ימים 34-35: ממוטואקה לקאיקורה

25.01.2010

מוטואקה

לא קרה הרבה היום: נחנו באכסניה מבלי לצאת ממנה יותר מדי. בעיקר, הספקתי לדבר עם המשפחה בסקייפ, ושמחתי לגלות שהם השיגו מצלמה חדשה שגם פועלת. 

בין השעמום לבין הטבילה בג'קוזי של האכסניה, כיבסנו את הבגדים שהצטברו מאז הכביסה האחרונה ברוטורואה. בספירת המלאי גיליתי שאחת החולצות שלי חסרה וגם הג'ינס היחיד שלי. הבנתי ששכחתי אותם אצל משפחת "שופר" בפיקטון אז התקשרתי אליהם כדי לוודא שאוכל לאסוף מחר את הבגדים. לא שהיה אכפת לי כל כך מהחולצה הישנה, אבל להסתובב עוד שלושה חודשים בלי ג'ינס זה לא יהיה קל.

26.01.2010

קווין שרלוט

היה קצת מבאס לעזוב את אכסניית "הקיווי הצוחק", אבל שאר האי הדרומי מצפה לנו. היינו צריכים לעבור דרך פיקטון כדי לאסוף את הבגדים ששכחתי שם. בתחילת הדרך נסענו דרך נלסון, אבל כדי לקצר את הדרך המשכנו בדרך שונה מזו שהגענו בה: הכביש הנופי המשקיף על מיצרי קְווִין שַׁרְלוֹט (Queen Charlotte). הכביש אמנם מאד מפותל, אך הנסיעה בו שווה כל רגע. הנוף של הגבעות הירוקות עם הים הכחול נראה כאילו נלקח מתוך גלויה. עצרנו בדרך מספר פעמים בשביל תמונות.

מתוך הנסיעה בקווין שרלוט

הגענו לפיקטון די מהר, ואספתי ממשפחת "שופר" את הבגדים ששכחתי. טוב שהגעתי מוקדם, כי הם תכננו כבר לתרום את הג'ינס היחיד שהיה לי. מפה המשכנו בנסיעה אל היעד הבא: קַאיקוּרָה (Kaikoura). בחלק מהנסיעה נרדמתי במושב האחורי ברכב, וכשהתעוררתי הנוף היה שונה לגמרי.

קאיקורה

כל הירוק מסביב כאילו נעלם ופינה את מקומו לאדמה חשופה. זה היה מעט מוזר להיתקל בנוף כזה באי הדרומי של ניו זילנד. נסענו אל קאיקורה, עיירה שיושבת על חופו המזרחי של האי הדרומי ומפורסמת בבעלי החיים הסובבים אותה. בדרך עצרנו ליד מושבה של כלבי ים, ומחר אנו מתכננים לצאת לשייט בעקבות לוויתנים.

כלב ים סמוך לקאיקורה

האכסנייה שלנו פה היא אכסניית Sunshine שמנוהלת ע"י מארק ואשתו אסנת - ישראלית לשעבר. בעיירה עצמה אין הרבה מה לעשות, והעברנו את הזמן בה כדי לקבוע שייט למחר, לגלוש באינטרנט ולאכול. בערב השתלטנו על המונופול של האכסניה ושיחקנו בחדר. האורחים שבחדר הסמוך לנו הגיעו להתלונן פעמיים שמשחק המונופול שלנו רועש מדי... באמת, עד כמה משחק מונופול יכול להיות רועש?! כנראה שהכל היה "בזכות" הקירות הדקיקים של האכסניה והקוביה שהתגלגלה על לוח המשחק.

ימים 32-33: טרק אייבל טסמן

23.01.2010

התארגנות לטרק

אחרי התארגנות קצרה בבוקר יצאנו אל עבר חנות המטיילים של מוטואקה. נינה וגלעד שכרו שקי שינה, ושלושתנו שכרנו ביחד גזיה וסיר להרתחת מים. ניו זילנד ואוסטרליה כל כך מאורגנות עבור מטיילים, עד שלא תמיד כדאי להביא שק שינה וציוד מהבית. 

