השמש בדגלים

הרבה דגלים משתמשים בשמש כמוטיב מרכזי.
כנראה שאצטרך להכין גם "חלק 2" לנושא הזה, כי המון דגלים לא נכנסו כאן:

דגלים עם מגן דוד

לרגל יום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל:

הצלב הדרומי בדגלים

יום 34: אל טופיזה

05.01.2013

מעבר הגבול

באופן מפתיע, הנסיעה אל בוליביה עברה בהצלחה. בעצם, אולי זה לא היה מי-יודע-מפתיע, כי הפעם הכנתי את עצמי עם כדורים נגד מחלת הגבהים. שמחתי שלא הגעתי למצב בו הייתי צריך לנסות את עלי הקוקה שרוֹ קנתה. הם נראו לי די דוחים. 

הגענו מוקדם אל עיירת הגבול הארגנטינאית לָה קִיאַקָה (La Quiaca) והלכנו ברגל מתחנת האוטובוס עד מעבר הגבול. לא ממש ידענו את הדרך, אלא הלכנו אחרי התיירים והמקומיים האחרים. סמוך למעבר הגבול נעמדנו בתור הארוך, כשהתרמילים שלנו לידינו וחיכינו לפתיחתו. בצד הארגנטינאי עבד רק פקיד אחד ששירת את כל הממתינים, וכך לקח לנו שעה וחצי להיכנס אל בוליביה. בזמן ההמתנה הארוך ראינו את הצ'ולות הראשונות שלנו: אותן נשים ממוצא קצ'ואה, הלובשות את הלבוש המסורתי שלהן.

שלט  עם סוג של עברית בכניסה לבוליביה

אחרי קבלת הויזות לבוליביה ומעבר הגבול, הגענו אל העיירה הבוליבאנית וִיאַזוֹן (Villazón). כאן החלפנו את הפזוס הארגנטינאי למטבע המקומי - בוליביאנוֹ, ועלינו על מונית אל עבר תחנת האוטובוס המרכזית. ליד התחנה, המוני אנשים ניסו להעלות אותנו על המוניות הישנות שלהם לכיוון טופיזה. כל המצב הזה לא ממש נראה לי, ונכנסתי עם רו לתוך סניף של חברת מוניות מקומית כדי להיות זה שבוחר את המונית. המחיר היה זהה לכל ההצעות שקיבלנו ברחוב, ואף קיבלנו רכב שלא נראה כגרוטאה מתפוררת.

קצת על בוליביה

בּוֹלִיבְיָה (Bolivia) קרויה על שמו של משחרר מדינות דרום אמריקה מהשלטון הספרדי, סימון בוליבר. היא זכתה בעצמאותה מהספרדים בשנת 1825 ומאז ידעה שלטון לא יציב, הפיכות רבות ומלחמות שגרמו לה לאבד את חוף ימה לטובת צ'ילה. זה עדיין לא מונע מבוליביה להחזיק בחיל ים עד היום (אולי תודות לאגם טיטיקקה שחלקו עובר בתחומה). 

כיום היא אחת מהמדינות העניות והנחשלות בדרום אמריקה, ובה גם האחוז הגבוה ביותר של תושבים ממוצא קצ'ואה, או פחות פוליטיקלי קורקט: אינדיאנים שאינם לבנים.

לפני הגעת הספרדים לבוליביה, היא הייתה חלק מאימפריית האינקה. לפני האינקה שלטו בה תרבויות, שנקראות בשם הכללי "פרה-אינקה" ; המפורסמת ביניהן באיזור בוליביה הייתה תרבות טִיווָאנַקוּ באיזור המערבי של המדינה כיום.

לבוליביה שתי ערי בירה רשמיות: סוּקְרֶה (Sucre) היא עיר הבירה החוקתית ואילו לָה פַּאז (La Paz) היא עיר הבירה המנהלתית. לה פאז היא גם עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם, ונמצאת בגובה של 3600 מטרים מעל פני הים.

כדי להפוך את העניין לעוד יותר מבלבל, לבוליביה יש שני דגלים רשמיים: הראשון הוא דגל המדינה, שאומץ בגירסתו הנוכחית כבר בשנת 1851: הוא כולל טריקולור של פסים אופקיים בצבעי אדום-צהוב-ירוק, ובמרכזו סמלה של המדינה. הסמל כולל מגן עם אלפקה, דגלי בוליביה קטנים, רובי מוסקט, עלי זית וקונדור. צבעי הטריקולור מייצגים את הדם שנשפך בהקמה והגנה על המולדת (אדום) , את העושר והמשאבים (צהוב) ותקווה (ירוק). 

