב ניסיתי להתחמם באכסניה וניצלתי את הווי-פיי התקין לשיחות עם המשפחה ולקביעת אכסניה בקוסקו. לאחר המקלחת החמה יצאתי שוב למרכז בעיר כדי לחפש לעצמי ארוחת ערב. הייתי צריך ללכת לישון מוקדם, שכן האיסוף לטיול האיים הצפים יתחיל מוקדם מאד מחר בבוקר.

יום 45: קופקבנה ואי השמש

16.01.2013

הפלגה אל אי השמש

התעוררתי בבוקר, מוקדם מדי - כהרגלי, הפקדתי את המפתחות בקבלה של המלון ויצאתי אל עבר המזח של קופקבנה. כאן חיכתה לי האניה Andes Amazonia, שאיתה תכננתי להפליג אל אי השמש. בזמן ההמתנה במזח של העיירה, ניצלתי את הזמן להנות מצבעו היפהפה של אגם טיטיקקה בשעות הבוקר. קשת בענן כאילו נשפכה לתוך האגם הכסוף, ומסביבה עגנו כמה סירות קטנות.

אגם טיטיקקה בבוקר

ההפלגה אל אי השמש (או בשמו הספרדי - Isla del Sol) הייתה איטית וארוכה. יעד העגינה הראשון של האניה היה בחלקו בצפוני של האי, בעיירה צַ'אייָאפַּמְפָּה (Challapampa) ושם הצטרפתי אל מדריך מקומי דובר ספרדית בלבד.

אי השמש / איסלה דל סול

החלטתי להישאר כאן עם הקבוצה, למרות שהדרכה לא הייתה באנגלית. איכשהו הצלחתי להבין פה ושם על מה המדריך מדבר... שכן כבר ידעתי מראש, שלפי מיתולוגיית האינקה, כאן נולד אל השמש ומכאן יצאו אנשי האינקה הראשונים.

המדריך לקח את הקבוצה תחילה אל המוזיאון המקומי הקטן (בתוספת תשלום זעום, כמובן) ומכאן התחלנו בטרק קצר אל הריסות צִ'ינְקַרָה (Chinkara, או "המבוך"). מבני האינקה העתיקים לא הרשימו אותי יותר מדי ; דווקא אהבתי הרבה יותר את נופו של האי היפהפה: גבעות ירוקות-חומות, שזולגות לתוך האגם השקט. ההליכה עצמה לא הייתה פשוטה: הטיפוס בגבעות האי, שממוקם גם ככה בגובה רב מעל פני הים, הקשו לי מאד על הנשימה. כנראה שכבר לא אצליח להתרגל לשהות בגובה של מעל 3000 מטרים...

הריסות צ'ינקרה ונופי אי השמש

באי השמש

נופיו של איסלה דל סול

שבתי אל האניה כדי לתפוס את ההפלגה אל חלקו הדרומי של האי. בזמן השייט עוד הספקתי לנמנם קצת, ובסופו הגעתי אל העיירה יוּמַאנִי (Yumani). עם העליה מהמזח אל היישוב, הייתי צריך לשלם "דמי כניסה" למקום. ויתרתי כאן על הטיפוס לעבר מבנים נוספים של האינקה, בגלל עודף מדרגות. במקום זאת, בחרתי לשבת באחת מהמסעדות שליד המזח. 

המזח של יומאני

בחזרה לקופקבנה

ההפלגה בחזרה לקופקבנה יצאה לקראת השעה ארבע, וכשהגעתי אל העיירה הייתי עסוק בסידורים לקראת מחר: הזמנתי את האוטובוס הראשון בבוקר מכאן אל פונו הפרואנית, קניתי כמה מזכרות בוליבאניות אחרונות ושלחתי גלויה נוספת למשפחה בארץ. בהמשך הערב דיברתי עם ההורים ושמעתי שהגלויה האחרונה שהגיעה היא זו מסלטה. שתי הגלויות הקודמות ששלחתי (זאת שקניתי בסלאר וזאת מלה פאז) טרם הגיעו - ולמעשה, היו שתי הגלויות היחידות מהטיול הזה שכלל לא הגיעו לישראל...

נהנתי מהלילה האחרון שלי בבוליביה והמחירים הזולים של המלונות כאן. בפרו אני צפוי לחזור לשגרת האכסניות והחדרים המשותפים ; כנראה שהתפנקתי יותר מדי בשבוע האחרון.

יום 44: אל קופקבנה

15.01.2013

להתראות לה פאז!

השינה שלי בלילה האחרון לא הייתה רצופה, כמו שתמיד קורה לי לפני נסיעות. בבוקר ארגנתי את התרמיל והתיק שלי, וירדתי אל חדרה של רו כדי להיפרד ממנה. היא ביקשה שאגיע לומר שלום, גם אם זה במחיר הנורא של להעיר אותה בבוקר. נפרדנו בחיבוק והיא שבה לשנתה ; הספקנו רבות בשבועיים של טיול משותף: סלטה, טופיזה, מדבר המלח ולבסוף גם את לה פאז.

המתנתי בלובי של מלון "מחסטיק", שמח להיפרד מפקידי הקבלה האיומים שלו. קצת לפני השעה שבע הגיעה נציגה של חברת האוטובוסים כדי לאסוף אותי אל הנסיעה לעיירה קוֹפַּקַבַּנָה (Copacabana, ללא קשר לחוף הברזילאי המפורסם). ציפתה לי נסיעה קצרה הבוקר, ולכן לא היו שירותים באוטובוס. מצד שני, נדהמתי לגלות שיש בו ווי-פיי פעיל(!)... בכל נסיעותי במדינות המפותחות יותר של היבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לא היה לי אינטרנט באוטובוסים, אז איך זה דווקא קורה בבולוביה הנחשלת?!

