ימים 9-10: מאי הפסחא אל סנטיאגו

11.12.2012

השלמות אחרונות בהאנגה רואה

למרות שהגוף שלי היה כולו תפוס (ותודה לסוסים מאתמול), לא ויתרתי לעצמי ביומי האחרון באי הפסחא. התעוררתי לקראת שמונה והלכתי אל סניף הדואר כדי לשלוח כמה גלויות לישראל. ביקשתי מהפקידה בדואר לחתום בדרכון שלי עם החותמת המקומית של האי, ומשם המשכתי אל הכנסיה.

הכנסיה של האנגה רואה (Iglesia de Hanga Roa) הייתה סגורה: מבחוץ היא מעוטרת בעיטורים בסגנון הראפה נוי המקומי, שלא ממש מצביעים על כך שמדובר בכנסיה קתולית. רק אם מסתכלים מקרוב או מביטים למעלה, אפשר להבחין בצלבים ובדמויות נוצריות.

הכנסיה של האנגה רואה

הלכתי לפגוש את פטריסיו במלון שלו. בחצר המלון היה פסל מואיי (משוחזר) ענק. הוא כנראה שימש לטובת איזה מחקר או סרט על אי הפסחא, ואחר כך ננטש כאן. למרות שהיה מדובר רק ברפליקה של הדבר האמיתי, שמחתי סוף סוף על ההזדמנות להתקרב למואיי, ולהרגיש כמה קטן אני לעומתו. למואיי האמיתיים של אי הפסחא אסור להתקרב יותר מדי ובטח שלא לגעת או לטפס עליהם.

עם המואיי המשוחזר

הלכנו ביחד אל המוזיאון ע"ש סֶבַּסְטִיאַן אֶנְגְלֶרְט (Museo Antropologico P.Sebastian Englert), כומר גרמני שגר שנים באי הפסחא, וחקר את שפתם ותרבותם של הראפה נוי. לאחר מותו בארה"ב, הובאו עצמותיו אל האי, והמוזיאון האנתרופולוגי נקרא על שמו. המוזיאון מכיל מידע רב על הראפה נוי וחייהם, וגם כמה שברי מואיי מתפוררים, שבאמת עדיף שיישמרו בתוך תצוגה סגורה.
מהמוזיאון המשכנו אל אחד ירידי המזכרות של האנגה רואה. התלבטתי רבות מה לקנות: המחירים היו איומים: 50$ לפסלי מואיי בינוניים מעץ. אם רציתי משהו ממש יפה, הייתי צריך להיפרד מסכום גדול בהרבה. פטריסיו עזר לי עם הבחירה והמיקוח, ולבסוף קניתי פסלון מואיי מעץ ללא גילופים מאחור. לא רציתי לקנות מואיי גדול מדי, כי אצטרך לסחוב אותו מכאן במשך כל הטיול שלי - או לפחות עד משלוח המתנות הראשון לארץ.

וגם כאלה דברים יש

השקיעה היפה ביותר

לאחר שנת צהריים באכנסיה, התחלתי לארגן את התיק לקראת הטיסה של מחר בבוקר. לשמחתי, הבגדים והתיק הספיקו להתייבש מאז הגשם של אתמול ורק לגבי הנעליים דאגתי מעט. מצאתי גם חנות אלקטרוניקה/אינטרנט ורכשתי בה מטען חלופי לאייפון (ונרגעתי טיפה).

כשהלכתי בערב על עבר אהו טאהאי, הפנמתי את העובדה, שמחר אני עוזב את המקום הנפלא הזה. ממש עלו לי דמעות בעיניים עקב מחשבות העזיבה: עם כל היופי המדהים של ניו זילנד ואוסטרליה, והאתרים שאני מתכנן לבקר בהמשך הטיול הנוכחי, אי הפסחא שבה אל לבי באופן בלתי רגיל. בדרך נפגשתי עם פטריסיו והמשכנו ללכת, עם עוד הרבה תיירים נוספים לצפות בשקיעה המפורסמת של האי.

בניגוד לערב בראשון שלי כאן, הפעם מזג האוויר בעת השקיעה היה מדהים. השמש נעלמה באוקיאנוס שמאחורי אהו טאהאי, ויצרה צבעים מרהיבים בשמים: החל מכחול, דרך כתום ועד ורוד מהפנט. וכל זה בזמן שהמואיי העצומים צופים עלינו. ללא ספק, זו הייתה השקיעה היפה ביותר שחזיתי בה, וסיום מושלם לחמישה ימים בנקודה המבודדת ביותר באוקיאנוס השקט.

שקיעה בהאנגה רואה

שקיעה בהאנגה רואה

עם פטריסיו

12.12.2012

לא נעים לכתוב על יום מזעזע - אבל גם דברים כאלו קורים בטיולים: הטיסה שלי מאי הפסחא לסנטיאגו נדחתה בשש שעות, כך שאת הבוקר העברתי בסיבוב נוסף במרכז האנגה רואה.

