ימים 88-90: מאקוודור לישראל

28.02.2013

הגיע הזמן להיפרד לשלום מדרום אמריקה. לא ישנתי טוב בלילה האחרון שלי, התעוררתי מוקדם וסיימתי עם האריזות. השארתי מאחוריי חבילה קטנה של בגדים וביקשתי מפטריסיו שיעביר אותם לתרומה. אמו של פטריסיו דאגה שיגישו לי ארוחת בוקר מפנקת אחרונה. לא יכולתי לזכות במארחת טובה ממנה. 

בסביבות השעה 11 בבוקר פטריסיו הסיע אותי לנמל התעופה הישן של קיטו, שנסגר לפני כשבוע. נפרדתי ממנו בעצב, ועליתי על השאטל שייקח אותי אל שדה התעופה החדש והמרוחק מהעיר. 

שדה התעופה המודרני של קיטו היה מאד מרשים. כשנחתתי פה לפני שבוע מיהרתי לצאת ולא זכיתי כמעט לראות אותו. הפעם היה לי מספיק זמן כדי לאכול ארוחת צהרים נורמלית ולקנות מזכרות אחרונות מדרום אמריקה. 

עליתי על טיסה בחזרה אל גוואיאקיל - רק ממנה תצא הטיסה הטרנס-אטלנטית לאירופה. בטיסה הקצרצרה הזו, מקיטו לגוואיאקיל, תקף אותי פרץ נוסטלגיה של שלושת החודשים האחרונים: קשה להאמין שנחתתי לפני כמעט שלושה חודשים בסנטיאגו, ומאז הספקתי לראות כל כך הרבה. בדרך הגשמתי גם כמה חלומות: ראיתי את מפלי איגווסו, ביקרתי בעיר האבודה של האינקה במאצ'ו פיצ'ו ונהנתי מהמגוון הביולוגי הגדול של איי גלפגוס. אבל הגדול מכולם היה החלום שבגללו נסעתי עד לכאן - הביקור באחד מהאיים המבודדים והמסתוריים בעולם - אי הפסחא. בדרך גם פגשתי אנשים נפלאים, שעם חלקם אני שמח לומר ששמרתי על קשר (נכון לכתיבת שורות אלה בבלוג, כשנתיים וחצי אחרי הטיול). 

נחתתי בגוואיאקיל ומיהרתי לתפוס את הטיסה שלי למדריד. את תחילת הטיסה הארוכה העברתי בצפייה בהרבה סרטים וסדרות ובניסיון להרדים את עצמי. בשלב כלשהו, אני מניח שגם התאריך התחלף...

בדרך לשדה התעופה של קיטו. קצת עצוב.

בדרך הביתה :)

28.02.2013

הצלחתי לישון קצת בטיסה אל מדריד, והתעוררתי עם הגשת ארוחת הבוקר. 

במדריד ציפה לי זמן המתנה ארוך מדי בשדה התעופה - כ-12 שעות עד הטיסה לישראל. לא יכולתי לצאת אל העיר בגלל שהייתי די קצר במזומנים (עקב תקרית כרטיס האשראי). העברתי את הזמן, שנראה אינסופי, בהליכה בין החנויות של שדה התעופה ובנסיונות מנוחה על הספסלים הלא נוחים של השדה. הצלחתי גם לסיים את ספר הקריאה הדי-צפוי ובנאלי, שקיבלתי ממטייל אחר בצ'ילה. 

לקראת השעה 23:00 עליתי על הטיסה ארצה.

01.03.2013

מוקדם בבוקר נחתתי בישראל ופגשתי את המשפחה. זו אמנם קלישאה, אבל באמת אין כמו בבית. :-)

יום 87: קיטו

27.02.2013

הבית של גואיאסמין

התעוררתי בבוקר בעצלתיים לקראת היום המלא האחרון שלי בדרום אמריקה. כרטיס האשראי שלי עדיין היה חסום לשימוש, עקב ניסיון הפריצה אליו לפני כשבועיים - אבל הייתי צריך שוב כסף מזומן. ביקשתי מאמא בסקייפ שתדאג לפתיחת כרטיס האשראי לשימוש לשעה, ויצאתי עם פטריסיו אל העיר למשוך כסף. קיוויתי שהסכום יספיק לי עד החזרה לארץ.

לאחר שסיימנו את סידורי הבוקר, נסענו לאחת מהאטרקציות היפות של קיטו - המוזיאון של האמן האקוודורי המנוח גוּאַיָאסַמִין (Guayasamin). פטריסיו סיפר לי שאוסבלדו גויאיאסמין היה סוציאליסט בדעותיו, אבל לדעתי זה טיפה מתנגש עם ביתו המפואר והלא-בדיוק-צנוע, הצמוד למוזיאון. 