עלינו על אוטובוס היוצא ממוטואקה על העיירה מַארָאהַאוּ (Marahau) - שם מתחיל הטרק. כשנינה ואני שילמנו לנהגת את הסכום לנסיעה היא פלטה לעברנו בשמחה: "Cool bananas", ובכך נכנס ללקסיקון שלנו ביטוי מקומי נוסף. נסיעה לא ארוכה הביאה אותנו אל מאראהאו ומשם התחלנו את הטרק.

נקודת היציאה לטרק

היום הראשון

ההליכה ביום הראשון של הטרק היא של 12.4 ק"מ ועוברת במסלול פשוט ושטוח יחסית לאורך החוף. הדרך מלווה ב"תקרה" של עצי היער ונמשכה בסך הכל כ-3 שעות. הנוף היה נחמד, אבל לא עוצר נשימה (כלומר, במושגים ניו זילנדיים) וחסר בעלי חיים מיוחדים. בעל החיים הכמעט-יחידי שנתקלנו בו היום היו זבובי החול המפורסמים של ניו זילנד, שהתחילו לאכול אותנו חיים: למרבה המזל הם לא נושאים מחלות כמו אלה שבנגב.

לקראת סיום היום הראשון

בקתת אנקורג'

בסופו של היום הראשון הגענו אל בקתת אֶנְקוֹרֶג' (Anchorage), שבה הזמנו מקומות לינה מראש. כבר עם ההגעה לבקתה נינה הציעה שנקצר את הטרק ליומיים במקום לשלושה, כי אין מה לעשות בבקתות בערב. הסכמנו לבצע את הקיצור למחרת ולוותר על הלינה בבקתה השנייה בבַּארְק בֵּיי (Bark Bay). 

את הערב העברנו במשחקי קלפים, אכילה ושיטוטים על החוף: ההבדלים בין הגאות לשפל בחלקים אלו של העולם הם מאד משמעותיים ומהירים. את החדר בבקתה חלקנו עם כמה אוסטרים וגרמנים, כשאחת מהגרמניות לא הפסיקה לבהות בנו, ותהינו מה היא בדיוק רוצה...

החוך ליד בקתת אנקורג'

24.01.2010

נינה השנייה

הצרצרים פה הם מכה: הם צרצרו בלי הפסקה עד השקיעה, והבוקר הם שבו לפעילות עם אור ראשון. כשיצאתי מהבקתה פנתה אלי הגרמניה שנעצה בנו מבטים אתמול בערב ; קוראים לה נינה (זה שמה האמיתי, לא כמו השם הבדוי של נינה שטיילה איתי) והיא שאלה אם היא יכולה להצטרף אלינו להמשך היום. מסתבר שהחברות שלה הולכות לשוט בקייאקים והיא מעדיפה לחזור אל מאראהאו. 

היום השני

היום השני היה יותר יפה ומגוון בנופיו מהיום הראשון. את הבוקר פתחנו בחציית אגן מים שהיה בשפל. אם היינו מגיעים בזמן גאות לא היינו יכולים לעבור בו והיה עלינו לבצע עיקוף של עוד 3 ק"מ. השפל חשף את הצדפות שנמצאות על קרקעית הים ואת מחילות הסרטנים הקטנים, שמיהרו לברוח מהנעליים שלנו. הוא גם השאיר אחריו הרבה סירות תקועות על היבשה עד שתגיע הגאות.

ההליכה ביום השני הייתה הרבה יותר קצרה: 8.7 ק"מ, אך עם יותר עליות ומורדות מאתמול. נינה שלנו הרשתה לעצמה להתקדם מהר, כי היא נשאה את התיק הקל מבין שלושתנו. למרות התיק שלי הכביד עלי (סחבתי שני שק"שים) סיימנו את המסלול תוך שעתיים וחצי, כולל עצירה להזמנת מונית המים שתאסוף אותנו בחזרה.

אייבל טסמן: היום השני

מונית מים אספה אותנו מחוף בארק ביי אל מאראהאו. הרעיון לקיצור הטרק היה חכם, כי הגענו מאד מוקדם אל בארק ביי. אם לא היינו מבצעים את הקיצור, היינו משתעממים שם במשך כל היום: המים היו קרים מדי מכדי לטבול בהם. במאראהו נפרדנו מנינה הגרמניה ותפסנו טרמפ עם זוג גרמנים שעישן ג'וינט בזמן הנהיגה עד מוטואקה.