כשהגעתי אל שדה התעופה הזעיר, נזכרתי ששכחתי את האוכל שלי באכנסיה. אכלתי בערך את מה שהציעו לי במטוס, ונחתתי בבירת צ'ילה מאד מאוחר מהצפוי. רק לאחר השעה תשע בערב הגעתי אל האכסניה שלי (אותה אחת מגעילה מהלילות הקודמים, אבל זה היה רק לכמה שעות). 

העיכוב הזה די בלבל לי את כל היום: כשנכנסתי אל המיטה פשוט לא הצלחתי להירדם מרוב רעב. ירדתי אל הקבלה של האכסניה לאחר חצות, וקניתי מהם פיצה קפואה עם חתיכות עוף מגעילות עליה. אכלתי את זה רק כדי שיהיה לי משהו בבטן לפני השינה. עם כל העיכוב הזה, אולי היה עדיף יום נוסף בסנטיאגו כדי לנוח ולאכול כמו שצריך. אבל זה כבר לא יקרה: מחר בבוקר אני עוזב את צ'ילה וצריך לתפוס אוטובוס אל עבר ארגנטינה.  

יום 8: אי הפסחא

10.12.2012

סופגניה!

היום הזה התחיל מעולה: התעוררתי, אכלתי את ארות הבוקר של סניורה גלוריה ויצאתי לסיבוב ברחוב הראשי -כולל עצירה במכולת. לפתע העיניים שלי נתקלו במשהו שנראה לגמרי כמו סופגניית-חנוכה אמיתית (וגם הריח ככה). הסופגניה הגיעה אלי בדיוק בזמן הנכון: חנוכה בדיוק נחגג בארץ, והדבר שאליו התגעגעתי ביותר היה הסופגניות. היא אמנם לא הגיעה עם רוטב ריבה קלאסי, אבל הייתה טעימה לא פחות ממה שעושים בארץ.

OMG!

רכיבה על סוסים

מכאן העניינים התחילו טיפה להתדרדר: נפגשתי עם פטריסיו והגענו לחוות סוסים מקומית, כדי לצאת לרכיבה על סוסים. פטריסיו אמנם מורגל לרכיבות, אבל אני די סבלתי - בעיקר כשהמדריכים החליטו להדהיר את הסוסים. רכבנו ברחבי האי לכיוון צפון-מערב, חלפנו ליד אהו אקיבי, ולאחר כשעה הגענו אל הנקודה הגבוהה ביותר באי הפסחא. שמחתי לרדת שם לכמה דקות מהסוס ולתת לישבן החבוט שלי אפשרות לנוח. 

הנוף היה מדהים: לפנינו נפרש האוקיאנוס השקט הכחול. כמובן שאין צורך לציין ששום אי לא נראה ברקע: בכל זאת, הייתי על אחד מהאיים המבודדים בעולם. רק דבר אחד הפריע לי כאן: במרחק - מעל האנגה רואה - התחילה להצטבר עננות אפורה, ונראה שהרכיבה חזרה תעבור בגשם.

עם הסוס שהיה צריך לסבול אותי

צופה על האוקיאנוס

והגשם הגיע. ממש הגיע. הוא התחיל בטפטוף, והתחלף בגשם בינוני וקבוע, שהרטיב את כולי: למרבה המזל המצלמה הייתה שמורה בתוך נרתיק שהיה מתחת לצווארי. חששתי לחייו של האייפון בכיס ולכל מה שיש בארנק. לאחר רכיבה סיוטית בחזרה אל האנגה רואה, שמחתי לגלות שהאייפון פועל. הארנק שבכיס השני, נרטב עד כדי כך שהשטרות הצ'יליאנים היו ספוגים במים. החלפתי בגדים בחדר, את התחתונים שלבשתי פשוט העפתי לפח ואת הבגדים והתיק תליתי לייבוש באכסנייה. גם את נעלי הטרקים שלי השארתי בחוץ, בתקווה שגם הן יתייבשו עד מחרתיים.

רק יותר מאוחר גיליתי את מה באמת איבדתי בגלל הגשם: המטען של האייפון, שהיה בתיק, הפסיק לפעול. בינתיים ביקשתי מהצרפתיה שבחדר להשתמש במטען שלה. מדהים עד כמה האובדן של המטען השפיע לי על מצב הרוח: פשוט לא בא לי להיות מנותק לכמה ימים ; וחוץ מזה, גם התחשק לי להסתובב עם תיק ונעליים מסריחים מרטיבות. אפילו עברו לי כמה מחשבות בראש לגבי קיצור המסע ושיבה הביתה אחרי אי הפסחא. לאחר שנת הצהריים נרגעתי וקיבלתי את העובדה שדברים מהסוג הזה קורים בטיולים, ושאני צריך להמשיך הלאה. 