בזמן ההמתנה בלה פאז לאיסוף שאר הנוסעים, הספקתי לפטפט עם משפחה וחברים בסקייפ ו-ווטסאפ. עם תחילת הנסיעה הנופים העירוניים של לה פאז התחלפו בנופי טבע וכפרים קטנים ולאט-לאט איבדתי את החיבור לאינטרנט.

מתקרב לאגם טיטיקקה

אגם טיטיקקה

לאחר כשעתיים הגענו אל איזור אגם טִיטִיקָקָה (Titicaca), האגם הגבוה ביותר בעולם בו יכולות לשוט אניות. האגם נמצא בגובה של כ-3800 מטרים מעל פני הים ומחולק בין בוליביה ופרו. צבע המים של האגם היה כחול כהה ומהפנט. נופיו הזכירו לי את האגמים היפהפיים של ניו זילנד. 

נסענו עד ההגעה לעיירה סַן פַּאבְּלוֹ דֶה טִיקִינָה (San Pablo de Tiquina), בה הורידו את כל הנוסעים מהאוטובוס לקראת חציית חלק קצר של האגם. הייתי צריך לשלם עבור המעבורת הזולה, שהביאה אותי אל העיירה סן פֶּדְרוֹ דה טיקינה (San Pedro de Tiquina). האוטובוס עצמו עבר על מעבורת מיוחדת לכלי רכב, שלא נראתה מי-יודע-מה יציבה. קיוויתי שהוא לא יתהפך וייקח עמו את התרמיל שלי אל קרקעית האגם. לשמחתי, האוטובוס חצה בהצלחה את האגם, והנהג אסף את הנוסעים אל המשך הנסיעה לקופקבנה. כאן הנופים היו עוד הרבה יותר מרשימים מאשר בתחילת הנסיעה... לפחות עד שהגיעו הערפל והגשם ומנעו ממני לראות מה קורה מחוץ לאוטובוס. 

פסל מודרני בסן פדרו דה טיקינה

מנופי האגם

חיפוש מלון...

כשהגעתי אל קופקבנה, עדיין ירד גשם. הסתובבתי עם התיקים שלי והמטריה כדי לחפש אכסניה. רוב המקומות היו מלאים, או שלא היה בהם חדר למבקר יחיד. בסוף מצאתי מקום באכסניית "ה-6 באוגוסט", שילמתי על החדר, נכנסתי אליו ואז קיבלתי את השוק: המיטה שקעה לגמרי כשנחתי עליה. ביקור קטן בשירותים המשותפים גרם לי לרצות לברוח מהמקום: הם היו משולבים בחלל קטן מדי עם המקלחת והריח שנדף מהם לא היה מזמין. החלטתי שאני יכול לשלם טיפה יותר מ-40 בוליביאן ללילה, ביקשתי החזר לכסף שלי (וקיבלתי) והלכתי לחפש לי חדר במלונות של העיירה.

הליכה נוספת ברחובותיה התלולים של קופקבנה, הביאה אותי אל מלון "Paraiso", בו שילמתי 70 בוליביאן ללילה, כמובן עם שירותים ומקלחת פרטיים  (ונקיים) ואינטרנט-מקרטע. החדר כאן היה אף יותר טוב מזה שבמלון בו שהיתי בלה פאז.

בהחלט יותר טוב מאכסניה

קופקבנה

יצאתי אל העיירה כדי לערוך איתה היכרות אמיתית ראשונה ולחפש מקום לאכול בו. בדרך מצאתי גם את סוכנויות הנסיעות שהציעו טיולים באיים שבאגם. בחרתי למחר את הטיול לאי השמש, ולאחר שהבנתי שזהו שיאו של הביקור בקופקבנה, החלטתי שאשאר כאן לשני לילות בלבד ואמשיך אל פונו בפרו.

אחר הצהריים ביקרתי בבזיליקה הנחמדה של העיירה, ובהמשך עליתי לעמדת תצפית על האיזור. ויתרתי על הרעיון של טיפוס לפסגת ההר הסמוך, שכן הרגשתי שאני לא ממש נושם בקלות. לאחר ארוחת הערב באחת ממסעדות התיירים, שבתי אל המלון שלי לשינה מול הסימפסונים בדיבוב לספרדית.

הכנסיה הראשית של קופקבנה

לטפס או לא לטפס?

ימים 42-43: לה פאז וטיוואנקו

13.01.2013

טיוואנקו

אחרי ארוחת הבוקר במלון, אסף אותנו רכב מקרטע עם מדריך מוזר העונה לשם "פרדי". היעד להיום היה טיול לטִיווָאנַקוּ (Tiwanaku או Tihuanaco). איסוף שאר התיירים מרחבי לה פאז הענקית היה ארוך מאד, והמיניבוס העתיק כמעט לא הצליח לטפס בעליות היוצאות מן העיר. 

נסענו כשעתיים, ולקראת השעה 11 הגענו אל טיוואנקו. כאן נכנסנו אל האתר הארכיאולוגי של קַאלַאסַאסַיָה (Kalasasaya). טיוואנקו הייתה בירת אימפריה עתיקה מהתקופה הפרה-קולומביאנית, ששגשגה בין השנים 300-1000 לספירה לערך. אותה אימפריה, שמכונה כיום גם בשם "טיוואנקו", שלטה על איזור שנמצא היום במערב בוליביה, דרום פרו וצפון צ'ילה. לאחר נפילת תרבות טיוואנקו, נשלט האיזור על ידי האינקה. המקדשים של טיוואנקו נתגלו לאדם הלבן בשנת 1549, במסגרת הכיבוש הספרדי של דרום אמריקה. כיום האתר מוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומסביבו נמצאת העיירה הבוליבאנית הנושאת גם היא את אותו השם.