תחילה נכנסנו אל קפלת האדם: גואיאסמין טען שבדרום אמריקה ישנן אינספור קפלות לאלוהים, אך אין קפלה שמנציחה את תושביה של היבשת. הוא הקדיש את הקפלה האמנתית הזו לאדם ואני מאד אהבתי את סגנון הציור הקודר שלו. בחצר שמחוץ לקפלה הוצבו יצירות אמנות, שהוענקו כמתנות בעת פתיחת המוזיאון. המשכנו לסיור מודרך בתוך הוילה המפוארת של הצייר, ובסוף הסיור אף הספקנו לראות חלק ממשפחתו של גואיאסמין המנוח נכנסת אל הבית. לפי השמועה, גואיאסמין דחף את אחת מנשותיו מהמרפסת בזמן מריבה, אך המדריך בבית סירב לענות לפטריסיו אם מדובר באותה אחת שראינו.

מחוץ לקפלת האדם

הוילה של גואיאסמין

תצפית על קיטו

שבנו הביתה, ואני התארגנתי ויצאתי לבדי במונית אל הרכבל של קיטו - TelefériQo. הרכבל עולה מתוך העמק בו שוכנת העיר אל גובה של כ-4100 מטרים מעל פני הים. העליה נמשכה כ-20 דקות, ובסופה יצאתי אל האוויר הקריר והדליל-בחמצן שבחוץ. רק מהגובה הזה ניתן לנסות ולהבין עד כמה קיטו היא ענקית: מנקודת התצפית יכולתי לראות את קיטו ממלאת את כל העמק שבין הרי האנדים - מצפון ועד דרום - ועדיין לא ראיתי את קצותיה. 

קיבלתי כאן תחושת דה-ז'בו ליום האחרון שלי באוסטרליה, אי שם באפריל 2010. קצת קשה להאמין שכל כך מהר עברו להם שלושה חודשים ביבשת הנפלאה הזאת. לא יכולתי להרהר יותר מדי זמן על הטיול שהיה, כי כאב ראש תקף אותי - כן, שוב אותה מחלת גבהים ארורה - וירדתי עם הרכבל אל העיר.

תצפית על קיטו

קיטו

בדרך חזרה למטה

פרידה מקיטו

את אחר הצהריים העברתי באריזות אחרונות של התרמיל והתיק לקראת מחר.

בערב יצאתי עם פטריסיו ואמו אל מסעדה נפלאה עם תצפית על קיטו החשוכה. בקושי הצלחתי לסיים את המנה הגדולה שהזמנתי, והודתי לאמו של פטריסיו על האירוח הלבבי.

זו הייתה דרך נהדרת לסיים את המסע הזה. מחר אני צריך להתחיל את הדרך הארוכה בחזרה הביתה.

עם המארחים שלי. Gracias!

יום 86: מינדו ו"מרכז העולם"

26.02.2013

מינדו - מפלים ופרפרים

אמו של פטריסיו פינקה אותי מוקדם עם ארוחת בוקר מקסימה. היא עזרה לי לתפוס מונית אל טרמינל אוֹפֶלְיָה, הנמצא בצפון קיטו (ולראשונה בדרום אמריקה - עם נהגת מונית!). קניתי כרטיס אוטובוס מקיטו אל מִינְדוֹ (Mindo), עיירה השוכנת סמוך ליער העננים הטרופי של אקוודור. כמו אתמול, נסעתי לכיוון צפון וחציתי את קו המשווה. הנופים ההררים של קיטו התחלפו בנופים טרופיים ככל שהתקדמתי אל עבר הג'ונגל. לאחר נסיעה של כשעתיים הגעתי אל מינדו הירוקה והתחלתי לחפש מה לעשות כאן.

בסוכנות מטיילים מקומית פגשתי קנדית בשם רֶבֶּקָה ושתי גרמניות עם השמות התואמים באופן משעשע - מוֹנָה ולִיזָה. חלקתי איתן ביחד מונית אל הרכבל הקרוי Tarabita. מסתבר שהרכבל הוא בעצם כלוב מתכת פתוח, הנוסע באמצעות כבלים מעל הג'ונגל הירוק. זה אמנם נראה מעט מפחיד, אך נראה גם בטיחותי-באופן-מספיק. הרכבל נסע כדקה מעל היער, ובסופו ירדנו בתחילת מסלול המפלים של מינדו. 