ביררתי לגבי רכישה של מטען בסנטיאגו: הרי יהיו לי שם כמה שעות לאחר הנחיתה. רק חבל שאצטרך להעביר אותן בחיפוש אחר חנויות לציוד אלטקרוניקה...

מופע ראפה נוי

אחרי שהתאפסתי על עצמי, יצאתי בערב למופע וארוחה של אנשי הראפה נוי. תחילה הם אספו את כל האורחים אל "הכפר" שלהם בפאתי האנגה רואה, ערכו הכרות עם הצוות ועיטרו למי שרצה את הפנים בעיטורים מקומיים. הם הציגו את התנור התת-קרקעי בו הם בישלו את הארוחה, ואחר כך תרגלו עם הקבוצה את הריקודים המסורתיים שלהם. כל החוויה כאן מאד הזכירה לי את המופע המאורי ברוטורואה, ניו זילנד לפני מספר שנים. 

בהמשך הערב נכנסנו אל המסעדה, ושם הוגש לנו האוכל שבושל בתוך האדמה: בעיקר דגים, עוף, חזיר ותוספת ירקות. המארחת הברזילאית, שרק התחזתה לראפה נוי, שאלה האם מישהו מהאורחים חוגג היום משהו. פטריסיו אמר לה שהוא חוגג יום הולדת (שזה בערך נכון, כי הוא יחגוג בעוד יומיים) ושאני חוגג את חנוכה. בתמורה קיבלנו ממנה ברכה ומחזיק מפתחות מהאי.

מעוטר על ידי הראפה נוי

והתוצאה הסופית

לסיום הערב, עברנו לאולם סמוך כדי לצפות במופע השירים והסיפורים של השבט. למרות שמדובר כאן בחוויה מאד תיירותית, המוזיקה הייתה מקסימה ומדבקת. זה היה סיום נפלא ליום הזה, שהתחיל טוב והמשיך די רע. 

הגעתי בלילה אל האכסנייה שלי מותש ומלא חוויות מהיום הארוך הזה: הגוף עדיין טיפה כאב מהסוסים, אך עדיין יש לי תכנונים רבים למחר. אמנם לא אצעד לאורך החוף, אבל נשארו לי כמה השלמות-חובה בהאנגה רואה היפהפייה.

הצ'יף, שהנחה את הערב

ריקודים במופע הראפה נוי

יום 7: אי הפסחא

09.12.2012

אקאהאנגה 

התעוררתי בבוקר לקולות התרנגולים הרבים של האנגה רואה, וניסיתי להישאר כמה שיותר זמן במיטה. לאחר ארוחת הבוקר של סניורה גלוריה והכנה עצמאית של כריכים, נפגשתי עם פטריסיו ליד סוכנות הטיולים. היום נצא לסיור מקיף יותר באי ביחד עם אותה מדריכה איומה מאתמול.

התחנה הראשונה להיום הייתה אַהוּ אַקָאהַאנְגָה (Ahu Akahanga) - אתר בו נמצאים כמה פסלי מואיי, שהופלו. אתר זה לא שוחזר, על מנת להדגים כיצד נמצאו פסלי המואיי לאחר קריסת התרבות באי הפסחא.

אהו אקאהאנגה

אהו טונגריקי

מכאן הגענו אל במת האהו הגדולה ביותר באי הפסחא: אהו טוֹנְגַרִיקִי (Ahu Tongariki). עוד לפני ההגעה אל הבמה עצמה, "פגשנו" את המואיי הבודד המרוחק ממנה. אל המואיי הבודד אפשר להתקרב הרבה יותר מהמואיי האחרים באי, ולהתרשם מנזקי הזמן ומזג האוויר על גופו ופניו. מאחוריו ניצב הנוף המרשים של הר הגעש ראנו ראראקו, ושניהם ביחד נותנים הזדמנות צילום יפהפייה. 

המואיי הבודד עם ראנו ראראקו ברקע

עם המואיי הבודד ואהו טונגריקי ברקע

לאחר סדרת צילומים ארוכה של המואיי הבודד, ירדתי אל המישור שמול אהו טונגריקי. האהו מכיל 15 פסלים עומדים, ביניהם הפסלים הניצבים הגדולים ביותר באי. המואיי כאן הופלו על ידי אנשי הראפה נוי עם קריסת התרבות שלהם. מאות שנים אחר כך, בשנת 1960, הכה צונאמי בחופי האי וגרר את הפסלים הרחק מהחוף. רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת שוחזר אהו טונגריקי למצבו הנוכחי, במסגרת פרויקט שארך מספר שנים ובוצע בשיתוף פעולה בין ממשלת צ'ילה ויצרנית-מנופים יפנית.