כרגע התפנה לנו יום שלם בטיול והחלטנו להישאר במוטואקה ולנוח: לאכסנייה כזו טובה לא מגיעים כל יום. נכון שבעיירה עצמה אין מה לעשות, אבל בטיולים ארוכים כאלה צריך לדעת מתי לנוח. השלמנו את מצבורי האוכל, החזרנו ציוד לחנות התרמילאים והכרנו שתי ישראליות נחמדות - שירה וגל - מבלי לדעת שעוד ניפגש מספר פעמים במהלך הטיול.

יום 31: מפיקטון למוטואקה

22.01.2010

משפחת שופר

גרהאם, המארח שלנו, התעורר בבוקר והלך להכריז על זריחת החמה בתקיעות שופר ברחוב. מסתבר שהוא עושה את זה כל בוקר. למזלו הרב, נינה כבר הייתה ערה ולא הייתה צריכה להתעורר לקולות השופר - אחרת הוא לא רק היה עיוור, אלא גם מסורס. וכך ה-HIT האחרון שלנו בניו זילנד נודע בינינו מעכשיו כ"משפחת שופר".

לפני היציאה לסיור יקבים - פינינו את החדרים, העברנו את התיקים אל הרכב והשארנו אותו בחנייה של משפחת שופר.

סיור יקבים

יצאנו מפיקטון לסיור מאורגן ביקבים של חבל מַרְלְבּוֹרוֹ (Marlborough). מזג האוויר בחבל ארץ זה מתאים במיוחד להבשלת יינות לבנים, ולכן זהו הייצור העיקרי של היקבים פה. אני אף פעם לא אהבתי יין - לדעתי זה משקה דוחה, אבל הצטרפתי בשמחה לסיור כדי לראות את הנופים היפהפיים. 

חבל מרלבורו

וכך, בזמן שגלעד ונינה היו עסוקים בטעימת יינות, אני הסתובבתי ביקבים וצילמתי תמונות. הם רכשו לעצמם בקבוק יין שאהבו, ואחר כך התאכזבו ממנו בערב. גם ויתרתי על סעודה באחת המסעדות היקרות של היקבים והמשכתי לצלם את האיזור הפסטרולי. נינה עדיין לא התחשבה בהוצאות שלה בשלב זה של הטיול - מה שגרם לריקון מהיר של החסכונות שלה בסוף הטיול בניו זילנד ולכך שהיא הייתה צריכה לוותר על מרבית הטיול באוסטרליה.

בתוך אחד מהיקבים

חלק מבעלי היקבים מחזיקים כלבים יפים ומיוחדים. באחד מהמקומות פגשנו כלבת דאם שחורה וענקית.

עברנו בכל כך הרבה יקבים עד שאפילו לנינה כבר נמאס ; בסופו של הסיור שבנו לפיקטון.

עם כלבת הדאם

מוטואקה

נסענו מפיקטון אל חבל הארץ הסמוך: נֶלְסוֹן (Nelson), שבו היינו אמורים להתארח אצל משפחת פַּרְסוֹנְס (Parsons) במסגרת HIT. לפני מספר ימים קבענו עם הבעל, אלן (אין קשר לזמר), שנבוא להתארח - אך הוא לא טרח להודיע לאשתו. כשהתקשרנו אליהם היום גילינו שבינתיים היא כבר הזמינה את הבן שלהם הביתה, ולנו לא נשאר מקום לינה...

פתחנו את חוברת ה-BBH וחיפשנו אכסניות באיזור נלסון. לבסוף מצאנו אחת פנויה בעיירה מוֹטוּאֶקָה (Motueka) שנמצאת סמוך מאד לטרק של אֵייבֵּל טַסְמָן (Abel Tasman). הודענו להם שנגיע מאוחר, כי כעת הנסיעה שלנו התארכה מאד, ויצאנו במהירות בנסיעה גשומה במיוחד לעבר העיירה. רק בערב הגענו אל אכסניית הקיווי הצוחק ופגשנו את לוסי המקסימה שהמתינה לנו. התברר שעם כל הביטול של משפחת פרסונס, דווקא הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר והגענו לאכסנייה הטובה ביותר שהייתה לנו בטיול עד כה. "הקיווי הצוחק" היה מרווח, עם מתקנים במצב מעולה וגם קיבלנו אישור מלוסי להשאיר את הרכב בחנייה שלהם בזמן הטרק  באייבל טסמן.