עם הרכבל וילידה מקומית מאחוריי

נוסע סמוי

מבט על הג'ונגל מן הרכבל

מסלול המפלים של מינדו כולל ביקור בשבעה מפלים. ההליכה הארוכה בין המפלים והמחסור בזמן הביאו אותנו להחליט שנראה רק את השניים הראשונים ונחזור על עקבותינו. מפל נַמְבִּיוֹ (Nambillo) היה הקרוב ביותר - כרבע שעה של הליכה מנקודת המוצא בשביל בגו'נגל הסבוך. המפל השני נמצא עוד כרבע שעה הליכה מהראשון - ושמו אוֹנְדִינַס (Ondinas). הצטערתי שלא הבאתי בגד ים מראש כדי להתרענן מתחת למפלים ; הבנות ידעו כנראה שקיימת אפשרות שכזו, והגיעו מצוידות מראש.

ממפל אונדינס טיפסנו לאט בחזרה אל הרכבל, ושבנו אל העיירה. שלוש הבנות החליטו ללכת לביקור במפעל השוקולד של מינדו, ואני בחרתי להמשיך אל עבר חוות הפרפרים המפורסמת. 

מפל נמביו

בדרך למפל אונדינס

סוכנת הנסיעות בעיירה אמרה לי, שההגעה לחוות הפרפרים (Mariposario de Mindo) תיקח כעשרים דקות הליכה. לצערי , גיליתי שאלו אלו היו 20 דקות אם הייתי רץ מהר מאד. ההליכה ארכה כמעט 40 דקות ובינתיים גשם החל מטפטף עלי. המזל שיחק לי כאן, והגשם הפך למבול בדיוק כשהגעתי אל "הפרפריה". ביקרתי זמן קצר בחוות הפרפרים, שהייתה קטנה משציפיתי. מחוץ לה התעופפו יונקי דבש זעירים, ומהם התרשמתי דווקא הרבה יותר.

ויתרתי על הליכה במבול, והזמנתי לי מונית מחוות הפרפרים בחזרה אל העיר. את ארוחת הצהרים העברתי בפיצריה מקומית ואחריה פגשתי שוב את הקנדית והגרמניות וביחד עלינו על האוטובוס אל קיטו.

בדרך לחוות הפרפרים

בחוות הפרפרים של מינדו

פרפרים נהנים מפירות טרופיים

יונק דבש מחוץ לחווה

"מרכז העולם"

הצעתי לבנות שנעצור ב"מרכז העולם" - Mitad del Mundo בדרך לקיטו. רבקה הקנדית החליטה להמשיך אל העיר, ואלי הצטרפו מונה וליזה. ב"מרכז העולם" ניצב מונומנט גדול (בערך) על קו המשווה ומציג את ארבע רוחות השמיים. המונומנט למעשה, המונומנט לא עובר בדיוק בקו המשווה עצמו, אלא מפספס אותו בכ-240 מטרים ; זה לא ממש מפריע לתיירים (ואני ביניהם) שמגיעים הנה כדי להצטלם על קו-המשווה-כביכול. במקומו של קו המשווה האמיתי נמצא מוזיאון קטן, אבל לשם לא הגענו היום. 

מזג האוויר התבהר וסיפק לי תמונות יפהפיות של "מרכז העולם". מכאן גם שלחתי את הגלויה האחרונה הביתה וקניתי לעצמי דגל אקוודור קטן למזכרת. 

היום בהחלט השלמתי את אתרי החובה של באיזור קיטו ובאקוודור בכלל. בערב שבתי לביתו של פטריסיו, כשאני מוכן לקראת היום המלא האחרון שלי בדרום אמריקה.

המונומנט ב"מרכז העולם"

על קו המשווה. או יותר נכון, כ-240 מטר דרומית לו.

עם דגל אקוודור על הקו

גלויה אחרונה הביתה

יום 85: אוטאבלו

25.02.2013

השוק באוטאבלו

הרשתי לעצמי להתעורר היום טיפה מאוחר, לאחר שנת לילה נהדרת. פטריסיו התעורר ולא הרגיש כל כך טוב ; הוא הסביר לי כיצד להגיע אל טרמינל האוטובוסים בצפון קיטו וביקש מהעוזרת להזמין לי מונית. 

הגעתי בקלות אל הטרמינל ומכאן עליתי על אוטובוס, המגיע אל אוֹטַאבַלוֹ (Otavalo). מבלי לשים לב, חציתי סוף סוף את קו המשווה אל ההמיספרה הצפונית של כדור הארץ והמשכתי בנסיעה של כשעתיים אל העיירה הצפונית לקיטו. אוטאבלו מפורסמת בעיקר בכיכר השוק שלה - פְּלַאסָה דֶה לוֹס פּוֹנְצ'וֹס (Plaza de Los Ponchos) ובעבודות היד הנמכרות בה. מאד רציתי לקנות אמנות מקורית מידי אמנים מקומיים ולא מוצרים, שנעשו בפס ייצור ונמכרים בכל רחבי דרום אמריקה. הייתי צריך למצוא את דרכי בין כל הרוכלים הרגילים שקראו לעברי "אמיגו! אמיגו!" כדי שאבוא לבדוק את הסחורה שלהם. בדקות הראשונות שלי בשוק פגשתי רק אותם, ודי התאכזבתי מהמקום. 