עם הגעתנו על האתר, התרשמתי לרעה מרמת השימור הירודה שלו. כנראה שהבוליבאנים לא ממש יודעים לדאוג לאתרי המורשת, הנמצאים בתחומי מדינתם. תחילה טיפסנו על הפירמידה העתיקה, שעדיין לא נחשפה לחלוטין על ידי הארכיאולוגים. הפירמידה, ששמה הוא אַקַאפְַנָה (Akapana) היא בעלת שבע טרסות, המסמלות את שבעת צבעי הקשת.

סמוך לאתר הארכיאולוגי של טיוואנקו

המון ראשים ושער השמש

מהפירמידה ירדנו אל במה שקועה, בה מוצגים ראשי-אבן רבים, הבולטים מתוך הקירות. ראשי האבן מנציחים את מנהג הצגת ראשי אויבהם של בני טיוואנקו. חלק מאותם ראשים כלל לא נראים אנושיים, דבר שהביא חוקרים מסוימים לשער כי מדובר בראשים המנציחים דווקא חייזרים...

במקדש "הראשים" התת קרקעי

הליכה קצרה הביאה אותנו אל האתר הטקסי העיקרי, בו נמצא "שער השמש" - שער עתיק החצוב מאבן יחידה ומפאר את אל השמש. השער שבור מזה מאות שנים: ציורים עתיקים מתקופת גילויו מציגים את השבר הענק בחלקו העליון. 

מונולית נוסף כאן הוא "פּוֹנְסֶה" (Ponce). במקום זה פרדי החליט קצת להפעיל את הקבוצה ולגרום לנו להתפלל לאל השמש (או לאל כלשהו אחר). אני פחות שיתפתי פעולה עם ההפעלה הקבוצתית, והייתי עסוק בצילומו של המצב המגוחך הזה.

מתפללים לאל השמש או לפונסה, או לפרדי

פונסה

עם שער השמש

פומה פונקו

הביקור באתר הראשי הסתיים וממנו נסענו אל אתר קטן יותר, שדווקא עניין אותי יותר: פּוּמָה פּוּנְקוּ (Puma Punku, או "שער הפומה"). גם הוא נמצא בתחומיה של העיירה טיוואנקו, וגם שימש את בני טיוואנקו כאתר דתי-טקסי, אך הארכיאולוגיה שלו שונה לחלוטין מזו של האתר הקודם.

פומה פונקו מפורסם בזכות המונוליתים שגולפו לצורת "H". כשראיתי את המקום בטלויזיה ובתמונות, שיערתי שאותן אבני H יהיו בגובה של כמה מטרים. הופתעתי לגלות כי במציאות גובהן של האבנים הוא בסביבות המטר. בנוסף לאותן אבנים מפורסמות, פומה פונקו מלא באבנים ששוייפו ליצירת זוויות מושלמות של 90 מעלות, ועד היום ניתן לחוש עד כמה השיוף היה מוצלח: האבנים חלקות באופן מיוחד, כאילו עובדו על ידי מכונה ולא באופן ידני.

שימור האתר כאן היה גרוע עוד יותר מזה של קאלאסאסיה: באמת יכלו להשקיע פה בניכוש העשבים השוטים ובהתאמת המקום לתיירות. אמנם נהנתי מהאפשרות להתקרב ולגעת באבנים, אך על מנת לשמר את המקום לשנים רבות, כדאי שהמגע עם המוצגים הארכיאולוגים פה יוגבל רק לאנשי מקצוע.

"חחחח" בטיוואנקית

לאחר ארוחת הצהריים במקום (הבאתי איתי לחם יבש מלה פאז, כי לא ממש רציתי לשגע את הבטן החולה שלי) המשכנו לסיור בשני מוזיאונים קטנים, שהציגו פריטים מתרבות טיוואנקו. אחד מהם היה מוזיאון לִיטִיקוֹ (Litico) והשני היה המוזיאון לכלי הקרמיקה. הכניסה לכל ארבעת האתרים (קאלאסאסיה, פומה פונקו ושני המוזיאונים) נכללה בכרטיס אחד, שהיה כלול במחיר הסיור המאורגן.

חזרה ללה פאז

עם החזרה לעיר הבירה, עצרנו לצלם את לה פאז בכל יופיה - מעמדת תצפית. ללא ספק, היא באמת יפה רק מלמעלה...

בשאר הערב לא הרגשתי טוב. ארוחת הערב במסעדת נרגילה הייתה מצוינת, אך אחריה חזרו לי כאבי הבטן והחום עלה לי מעט. שמחתי שמחר יהיה היום האחרון שלי בלה פאז ; באמת הגיע זמני לעזוב את העיר הזאת.

מבט על לה פאז

14.01.2013

יום אחרון בלה פאז

היום האחרון בעיר התלולה עבר עלי בעיקר בסידורים והתארגנות למחר.

יצאתי לקניות אחרונות בשוק המכשפות, ארזתי את כל המזכרות והלכתי עם רו אל סניף הדואר המרכזי. הופתעתי להיתקל כאן בתהליך אריזה די זריז: ירדנו אל הקומה התת קרקעית של הסניף ושם ארזו לי את החבילה ושקלו אותה לקראת המשלוח לארץ. לאחר שנפרדתי מחמישה קילו של מזכרות וסכום מכובד של כסף, חזרנו אל המלון.

שאר היום עבר באכילה ובנסיונות לקבוע אכסניה ליעד הבא שלי: קופהקבנה. רו תמשיך מלה פאז אל סנטיאגו, וזה היה למעשה היום האחרון שלנו ביחד. הבנתי שפרק חדש של הטיול הזה עומד להתחיל: בקרוב אעבור מבוליביה אל פרו. עדיין לא היה לי מושג כיצד אחלק את זמני בפרו הגדולה. מה שבטוח, הספקתי הרבה עד היום ויש לי עוד מלא מה לראות ביבשת המדהימה הזאת.