דגל בוליביה

הדגל השני של בוליביה הוא דגל הקוּיָה סוּיוּ (Qulla Suyu) שנקרא ווִיפְּהַאלָה (Wiphala). זהו דגל המייצג את אנשי הקצ'ואה של מדינות האנדים. קיים לו עיצוב שונה במדינות ובאיזורים שונים של הרי האנדים. בגירסת הקויה סויו, שהפכה לדגל רשמי של בוליביה בשנת 2009, קיימים בדגל שבעה צבעים: האדום המייצג את הארץ והאנשים, הכתום מייצג תרבות וחברה, הצהוב מייצג אנרגיה, הלבן - זמן, הירוק - משאבי טבע, הכחול - את השמים, והסגול - את הממשל וההגדרה העצמית של המקומיים. 

הדגל (וויפהאלה) של קויה סויו

טופיזה

לאחר כשעה וחצי של נסיעה בסביבה מדברית, שהזכירה לי לא-מעט נופים ארצישראלים, הגענו אל טוּפִּיזָה (Tupiza). העיר נמצאת בדרום בוליביה ומשמשת כמוצא לסיורים במדבר הסלאר ובשמורות הטבע הסמוכות לו.

כאן רו ואני היינו צריכים לחזור ולסחוב את התרמילים שלנו ולחפש אכסניה. תחילה הגענו לאכסניה יפה, בחלקה הדי מרוחק של העיר, אך רו החליטה שהמחיר כאן יותר מדי יקר עבורה. בלית ברירה שבנו בהליכה אל מרכז העיר, בזמן שסחיבת התרמיל כבר התחילה להכאיב לגב שלי. לאחר בדיקה של כמה מקומות הגענו לאכסניית Valle Hermoso (שמחזיקה גם סוכנות נסיעות). זוהי אכסניה ברמה טובה, למרות שבאינטרנט הסתובבו שמועות על יחס לא טוב למטיילים. המחיר כאן היה זהה לאכסניה הקודמת, ורק פה הבנו שבעצם נשלם 100 בוליבאנו לחדר ביחד ולא 100 כל אחד. 

כאן גם פגשנו את רמי וירדן - זוג ישראלים, ואיתם יצאנו לחפש סוכנות נסיעות שתיקח אותנו אל הסיור המפורסם של מדבר המלח. עברנו בכמה וכמה סוכנויות נסיעות וניסינו להשוות בין המסלולים. רו לא נראתה נלהבת לעזוב את טופיזה כל כך מהר, אבל אני הסברתי לה שאני לא ממש רוצה להישאר בעיירה העלובה הזאת יותר מדי זמן. ביקשתי שהיא תודיע לי בהקדם אם היא רוצה שנצטרף לזוג הישראלי. מצב הרוח שלה נראה מעט דכאוני, ואני ניסיתי לשמור על קור ורוח ולא להתעצבן בגלל זה.

רק אחר הצהריים רו ואני מצאנו סוכנות: La Torre. החלטנו לשלם מקדמה ולחכות לזוג אחר שיצטרף אלינו. לבסוף מי שהצטרפו אלינו היו אותם רמי וירדן. זה קצת עיצבן את רו, אבל הבטחתי לה שנדבר אנגלית במהלך הסיור. לא מצאנו כספומט פועל בכל רחבי טופיזה, והיינו צריכים לשלם על הסיור הזה עם כרטיס אשראי (והעמלה האיומה כבר תגיע אחר כך...).

באכסניה הצטיידנו במצרכים חשובים לטיול שיתחיל מחר: ניר טואלט, קרם לחיטוי הידיים והמרנו כמה דולרים למטבע המקומי. 

לאחר ארוחת ערב במסעדה מקומית, חזרנו מוקדם אל האכסניה כדי לנוח. נרדמתי די מוקדם לקראת הסיור מחר, בתקווה שרו תתעורר עם מצב רוח הרבה יותר טוב מאשר היום.

