ניו זילנד - המיטב

חמשת שיאי הטיול שלי בניו זילנד

החלטתי לחזור אחורה ולסכם את הטיול שלי בניו זילנד בצורת "חמשת הגדולים" - וליתר דיוק, המקומות שבהם הכי נהנתי במדינת האייים היפהפיה. לא היה קל לצמצם את הרשימה, במיוחד כשהייתי צריך לבחור בין המקום השישי לחמישי. אני בטוח שהשארתי אתרים מופלאים מחוץ לחמשת הגדולים, ויש אנשים שיחלקו על הדירוג שלי - אבל בסופו של דבר זה דירוג שנובע מהחוויות האישיות שלי, אז תתמודדו.
את חמשת הגדולים אציג לפי הסדר בו הגעתי אליהם.

1) אוקלנד והאיים במפרץ הרואקי

אוקלנד הייתה היעד הראשון שלי בטיול, ובמהלכו שבתי אליה פעמיים נוספות. העיר עצמה נראית כמו כפר ענק עם מרכז עירוני מצומצם. היא יושבת לחופו של מפרץ הרואקי, שמשובץ באיים גדולים וקטנים. בחזרה האחרונה שלי לאוקלנד ביקרתי באחד מהאיים הללו: שמורת הציפורים השלווה של טיריטירי מטאגני. אם היה לי זמן נוסף, הייתי כנראה יוצא ליום באי הגעשי רנגיטוטו. אבל זה כנראה יחכה לפעם הבאה שלי בניו זילנד.

אוקלנד

2) וואי-או-טאפו

הפארק הגעשי והמבעבע הזה נמצא דרומית לרוטורואה, ולמרות הריח האיום בו - הוא אחד מהמקומות המרשימים של ניו זילנד. הפארק כולל אתרים פעילים-תרמית רבים, שסיור מלא ביניהם נמשך מספר שעות. שיא הביקור פה הוא בריכת השמפניה המבעבעת וענני ריח הגופרית שמקיפים אותה.

בריכת השמפניה בפארק וואי-או-טאפו

3) חצי האי אוטאגו

חצי האי המופלא הזה נמצא לא רחוק מהעיר דנידין, וניתן לצאת אליו בסיור עצמאי ברכב או עם קבוצה מאורגנת מהעיר. אחרי שהאפשרות הראשונה נכשלה, יצאתי לסיור המאורגן כדי לפגוש את בעלי החיים ששוכנים בפיסת הטבע היפהפייה הזאת: אלבטורסים, אריות ים ופינגווינים צהובי-עין. הצלחתי להתקרב מאד לפינגווינים הצווחניים הללו ולהביט בהאכלת הגוזלים שלהם.

פינגווין צהוב-עין בחצי האי אוטאגו

4) טרק מילפורד

אי אפשר לעשות רשימה של פלאי ניו זילנד בלי חבל הארץ פיורדלנד, שמכיל את פינות הטבע היפות ביותר במדינת האיים. שלושה טרקים מפורסמים עוברים בפיורדלנד: קפלר, רוטברן ומילפורד. אני זכיתי לצעוד במשך כארבעה ימים בטרק מילפורד: שיאו של הטרק הוא בטיפוס של היום השלישי אל מעבר מק'קינון בהרים. משם השביל יורד דרך מפלים מקפיאים ואגמים כחולים ומסתיים במפלים הגועשים ליד מיצרי מילפורד.

נוף טיפוסי בטרק מילפורד

5) קרחון פרנץ ג'וזף

באטרקציית בחובה הזאת הספקתי לבקר ממש לפני שעזבתי את ניו זילנד. בחופו המערבי של האי הדרומי נמצאים שני קרחונים מפורסמים: פרנץ ג'וזף ופוקס. אני ביקרתי בקרחון פרנץ ג'וזף ויצאתי לסיור שכלל טיסה במסוק מהעיירה הסמוכה, נחיתה על הקרחון והליכה מודרכת עליו למשך שעתיים. הקרחון הענק גולש במורד ההר ויוצר מערות בעלות גווני כחול מהפנטים. בהחלט חוויה שאסור לפספס בניו זילנד.