אהו טונגריקי / חנוכיה ענקית

מחצבת המואיי

נסיעה קצרה מאהו טונגריקי הביאה את הקבוצה אל הר הגעש רַאנוֹ רַארָאקוּ (Rano Raraku) - האתר בו נחצבו פסלי המואיי העצומים, ושממנו הם נגררו אל כל רחבי האי. מאות פסלים נמצאים כאן נטושים, חלקם גמורים וחלקם בדרגות חציבה שונות (ולא כולם זמינים לצפייה לתיירים). לאחר הכחדת העצים המקומיים של אי הפסחא, נוצרה באי בעיה של סחף אדמה, וכתוצאה מכך פסלים רבים נקברו חלקית באדמה הרכה.

היה לנו סיור חצי-מודרך באתר, כלומר - מי שרצה - הקשיב למדריכה. פטריסיו ואני היינו עסוקים בעיקר בצילום תמונות באתר המרהיב הזה, אך לא שכחתי גם לעזוב את המצלמה ולנסות לעכל היכן אני נמצא. עברה בי צמרמורת כשהלכתי בין פסלי המואיי השקועים למחצה: כאילו הלכתי בתוך גלויה. 

פרט למואיי השקועים המפורסמים של ראנו ראראקו, אפשר למצוא כאן גם את המואיי הגדול ביותר באי, שחציבתו מעולם לא הסתיימה, וכן מואיי בסגנון שונה מהאחרים - המזכיר פיסול פולינזי-מאורי ; הוא כנראה מצביע על מקורם של שבטי הראפה נוי בפולינזיה.

הנוף בראנו ראראקו

עם שני מואיי

מואיי בחציבה

מרכז העולם

לאחר הבוקר החלומי בהר הגעש, עצרנו לארוחת צהריים סמוך לראנו ראראקו. את הזמן העברתי גם בקניית מזכרות בדוכן מקומי והנאה מאחד המצרכים הנדירים והיקרים של אי הפסחא - פחית קולה.

התחנה הראשונה אחרי ההפסקה הייתה אַהוּ טֶה פִּיטוֹ קוּרָה (Ahu Te Pito Kura), שמכונה על ידי המקומיים "מרכז העולם" או "טבור העולם". האטרקציה העיקרית כאן היא אבן עגולה וחלקה, שמסביבה אבנים הממוקמות בדיוק לפי ארבע רוחות השמיים. אני חייב להודות שיותר נהנתי לצפות כאן בסוסים והסייחים הפראיים מאשר באבנים.

אהו טה פיטו קורה

חוף אנאקנה

התחנה האחרונה להיום הייתה בחוף אַנָאקֶנָה (Anakena), שסמוך אליו נמצא אַהוּ נַאוּ נַאוּ (Ahu Nau Nau). שכשכתי את כפות הרגליים במי האוקיאנוס השקט, אבל לא נכנסתי אל המים הקרים. אהו נאו נאו שונה מאהו אחרים באי הפסחא, בתווי הפנים של המואיי שלו: הם הרבה יותר חדים וזוויתיים, ופחות עגולים. הביקור כאן השלים עבורי את כל האתרים המרכזיים שרציתי לראות באי הפסחא. לאחר שעה של עצירה כאן, המדריכה השיבה את הקבוצה אל האנגה רואה.

אהו נאו נאו

ערב בהאנגה רואה

למרות שקבעתי עם פטריסיו לארוחת ערב, לא הצלחתי למצוא אותו - אז הלכתי לחפש מקום זול לאכול בו (וזו משימה די קשה בהאנגה רואה). בזמן שהמתנתי לאוכל במסעדה, פטריסיו הצליח לאתר אותי וחיכה שאסיים לאכול. אחר כך ליוויתי אותו אל המלון שלו ועזרתי לו לבשל פסטה במטבח המשותף. זה היה רעיון מאד חכם מצידו לקנות מצרכים במכולת ולבשל, מכיוון ואני מוציא כאן סכומים מטורפים על מזון מאוד בסיסי במסעדות.

קבענו להיפגש מחר לרכיבה על סוסים באי... הוא איכשהו הצליח לשכנע אותי להצטרף לחוויה הזאת, ואני לא ממש ידעתי למה עלי לצפות.

יום 6: אי הפסחא

08.12.2012

סניורה גלוריה

בבוקר הראשון שלי באי הפסחא, התעוררתי מוקדם - עוד לפני היפני והצרפתיה המוזרה, שחלקו עמי את החדר. התארגנתי בשקט והלכתי אל חדר האוכל של אכסניית ואייאני כדי לקבל ארוחת בוקר מסניורה גלוריה. הגברת המקסימה בקושי מדברת מילה באנגלית, וכך שוחחנו באמצעות הספרדית-השבורה שלי והרבה חיוכים. היא הגישה לי ארוחת בוקר קטנה אך מספקת אל השולחן. את הפפאיה קיבלתי ישירות מהעץ שגדל בחצר האכסניה.