הנוף מגג האכסניה

ימים 32-33: סלטה

03.01.2013

התאוששות בסלטה

כאב הראש עבר סוף סוף, והיום כבר הרגשתי מצוין. רו יצאה לסיור בעמק יומאוואקה היום, ואני ניצלתי את היום הזה לסידורים ולמנוחה. 

פגשתי באכסניה את סת' - אמריקאי שעלה בעברו לישראל כדי ללמוד בה, והספיק לחזור לארצות הברית. הוא הגיע לסלטה מבוליביה וסיפר לי חוויות רבות על הטיול שלו שם, בפרו ובקולומביה. שמעתי ממנו על קְווָאלוּפּ - אתר פרואני עתיק מתקופת הפרה-אינקה, שגדול כמעט כמו המאצ'ו פיצ'ו. 

בשעות הצהריים יצאתי עם שני בריטיים מהאכסניה אל התחנה המרכזית של סלטה, על מנת לברר את מחירי האוטובוסים לסַן פֶּדְרוֹ דֶה אַטָאקַמָה בצ'ילה. המחיר לא זול, אבל בהחלט נסבל. בדרך עצרתי איתם לארוחת אמפנדס ולקניית מזכרות. 

בערב הלכתי עם סת' אל מסעדת Viejo Jack - מסעדת בשרים מפורסמת בקרב המטיילים. הזמנו 300 גרם בשר כל אחד, ואני שמחתי שלא הזמנתי גם תוספת. התקשתי לסיים את המנה הזאת, בגלל הבטן המכווצת שלי. העיקר שהלילה הלכתי לישון שבע ושמח, לאחר צבירת כוחות בסלטה.

בשר זה... טעים! בוייחו ג'ק

04.01.2013

שינויים בתוכניות

רו התעוררה עם רעיון חדש בבוקר, עקב המחירים הגבוהים בסן פדרו דה אטאקמה וצ'ילה בכלל. היא הציעה שניסע ביחד לבוליביה, באותה הדרך בה חטפתי את מחלת הגבהים. בהתחלה הייתי קצת המום מהשינוי הדרסטי בתוכניות, אבל שמחתי לתת לבוליביה עוד סיכוי. רו הבטיחה שאם מחלת הגבהים שלי תחזור, היא תרד איתי בתחנה ביומאוואקה. ליתר בטחון, בלעתי מיד כדור ראשון נגד מחלת הגבהים.

הלכנו אל תחנת האוטובוסים כדי לקנות כרטיסים ללה קיאקה. בדרך חזרה לאכסניה עצרנו בכנסיות החשובות של העיר, כי רו לא הספיקה לראותן עד עתה. נתקלנו בצעדת סוסים לכבוד איזה אירוע לא-ברור וקינחנו בפעם האחרונה באמפנדס בסגנון סלטאי.

סוסים ודגלים בכיכר המרכזית של סלטה

כשחזרנו אל האכסניה, העברנו את שארית היום בתכנונים לבוליביה תוך כדי קריאה ב"לונלי פלאנט". אני מקווה שהצלחתי לשכנע את רו לבוא איתי לשלושה ימי טיול באיזור מדבר המלח מטופיזה לעיירה אוּיוּנִי. לפי הצעתה של רו, לא קבענו לנו אכסניה בטופיזה, בתקווה שנמצא משהו טוב כשנגיע לשם. אני אישית פחות אהבתי את הרעיון, כי אני תמיד מעדיף לדעת שיש לי מלון או אכסניה מוזמנים מראש ביעד הבא שלי.

מה שבטוח כעת, זה שלא אקצר את הטיול שלי כאן: הצלחתי להשיג היום בסקייפ את סוכנת הנסיעות האקוודורית, שדרכה רציתי להזמין טיול באיי גלפגוס. הטיול עלה לי יותר מהרגיל, בגלל שלא הייתי מי-יודע-מה גמיש עם התאריכים שלי. הסוכנת הסבירה לי שבחלק הטיולים אקבל מדריך פרטי בגלל שקבעתי תכנית סיור די עצמאית.

לקראת חצות, לאחר שני ימי מנוחה בסלטה האהובה, יצאתי עם רו אל עבר התחנה המרכזית. קיוויתי שהפעם אצליח להגיע אל הגבול הבוליביאני ושלא אתעכב שוב בטיול הזה.

