09.01.2013
זריחה מעל סלאר דה אויוני
השכמנו בארבע וחצי(!) כדי שנוכל להספיק לצאת בחשכה אל עבר מדבר המלח - סַלָאר דֶה אוּיוּנִי (Salar de Uyuni). זהו מדבר המלח הגדול ביותר בעולם, והוא נוצר עקב התייבשותו של אגם פרה-היסטורי הקרוי אגם מִינְצִ'ין (Minchin). הסלאר נמצא בגובה של כ-3600 מטרים מעל פני הים. כיום הוא משמש בעיקר כאתר תיירותי וכמקום חציבת מלח.
הגענו מוקדם אל הסלאר וצפינו בזריחה. היא לא הייתה מי-יודע-מה מרשימה. דווקא האתרים הבאים במהלך היום היו הרבה יותר יפים. כאן בעיקר מצאתי את עצמי קופא מקור.
 |
| זריחה בסלאר |
האי אינקהוואסי
הבטיחו לנו שנראה כאן אי, או Isla בספרדית. אני לא ממש הבנתי איך נמצא אי באמצע המדבר, אבל אז הגענו אל האי אִינְקָהווַאסִי (Incahuasi) והבנתי הכל. זהו "אי" סלעי שפורץ מתוך המישור הלבן האינסופי של מדבר המלח. הוא מעוטר בהמוני קקטוסים עצומים, שחלקם מגיעים לגובה של כמה מטרים. כאן עצרנו לביקור באי ולארוחת בוקר. בזמן שמירטה הכינה את הארוחה, טיפסתי עם רו עד לחלקו העליון של האי ; הטיפוס לא היה פשוט בגובה שכזה, אך הנוף מלמעלה היה שווה את קשיי הנשימה. מתחתינו נפרש לכל כיוון מדבר המלח העצום: רק לבן ולבן עד ההרים שבקצה האופק.
 |
| מבט מהאי אינקהוואסי על הסלאר |
מדבר המלח
מה"אי" נסענו אל מרכז המדבר, כדי שנוכל לצלם את התמונות המפורסמות שלו. הרקע הלבן גורם לאבדן תחושת העומק של התמונות המצולמות פה. רמי כבר הרגיש הרבה יותר טוב, וצילם המוני תמונות כאלו. רו ואני פחות התלהבנו מהחלק הזה של הטיול. אני עוד שיתפתי פעולה עם חלק מהניסיונות של רמי, כי בכל זאת... אני לא נמצא כאן כל יום. רו נראתה ממש מדוכאת בעצירה כאן ואמרה שהיא ממש מאוכזבת מהחלק הזה של הטיול.
 |
| דורך על הג'יפ |
עוזבים את המדבר
לקראת היציאה מהמדבר עצרנו במלון פְּלַאיָה בְּלַנְקָה (Playa Blanca). במדריך לונלי פלאנט הומלץ שלא להישאר במלון הזה כי הוא ממוקם ממש על שכבת המלח ומזהם אותה. אנחנו רק שילמנו עבור השימוש בשירותים של המקום, כי באמת היינו צריכים ולא הייתה ברירה אחרת. הצלטמנו עם המוני הדגלים שמטיילים השאירו במקום והמשכנו בדרכנו.חלפנו ליד איזור הכרייה של המלח וראינו את "פירמידות" המלח הקטנות שהשאירו הכורים. כאן גם עצרנו לכמה דקות ליד המצבה לזכר חמשת המטיילים הישראלים (ארבע בנות ובן), שנהרגו בהתנגשות ג'יפים בסלאר בשנת 2008. הלב כאב כשקראתי את שמותיהם מעל המצבה.
השארנו את מדבר המלח מאחורינו. את ארוחת הצהריים האחרונה של הטיול העברנו ליד שוק מקומי עם המוני מזכרות נוראיות. כבר העדפתי לחכות לשווקים המפורסמים של לה פאז לקניית המתנות שתכננתי.
 |
| עם הדגל הכי יפה |
 |
| כריית המלח |
אויוני
אדווין ומירטה נפרדו מאיתנו בעיירה אויוני. כבר הזמנו מראש את האוטובוס מכאן ללה פאז, למרות שרו דווקא רצתה להישאר מעט בעיירה הנידחת הזאת. היו לנו כמה שעות לשרוף כאן עד הנסיעה בערב, ונעלנו את התיקים שלנו בסוכנות הנסיעות.את הזמן שנשאר העברנו קצת באינטרנט, שיטוטים בעיירה ואכילה. נכנסתי עם רמי וירדן לאינטרנט קפה מקומי, ורו העדיפה להישאר בחוץ ולהיראות מדוכאת. כשהצעתי לה לקבוע אכסניה בלה פאז, היא אמרה שהיא מעדיפה להגיע לשם בעצמה ולמצוא מקום. מיותר לציין שלא ממש אהבתי את הרעיון הזה, אבל זרמתי איתה...
בזמן השהות באויוני הספקתי גם להגיע לביקור קצר וחשוב בשירותים, והבנתי מיד שאכלתי משהו לא טוב. כדי להיות עדין עם המילים, רק אגיד שקיבלתי את קלקול הקיבה המפורסם של בוליביה.
בערב עלינו על אוטובוס מקרטע של חברת Cruz del Norte אל לה פאז. ציפתה לנו נסיעה לילית של כ-10 שעות עד בירת בוליביה. כבר בתחילת הנסיעה ירדן בדקה את השירותים של האוטובוס ודיווחה לשלושתנו שעדיף שלא נבקר בהם. כך החלטתי לצמצם בשתייה במהלך הנסיעה הזאת, קיוויתי שלא אקבל מחלת גבהים וניסיתי להירדם ; וזה לא היה פשוט, בהתחשב בכביש המשובש שעליו נסענו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה