12.06.2015
נסיעה אל נאנטלי
אחרי ארוחת הבוקר במלון המפואר שלי בטורקו, יצאתי אל הכיכר המרכזית של העיר כדי לקחת אוטובוס אל העיירה הסמוכה נָאנְטַלִי (Naantali). בנאנטלי הקטנה חיים פחות מ-20 אלף תושבים, אך היא אחת מהעיירות המתויירות ביותר בפינלנד. חלק מהעיירה יושב על היבשת וחלקה האחר על איים סמוכים. הגעתי הנה בעיקר כדי לבקר בעולם המומינים (
Muumimaailma) - פארק המוקדש לספרי המומינים של הסופרת הפינית-שבדית טוֹבֶה יָאנְסֶן. הפארק עצמו בנוי בעיקר עבור ילדים, אבל גם ילדים-בנפשם יכולים להנות כאן מאד, במיוחד כאלה שגדלו על סדרת האנימֶה של המומינים.
מתחנת האוטובוס המרכזית של נאנטלי צעדתי אל האי בו נמצא הפארק. גם היום בורכתי במזג אוויר חמים ובהיר, שרק הפך את האי ואת הים שמסביבו ליפים יותר. צעדתי על גשר העץ המחבר את האי אל היבשת, ובקצהו הגעתי אל הכניסה לפארק.
 |
| בנאנטלי - בדרך אל עולם המומינים |
עולם המומינים
בשעת הבוקר המוקדמת, הפארק עדיין לא היה הומה במבקרים. האטרקציות הנמצאות בכניסה לפארק כוללות בעיקר את החנויות, המזללות, כל מיני הפעלות לילדים ואת התיאטרון בו מוצגת כל שעה הצגה קצרה. דילגתי על כל אלה והלכתי ישר אל בית המומינים - המבנה המרכזי והבולט ביותר באי. מסביבו היו מעט מבקרים וחלק גדול מהדמויות של עולם המומינים. לדמויות הנמצאות בתוך תחפושת בד (משפחת מומין, סנורקה, סֶרח, סניף ואחרים) אסור לדבר עם המבקרים - והתקשורת היחידה איתם היא באמצעות מחוות ידיים. לעומתם, בני האדם של עולם המומינים (מאי הקטנה וסנופקין למשל) מורשים לדבר עם המבקרים. הצטלמתי עם חלק מהדמויות, ולשמחתי גילית שאף אפשר לבקר בתוך בית המומינים ולראות את חדרי השינה שלהם, את מכונת הכתיבה של מומינאבא ולהריח (כן כן, ממש להריח) את העוגות במטבח של מומינאמא.
 |
| בית המומינים |
 |
| עם מאי הקטנה |
לאחר הביקור בבית המומינים, המשכתי לביקור קצר בבית של מר המיולין ומשם הלכתי אל בית הרחצה שליד הים. מכאן יצאתי למסלול קצר באי, שהוביל אותי אל הסירה של מומינאבא - שם פגשתי את דינורה, אחת מהדמויות המשניות של ספרי המומינים. המסלול השקט המשיך אל תוך חורשה קטנה ואל האוהל של סנופקין. האוהל היה נטוש כשהגעתי אליו, אך בשעות מסוימות ביום נערכת כאן הפעלה לילדים. חלפתי גם ליד עמדת תצפית ממנה ניתן לראות את ארמונו של נשיא פינלנד (Kultaranta). הגנים שבארמון פתוחים בדרך כלל לציבור הרחב, אך דווקא היום הם היו סגורים ומראש ידעתי שלא להגיע אל המקום.
 |
| ליד בית הרחצה |
 |
| האוהל של סנופקין |
לאחר ששבתי אל המתחם המרכזי של הפארק, יצאתי למסלול אחר כדי לבקר בבית של המכשפה הזקנה ונכדתה, אליסה, במערה החשוכה בה חיים השמנטפים ואת מקום המסתור הקריר של מפלצת החורף - הגרוק. המסלול הזה הסתיים בגשר תלוי קטן ובמפל מלאכותי ובסופו שבתי שוב אל הרחבה המרכזית.
 |
| אליסה והבית של המכשפה |
 |
| שמנטפים במערה |
האי קאילו
כעת יצאתי להפסקה קצרה מעולם המומינים, התופס כשני שלישים מהאי עליו הוא יושב - האי קַאילוֹ (Kailo). שביל צמוד לחוף הוביל אותי אל חלקו המבודד של האי, הפתוח לציבור הרחב ללא תשלום. כדי להגיע אליו עברתי בעמדת "יציאה" מפארק עולם המומינים וקיבלתי חותמת על האמה כדי שאוכל לשוב בחזרה. הייתי כאן כמעט לבדי על חופו של האי - קצת שקט מהפארק הרועש, שכבר היה מלא במבקרים בנקודה זו של היום.
 |
| על מזח בטון בחלקו השקט של האי קאילו |
עוד קצת מומינים
חזרתי לסיבוב אחרון בפארק המומינים. סוף סוף זכיתי לראות איך מטפלים כאן בפשע: ה"שוטרים" המקומיים תפסו את סרח וגררו אותו אל תא המעצר - עוד הצגה שעושים פה מספר פעמים ביום עבור הילדים. סרח המסכן נכלא תוך כדי שהילדים הקטנים מקניטים אותו ודוחפים אותו מבעד לסורגים.
לפני שעזבתי את נאנטלי, עוד הספקתי לעבור בכנסייה מקומית ובמרכז ההיסטורי של העיירה. לא מצאתי יותר מדי מה לראות כאן, פרט לתצפית קטנה על נאנטלי והנמל שלה. מכאן לקחתי אוטובוס וחזרתי אל מרכז טורקו.
בטורקו עצמה הספקתי לבקר בקתדרלה הראשית, כשהפעם יכולתי גם להיכנס לתוכה. היא לא הייתה מרהיבה במידה מיוחדת והעיצוב הפנימי שלה היה מאד צנוע ומאופק. לאחר הסיבוב האחרון שלי בטורקו חזרתי אל המלון כדי לאסוף את המזוודה שלי והלכתי אל תחנת הרכבת המרכזית.
בשעות הערב הגעתי בחזרה להלסינקי - כמובן שבחוץ הכל עדיין היה מואר. המלון שלי היה שוב מלון Finn הפשוט והיקר בצורה לא הגיונית. הפעם הגעתי למלון ללילה בלבד, שכן בבוקר ציפתה לי נסיעה ארוכה אל היעד הבא שלי.
 |
| הכנסייה של נאנטלי |