לבסוף מצאתי את מה שחיפשתי: באמצע השוק ישב היפי מתבגר שבעזרת מסורית דקיקה ניסר ציורים בתוך מטבעות. בחלק מהמטבעות הוא ניסר דיוקנאות קטנטנטים של ישו, בוב מארלי, ג'ים מוריסון ועוד כמה אישים מפורסמים מעולמו. באחרים הוא פשוט ניסר את המטבע לפי הציורים המקוריים שהופיעו עליו. כשאמרתי לו שאני מישראל הוא מיד הציג בפני ארבעה מטבעות ישראליים - שניים שכבר אינם בשימוש, מטבע של שקל חדש ומטבע של עשר אגורות. היפה מכולם היה המטבע של עשר האגורות, ועליו שילמתי 15 דולר (אחרי מיקוח קצר). ההיפי הנחמד השחיל את המטבע לתוך שרשרת פשוטה עם חרוזים, וכך קיבלתי את אחת מהמזכרות המיוחדות ביותר שקניתי בדרום אמריקה. 

לאחר ארוחת הצהריים מצאתי חנות בשם La Tierra, בה צבעו עץ מגולף בצורות החיות המפורסמות של אקוודור ואיי גלפגוס. התלבטתי רבות בין המבחר בחנות, ולבסוף קניתי שני לוחות עץ קטנים וצבעוניים. 

השוק באוטאבלו

ההיפי מנסר-המטבעות

החנות "לה טיירה"

מפל פגוצ'ה

לא רציתי להיפרד מאוטאבלו כל כך מהר, ולקחתי מונית מקומית אל מפל פֶּגוּצֶ'ה הסמוך לעיר (Cascasda de Peguche). נכנסתי אל היער והגעתי עד המפל הצנוע. כנראה שעדיין נותרו בי זכרונות טריים ממפלי איגווסו האדירים, כי לא ממש התרשמתי מהמפל הקטן פה. בנוסף, הייתה לי תחושה פנימית לא טובה, שהאיזור של המפל אינו כל כך בטוח לטיול לבד. שבתי על עקבותיי וחזרתי עם אוטובוס אל מרכז אוטאבלו.

מפל פגוצ'ה

קיטו 

מתחנת האוטובוס של אוטבאלו שבתי בערב לקיטו. את הערב בעיר העברתי ביחד עם פטריסיו - תחילה הלכתי לקנות עציץ רקפות כמתנה לאמו שאירחח אותי, ואחר כך המשכנו לקולנוע. בין לבין הספקתי גם לארגן את התוכניות שלי ליומיים המלאים האחרונים שנותרו לי בקיטו וסביבתה. עדיין נותרו לי מספר אתרי "חובה", שרציתי להספיק לראות לפני שאני שב ארצה.

יום 84: אלאוסי

24.02.2013

הכנסיה העתיקה באקוודור

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו ממלון "שלום" בריובמבה אל עבר העיירה הקטנה אַלָאוּסִי (Alausi). למרות המרחק האווירי הקצר יחסית, הדרך התארכה הודות לפיתולים רבים. עצרנו תחילה מחוץ לריובמבה כדי לראות את הכנסיה העתיקה ביותר באקוודור: כנסיית בַַּלְבַּנֶרָה (Iglesia de Balbanera). זוהי כנסיית אבן קטנה וצנועה, שנבנתה על ידי הכובשים הספרדיים כבר בשנת 1524.
מדי פעם ראיתי ציורים של לבבות כחולים על הכביש בדרך לאלאוסי. פטריסיו הסביר לי שאלה סימונים למקומות בהם אירעו תאונות דרכים קטלניות. לשמחתי, הגענו שלמים ובריאים אל אלאוסי ומצאנו בקלות את תחנת הרכבת היוצאת אל "אף השטן" - Nariz del Diablo.

הכנסיה העתיקה באקוודור

 הרכבת הלא-גמורה

לפני כמה עשרות שנים תכננו להקים באקוודור מסילת ברזל, שתחבר בין עיר הבירה לבין העיר הגדולה - בין קיטו לגוואיאיקיל. לבניית אותה רכבת הביאו פועלים רבים מג'מייקה ופנמה, ומאות מהם מצאו את מותם במהלך הקמת המסילה. המשימה עצמה לא הושלמה עד היום, וההר הסמוך לאיזור אלאוסי זכה לכינוי "השטן" בגלל מאות ההרוגים שגבה האיזור. אחת מצלעות ההר הזכירה לכמה מקומיים צורה של אף, ולכן המקום נקרא היום "אף השטן". המסילה הלא-גמורה שיורדת מאלאוסי אל "אף השטן" מתפקדת היום כאטרקציה תיירותית.
פטריסיו ואני ירדנו עם הרכבת במסילה המזוגזגת עד סופה, וכאן יכולנו לצפות ב"אף השטן". למרות שלא ממש הבחנתי בצורה של אף, התרשמתי מאד מהנוף שמסביבי. עם הירידה מהרכבת המתינה לנו להקת רקדנים מקומית, שפצחה בריקודים מאוד מכוונים-לתיירים. אכלנו במסעדה המקומית שלמרגלות ה"אף" ומכאן שבנו חזרה לאלאוסי באותה המסילה.

קרון ישן ליד התחנה באלאוסי

בתחנה באלאוסי

עם "אף השטן" מאחוריי

המסילה הלא גמורה 

חזרה לקיטו

התכנון המקורי שלנו היה להישאר לילה בעיירת המרחצאות החמים בַּנְיוֹס, אבל החלטנו לוותר על לינה בה. העדפתי לנצל את הימים האחרונים שלי בדרום אמריקה ליעדים שמאד רציתי לראות - אוטאבלו ומינדו.
בדרך חזרה לקיטו עצרנו לתצפית על הר הגעש קוטופקסי, שסוף סוף נחשף מעט מתוך העננים. לקינוח עצרנו כדי שאוכל לטעום את הגלידה המפורסמת של האיזור - Helado del Salcedo, שהתבררה כצבעונית מאד ומתוקה במידה חריגה.
לקראת הערב שבנו אל ביתו של פטריסיו. אני הייתי מותש לגמרי ורק ניסיתי לא להירדם מוקדם מדי. לפטריסיו היה איכשהו עוד מספיק כח כדי לצאת לראות את טקס האוסקר אצל חברים, בזמן שאני התמוטטתי אל המיטה.

קוטופקסי

עם הגלידה המקומית בדרך לקיטו

יום 83: אל ריובמבה

23.02.2013

מנוחה בקיטו

פטריסיו יצא הבוקר לראיון עבודה, ואני תכננתי לצאת אל הרכבל של קיטו לתצפית על העיר. כשהתעוררתי, הרגשתי לא כל כך טוב, אולי בגלל הפסקת נטילת הכדורים נגד מחלת הגבהים. ניצלתי את הבוקר בבית לשיחות סקייפ עם משפחה וחברים, עדכון תמונות מהטיול באינטרנט ולארוחת בוקר מדהימה באדיבות אמו של פטריסיו.

נסיעה אל ריובמבה

בצהריים יצאתי עם פטריסיו אל עבר העיר רִיוֹבַּמְבָּה (Riobamba), או בשמה המלא - "סַן פֶּדְרוֹ דֶּה ריובמבה". העיר היא בירת מחוז צִ'ימְבּוֹרַאסוֹ (Chimborazo) ונמצאת כ-200 קילומטרים דרומית לקיטו. בתחילת הנסיעה הארוכה עברנו את הר הגעש קוטופקסי, שעדיין המשיך להיות טבול בעננים - בערך כמו אתמול. בהמשך עצרנו בקניון מקומי כדי לאכול ארוחת צהריים מאוחרת. הופתעתי לגלות בקניון רשת מזון-מהיר המבוססת כולה על בשר שרקן, או "Cuy" בספרדית. פטריסיו הזמין לעצמו חתיכה קטנה מהשרקן, ואני העדפתי לקחת המבורגר "מסורתי" מבשר בקר. הספיקה לי הטעימה הקטנה מהשרקן, שניסיתי לפני חודש בצ'יבאי בפרו.

הכל מבשר שרקן - King Cuy

שלום!

לקראת הערב הגענו אל ריובמבה. לא הזמנו כאן מלון מראש, ולכן היינו צריכים לחפש אחד. אני מבחינתי הייתי לוקח את המלון הראשון שהיה בסביבה: הבטן שלי התהפכה לחלוטין, כנראה בגלל האוכל, שאכלתי אתמול במסעדה בדרך חזרה מקוטופקסי. לאחר חיפוש מהיר מצאנו מלון נחמד בשם "מלון שלום" (Shalom hotel).