החצר של ואייאני עם עצי פפאיה ברקע

אנה קאי טנגטה

לאחר ארוחת הבוקר הגעתי אל סוכנות הנסיעות Kia Koe, שאיתה אצא לסיורים המודרכים שקבעתי להיום. במשרדי הסוכנות הספקתי לקבוע הבוקר גם את הסיור הארוך למחר, וגם לדבר עם התייר הנוסף שהמתין שם. שמו היה פטריסיו, והוא מקיטו, בירת אקוודור. למרבה המזל, בניגוד לרבים בדרום אמריקה, פטריסיו דובר אנגלית שוטפת - מה שמאוד הקל על השיחה איתו. הוא גם חיכה לטיול של הבוקר וגם צפוי לצאת לאותו סיור ביחד איתי מחר.

ביחד עם פטריסיו, עליתי אל רכב הסיור ויצאנו לאיסוף ארוך מהמלונות של האנגה רואה. היעד הראשון להיום לא היה רחוק מהעיירה: מערת אַנָה קַאי טַנְגַטָה (Ana Kai Tangata, אנה = "מערה" בשפת הראפה נוי). זוהי מערת לבה עם ציורי קיר עתיקים של הראפה נוי, אך דווקא גלי האוקיאנוס המתנפצים לתוכה מושכים את רוב תשומת הלב.

בתוך המערה

אורונגו וראנו קאו

מכאן נסענו דרומה, כשהרכב מטפס על הר הגעש רַאנוֹ קַאוּ (Rano Kau). לפני התצפית על הר הגעש, עצרנו באתר התיירותי של הכפר אוֹרוֹנְגוֹ (Orongo). כאן הייתי צריך להציג את הכרטיס שקניתי אתמול עם הכניסה לאי הפסחא, ונכנסתי עם הקבוצה והמדריכה אל האתר. המדריכה שלנו הייתה אנה, ללא קשר לאף מערה - סתם אנה. היא הדריכה את הסיור באנגלית ובספרדית. הייתי צריך להתרכז מאד כדי להצליח להבין את האנגלית במבטא האיום שלה. פטריסיו הרגיע אותי ואמר שהוא גם בקושי מצליח להבין אותה כשהיא מדברת ספרדית. 

בכפר הטקסי אורונגו צפינו בבתי האבן העתיקים של הראפה נוי, וכן על שלושת איוני המוֹטוּ הקטנים: מוֹטוְ אִיטִי, מוֹטוּ נוּי ומוֹטוּ קַאוֹ קַאוֹ (Motu Iti, Motu Nui, Motu Kao Kao). אל שלושת האיונים הללו שחו בפעם בשנה צעירי הראפה נוי במסגרת פולחן "איש הציפור" על מנת להשיג ביצה של ציפור מקומית. 

שלושת איי מוטו

בתי אבן באורונגו

הנוף היפה של אורונגו לא הכין אותי ליופיו של ראנו קאו. לועו של הר הגעש הכבוי הפך עם השנים לבִּיצה יפהפיה: כמו קדרה טבעית בקוטר 300 מטרים, שבה "מתבשלים" אינספור שיחים ירוקים. ללא ספק, זוהי תצורת הטבע העוצמתית ביותר של אי הפסחא, ואחת היפות שראיתי אי פעם. תחילה צפינו על ראנו קאו מכיוון אורונגו, ולאחר נסיעה קצרה עם רכב הסיור, הגענו לנקודת תצפית מרשימה עוד יותר. בנקודת התצפית השנייה יכולתי להבחין בחלקו השבור של הר הגעש, ומאחוריו במרחביו של האוקיאנוס השקט. 

מתחת לראנו קאו ממוקם המסלול היחיד של שדה התעופה מאטאוורי. לפני הקמת שדה התעופה המודרני, נלקחו דגימות אדמה מהאי בשנת 1965. עשרות שנים אחר כך התגלה באחת מהדגימות הללו חיידק, המייצר חומר אנטי פטרייתי. אותו חומר הפך לתרופה המשמשת לטיפול בדחיית איברים לאחר השתלות, והתגלה גם כמועיל נגד סרטן, אלצהיימר ומחלות נוספות. הוא זכה לשם ראפאמיצין (Rapamycin), על שם אי הפסחא: ראפה נוי.

יכולתי להישאר כאן עוד זמן רב, אך לאחר דקות ארוכות ותמונות רבות, היינו צריכים להמשיך אל האתר הבא.

