יום 18: מטאופו לרוטורואה

09.01.2010

טאופו

עזבנו בבוקר את הווילה של טרינה ורוב. לפני הפרידה נתתי לטרינה כוס קטנה עם הכיתוב "I love Israel". הצטערתי שלא הבאתי יותר מזכרות מהסוג הזה למשפחות ותיירים אחרים שפגשתי בהמשך הטיול. 

לפני שיצאנו מטאופו אל רוֹטוֹרוּאָה (Rotorua) עצרנו בגלובל גוסיפ כדי להעלות תמונות של הצניחה החופשית ; אני ניצלתי את הזמן גם בשביל עדכון הנגן בשירים חדשים.

אל רוטורואה

רק לקראת הצהריים עלינו על כביש מס' 5 המוביל אל רוטורואה. ככל שמתקרבים אל העיר - אפשר להריח אותה יותר ויותר. היא יושבת על מוקד פעילות וולקנית וכולה מריחה כמו ביצה סרוחה - כל הזמן! זה לא נראה לי מי-יודע-מה בריא לנשום את הריחות האלה, במיוחד אם גרים שם לתקופות ארוכות. 

לא הצלחנו למצוא משפחת HIT ברוטורואה, ולכן הסתפקנו באכסניית BBH מאכזבת בשם Rotorua Central Backpackers. הריח הגופרתי באיזור האכסניה היה מאד חזק וגם המנהל שלה היה די שוביניסט: הוא התפלא שוב ושוב שנינה נוהגת ברכב. אחרי כמה הערות מעצבנות בנושא, אפילו לי כבר בא להוריד לו כאפה.

האגם הכחול

נסענו דרומה מרוטורואה כדי לראות את הכפר הקבור שזכה לכינוי "פומפיי של הדרום". בדרך עצרנו ליד האגם הכחול לסדרת תמונות.

האגם הכחול

בעיות רכב, שוב

פסחנו על האגם הירוק, והמשכנו אל הכפר הקבור. כשהגענו אליו... שוב המפתח סירב לצאת מהרכב. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, סוחר הרכבים מאוקלנד עבד עלינו יפה מאד. היינו צריכים לוותר על הביקור בכפר הקבור, שבנו לאכסניה ושימנו את המפתח עד שהצלחנו להוציא אותו מהרכב.

החלטנו שביומיים הקרובים ברוטורואה לא נשתמש ברכב - בכל מקרה לא היה לנו צורך בו בתוך העיר. חששנו שנצטרך להגיע בקרוב למוסך כדי להחליף את כל המנעולים, וזה יעלה לנו ביוקר. וכך הזמן ברוטורואה נוצל בעיקר לתכנון המשך הטיול, קביעת HIT לתחנה הבאה ומשחקי טאקי, דוּרָאק ודוראק-מונגולי. 

יום 17: טאופו

08.01.2010

הצניחה

בתוך טאופו עצמה אין כל כך מה לעשות, אבל מסביבה יש מלא פעילויות אקסטרים. דווקא האקסטרים הראשון שלנו להיום היה שכפול מפתח הרכב כדי שלא ניתקע שוב עם המפתח המקורי והעקום. 

לאחר שסיימנו עם השכפול, התחיל גשם חזק וחברת Freefall ביטלה את הצניחות של הבוקר. כשהגשם פסק בצהריים והשמים התבהרו, אספו אותנו אל משרדי החברה לתדריך לקראת הצניחה. גלעד ונינה נראו קצת חוששים, אבל אני הייתי בסדר עם כל הרעיון, עד שראיתי את דלת המטוס נפתחת בגובה 4 ק"מ והבנתי שאני אמור לקפוץ מתוכה. כאן נכנס בי הפחד, אבל זה היה טיפה מאוחר מדי להתחרט.

לכל אחד מאיתנו היה את המדריך הצמוד שלו וגם צלם מלווה. נינה קפצה ראשונה ואני הייתי הבא בתור. רגע אחד עוד ישבנו על מפתן המטוס ואז המדריך שלי רִיס דחף אותי החוצה ובכך כאילו הזריק לי זריקת אדרנלין ישר לתוך הלב. 

רגע הזינוק

בשניות הראשונות עוד הייתי המום, אבל בשאר הנפילה החופשית הספקתי אפילו לנופף למצלמה. ראיתי את כל אגם טאופו ואת ההרים שמסביבו מתקרבים אלי במהירות קטלנית. 

מקום מדהים לצנוח בו - אגם טאופו

לאחר 45 שניות של נפילה חופשית, הצלם נופף לי לשלום והמצנח נפתח. פה התחיל החלק החוויתי והמהנה יותר: צניחה איטית עם אפשרות להביט בנוף. ריס הראה לי את הערים וההרים מסביב לאגם טאופו, כולל את הטונגרירו המאיים מאתמול. לבסוף, הגענו אל האדמה הבטוחה ואני רק הרגשתי שאני חייב לצנוח שוב.