יום 31: מיומאוואקה לסלטה

02.01.2013

התקף מחלת גבהים

זו הייתה דרך גרועה להתחיל את החודש השני של הטיול: ציפיתי להגיע לטופיזה הערב, אך לגוף שלי היו תכנונים משלו. לדעתי זה התחיל קצת אחרי חצות: הרגשתי עקצוץ של קור באף שלי, ואחריו הגיעו גם הלחץ בעיניים וכאב הראש. ניסיתי לכסות את הפנים שלי בפליז כדי להגן על עצמי מהקור, אבל זה לא עזר. כשהגיעו גם קשיי הנשימה, הבנתי שאני בהתקף של מחלת גבהים. חשבתי להמשיך הלאה, אבל באוטובוס הסבירו לי שהיעד הסופי (לה קיאקה) נמצא אפילו יותר גבוה.

לקחתי כדור נגד מחלת גבהים, לקחתי אקמול ואפילו ניסיתי לשאוף אדי מים חמים, אבל שום דבר לא עזר לי. לא היה ברור לי כיצד נתקפתי במחלת הגבהים, במיוחד לאחר שכבר הייתי בגובה כזה ולא קרה לי כלום. יתכן והשילוב של השינה, הקור והגובה יצרו אצלי תגובה כזו חריפה.

האוטובוס עצר לאיסוף נוסעים ביומאוואקה, ואני החלטתי לרדת ממנו שם - בגובה של כ-3000 מטרים מעל פני הים. הנהג ונוסעים אחרים הסבירו לי שזו בוודאות מחלת גבהים ושעדיף שלא אמשיך את הנסיעה. בנחמין הרופא ירד מהאוטובוס לראות מה שלומי, ואני רק ביקשתי שיעזור לי למצוא את התרמיל שלי בתא המטען וימשיך הלאה. כשהאוטובוס עזב את יומאוואקה, נשארתי שם לבד בשעה שלוש בלילה.

מחלת הגבהים לא הביאה איתה רק כאב ראש נורא, אלא גם תחושות של בלבול וחוסר התמצאות. ועם כל זה  - הייתי צריך לסחוב את התרמיל על גבי. גררתי את עצמי ברחובותיה של העיירה החשוכה, מקווה שלא אתקל באנשים הלא נכונים בשעה כזו של הלילה. מתוך הבלבול אני עוד זוכר שפשוט השלכתי את כרית הצוואר המתנפחת שלי באמצע הרחוב, כי גיליתי בה חור. 

הייתי צריך לאתר מקום לישון בו. דפקתי על דלתות של מספר בתים עם שילוט של "הוסטל", אבל כולם היו נעולים ולא היה בהם מענה. רציתי לבכות מרוב יאוש, אבל אפילו את זה לא הצלחתי לעשות מרוב לחץ וקור. מעט מקומיים עוד ניסו לכוון אותי לאכסניות אחרות, אך גם הן היו נעולות. פניתי בחזרה אל התחנה המרכזית, כדי לישון שם על הרצפה - ואז נתקלתי בעוד אכסניה. דפקתי על הדלת בייאוש וצלצלתי בפעמון ללא הפסקה - עד ששמעתי קולות מבפנים. את הדלת פתחה עבורי אישה מבוגרת, ואני הסברתי לה בספרדית האיומה שלי, שאני מחפש מקום לישון (אם היא לא הבינה זאת בעצמה מהנקישות ומכך שבאתי עם תרמיל). היא הכניסה אותי אל האכסניה שלה, גבתה ממני 60 פזוס ונתנה לי חדר עם שירותים פרטיים. השלכתי את כל התיקים על המיטה לידי והתמוטטתי על המיטה שלי. 

השינה כאן לא הייתה פשוטה: כאב לי הראש והנשימה שלי עדיין הייתה כבדה עקב המחסור בחמצן. התעוררתי מספר פעמים לשירותים, בגלל הכדורים שלקחתי שהגבירו את קצב יצירת השתן בגוף. בין לבין הצלחתי לישון מעט.

האכסניה שבה ישנתי

בוקר ביומאוואקה

בבוקר כבר הרגשתי יותר טוב, למרות שעדיין הייתי מותש מהלילה האחרון. הלכתי אל תחנת האוטובוס של יומאוואקה וקניתי בהיסוס כרטיס בחזרה לסלטה. אומרים שהטיפול הטוב ביותר למחלת גבהים הוא לרדת לגובה נמוך יותר, ולכן החלטתי לשוב אל סלטה, שנמצאת בגובה של 2000 מטרים פחות מיומאוואקה. 