ראנו קאו, עם האוקיאנוס ברקע

אהו וינאפו

התחנה האחרונה לסיור הבוקר הייתה אַהוּ וִינָאפּוּ (Ahu Vinapu).  באהו הזה יש פסל מואיי יחיד, שנראה מאוד מרובע ושונה מהפסלים האחרים של האי. סמוך אליו יש קיר אבנים, בו האבנים מתאימות אחת לשניה כאילו נמסו זו לתוך זו במהלך הבניה. הבניה הצפופה הזו הזכירה לחוקרים רבים את המקדשים בסביבות קוסקו, בפרו. כך התפתחה תיאוריה לפיה לאי הפסחא הגיעו בעבר נציגים של האינקה. או חייזרים.

באתר של אהו וינאפו נמצא גם פסל, שטוענים שהוא המואיי היחיד המייצג אישה. לא היה ברור לי איפה הצליחו לראות באותו פסל אישה או פנים של אדם בכלל, או מואיי.

באהו וינאפו עם המואיי וקיר האבנים

מצא את האישה

פונה פאו

חזרנו להאנגה רואה להפסקת צהריים, שלא הייתה כלולה בסיור. נפרדתי מפטריסיו, וקבענו להתראות למחרת. הספקתי לאכול ולנמנם קצת בחדר לפני היציאה לסיור של אחר הצהריים.

תחילה נסענו לפּוּנָה פָּאוּ (Puna Pau), איזור בו נחצבו הכובעים של פסלי המואיי. בעוד שהמואיי הם בגווני האפור של הר הגעש ראנו רארקו, הכובעים, או "פּוּקָאוֹ" (Pukao)  נחצבו כאן מסלעים בצבע בורדו-אדמה. באתר מפוזרים כיום כמה סלעים נטושים כאלה, שכאילו מוטלים שם כמו קוביות ענק. 

אהו אקיבי

המשכנו אל אחד מהאהו המפורסמים של אי הפסחא: אַהוּ אַקִיבִי (Ahu Akivi), שבו שבעה פסלי מואיי גדולים הפונים אל עבר האוקיאנוס. זהו האהו היחיד באי בו הפסלים פונים לכיוון זה ולא אל עבר היבשה. כמו כל שאר המואיי הניצבים שבאי הפסחא, גם שבעת המואיי של אהו אקיבי עומדים כיום כתוצאה מפעולות שיקום של האתר (במקרה זה, מ-1960). 

אהו אקיבי

אנה טה פאהו

סיימנו את הסיור בביקור במערה די סתמית בשם אַנָה טֶה פַּאהוּ (Ana Te Pahu) - שקע טבעי באדמה, שנוצר מתעלת לבה שקרסה, שבו גדלים היום הרבה עצי בננה. הוא אחד מהאתרים הפחות מוכרים של אי הפסחא, ודי בצדק: אין פה יותר מדי מה לעשות פרט לירידה אל המערה וצפייה ב...נו, עצי בננה.

סלפי עם עצי בננה

חזרתי מותש אל האנגה רואה. בערב הספקתי לקנות אוכל במכולת לקראת הסיור הארוך של מחר, ושוב ישבתי במסעדה מקומית כדי לאכול את מה שהם כינו "המבורגר". קיבלתי קציצת בשר די עלובה בין שתי פרוסות לחם. המחיר היה, כצפוי לאי הפסחא, מוגזם ; וגם את העודף מהדולרים קיבלתי בפזו צ'יליאני. ובאמת שאני לא מתלונן, היה לי יום נפלא.

יום 5: אל אי הפסחא

07.12.2012

טיסה חלומית

התעוררתי בלילה, עם כאב בטן נורא. אולי זה בגלל היוגורט שאכלתי אמש, למרות שאני לא ממש אמור לאכול מאכלים חלביים (רגיש ללקטוז וזה...). יצאתי מהמיטה עוד לפני שהשעון המעורר צלצל, והתחלתי לארגן בשקט את התיקים שלי מחוץ לחדר. את הזמן הפנוי שנוצר לי, ניצלתי לגילוח ואכילה. עזבתי את אכסניית סנטה לוסיה 168 מעט לפני השעה שש, ונסעתי עם רכבת המטרו והאוטובוס אל נמל התעופה. הפעם הייתי חכם ורכשתי כרטיס הלוך-ושוב מוזל באוטובוס, עבור יום החזרה שלי לסנטיאגו. 

בנמל התעופה המתנתי זמן ארוך מדי לצ'ק-אין, אבל זה לא ממש שינה עבורי: עוד מעט אני טס אל אי הפסחא! רק מהמחשבה על הגשמת החלום הוותיק הזה, עלו לי דמעות בעיניים. לאחר הצ'ק-אין נכנסתי אל איזור ההמתנה עד שכרזו לכל הנוסעים שהעלייה אל המטוס מתחילה.