פתיחת המצנח

אחרי הצניחה, עדיין לא קלטנו את מה שעברנו כרגע. הלכנו לעמדת אינטרנט בטאופו כדי לראות שוב את הוידאו ואת התמונות שקיבלנו.
זה היה הערב האחרון שלנו בעיר ; שבנו אל משפחת קואופו וקיבלנו ארוחת ערב מאורית "מסורתית": פיש אנד צ'יפס.

יום 16: טרק הטונגרירו

07.01.2010

הטרק הראשון שלנו

באמת הגיע הזמן לטרק הראשון שלנו בניו זילנד: טרק הטוֹנְגַרִירוֹ קְרוֹסִינְג (Tongariro Crossing). זהו טרק יומי באורך 19 קילומטרים והוא אינו דורש הרשמה מראש. הוא מתבצע בפארק הלאומי טונגרירו, הנמצא דרומית לאגם טאופו ועובר ליד הר הגעש הפעיל טונגרירו - זה שתפקד כהר דום בסרטי "שר הטבעות".

התעוררנו לפני הזריחה ונסענו לנקודת ההתחלה של הטרק בקצה דרך מַנְגָאטֶפּוֹפּוֹ (Mangatepopo Road). הנסיעה הייתה ארוכה משחשבתי - כ-100 קילומטרים מהעיר טאופו.

כעשרים דקות מתחילת הטרק - הגענו אל בקתת מנגאטפופו. מזג האוויר היה ערפילי ויחסית נעים - אבל עוד לא ידענו מה מצפה לנו בפסגה. הדרך אל הבקתה הייתה קלה, וגם זו שאחריה עד המסלול הצדדי למעיינות הסודה (Soda Springs). 

ההתחלה: פשוטה מאד

קר למעלה

ויתרנו (וטוב שכך) על מעיינות הסודה ועל מסלולים צדדיים אחרים, ואז זה התחיל: העלייה האיומה אל תוך העננים. בסך הכל טיפסנו כ-700 מטרים, אבל ככל שעלינו הראות השתבשה ומזג האוויר הקפיא אותנו. הבאתי איתי את הכפפות המצוינות שלי, אבל לא יכולתי שלא לחלוק אותן עם נינה. היא קפאה מקור והחליטה לא להביא את הכפפות שלה. 

נינה בכלל די סבלה בטרק. במקביל לקפיאת האצבעות, היא גם חשבה שהגיע לה הזמן-הזה-של-החודש באמצע ההליכה (למרות שמאוחר יותר קיבלנו צפירת הרגעה). זה הסביר אולי את מצב הרוח העצבני שלה אתמול והיום. היא לא הצליחה לסחוב את המצלמה המסורבלת, שהיא החליטה להביא לטיול הזה. עד היום גלעד היה סוחב עבורה את המצלמה הכבדה, אבל היום התחלקתי איתו בנטל. פרט לתמיכה הפיזית, היא הייתה צריכה גם הרבה עידוד, כי מזג האוויר באמת היה נורא.

ובכך, במקום לראות את הנוף היפהפה של הרי הגעש, מה שראינו היה בעיקר ערפל. האצבעות שלי המשיכו לקפוא, ובדרך אל הנקודה הגבוהה בטרק (1886 מ') נתקלנו גם ברוח איומה. קור ורוח גורמים לי לדמוע בלי שליטה, וגיליתי שהדמעות שלי קופאות על המשקפיים. בסוף איכשהו הגענו אל שיא הגובה ולא יכולתי לוותר על תמונה.

מחייך, אבל קופא

אגמי הברקת

לאחר שיא הטיפוס מגיעה הירידה הלא-קלה אל אגמי הברקת (Emerald lakes). כשהגענו אל האגמים, חלק מהערפל כבר התפזר והיה אפשר לצלם אותם. האגמים עשירים בגופרית, מסריחים בהתאם - אבל פשוט מהפנטים. צבע הטורקיז שלהם כל כך נוגד את החוּם הגופרתי של ההרים, עד שזה נראה קסום. המראה של האגמים היה שווה את כל הטיפוס והקור בפיסגה.

אגמי הברקת

סוף הטרק

מהאגמים הלכנו אל בקתת קֶטֶטָאהִי (Ketetahi). מפה נשארה לנו רק שליש מהדרך, ועוד בירידה. חשבנו ששארית הדרך תהיה פשוטה ומהירה, אבל טעינו בגדול: היינו כבר מותשים והירידה הייתה מפותלת ומעצבנת. היא נמשכה כמעט עוד שעתיים נוספות.