את שארית הערב בריובמבה העברנו בשיטוט ברחבי העיר ; היא לא הייתה כל כך מרשימה או ייחודית. הסיבה שהגענו הנה הייתה הנסיעה ברכבת אל "אף השטן", המתוכננת למחר. את היום סיימנו בביקור בקולנוע מקומי בצפייה באחד מההמשכים של "מת לחיות".

בריובמבה

פיצריה מאד ישראלית בריובמבה

יום 82: הר הגעש קוטופקסי

22.02.2013

בחזרה לגובה רם

מוקדם בבוקר נסעתי עם אחיו הצעיר של פטריסיו אל מרכז קיטו, עד לסוכנות הנסיעות איתה אסע להר הגעש קוֹטוֹפַּקְסִי (Cotopaxi). קיטו מוקפת בהרי געש ענקיים - כשהקוטופקסי הוא אחד מהגדולים מביניהם ומגיע לגובה של 5897 מטרים מעל פני הים. למרות מיקומו הסמוך לקו המשווה, ניתן למצוא במרומי הקוטופקסי קרחונים בזכות גובהו. מיקומו "הנוח" ליד קיטו, הופך אותו לאטרקציה נהדרת לתיירים.

בסביבות השעה שבע בבוקר הגיע מדריך בשם סנטיאגו לאסוף אותי ועוד תייר בריטי. מסתבר כי שאר המטיילים ביטלו את הגעתם היום. יצאנו מקיטו לכיוון דרום, מתקרבים לאט לאט להר הגעש האימתני. מזג האוויר החליט שלא להיטיב איתנו, ונראה שהר הגעש מוקף כולו בעננים.

תחנת העצירה הראשונה הייתה בלגונה יפהפיה בשם לִימְפִּיוֹפּוּנְגוֹ (Limpiopungo). צפינו כאן בעופות מים טובלים בלגונה ההררית השלווה, והמשכנו אל בקתת מטיילים בכניסה לפארק הלאומי. בבקתה שתיתי את תה הקוקה הראשון שלי ; הצלחתי להתחמק יפה מעלי הקוקה בארגנטינה, בוליביה ופרו, אך כאן כבר נשברתי. אפילו קניתי מחנות המזכרות של הבקתה סוכריה על מקל בטעם קוקה.

לגונת לימפיופונגו

ליד הלגונה

ההר שהכניע אותי

מכאן והלאה העניינים לא הסתדרו כל כך טוב. סנטיאגו עצר את הרכב בנקודה בה מתחיל הטיפוס אל בקתת המחסה הראשונה. מזג האוויר הפך לערפילי מאד, ואני סגרתי היטב את הפליז והמעיל, חבשתי כובע ולבשתי כפפות. כל זה לא הכין אותי למכת הקור שחיכתה לי בחוץ. התחלנו לטפס בשיפוע אל בקתת המחסה - טיפוס שנראה כביכול קל (200 מטרים), אך כשמתחילים אותו בגובה של 4600 מטרים ועם מחלת גבהים - הוא הופך לקשה מאוד. הרוח הכתה בי עם פתיתי שלג קטנטנים, התחלתי לדמוע מהקור והתקשיתי לנשום. 

סנטיאגו הצליח לשכנע אותי פעמיים להמשיך ולטפס, אך בפעם השלישית ביקשתי ממנו את מפתחות הרכב וירדתי למטה. זמן ההתאוששות שלי מהרוח והשלג היה ארוך, והפרצוף שלי האדים והתנפח לחלוטין. בשלב מסוים גם הצלחתי לנמנם עד חזרתם של סנטיאגו והתייר הבריטי. 

הם סיפרו לי שהם הצליחו להגיע עד הבקתה, ולא ממש ראו שום דבר מסביבם, פרט לשועל אנדים אחד. לבריטי עוד היה כוח לרדת באופניים חלק מהדרך חזרה. אני שמחתי להישאר ברכב עם המדריך.

קוטופקסי. מתחבא בעננים

מנסה להתאושש ברכב

בחזרה לקיטו

בדרך חזרה לקיטו עצרנו לארוחת צהריים מאוחרת ונוראית. אני חושש שהאוכל במסעדה הזו היה אחראי לבעיות שלי בבטן בימים הבאים. 

לאחר מנוחת ערב בבית של פטריסיו, יצאתי עמו בלילה אל פסל הבתולה של קיטו - מונומנט גדול הניצב על גבעה סמוך לעיר העתיקה. לאחר שביקרנו את הבתולה המכונפת וצפינו בקיטו החשוכה, המשכנו לביקור ברחוב La Ronda המלא באמני רחוב ובמסעדות קטנות. זה היה לילה מקסים ומנוגד לחלוטין לבוקר הקפוא בקוטופקסי.