מסוק נוחת על קרחון פרנץ ג'וזף

יום 21: מרוטורואה לוואיהי

12.01.2010

וואי-או-טאפו

נפרדנו לשלום מרוטורואה - Smell you later, כשהיעד הסופי להיום הוא במחוז הַאוּרָאקִי (Hauraki) הצפוני. מוקדם בבוקר נסענו דווקא דרומה אל איזור הפעילות הגעשית ווַאי-אוֹ-טָאפּוּ (Wai-O-Tapu). הפארק הוא אחד מהמקומות היפים באי הצפוני, אבל הוא גם מסריח כמו הגיהנום. הצחנה של וואי-או-טאפו מגמדת את הריח של רוטורואה למשב אוויר נעים. מהסיבה הזאת, חלק מהמקומות בפארק נקראים "בית השטן" ו"מקלחת השטן": בריכה מלאה בחומצה ירוקה-זרחנית.

מקלחת השטן

מספר המקומות הפעילים בוואי-או-טאפו הוא ענק. לחלק מהמקומות הבטוחים-יחסית אפשר להתקרב, למרות שכדאי להימנע ממגע של עור חשוף לחומצות. הסיור בחלקו הראשון של הפארק מסתיים עם תצפית על פלטת הצבעים - Artist's Palette שנראית מרחוק כמו פלטה מנוקדת בצבעים, שנבנתה עבור צייר אלוהי. משם ממשיכים במסלול עץ אל בריכת השמפנייה - אולי המקום היפה ביותר בוואי-או-טאפו: בריכה געשית פעילה עם צבעים מהפנטים. הבריכה פולטת בקביעות ריחות איומים, אך כל זה עדיין לא פוגע בהתפעלות מהמקום.

בריכת השמפניה

העמקנו אל החלק השלישי של הפארק, בו חלק מהצבעים אפילו מתחזקים. יש אתרים קטנים בהם מבעבע צבע צהוב חזק מתוך האדמה. אני הייתי נורא "חכם" וכרעתי ברך בשביל אחת התמונות ; זה גרם לחומצה לשרוף מעט את חלקו התחתון של המכנס המתארך שלי. לפחות זה קרה מתחת לברך, כך שאת החלק הקבוע עדיין יכולתי ללבוש. נו, העיקר שנשארה לי מזכרת מעניינת מוואי-או-טאפו.

שורף את המכנס עם רקע צהוב-מבעבע

הפארק מסתיים בתצפית על אגם נְגָאקוֹרוֹ (Ngakoro), וממנו חזרנו אל הכניסה לאתר במסלול מעגלי.

קאטיקאטי

חזרנו דרך רוטורואה בשביל קניות, ומשם המשכנו צפונה. אני הרשתי לעצמי לנמנם קצת במושב האחורי, וכשהתעוררתי מזג האוויר השתנה לגמרי: השמים כוסו בעננים. בסביבות העיירה קַאטִיקַאטִי (Katikati) התחיל לרדת מבול רציני - אז עצרנו בה כדי לאכול ולחפש מקלט מהגשם בסניף סאבווי.

וואיהי

משם המשכנו בנסיעה אל הבית של ג'ון וג'ויס רייט - מארחי ה-HIT שלנו לשני הלילות הקרובים. היה די קשה למצוא את הבית, שכן הם לא גרים בווַאיהִי (Waihi) עצמה, אלא בחווה שנמצאת על הכביש המחבר את וואיהי עם היישוב חוף-וואיהי (Waihi Beach). היה קשה להבחין במספרי החוות על הכביש ההוא, ונסענו בו הלוך וחזור בערך 3 פעמים עד שהבנו לאיזו חווה להיכנס.