בובות אצבע של הסימפסונס, שקניתי בשוק המכשפות

ימים 40-41: לה פאז

11.01.2013

קניות, קניות...

הלילה האחרון לא היה פשוט. קמתי במהלכו פעמיים לשירותים בגלל קלקול הקיבה הנורא' שחטפתי במדבר המלח. למזלי, היה לי מספיק כוח כדי להתעורר בבוקר ולצאת לקניות בשוק המכשפות של לה פאז.
הקדשנו את רוב הבוקר לקניות והשוואת מחירים בין חנויות המזכרות הפרוסות לאורך השוק. חלק מהדברים שמוכרים כאן הם ממש מזעזעים: עוברים מפוחלצים של למות ואלפקות או מוצרים אחרים שעשויים מחלקי-חיות. אני קניתי כמה מזכרות קטנות לחברים ולמשפחה ואת הסוודר "המסורתי" שקונים כאן כל המטיילים.

רו ואני עם הסוודרים שלנו

אחר הצהריים הלכנו אל סניף הדואר המרכזי, שם סירבו למכור לי קופסא למשלוח. לטענתם, אני צריך להגיע הנה עם שק בו כל המזכרות שלי, והם יארזו ביחד איתי את החבילה. החלטתי כבר לקנות עוד כמה מזכרות ולהמתין עד תחילת השבוע הבא עם המשלוח. 

החזרה מהדואר אל המלון התישה אותי לגמרי: מספיקה לי הליכה של 15-20 ברחובותיה התלולים של לה פאז כדי להגיע למצב של התשה מוחלטת.

לה פאז, מבט ממרכז העיר

לאחר ארוחת הצהריים בקפה דל מונדו, הבנתי שקלקול הקיבה לא מתכוון להפסיק היום. על ארוחת הערב של היום כבר ויתרתי: שתיתי תה בלבד, בזמן שרו נהנתה מפיצה במסעדה מקומית.

12.01.2013

פלאסה מוריו

גם היום הזה הוקדש לסיבובים וקניות בלה פאז. בבוקר הספקתי למסור את הכביסה שלי באחת מהמכבסות הסמוכות למלון, ולשמחתי גיליתי שמצב הבטן שלי משתפר.

את שארית הבוקר העברנו באיזור שוק המכשפות: ערכנו עוד קצת קניות, קבענו סיור למחר לטיוואנקו והמשכנו לארוחת צהריים מעולה במסעדת "נרגילה" הישראלית. בהחלט שמחתי לראות כאן חומוס אמיתי ופלאפל, (ועוד בתנאים היגיניים-יחסית!). 

אחר הצהריים הלכנו אל פלאסה מוּרִיוֹ (Murillo), כיכר המוקפת בבנייני ממשל ומשמשת כמקום מושבם של הנשיא והקונגרס הבוליבאניים. המקום עצמו היה נחמד, אבל לא בהכרח שווה את ההליכה ברחובותיה התלולים של העיר. אמנם הבניינים היו יפים, אך הכיכר עצמה הייתה די סתמית.

וזה בערך היה היום שלי כאן... ללא ספק, הגובה של העיר הזו פשוט "שותה" ממני את כל האנרגיה.

שני דגליה של בוליביה בפלאסה מוריו

יום 39: לה פאז

10.01.2013

הבירה הגבוהה בעולם

היום היה עמוס בחוויות: חלקן טובות וחלקן פחות-טובות. בצורה לא מובנת, הצלחתי להעביר את הלילה באוטובוס בלי צורך לקום לשירותים. הגענו אל לָה פַּאז (La Paz), עיר הבירה הגבוהה בעולם, בשעה שבע וחצי. מרחוק העיר נראתה יפהפיה: יושבת בתוך עמק בין ההרים, אך כשנכנסנו אליה מיד ראינו עד כמה היא מוזנחת ומלוכלכת. נפרדנו מרמי וירדן בתחנה המרכזית ועלינו על מונית לכיוון האכסניה שרו רצתה לבדוק. היא נכנסה אל האכסניה וגילתה שרק בשעה 13:00 הם ידעו אם יש להם מקום פנוי בשבילנו. כמובן שעד אחת בצהריים כבר רציתי להיות אחרי שירותים ומקלחת. בכל זאת, הפעם האחרונה שהתקלחתי הייתה לפני ארבעה ימים בטופיזה. 

נהג המונית הסיע אותנו למרכז העיר, שם נמצאים מלונות ואסכניות רבים. כאן פגשנו שוב את רמי וירדן, שאמרו שהם לא הצליחו למצוא מלון פנוי. נכנסנו ארבעתנו אל מלון מַחֶסטִיק (Majestic) וגילינו שיש בו מספיק חדרים פנויים. המלונות במרכז לה פאז אינם יקרים מדי, וכבר בארץ קיבלתי המלצה חמה מאחי ללון כאן במלון ולא באכסניה.

רו עדיין לא הייתה סגורה על עצמה. היא החליטה שהיא רוצה לחפש אכסניה באיזור. אמרתי לה שאני מזמין לעצמי חדר במלון (כי ממש, אבל ממש הייתי חייב להגיע לשירותים נקיים), ושהיא תחליט לעשות מה שהיא רוצה. החדר עלה לי 100 בוליביאנו ללילה, נפרדתי מרו ועליתי בשמחה על החדר. קלקול הקיבה שהתחיל אמש באויוני לא נפסק, ובעצם ליווה אותי בכל תקופת שהותי בבוליביה. 