חזרתי אל האכסניה כדי לארגן את התיקים ולעזוב. לאחר הצ'ק אאוט התיישבתי בבית קפה מקומי בעיקר כדי לנצל את הווי-פיי שלו ולהודיע למשפחה ולחברים מה קרה. עברו לי בראש הרבה רעיונות לגבי קיצור הטיול או שינוי דרסטי של המסלול, אך החלטתי בינתיים שלא להחליט כלום. לא רציתי לקבל שום החלטה חשובה, כשאני עדיין עם כאב הראש ותסמיני מחלת הגבהים. 

לקראת הצהריים עליתי עם התיקים אל האוטובוס בחזרה לסלטה. לא היה לי חדר מוזמן באכסניית Sol Huasi, אך החלטתי לנסות את מזלי. לשמחתי באכסניה היה מספיק מקום, ועוד קיבלתי את אותו החדר ואותה המיטה שבה ישנתי בשבוע האחרון. 

מדוכא ברחובות יומאוואקה בבוקר

אז מה לעשות?

באכסניה פגשתי שוב את רו. היא התפלאה לראות אותי שוב, ואני עדכנתי אותה בכל מה שעבר עלי בלילה האחרון. דיברתי שוב עם המשפחה והחברים מהארץ בסקייפ. היה לי ממש חשוב לדבר על הסיוט של הלילה האחרון, פשוט כדי "להוציא" אותו מהמחשבות שלי.

כרגע עומדות בפניי מספר אפשרויות להמשל הטיול הזה:

1. להגיע מפה למדבר המלח הארגנטינאי ולא לבקר בסלאר המפורסם של בוליביה. אולי אוכל לקחת טיסה מסלטה ללה פאז, בירת בוליביה. הבעיה: אין טיסה ישירה, והמחיר יעלה מעל 700 דולר.
2. עוד חשבתי קצת לשנות לגמרי את מסלול הטיול ולבקר בדרום ארגנטינה וצ'ילה - אבל זה לא יקרה.
3. אוכל לנסות להגיע שוב אל בוליביה באוטובוס. הפעם עם טיפול של כדורי מחלת הגבהים לפני הנסיעה. אני ממש לא רוצה לפספס את כל האתרים המפורסמים של בוליביה ופרו בגלל הגובה הרב. מצד שני - מזג האוויר לא צפוי להיות מזהיר בתקופה הקרובה, אז אולי להימנע מאפשרות זו.
4. האפשרות האחרונה, וזו שנראתה הכי הגיונית היום היא לבקר במדבר המלח הצ'יליאני ביחד עם רו. משם נוכל להמשיך אל פרו דרך קו החוף. במקרה זה אצטרך לוותר על ביקור באיזור האלטיפלאנו של בוליביה ופרו, אך אולי אחזור אליו בטיול אחר בעתיד. מחר רו נוסעת לטיול ליומאוואקה, ולי יהיה זמן לברר מחירים בנוגע למדבר המלח הצ'יליאני.

ובשעה טובה, לאחר אחד מהימים המאתגרים של הטיול הזה - הלכתי לישון מוקדם. קיוויתי שהיום הייתה נקודת השפל של הטיול הזה, וכי מכאן הכל רק ישתפר.

ימים 29-30: סלטה

31.12.2012

סידורים בסלטה

אחרי שלושה ימים של טיולים סביב סלטה, התפניתי היום לקצת סידורים בעיר. היום זה ערב השנה החדשה, כך שהרבה מקומות בילוי וסוכניות נסיעות נסגרו מוקדם, ויהיו סגורים גם מחר. 

אכלתי ארוחת בוקר באכסניה ויצאתי לחפש מכבסה במרכז העיר: מצאתי אחת ומסרתי בה את הכביסה שלי. בינתיים יצאתי לקנות לאוכל והספקתי לגלוש באינטרט נורמלי (כלומר, שלא דרך הסמארטפון). חיפשתי גם מזכרות במרכז העיר, אבל התייאשתי בגלל ההיצע הפשוט והמחירים הגבוהים. כנראה שאת המזכרות שלי אקנה בעיקר בבוליביה ופרו. 