הנוף מבקתת קטטאהי

שני הקילומטרים האחרונים של הטרק עברו כבר בסביבה מיוערת ונראו כאילו הם לא הולכים להסתיים. נינה כבר נשברה לגמרי והודיעה שאת טרק המילפורד היא לא מתכוונת לעשות. לי זה לא כל כך הפריע, כי היא הציעה למכור לי את הכרטיס שהיה לה לטרק (אני לא הצלחתי להשיג אחד מראש) - אז הייתי מרוצה מהסידור.

לקראת הסוף

היום הקשה שלנו לא הסתיים עם סיום הטרק. הגענו אל נקודת הסיום אחרי השעה 16:00 והתברר לנו שפיספסנו את ההסעה המאורגנת האחרונה אל נקודת ההתחלה. היינו צריכים את ההסעה הזאת כדי להגיע אל הרכב שלנו... ; למרבה המזל, שתי בריטיות צעירות התנדבו להסיע אותנו אל נקודת ההתחלה ללא כל תמורה. וזה לא היה מרחק קצר.

טאופו

כשחזרנו אל טאופו עצרנו בסאבווי במרכז העיר. לאחר ארחת הערב גילינו שמפתח הרכב התעקם ואינו מצליח להסתובב בסוויץ'. מיואשים, התקשרנו לטרינה, המארחת שלנו, כדי לשאול איך אפשר להגיע אליה ממרכז העיר. באדיבות הניו זילנדית הטיפוסית, היא פשוט הגיעה בעצמה לאסוף אותנו אל ביתה. מאוחר יותר בעלה יישר לנו את המפתח וגלעד נסע איתו אל מרכז העיר כדי שנצליח להביא את פֶּרִי אל הבית.
ללא ספק, הם היו מארחי ה-HIT הכי טובים שהיו לנו בניו זילנד.

יום 15: טאופו

06.01.2010

נסיעה לטאופו

הבוקר נפרדנו לשלום מהאכסניה של פיונה ו"שרק" בהמילטון ויצאנו אל עבר טַאוּפּוֹ (Taupo). בדרך עצרנו בעיירה קֵיימְבְּרִידְג' (Cambridge) כדי לתקן פיוז שנשרף ברכב ושיבש לנו את המזגן והמוזיקה. המוכר בחנות אפילו החליף לנו את הפיוז השרוף ולא הסכים לקבל שום תמורה כספית נוספת פרט למחיר הפיוז החדש. עוד דוגמא לכמה שהניו זילנדים הם אנשים מדהימים.

בדרך זכיתי להשמיע קצת מוזיקה מהנגן שלי, דבר שכנראה ערער לנינה את מצב הרוח אחרי כמה ימים של שקט יחסי. כשהגענו לטאופו זה עוד החמיר: כשניסיתי להשחיל מילה על התכנון לימים הקרובים, היא התעצבנה ואמרה שזה התפקיד שלה כי היא עובדת כסוכנת נסיעות בארץ. מוזר שאסור לי להציע רעיונות על הטיול שלי. אני דווקא הרגשתי להפך: שהיא זו שמשתלטת על תכנון הטיול ; עובדה: עד עכשיו היא עשתה את כל הבוקינג ולא נתנה לי או לגלעד אפילו לטלפן לאכסניות או לאטרקציות. דיברנו על זה קצת בניסיון להרגיע את הרוחות, כי בסה"כ השבוע האחרון היה מאד כיפי ושקט. גלעד כמובן לא נכנס איתה ליותר מדי עימותים בנושא, אולי כי הוא טיפוס שמסתדר עם כולם ואולי (כך אני חושד) היא קצת מצאה חן בעיניו.

מאורית בית נואשת

הסתובבנו בטיילת של טאופו: העיר יושבת על חופו של אגם טאופו - שהוא הגדול באגמי ניו זילנד. האגם יושב במרכז האי הצפוני ומנקז לתוכו הרבה נהרות ממרכז האי. בטאופו הגענו אל משפחת ה-HIT השנייה שלנו: משפחת קוֹאוֹפּוּ (Koopu)  בה האב רוֹבּ הוא ממוצא מאורי והאם טְרִינָה היא חצי מאורית במוצאה. הם גרים עם בן הזקונים שלהם בשכונת וילות בצפון העיר, שנראה כאילו נגזרה מתוך הסדרה "עקרות בית נואשות". קיבלנו חדרי שינה נפרדים: אני וגלעד בחדר אחד, ונינה בחדר השני. זה סידור שינה מאד מקובל בהרבה משפחות HIT - להפריד בין בנים לבנות (אלא אם מדובר בזוג נשוי).

טרינה המקסימה הכינה לנו ארוחת ערב מצוינת, ורוב היה עסוק בלהראות כמו פטריאך-מאורי. בערב הלכנו לישון מוקדם, לקראת היציאה אל טרק הטונגרירו מחר. הטרק דווקא הפחיד אותי הרבה יותר מהצניחה החופשית שתוכננה ליום שאחריו.

אגם טאופו