קיטו בלילה

רחוב "לה רונדה"

יום 81: קיטו

21.02.2013

אל העיר העתיקה

פטריסיו לקח אותי היום לסיור בעירו. תחילה נסענו עם אוטובוס אל שכונת מַרִיסְקָל, המוצפת בתיירים, כדי לחפש עבורי סיורים לימים הקרובים. לאחר בירור בכמה סוכנויות, הבנתי שכדאי לי להגיע עצמאית ליעדים כמו מִינְדוֹ או השוק באוֹטַאבָלוֹ. החלטתי לקחת סיור מאורגן אך ורק להר הגעש קוֹטוֹפַּקְסִי, וקבעתי אותו כבר למחר.

כשהתפניתי מהסידורים האלה, יכולתי להתחיל באמת לטייל בקיטו. העיר יושבת בעמק בין פסגות הרי האנדים, בערך בגובה של 2850 מטרים מעל פני הים. למרות שחזרתי לקחת כדורים נגד מחלת גבהים, עדיין הרגשתי שהראש שלי מסתחרר מעט וכי אני מתעייף במהירות. מחלת הגבהים שפקדה אותי לא הייתה חזקה כמו זו שקיבלתי בארגנטינה לפני כחודשיים, ולשמחתי לא השביתה את הטיול שלי כאן... בינתיים.

התחלנו את הטיול במוזיאון הלאומי של קיטו (Museo Nacional de Quito). זהו מוזיאון גדול בעל תצוגות מקיפות על ההיסטוריה של אקוודור. נהנתי כאן מהתצוגות של התרבויות הפרה-קולומביאניות ובעיקר מזו שהציגה עיטורי זהב רבים (כאלה שהספרדים לא הספיקו לגנוב).

מסיכת זהב במוזיאון הלאומי של קיטו

הבזיליקה

נסענו במונית אל התחנה הבאה: הבזיליקה הגדולה של קיטו - Basilica del Voto Nacional. קשה לפספס את הבזיליקה העצומה הזו, שחולשת על קו הרקיע של בירת אקוודור. תחילה עלינו במעלית אל המגדל, ומפה המשכנו - למרות הקושי בגובה זה - לטפס במדרגות אל התצפית. בזמן הטיפוס בבזיליקה, יכולתי לראות את חלקו הפנימי של מגדל השעון. המבנה כאן נבנה שכבות-שכבות, כשבחלקן השקיעו יותר ובחלקן פחות. כיום ניתן לראות בבירור את ההבדל בין תקופות הבניה השונות. החלק האהוב עלי בבזיליקה היו הגרגולים שלה ; אלה לא היו גרגולים בסגנון אירופי דתי, אלא גרגולים בצורת החיות המפורסמות של אקוודור: צבים, פריגטות, סולות, קופים ואיגואנות.

כשהגענו אל התצפית נפרשה מולנו קיטו בכל תפארתה. הטיפוס לכאן בהחלט היה שווה את קשיי הנשימה שלי בגובה.

גרגולים בצורת איגואנות

קיטו מהבזיליקה

גג הבזיליקה

מנסה לטפס עוד קצת

מבקר את הנשיא

בצהריי היום הגענו אל אל הכיכר הראשית של קיטו, שבאופן מאוד מפתיע אינה נקראת "פלאזה דה ארמאס", אלא "פלאזה אִינְדִיפֶּנְדּסִיָה" (כיכר העצמאות) או פשוט "הכיכר הגדולה - Plaza Grande". המתנו בתור לכניסה לארמון הנשיאותי של אקוודור. הנשיא אמנם לא היה באותו יום בארמון, אך לא יכולנו להיכנס למשרדו בגלל ביקור דיפלומטי כלשהו. הכניסה לארמון הנשיאותי היא אך ורק במסגרת סיור מודרך, והיינו צריכים להפקיד תעודות מזהות בכניסה לפה.

מרפסת הנאומים של נשיא אקוודור. הרמפה מיועדת לכסא הגלגלים של סגן הנשיא.

שולחן הממשלה

עוד כנסיות

לאחר ארוחת הצהריים המשכנו את הסיור בעיר. פטריסיו הראה לי כמה בניינים היסטורים: בניין האינקוויזיציה - שמשמש היום כספריה, כנסיית לה קוֹמְפַּנְיָה בעלת עיטורי הזהב הרבים (שאסור לצלם אותם) וכנסיית סן פרנסיסקו, שסביבה בוצעו עבודות שיפוץ רבות בעת הביקור. נכנסנו גם לגלרית אמנות מקומית, שיותר הזכירה לי במבנהה מבוך קלסטרופובי.