אחרי כמה דקות קיבלתי הודעה מרו שהיא גם לקחה חדר במלון. מסתבר שהיה כדאי לקבוע מראש מקום לינה בעיר...

שוק המכשפות

למרות קלקול הקיבה האיום, נהייתי מאד רעב לקראת הצהריים. יצאתי עם רו לסיבוב בשוק הסמוך - שוק המכשפות המפורסם של לה פאז. זהו למעשה המקום הנכון לקנות בו מזכרות זולות מדרום אמריקה. החלטנו היום רק להסתכל על המזכרות, שכן יהיו לנו מספיק ימים בעיר בשביל הקניות. 

עברנו גם בכמה וכמה כספומטים בניסיון למשוך כסף. אני הצלחתי די מהר, אך הכרטיס של רו לא פעל כמעט באף אחד מהם. מיותר לציין שזה לא תרם למצב הרוח שלה, שהיה ירוד עוד מטיול הסלאר.

שוק המכשפות

המסעדה השבדית

סמוך לשוק מצאנו את קפה דל מונדו (Cafe del Mundo) - מסעדה שבדית מודרנית ונקייה, וגם כמעט בלי סימן לישראלים. שמחתי לאכול אוכל נורמלי ונקי, וגם לזכות בכמה דקות של ווי פיי. במלון אמנם היה לנו ויי פיי, אך משום מה שירותי גוגל או פייסבוק לא פעלו בו.

בקפה דל מונדו

ערב ראשון בלה פאז

לאחר מנוחת צהריים בחדר, יצאנו לחפש טיסה עבור רו. היא צריכה להגיע מכאן לסנטיאגו כדי לפגוש את ההורים שלה בעוד כמה ימים, והמחירים שמצאנו באינטרנט היו סביב ה-700$. היא הפכה לעוד יותר מדוכאת בגלל המחיר, גם אחרי שמצאתי לה טיסה ב-400$. הצעתי שנלך לחפש טיסה בסוכניות הנסיעות הפזורות סביב שוק המכשפות, ולבסוף מצאנו עבורה טיסה ב-250$. אני שמחתי לגלות שיש מלה פאז סיורים מאורגנים לאתר בו רציתי לבקר: טיוואנקו. 

בערב יצאנו למסעדה קובנית נחמדה - Sabor Cubano, שנמצאת לא רחוק מהמלון. היה נחמד לשמוע את המקצבים הקובנים האהובים עלי כל כך, בזמן שאני אוכל את ארוחת הערב. שבנו אל המלון די מוקדם: הגובה של לה פאז, היום העמוס וגם המחלה שחטפתי כאן מאד החלישו אותי. נכנסתי בין השמיכות החמות ונרדמתי מול הערוץ של וורנר בראדרס, ששידר כהרגלו מרתון של פרקי "חברים".

יום 38: טיול הסלאר (IV) ואויוני

09.01.2013

זריחה מעל סלאר דה אויוני

השכמנו בארבע וחצי(!) כדי שנוכל להספיק לצאת בחשכה אל עבר מדבר המלח - סַלָאר דֶה אוּיוּנִי (Salar de Uyuni). זהו מדבר המלח הגדול ביותר בעולם, והוא נוצר עקב התייבשותו של אגם פרה-היסטורי הקרוי אגם מִינְצִ'ין (Minchin). הסלאר נמצא בגובה של כ-3600 מטרים מעל פני הים. כיום הוא משמש בעיקר כאתר תיירותי וכמקום חציבת מלח. 

הגענו מוקדם אל הסלאר וצפינו בזריחה. היא לא הייתה מי-יודע-מה מרשימה. דווקא האתרים הבאים במהלך היום היו הרבה יותר יפים. כאן בעיקר מצאתי את עצמי קופא מקור.

זריחה בסלאר

האי אינקהוואסי

הבטיחו לנו שנראה כאן אי, או Isla בספרדית. אני לא ממש הבנתי איך נמצא אי באמצע המדבר, אבל אז הגענו אל האי אִינְקָהווַאסִי (Incahuasi) והבנתי הכל. זהו "אי" סלעי שפורץ מתוך המישור הלבן האינסופי של מדבר המלח. הוא מעוטר בהמוני קקטוסים עצומים, שחלקם מגיעים לגובה של כמה מטרים. כאן עצרנו לביקור באי ולארוחת בוקר. בזמן שמירטה הכינה את הארוחה, טיפסתי עם רו עד לחלקו העליון של האי ; הטיפוס לא היה פשוט בגובה שכזה, אך הנוף מלמעלה היה שווה את קשיי הנשימה. מתחתינו נפרש לכל כיוון מדבר המלח העצום: רק לבן ולבן עד ההרים שבקצה האופק.

מבט מהאי אינקהוואסי על הסלאר

מדבר המלח

מה"אי" נסענו אל מרכז המדבר, כדי שנוכל לצלם את התמונות המפורסמות שלו. הרקע הלבן גורם לאבדן תחושת העומק של התמונות המצולמות פה. רמי כבר הרגיש הרבה יותר טוב, וצילם המוני תמונות כאלו. רו ואני פחות התלהבנו מהחלק הזה של הטיול. אני עוד שיתפתי פעולה עם חלק מהניסיונות של רמי, כי בכל זאת... אני לא נמצא כאן כל יום. רו נראתה ממש מדוכאת בעצירה כאן ואמרה שהיא ממש מאוכזבת מהחלק הזה של הטיול.