ואז שמעתי משהו יותר מדי מוכר במערכת הכריזה - קשקושים שלא הבנתי בספרדית, ואז כמה שמות - ביניהם השם שלי. ניגשתי בחשש אל הדלפק של העובדים, והם בישרו לי ששודרגתי למחלקת עסקים. מסתבר שהשתלם לפתוח כרטיס נוסע מתמיד באתר האינטרנט של חברת LAN לפני הטיול. נעמדתי מיד ראשון בתור של מחלקת העסקים, והייתי הנוסע הראשון שעלה אל המטוס. יותר טוב מזה לא יכול להיות.

עוד מעט זה קורה - Isla de Pascua, אי הפסחא

אז טיפה טעיתי... מסתבר שהיום הזה רק המשיך והשתפר: לפני טיסה זו לא טסתי מעולם במחלקת עסקים, וכאן קיבלתי מיטה נפתחת, מושב (כמעט) ליד החלון וארוחות משודרגות. הטיסה החלה, ומהר מאד נפרדתי מנופיה של צ'ילה. מכאן המתינו לי יותר מחמש שעות טיסה מעל האוקיאנוס השקט, אל אחד האיים המבודדים בעולם. 

מסלול הטיסה, חמש ומשהו שעות של ים ורק ים

נמל התעופה המבודד בעולם

על אי הפסחא לא אכתוב בפוסט זה. יש לי יותר מדי לכתוב עליו, והוא יצריך פוסט נפרד רק עבור המידע עליו. עובדה מעניינת לגביו, היא שהוא אמנם לא האי הכי מבודד בעולם (אלא רק אחד מהמבודדים), אך בו נמצא נמל התעופה המבודד ביותר בעולם: נמל התעופה מַאטַאווֶרִי (Mataveri, IPC). זהו נמל התעופה בעל המרחק הרב ביותר מכל נמל תעופה אחר ; הקרוב ביותר אליו הוא נמל התעופה של סנטיאגו, מרחק של 3759 ק"מ. נוחתות בו טיסות מסנטיאגו, לִימָה (פרו) ופַּפִּיטִי (פולינזיה הצרפתית).

לאחר חמש שעות טיסה נגלתה פיסת אדמה קטנטנה מחלון המטוס. הטייס ביצע פניית פרסה ונחת במסלול הקצר שעל אי הפסחא. והנה אני כאן. עוד בדרך מהמטוס אל הטרנימל הקטן, עצרתי בדוכן כדי לקנות את כרטיס הכניסה לפארק הלאומי רַאפָּה נוּי (Rapa Nui). כמעט כל האי נחשב לפארק לאומי, ועדיף לרכוש את הכרטיס המוזל בשדה התעופה ולא בכניסה לפארק עצמו - הפרש של 10 דולרים בעת הביקור שלי.

בטרמינל אספתי את התרמיל שלי, וקיבלתי זר פרחים מיוהנה הלבבית, בעלת האכסניה בה אתגורר. היא קידמה אותי בברכת אִיוֹרַאנָה (Iorana), המקבילה הראפה-נוית ל"אלוהה" ו"שלום". ממש כמו קבלת פנים שציפיתי דווקא מהוואי. 

נמל התעופה מאטאוורי

 אכסניית ואייאני

יוהנה אספה אותי אל הרכב שלה, אך לפני שנסענו אל האכסניה - זכיתי לסיור הכרות עם מקומות חשובים בעיירה הַאנְגָה רוֹאָה (Hanga Roa). זוהי העיירה היחידה באי, אך היא למעשה כפר קטן ; יוהנה הראתה לי את החנויות החשובות, סניף הדואר, הבנקים ואת המוֹאַיי (Moai) הראשון שלי באי הפסחא. המואיי הם אותם פסלים עצומים, בזכותם התפרסם אי הפסחא בתודעה העולמית. המואיי בנמל של האנגה רואה היה למעשה השני שראיתי בחיי: את הראשון ראיתי במוזיאון הבריטי לפני כשלוש שנים.
אכסניית ואייאני (Vaianny) היא למעשה גסט-האוס, בעל אופי שלו וקסום. היא מורכבת ממספר בקתות סביב רחבה חיצונית משותפת. התמקמתי כאן בחדר משותף ונחמד. לא היו פה לוקרים, אבל כנראה שרמת הפשיעה האפסית באי הפסחא אינה מצדיקה את אחזקתם. הודעתי לעולם דרך פייסבוק, שאני נמצא באי והייתי מוכרח לצאת לסיבוב ראשון בהאנגה רואה.

בחדר שלי בגסט האוס ואייאני

סידורים בהאנגה רואה

החלטתי לצאת לסיורים יומיים מודרכים באי. אם מגיעים בקבוצה, אפשר לשכור רכב לכמה ימים ולטייל באי בצורה עצמאית - אך מאחר והגעתי לכאן לבדי, העדפתי את אופציית הסיור המאורגן. הזמנתי למחר שני סיורים: סיור בוקר אל אורונגו וסיור צהריים בחופו המערבי של האי. המחירים כאן גבוהים מאד - לכל דבר: בין אם זה סיור, אוכל או מזכרות הביתה.