לא ממש הצלחתי להירדם במהלך היום, ואת הזמן הפנוי ניצלתי לקביעת אכסניה בעיירה הבוליביאנית טופיזה. שירותי המלונאות בבוליביה הם הרבה פחות מפותחים מאלה שבארגנטינה וצ'ילה ; בעיקר כשמדובר בעיירה נידחת כמו טופיזה. מרבית המלונות והאכסניות שמצאתי באינטרנט כלל לא איפשרו לבצע הזמנה אונליין. 

ערב השנה החדשה

מסיבת הסילבסטר שאורגנה באכסניה הייתה מאד נחמדה: באופן מפתיע כמעט אף אחד לא יצא לחפש מסיבות ברחבי העיר וכמעט כל המטיילים נשארו כאן (אולי גם כי השרב נשבר והתחיל לרדת גשם). בירות ובריטים שיכורים לא היו חסרים, ואת מרבית הערב העברתי בחברת רו מקנדה. 

הלכתי לישון לקראת השעה שתיים בלילה - לא שעה מאוחרת מדי בשבילי באופן רגיל, אך דווקא בטיול הזה היה הייתה חריגה. איכשהוא התרגלתי להירדם בסביבות חצות בשבועות האחרונים.

זרים שיכורים

עם רו

01.01.2013

פרידה מסלטה

היום הזה עבר די בשעמום. כבר ניצלתי כמעט כל טיול אפשרי או אטרקציה בעיר וסביבתה. 

לאחר הצ'ק אאוט מהחדר באכסניה, יכולתי להישאר באיזור המשותף עד הנסיעה שלי לכיוון בוליביה בעשר בלילה. ארגנתי את התרמיל שלי מחדש לקראת הנסיעה - משימה מאוסה שאני שונא לעשות. רוב היום עבר באכסניה מול הטלויזיה, עם קפיצות קטנות למרכז סלטה, שכללו ביקור במקדונלד'ס ופרידה מפאבלו. 

לקראת הערב נפרדתי גם מרו ונסעתי עם בנחמין הארגנטינאי אל תחנת האוטובוס המרכזית של סלטה. עזבתי את העיר הזו בתחושת עצב: היא סיפקה לי מנוחה, היכרות עם אנשים נפלאים ואטרקציות יפהפיות. בשעה עשר עליתי עם בנחמין ועוד צמד שוויצריות, שבאו איתנו מאותה האכסניה, אל האוטובוס שייקח אותנו מסלטה אל עיירת הגבול לָה קִיאַקָה.

אבל את הנסיעה הזו לא סיימתי בלה קיאקה ; לא ידעתי שהיום הבא יהיה אחד מהימים המאתגרים של הטיול הזה...

יום 28: סלטה - עמק קפאז'טה

30.12.2012

הדרך לקפאז'טה

 היום יצאתי, עדיין עם כאב הראש מאמש, לטיול לעמק קַפָאזַ'טֶה (Quebrada de Cafayate), שנקרא גם "עמק הקונכיות" (Quebrada de Las Conchas). יואקים בחר שלא להצטרף אלי, אך הסתבר לי שאני כבר מכיר מישהי אחרת בסיור הזה: אוה, המדריכה מהסיור לעמק יומאוואקה. כן, אותה אחת עם האנרגיות שלא נגמרות ; זאת שמסיימת כל משפט ב"אֶה" בלתי נשלט, כאילו הייתה איטלקיה.

לאחר איסוף התיירים באיזור סלטה, נסענו על כביש מס' 68, היורד דרומה אל עבר העיר קפאז'טה. העמק מפורסם בתצורת הסלעים המיוחדות שלו: הגענו אל "האמפיתיאטרון" בעל האקוסטיקה הטבעית, ביקרנו ב"גרון השטן" (לא, זה לא המפל ההוא מאיגווסו, אלא סלע), ראינו את "הקרפדה" או "הארנב" - תלוי איך מסתכלים, והעברנו מבט חטוף על "הכומר". לידי באוטובוס ישב תייר צ'יליאני, שצילם במהלך היום הזה יותר תמונות מאשר שאני צילמתי בכל ארבעת השבועות האחרונים ביחד. נכון, תצורות הסלע כאן היו מאד מרשימות, אבל לא ראיתי שום סיבה לצלם כל סלע 20-30 פעם.