דורך על הג'יפ

עוזבים את המדבר

לקראת היציאה מהמדבר עצרנו במלון פְּלַאיָה בְּלַנְקָה (Playa Blanca). במדריך לונלי פלאנט הומלץ שלא להישאר במלון הזה כי הוא ממוקם ממש על שכבת המלח ומזהם אותה. אנחנו רק שילמנו עבור השימוש בשירותים של המקום, כי באמת היינו צריכים ולא הייתה ברירה אחרת. הצלטמנו עם המוני הדגלים שמטיילים השאירו במקום והמשכנו בדרכנו.
חלפנו ליד איזור הכרייה של המלח וראינו את "פירמידות" המלח הקטנות שהשאירו הכורים. כאן גם עצרנו לכמה דקות ליד המצבה לזכר חמשת המטיילים הישראלים (ארבע בנות ובן), שנהרגו בהתנגשות ג'יפים בסלאר בשנת 2008. הלב כאב כשקראתי את שמותיהם מעל המצבה.
השארנו את מדבר המלח מאחורינו. את ארוחת הצהריים האחרונה של הטיול העברנו ליד שוק מקומי עם המוני מזכרות נוראיות. כבר העדפתי לחכות לשווקים המפורסמים של לה פאז לקניית המתנות שתכננתי.

עם הדגל הכי יפה

כריית המלח

אויוני

אדווין ומירטה נפרדו מאיתנו בעיירה אויוני. כבר הזמנו מראש את האוטובוס מכאן ללה פאז, למרות שרו דווקא רצתה להישאר מעט בעיירה הנידחת הזאת. היו לנו כמה שעות לשרוף כאן עד הנסיעה בערב, ונעלנו את התיקים שלנו בסוכנות הנסיעות.
את הזמן שנשאר העברנו קצת באינטרנט, שיטוטים בעיירה ואכילה. נכנסתי עם רמי וירדן לאינטרנט קפה מקומי, ורו העדיפה להישאר בחוץ ולהיראות מדוכאת. כשהצעתי לה לקבוע אכסניה בלה פאז, היא אמרה שהיא מעדיפה להגיע לשם בעצמה ולמצוא מקום. מיותר לציין שלא ממש אהבתי את הרעיון הזה, אבל זרמתי איתה...
בזמן השהות באויוני הספקתי גם להגיע לביקור קצר וחשוב בשירותים, והבנתי מיד שאכלתי משהו לא טוב. כדי להיות עדין עם המילים, רק אגיד שקיבלתי את קלקול הקיבה המפורסם של בוליביה.
בערב עלינו על אוטובוס מקרטע של חברת Cruz del Norte אל לה פאז. ציפתה לנו נסיעה לילית של כ-10 שעות עד בירת בוליביה. כבר בתחילת הנסיעה ירדן בדקה את השירותים של האוטובוס ודיווחה לשלושתנו שעדיף שלא נבקר בהם. כך החלטתי לצמצם בשתייה במהלך הנסיעה הזאת, קיוויתי שלא אקבל מחלת גבהים וניסיתי להירדם ; וזה לא היה פשוט, בהתחשב בכביש המשובש שעליו נסענו.

יום 37: טיול הסלאר (III)

08.01.2013

בחזרה ללגונה קולורדה

גם הלילה השני של הטיול עבר טוב, לפחות עבורי. רמי המסכן התעורר באמצע הלילה, הספיק לצאת מהחדר ולהקיא על הרצפה בחוץ. למרבה הצער, המצב שלו לא השתפר במהלך היום: היינו צריכים לעצור מספר פעמים במהלך הדרך כדי שהוא יפלוט את הכדורים שבלע ואת האוכל המעט שניסה לאכול. בשלב מסוים, הוא נרדם לכמה שעות ברכב ופִספס את מרבית האטרקציות.

מוקדם בבוקר יצאנו לתצפת על לגונה קולורדה היפהפיה, הפעם בזווית שונה מזו של אתמול. צפינו עליה באור הבוקר והמשכנו בדרכנו. ציפו לנו עוד לגונות נוספות לראות היום.

בלגונה קולורדה

סלעים באמצע השממה

הגענו אל קבוצת סלעים שפוסלו במהלך השנים על ידי הרוחות. הם הזכירו לי את קבוצת הסלעים המרשימים של אי הקנגורו האוסטרלי (רק שכאן הם היו מעט פחות מרשימים). רוֹ הצטרפה למטיילים שניסו לטפס על הסלעים, ואני בעיקר צילמתי אותה. אמנם הרגשתי טוב, אך הגוף שלי היה מרוקן מאנרגיה בגובה הזה ; אפילו לא ניסיתי לטפס על הסלעים. רק ההליכה לביתן השירותים באתר הייתה מעייפת עבורי, וחזרתי עם כאב ראש אל הג'יפ. ממש כמו אשה זקנה.

הסלע הכי מפורסם מאותה קבוצה

עוד לגונות...

מכאן המשכנו לקבוצת לגונות נוספת, שאת שמות חלקן כבר לא זכרתי, אך אני כמעט בטוח שהן נקראו על שם צבעיהן. כאן יכולנו להתקרב עוד יותר אל הפלמינגו, ולהתרשם מהם עוד יותר מאתמול.

פלמינגו באחת מהלגונות

נוף טיפוסי של לגונה באלטיפלאנו

ארוחה עם למות

אדווין והנהגים של הג'יפים האחרים עצרו לארוחת צהריים ליד פלג מים קטן שזרם בין ההרים. כביכול זו הייתה רק הפסקה לארוחת הצהריים, אך כאן זכינו באחד מהנופים הפסטורלים של הטיול: עמק ירוק עם נחל, טחב, וכמה למות מסתובבות לידינו. ניסינו להתקרב אליהן, אבל הן לא ממש אהבו את הרעיון והתרחקו מאיתנו. העיקר שהצלחתי לזכות בתמונה עם למות בשלושה צבעים שונים!