עצרתי גם במכולת קטנה לקניית מצרכים לימים הקרובים וקניתי כמה גלויות למשפחה וחברים. מצאתי גם דגל של אי הפסחא לאוסף הדגלים שלי. בינתיים התרשמתי מכך שהאנגה רואה היא יישוב מבודד ופסטורלי - ממש חשתי כאן את הבידוד של המקום באמצע האוקיאנוס השקט.

הרחוב הראשי של האנגה רואה

סיור רגלי בהאנגה רואה

לאחר קפיצה קטנה אל הגסט-האוס, יצאתי לסיור אמיתי בהאנגה רואה. הדרמתי ברחוב הראשי, ובהמשכו פניתי מערבה לכיוון החוף. חלפתי ליד מבנה של חיל הים הצ'יליאני והגעתי אל נמל הַאנְגָה פִּיקוֹ (Caleta Hanga Piko) ואל אַהוּ רִיאַטָה (Ahu Riata) - במה שעליה ניצב פסל מואיי יחיד. גודלו של הפסל היה בלתי נתפס, והוא אפילו לא נחשב לאחד המפורסמים או המרשימים באי.

אהו ריאטה

מכאן המשכתי צפונה לאורך החוף המסולע של האנגה רואה: האי הקטן לא זכה בהרבה חופי רחצה חוליים. בעיירה עצמה ישנו חוף מזערי בלבד. בינתיים עברתי הרבה כלבים משוטטים, תיירים וכמה מקומיים רכובים על סוסים. הגעתי אל האהו שיוהנה הראתה לי בבוקר: אהו טַאוּטִירָה (Ahu Tautira), שבו שני מואיי. אחד מהמואיי כאן היה הרוס כמעט לחלוטין.

רחוק מכל מקום

אהו טאהאי

המשכתי עוד צפונה, חלפתי ליד בית הקברות היפהפה של האנגה רואה והגעתי אל האהו המפורסם של העיירה: אהו טַאהַאי (Ahu Tahai). האתר כאן כולל למעשה שלושה אהו, כשהמרכזי והפחות מרשים מביניהם הוא אהו טאהאי. צפונית לאהו טאהאי נמצא פסל מואיי מרהיב על במת אהו קוֹ טֶה רִיקוּ (Ahu Ko Te Riku). זהו מואיי ששוקם בשנת 1974 ונושא זוג עיניים משוחזרות (לפי אחת התיאוריות, שבטי הראפה נוי הניחו עיניים עשויות מאלמוגים על הפסלים) וכובע בצבע בורדו-אדמה, בשם פּוּקַאוֹ (Pukao). האהו הדרומי של המתחם נושא עליו חמישה פסלי מואיי, ונקרא אהו וַאי אוּרֶה (Ahu Vai Ure). הפסל המרכזי באהו זה מאד בולט, תודות לפניו השבורות בצורה אלכסונית. כאן המקום לציין שכל פסלי המואיי העומדים כיום באי, הם כתוצאה של שיקום מודרני. בעת קריסת תרבות הראפה נוי, הפסלים באי הופלו ורוסקו על ידי המקומיים ; חלקם עדיין שוכבים על האדמה באופן בו נמצאו, כזכר לעברו המסתורי של המקום. באהו טאהאי נמצא גם מואיי שכוב שכזה.

האהו והמואיי באי אינם מגודרים, אך יש לכבד את השילוט במקום ולא להתקרב אל המואיי או לטפס על הבמות. למרבה הצער, תיירים רבים אינם מקשיבים להוראות אלו ויעשו הכל כדי לגעת בפסלים.

עם אהו ואי אורה

אהו קו טה ריקו

מתחם אהו טאהאי

אומרים שכל הקומפלקס סביב אהו טאהאי נחשב למקום עם השקיעות היפות ביותר באי. לא טרחתי לבדוק זאת היום, כי מזג האוויר היה מעונן והחל להתקרר. בשלב מסוים בדרך חזרה אל העיירה, החל לרדת גשם חזק. תפסתי מחסה תחת איזה צריף עם תייר צ'יליאני, וצפינו בכלבים המשוטטים רצים בגשם.

בהמשך הדרך לעיירה עצרתי במסעדה מקומית. האוכל היה מאד יקר, ולבשר היה טעם של לוף צבאי. לא שאני מתלונן. הגעתי אל ואייאני לקראת החשכה, מרוצה מהיום עמוס החוויות שעברתי. ולחשוב שעוד מצפים לי ארבעה ימים נוספים באי הקסום הזה.