כשהתחיל לרדת גשם, ואני כבר הותשתי לחלוטין מההליכות בגובה 2800 מטרים מעל פני הים, הלכנו לבקר ידידה של פטריסיו באחד ממלונות הבוטיק של העיר העתיקה. משם שבנו אל ביתו במונית.

את הערב העברתי במנוחה ובקפיצה לקניון מקומי. טרם התרגלתי לשיבה אל הגובה הרם, ומחר אני צפוי לטפס אפילו גבוה יותר, כשאסע אל הר הגעש קוטופקסי. העיקר שנותרו לי עוד מספיק כדורים בשביל ההתמודדות עם המחסור בחמצן.

יום 80: מגלפגוס לקיטו

20.02.2013

בוקר אחרון בגלפגוס

ההשכמה בארבע וחצי בבוקר הייתה אפילו מוקדמת מדי עבורי. עם הזריחה, אספו אותי מהמלון אל המזח, וכאן עברתי את הבדיקות הבטחוניות של האי איזבלה: "יש לך פירות?" זו כנראה המקבילה המקומית פה ל"יש לך נשק?". לפני ההפלגה במעבורת המהירה אל פוורטו איורה, דאגתי לקחת כדור נגד מחלת הים. השייט עבר באופן חלק וללא כאבים מיותרים. בחלק קצר של השייט הצטרפו לסירה דולפינים, שהחלו לקפץ לידה ; זו בהחלט חיה שלא חשבתי שאתקל בה באיי גלפגוס.

לאחר שעתיים של שייט, הגעתי אל הנמל של פוורטו איורה. כאן המתין לי הוגו, הנהג שפגשתי ביומי הראשון כאן. הוא הסיע אותי עד המעבורת שבין האיים סנטה קרוז ובלטרה. חציתי עם המעבורת את המיצר, ונסעתי עם האוטובוס אל שדה התעופה הקטן. שמחתי להיפטר בצ'ק-אין מן המוצ'ילה הכבדה שלי, ועתה נותר לי רק לחכות לטיסה. אבל פה דברים הפסיקו לעבוד עבורי באופן חלק.

הזריחה האחרונה שלי בגלפגוס

עיכובים...

זמן ההמתנה הצפוי לטיסה הלך והתארך. היום נפתח באופן רשמי שדה התעופה החדש של קיטו, בירת אקוודור, ולכן היו שינויים ועיכובים רבים בטיסות. ידעתי שפטריסיו, שהכרתי באי הפסחא, יצפה לי הערב בשדה התעופה בקיטו. בגלל חוסר באינטרנט אלחוטי בשדה התעופה בבלטרה, לא יכולתי להודיע לפטריסיו על העיכוב. קיוויתי שהוא יבדוק את השינוי במועד הטיסה לפני הנסיעה לשדה התעופה. 

המטוסים של החברות הנחשבות יותר עזבו ראשונים: קודם Tame, ואז LAN - ואחרון חביב היה המטוס שלי מחברת Aerogal, שהמריא רק בשתיים וחצי אחר הצהריים. אז למה התעוררתי כל כך מוקדם?!

המטוס של Tame

ממשיך לחכות... LAN

בחזרה ליבשת

לעיכובים בגלפגוס נוסף עיכוב נוסף - בשדה התעופה של גוואיאקיל. המטוס נחת שם לעצירת ביניים להעלאת ולהורדת נוסעים, לפני שהמשיך לקיטו. איכשהו, כל התהליך הזה ארך יותר מדי זמן - ואני עדיין לא יכולתי ליצור קשר עם פטריסיו.

עם הנחיתה בקיטו - בשעה שבע וחצי בערב(!), מיהרתי לצאת ולחפש את פטריסיו. הוא המתין לי שם עם אמו המקסימה, מרסדס. שניהם חיכו לי שם כבר מהשעה ארבע וחצי, והיו בטוחים שנחתתי מזמן. מסתבר שבמסכים של שדה התעופה נכתב כי הטיסה שלי כבר נחתה לפני יותר משעה. הם הסיעו אותי אל עבר קיטו, ובדרך הזמינו אותי להתארח בביתם במקום האכסניה שהזמנתי. 

כשהגענו אל ביתו של פטריסיו, וילה יפה על אחד מהרחובות הראשיים של העיר, כבר היה חשוך לגמרי. קיבלתי כאן חדר שינה ומקלחת משלי וגם ארוחת ערב נהדרת. זה היה סיום נפלא ליום שהתבזבז ברובו על נסיעות והמתנה. נכנסתי למיטה מוקדם ; מחר פטריסיו מתכנן לנו יום סיור בעיר העתיקה של קיטו.