טריקולור של למות

הלגונה השחורה

הלגונה האחרונה להיום היתה הלגונה השחורה (Laguna Negra). בזמן שרמי נשאר ברכב, יצאתי עם רו וירדן לצלם כמה תמונות של הלגונה ובעיקר של הסלעים הנחמדים סביבה. דווקא מצאתי את קבוצת הסלעים כאן כהרבה יותר יפה מזו שראינו בבוקר - אולי זה היה בגלל שכאן לא הייתי צריך לטפס עליהם, אלא בעיקר לזחול מתחתם.

ליד הלגונה השחורה

עיר המתים

לפני סיום היום, עצרנו בנֶקְרוֹפּוֹלִיס (Necropolis) - עיר מתים בשם קַאוּסַאי ווָאסִי (Kausay Wasi). זהו אתר ארכיאולוגי, שהצריך תשלום נוסף מעבר לטיול עצמו. כאן ראינו שרידים של גופות, ה"קבורים" בתוך מבנים מעל הקרקע. לאותם מבנים קיים חלון הצצה, ולמעשה ניתן לצפות בעצמות כמעט במרחק נגיעה. במוזיאון הצמוד לאתר יש הסבר קצר על המקום: צורת הקבורה פה מדמה את הכנסת הגופה למעין "רחם" עשוי אבן, וכך למעשה סוגרת מעגל שמתחיל בלידה ומסתיים במוות. בנוסף, קיימות במוזיאון מספר גולגולות מאורכות ופירוט כיצד בוצעה מתיחת הגולגולת בתינוקות. מה שחסר לי כאן היה ההסבר לשאלה "מדוע"? - למה המקומיים בחרו למתוח את הראשים של התינוקות שלהם?

אחד מהקברים של נקרופוליס

והשרידים...

מלון המלח

אדווין קצת התבלבל בדרך, אך לבסוף מצא את מלון המלח. המלון אינו ממוקם על מדבר המלח עצמו, אלא בפאתי הסלאר. למרות שהבטיחו לנו מקלחות ביום השלישי, גילינו שהן לא ממש קיימות... ולי כבר פחות היה אכפת להגיע מסריח ללה פאז.
המלון היה בנוי כולו ממלח: החל מהקירות, דרך המיטות ועד הרצפה שהייתה עשויה מגבישי מלח מפוררים. דאגתי לשתות כאן הרבה, מכיוון והמלח מייבש מאד את האוויר. הלכתי לישון עם בקבוק מים צמוד אלי: כיבוי האורות היה בשעה עשר. מחר אנו צפויים להתעורר מאד מוקדם כדי להביט בזריחה על הסלאר.

בודק את הרצפה

יום 36: טיול הסלאר (II)

07.01.2013

התארגנות

היה מעט קריר בלילה, אבל השמיכות העבות שקיבלנו בהחלט הספיקו. נאלצתי לקום פעם אחת כדי לצאת את השירותים, וכששבתי לישון תקפה אותי שינה מלאה בחלומות. הנורא מבין אותם חלומות היה זה, בו אני לא מצליח לקבוע תאריך לבחינת התזה שלי ולא מסיים את התואר השני. רק כשהתעוררתי בבהלה, שמחתי להיזכר שכל הסיפור הזה כבר מאחוריי (אבל זה בהחלט הזכיר לי שאני צריך לברר מה הציון שלי על התואר).

בשש בבוקר התעוררנו והתחלנו להתארגן לקראת היציאה אל היום השני של טיול הסלאר. העלנו את התרמילים שלנו בחזרה על הג'יפ, כשהפעם רו ואני זוכים לשבת במושב האמצעי והמרווח יותר. רמי וירדן לא ממש נהנו מהישיבה מאחור, והתלוננו על כך במשך כל היום.

החורבה בה העברנו את הלילה, לקראת עזיבה.

סן אנטוניו

אדווין לקח אותנו אל התחנה הראשונה של היום: חורבותיו של סַן אַנְטוֹנְיוֹ (San Antonio), ישוב נטוש ליד מכרה כסף עתיק. עצרנו לזמן קצר כדי להתרשם מכל הבתים העזובים והמתפוררים. כמו אתמול, עדיין לא הצלחתי להבין כיצד אנשים חיו שם. 

סן אנטוניו

 לגונות

האיזור הדרומי למדבר המלח עשיר בלגונות רבות. את ארוחת הצהריים אכלנו לאחר תצפית קצרה על אחת מהלגונות. רו ואני מאד אהבנו את הנוף ואת האוכל של מירטה המבשלת: תפוחי אדמה, בשר, פסטה וקולה ; דווקא ירדן המשיכה להתלונן ואמרה שבפעם הבאה היא לוקחת סיור של יום יחיד למדבר המלח בלבד. אני לא מאשים אותה: אני מניח שאם הייתי סובל מכאב ראש כמו שלה, הייתי מתלונן לא פחות ממנה.

מהנופים של ארוחת הצהריים

המשכנו אל אחת מהלגונות המפורסמות של האיזור: לגונה קוֹלוֹרַדָה (Laguna Colorada) - "הלגונה האדומה". היא אחת מהלגונות שנמצאות בתחומו של הפארק הלאומי של הפאונה האנדית ע"ש אדוארדו אברואה (Reseva Nacional de Fauna Andina Eduardo Abaroa - או בקיצור, REA). הלגונה נוצרה מהתייבשותם של אגמי מלח גדולים שהיו באיזור ,והודות להרכב המלחים שלה, היא זכתה בצבע חום-אדמדם. בתוך הלגונה ראינו המוני פלמינגו, ומסביבה הבחנו גם בכמה שלדים של גוזלי פלמינגו שלא שרדו את השלבים הראשונים של החיים.