גרון השטן

האמפיתיאטרון

 שלום עושים עם למות

בהמשך הדרך אוה לקחה את הקבוצה לחוות למות באמצע שום-מקום: שם זכיתי "להשלים" עם הלמות ולהאכיל אותן בגרעיני תירס יבשים. זו הייתה דרכי לפצות אותן על אכילת אחת מהן לפני יומיים במסעדה ביומאוואקה. אני תוהה אם הלמות מהחווה הזאת  מגיעות בסופו של דבר לצלחת במסעדה ההיא...

עם הלמות

קפאז'טה

בסביבות הצהריים כבר התקרבנו לעיר קפאז'טה. כאן עצרנו תחילה לביקור ביקב מקומי. היה לי קשה להתרשם ממנו, בגלל ההשוואה המתבקשת לסיור היקבים שעברתי בניו זילנד. לאחר הסיור הקצר ביקב, שכלל גם טעימות, הגענו לארוחת צהריים במסעדה בכיכר המרכזית של העיר. הכיכר היא בעלת מבנה ספרדי-קולוניאלי טיפוסי: צורתה היא ריבועית והיא יושבת למרגלות הכנסיה החשובה של העיר.

לאחר הארוחה יצאנו בדרכנו בחזרה לסלטה.

יקב ליד קפאז'טה

הכנסיה בכיכר המרכזית של קפאז'טה

ערב בסלטה

בערב הסתובבתי קצת בסלטה וניסיתי לברר היכן אוכל להספיק לכבס את בגדיי לפני כניסת החג מחר. יצאתי גם לסיבוב קצר עם בנחמין הארגנטינאי ורו הקנדית, אבל די איבדתי את התיאבון שלי כאן, ולא מצאתי שום דבר לאכול. את מרבית הזמן הפנוי באכסניה העברתי, כמו כל האנשים, בצפייה בערוץ הטלויזיה של וורנר בראדרס. זה היה בערך הערוץ היחיד ששידר תכניות באנגלית, כשהתוכנית הכמעט יחידה בו הייתה מרתון של "חברים". 

יום 27: סלטה וסן לורנזו

29.12.2012

סן לורנזו

התעוררתי הבוקר שוב לפני כל האכסניה, ללא כל סיבה שהיא. כשיואקים התעורר הצלחתי לשכנע אותו לבוא איתי אל סַן לוֹרֶנְזוֹ (San Lorenzo), כפר קטן סמוך לסלטה. את ההמלצה לגבי ביקור בסן לורנזו קיבלתי ממטיאס, עובד הקבלה באכסניה. 

נסענו באוטובוס ממרכז סלטה אל הכפר ; כשהגענו אליו הוא נראה תחילה כמקום קטן ומשעמם. לאחר כמה דקות של סיבוב בכפר, גילינו את מסלול ההליכה שביער הסמוך. המסלול הוביל אותנו לטיפוס על הר: הנעלים שהבאנו איתנו לא ממש היו מותאמות לדרך. אני הגעתי עם נעליים פשוטות ואילו יואקים נעל כפכפי אצבע. הדרך הובילה אותנו בין העצים, וליד מפלים קטנים. לא ידענו מתי היא בדיוק מסתיימת, אבל החלטנו לעצור כשהגענו לשילוט של התצפית על הכפר. מולנו נפרש הנוף הירוק של היער, הכפר - והעיר סלטה ברקע. השלווה כאן בהחלט הייתה שווה את הטיפוס המפרך שעברנו הנה.

לקראת הצהריים חזרנו באוטובוס מסן לורנזו אל סלטה.

בדרך למעלה

הנוף מהתצפית

בדרך למטה

סידורים בסלטה

אחר הצהריים הזמנתי דרך האכסנייה טיול למחר לקפאז'טה (יואקים לא רצה להצטרף) והלכתי לנוח במיטה שלי. עובדת האכסניה העירה אותי כדי שאשלם על הכרטיס לטיול, ואני התעוררתי עם כאב ראש נורא.

למרות כאב הראש הלכתי לקנות כרטיס לאוטובוס לעיירה לה קיאקה היושבת בגבול עם בוליביה. האוטובוסים תמיד יוצאים בשעת הלילה, וכך מגיעים למעבר הגבול בבוקר. קניתי לי כרטיס ללילה שבין ה-1 וה-2 בינואר, כדי שלא אגיע לעיירת הגבול ביום החג של השנה החדשה. כבר למדתי את הלקח שלי אחרי ההגעה לטוקומן בערב חג המולד.