כשמצאנו את החווה, נדהמנו מגודלה ומיופיה. יש להם שטח ענקי עם מטעי פירות, ירקות והרבה מאוד קיווי (הפרי, לא החיה). מטעי הקיווי פשוט לא נגמרים ולא הספקנו לחקור את כולם. בנוסף לכל זה, מהצד השני של הכביש הם מחזיקים רפת ומחלבה. ג'ון וג'ויס טיילו איתנו קצת בגינה ואז נכנסנו אל הבית.

התברר לנו שהם מצטרפים חדשים לארגון ה-HIT, ושטרם אירחו ישראלים... כלומר, אנחנו הראשונים. הם היו מאד נרגשים ואמרו שהם מאד אוהבים ישראלים אחרי הטיול שלהם בארץ. זה היה טיפה מפחיד כשג'ון עמד לידינו במטבח, אוחז שני סכינים ומשייף אותם זו בזו ואומר "We love Israelis". נראה לי שבאותו הרגע שלושתנו חששנו שהגענו לבית של פסיכופת, אבל כלום לא קרה.

בערב ישבנו איתם בסלון לצפות בתמונות שלהם מישראל. בלילה כל אחד מאיתנו קיבל חדר משלו - ושמחתי על טיפת הפרטיות שהגיעה במפתיע.

צילום עצמי בבית של ג'ון וג'ויס

ימים 19-20: רוטורואה

10.01.2010

מוזיאון רוטורואה

התעוררתי מוקדם מדי בגלל השמש שחדרה מבעד לווילון, ולאחר שעה וחצי הערתי את נינה וגלעד. יצאנו לסיבוב ברחובות יום א' השוממים של רוטורואה ולא היה מה לעשות בה. אז הלכנו אל מוזיאון רוטורואה, הסמוך לאכסניה.

המוזיאון נמצא בבניין, שהיה בעברו ספא פופולרי. הוא מציג את עברה של העיר, עם דגשים על התפרצות הר הגעש במאה ה-19 ועל הסגולות התרמיות של האיזור. בין חדרי המוזיאון אפשר לראות שחזורים לחדרים בהם בוצעו טיפולי הספא בעבר.

מוזיאון רוטורואה

בדרך למוזיאון נדהמנו לגלות אתרי גיאולוגים פעילים, שנמצאים ממש בתוך העיר. זה הסביר את ריח הביצה הסרוחה הנורא שעוטף את העיר.

אחד ממקורות הריח הקסום של רוטורואה

את אחר הצהריים העברנו בקניות ב-Pack N' Save (הרכב אפילו לא עשה לנו בעיות!) ובארוחת שחיתות  באכסנייה. אני התפוצצתי מעודף המבורגרים, מבלי לחשוב על זה שבערב אנחנו הולכים לאכול בכפר מאורי.

הכפר המאורי טאמאקי

בערב אספו אותנו מהעיר להופעה בכפר המאורי טַאמָאקִי (Tamaki). המאורים אמנם כבר לא חיים כך, אבל בכפר הזה הם מנסים להעביר לתיירים את אורח החיים בכפר מאורי לפני הגעת האדם הלבן. בהתחלה הם קיבצו את כולנו מחוץ לאוטבוסים ובחרו לכל אוטובוס את מנהיג ה"שבט" שלו. אחר כך התחילו ריקודים מפחידים שלוו בחריצת הלשון המפורסמת של המאורים.

טקס קבלת הפנים

עברנו בהצלחה את "מבחן הכניסה" לכפר המאורי ונכנסנו בברכת Kia Ora אל תוך הכפר. שם הם מדגימים את דרך חייהם העתיקה, ובכל בקתה מראים מנהג אחר. נינה הייתה משוכנעת שמדובר בכפר אמיתי בו הם חיים. לקח לי את כל הערב, עם סיוע של גברת קנדית, לשכנע את נינה שהם רק שחקנים ושהקעקועים על פניהם הם לא קבועים.