פלמינגו בלגונה קולורדה

הכי גבוה שיש

מהלגונה נסענו אל הנקודה הכי גבוהה, שאליה תכננו להגיע בטיול הזה: מקום בגובה של כ-5000 מ' מעל פני הים, בו פורצים גזים עתירי סולפור מתוך האדמה. ריח הביצה הסרוחה השתלט עלינו, אך זה עדיין לא פגע בהנאה מהנוף היפהפה. למרות שלקחתי את הכדורים נגד מחלת הגבהים, התחלתי לחוש כאן מעט נמלול בפנים שלי. לאחר כמה דקות של צילום תמונות, שמחתי לרדת לגובה נמוך יותר. אני מתכנן להפסיק לקחת את הכדורים מחר בבוקר כי כבר די נמאס לי מתופעת הלוואי של עליה בייצור השתן ; אני מקווה שבימים האחרונים הגוף שלי התרגל מספיק לגובה הזה, כי ממש לא מתחשק לי לקבל התקף נוסף של מחלת גבהים.

עם הגזים...

לילה שני

התחנה האחרונה הייתה מקום הלינה שלנו לערב זה. הקור שב, ואני ציפיתי לארוחת הערב החמה של מירטה. מצב הרוח שלי השתפר מאד מאז היציאה לטיול הזה וממש לא הפריע לי המחסור במקלחות. למעשה, בתחנה זו הייתה מקלחת, אבל לאף אחד לא ממש התחשק להתקלח במים קרים.

רק משהו מוזר אחד היה כאן: הקישוטים של חדר האוכל נראו כאילו הגיעו היישר מחג סוכות. רק חסרו לנו ארבעת המינים.

סוכות?

יום 35: טיול הסלאר (I)

06.01.2013

עוזבים את הציביליזציה

בלילה ירד גשם חזק בטופיזה. בבוקר מיהרתי להתקלח לפני היציאה אל הטיול, בידיעה שלא אזכה למקלחת נורמלית בימים הקרובים. נפרדתי גם בעצב מהוויי-פיי של האכסניה, ושלחתי הודעות עדכון למשפחה על כך שלא אהיה זמין בימים הבאים, לפחות עד שאגיע ללה פאז. 

הלכתי עם רוֹ, רמי וירדן אל סוכנות הנסיעות כדי למצוא את הרכב והנהג שלנו. לאחר עיכוב קל, הועלנו על הג'יפ. לנהג שלנו קראו אֶדווִין ולמבשלת - מִירטָה. כמו הרבה נהגים ומבשלות באיזור זה, הם היו זוג. במהלך הסיור הזה דאגנו שאדווין לא יתקרב לאלכוהול בשום צורה: כבר היו מספיק מקרים של תאונות דרכים בסלאר, בגלל נהגים מקומיים שהשתכרו. 

לקראת השעה תשע בבוקר יצאנו מטופיזה אל עבר טיול הסלאר המפורסם. הטיול יארך ארבעה ימים, ולמעשה - רק ביומו האחרון נגיע באמת אל מדבר המלח - הסַלָאר של אוּיוּנִי (Salar de Uyuni). בשלושת הימים הראשונים נטייל בעיקר בשמורות הטבע של איזור האַלְטִיפְּלָאנוֹ הבוליבאני, קרוב להרי האנדים. ציפתה לנו עלייה בגובה בזמן הטיול, ולכן אני המשכתי ליטול את הכדורים למניעת מחלת גבהים. רמי וירדן התחילו לסבול מכאבי ראש, כנראה בגלל הגובה, אך סירבו לקחת ממני את הכדורים. 

מרבית היום עברה בנסיעה: עצרנו מדי פעם כדי לאכול, להצטלם כשמאחורינו נוף פראי וכדי... נו, ללכת לשירותים בטבע. את ארוחת הצהריים אכלנו במה שנראה ככפר נטוש. מירטה הכינה לנו תערובת של עדשים עם בשר וירקות. יחסית למה שציפיתי, זה היה ממש טעים.
בהמשך היום עצרנו בכפר נוסף, הפעם מיושב. פשוט לא יאמן לראות יישובים קיימים באמצע השממה הזאת. רו ואני פגשנו כאן את מאט ואֶמה, שני תיירים שהכרנו באכסניה בסלטה. שמחתי לראות שבמצב רוחה של רו הלך והשתפר.

בתחילת היום הראשון, לא רחוק מטופיזה

ג'יפ הטיול

מנופי היום הראשון

הלילה הראשון 

לקראת הערב הגענו לכפר נוסף. שיכור מקומי ירק לנו על הרכב בזמן שהתקרבנו אל הבית בו נישן הלילה - ממש קבלת פנים מלבבת.
המגורים כאן היו טובים, יחסית. כמובן שלא ציפיתי למקלחת, אבל השירותים היו נקיים וסבירים. עם ההגעה התמקמנו בחדר וקיבלנו ממירטה ארוחת נשנושים קלה. מאוחר יותר ישבנו לאכול את ארוחת הערב המלאה. במהלכה נכנס לחדר האוכל ילד מקומי וניגן לנו בכלי נשיפה: למרות שהוא היה חסר כל כישורי נגינה בסיסיים, כולנו הבאנו לו קצת כסף. נעצבתי מאד לראות את הילדים כאן, חסרי אפשרות לצאת ממעגל העוני - ובלי שום עתיד.
בינתיים הטמפרטורות צנחו בחוץ ; ככה זה בגובה של 4200 מטרים מעל פני הים. למעשה, שמחתי שלא הייתה כאן מקלחת, כי לא ממש התחשק לי להוריד מעצמי את הבגדים. חזרתי עם רו, רמי וירדן אל החדר שלנו, בתקווה שמחר ניסע פחות ונזכה לראות יותר טבע ואטרקציות.