המארחים שלנו רקדו בפנינו ואז הזמינו אותנו לארוחת ערב מסורתית: האנגי (Hangi). האוכל מבושל בתוך בור שנחפר באדמה. מהמופע מאד נהנתי ; מהאוכל קצת פחות. לאחר הארוחה חזרנו אל האכסניה ברוטורואה.

המופע המאורי

11.01.2010

רוטורואה הפכה להיות אחד מהמקומות שיותר שיעממו אותי בניו זילנד. הסירחון העז ממשיך בכל שעות היממה והעיר משעממת - אולי פרט לחנויות המזכרות. היום בבוקר עשינו את השופינג האמיתי הראשון למזכרות ומתנות. מצאתי הרבה דברים למשפחה, שימלאו לי את המשלוח הראשון לישראל.

שאר היום עבר בטבילה בבריכה המחוממת-מדי של האכסניה - ברחנו ממנה לאחר מספר דקות. הספקנו גם לכבס כמה נגלות של בגדים, לאכול הרבה ולהמציא גירסה שמשלבת בין טאקי ודוראק: "דוראקי".

יום 18: מטאופו לרוטורואה

09.01.2010

טאופו

עזבנו בבוקר את הווילה של טרינה ורוב. לפני הפרידה נתתי לטרינה כוס קטנה עם הכיתוב "I love Israel". הצטערתי שלא הבאתי יותר מזכרות מהסוג הזה למשפחות ותיירים אחרים שפגשתי בהמשך הטיול. 

לפני שיצאנו מטאופו אל רוֹטוֹרוּאָה (Rotorua) עצרנו בגלובל גוסיפ כדי להעלות תמונות של הצניחה החופשית ; אני ניצלתי את הזמן גם בשביל עדכון הנגן בשירים חדשים.

אל רוטורואה

רק לקראת הצהריים עלינו על כביש מס' 5 המוביל אל רוטורואה. ככל שמתקרבים אל העיר - אפשר להריח אותה יותר ויותר. היא יושבת על מוקד פעילות וולקנית וכולה מריחה כמו ביצה סרוחה - כל הזמן! זה לא נראה לי מי-יודע-מה בריא לנשום את הריחות האלה, במיוחד אם גרים שם לתקופות ארוכות. 

לא הצלחנו למצוא משפחת HIT ברוטורואה, ולכן הסתפקנו באכסניית BBH מאכזבת בשם Rotorua Central Backpackers. הריח הגופרתי באיזור האכסניה היה מאד חזק וגם המנהל שלה היה די שוביניסט: הוא התפלא שוב ושוב שנינה נוהגת ברכב. אחרי כמה הערות מעצבנות בנושא, אפילו לי כבר בא להוריד לו כאפה.

האגם הכחול

נסענו דרומה מרוטורואה כדי לראות את הכפר הקבור שזכה לכינוי "פומפיי של הדרום". בדרך עצרנו ליד האגם הכחול לסדרת תמונות.

האגם הכחול

בעיות רכב, שוב

פסחנו על האגם הירוק, והמשכנו אל הכפר הקבור. כשהגענו אליו... שוב המפתח סירב לצאת מהרכב. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, סוחר הרכבים מאוקלנד עבד עלינו יפה מאד. היינו צריכים לוותר על הביקור בכפר הקבור, שבנו לאכסניה ושימנו את המפתח עד שהצלחנו להוציא אותו מהרכב.

החלטנו שביומיים הקרובים ברוטורואה לא נשתמש ברכב - בכל מקרה לא היה לנו צורך בו בתוך העיר. חששנו שנצטרך להגיע בקרוב למוסך כדי להחליף את כל המנעולים, וזה יעלה לנו ביוקר. וכך הזמן ברוטורואה נוצל בעיקר לתכנון המשך הטיול, קביעת HIT לתחנה הבאה ומשחקי טאקי, דוּרָאק ודוראק-מונגולי.