בערב התחילו לי כאבים בצד הבטן. שאלתי את העובד התורן בקבלה לאן אני צריך ללכת במידה ואני חושש שיש לי תוספתן נפוח. הוא בתגובה פשוט דאג להביא לי רופא - ובעוד בחינם. הבדיקה של הרופא לא הראתה משהו בתוספתן, ולקראת השינה הכאב התחיל להיעלם. כלומר, רק כאב הבטן נעלם, וכאב הראש עדיין נשאר איתי.

יום 26: סלטה - עמק יומאוואקה

28.12.2012

אל חוחוי

היום התחיל מאד מוקדם: התעוררתי בסביבות שש בבוקר, הכנתי לעצמי אוכל להמשך היום ואיתרתי את יואקים באכסניה. לא הגישו לנו ארוחת בוקר, למרות שהבטיחו, כך שאילתרנו משהו קטן לאכול והיינו מוכנים לצאת לטיול. היעד היום היה מסלטה צפונה אל מדינת חוּחוּי (Jujuy), שגובלת בבוליביה. גם למדינת סלטה יש גבול עם בוליביה, אך מעבר הגבול הראשי נמצא בתחומה של חוחוי.
הדרך שבה נסענו היום נחשבת לאתר מורשת עולמית ונקראת "עמק יוּמַאווָאקָה" (Quebrada de Humahuaca). המדריכה שלנו בסיור הייתה אֶוָה, בעלת אופי מאד תזזיתי וקופצני. מיד עם התחלת הסיור היא דאגה שרכב הסיור יעצור ליד מכולת בה נוכל לקנות עלי קוקה. לעיסת העלים אמורה להקל על תסמיניה של מחלת הגבהים המפורסמת של דרום אמריקה, והיום תיכננו להגיע לגובה של כ-3000 מטרים. אני בחרתי שלא לקנות את העלים בשלב זה.

אוה מדגימה לנוסעים איך צריך ללעוס קוקה

ההר בעל שבעת הצבעים

את הנסיעה הארוכה מסלטה לחוחוי הקדשנו בעיקר לשינה. בין לבין השמעתי ליואקים כמה שירים מהאוסף השבדי שלי בנגן המוזיקה. הוא מאד התרשם מכך שהכרתי אמנים שבדים, שהוא אפילו לא שמע עליהם. 

התחנה הראשונה להיום הייתה העיירה פוּרְמַאמַרְקָה (Purmamarca), שמקור שמה בשפה האַיימַרָה המקומית הוא "עיר מדבר". העיירה נמצאת בגובה של 2089 מטרים מעל פני הים והאטרקציה התיירותית שלה היא צפייה בהר בעל שבעת הצבעים (Cerro de los Siete Colores). זהו הר, שכשמו - מעוטר בשבעה צבעים של משקעים, שנוצרו עקב היסטוריה גיאולוגית מסובכת. לא טרחתי באמת לספור את הגוונים של ההר, אלא הייתי עסוק בהתרשמות מיופיו. מרכז העיירה היה מלא חנויות מזכרות לתיירים, אך אני בינתיים התאפקתי עם הקניות שלי.

ההר בעל שבעת הצבעים

על רקע פורמרמארקה

 טילקרה

היעד הבא היה טִילְקַרָה (Tilcara) - או בשמה המלא - "סן פרנסיסקו דֶה טילקרה". היא נמצאת בהמשך הדרך לעיירה יומאוואקה, וגבוהה בכ-400 מטרים יותר מפורמאמרקה: 2465 מטרים מעל פני הים. האתר התיירותי המרכזי של טילקרה הוא הריסות מהתקופה שלפני האינקה הנקראות "המבצר של טילקרה", או פּוּקַארָה בשפה המקומית (Pucará de Tilcara). המבצר כולל כמה חדרים מתקופת הפרה-אינקה, שמסביבם פזורים קקטוסים עצומים. השילוב של הנוף המדברי עם הקקטוסים וההריסות היה מהפנט. לאחר הסיור באתר, עצרנו ליד גן הקקטוסים וצפינו בזוג למות מזדווגות. זו הייתה רק חווית הלמה הראשונה שלי להיום.

קקטוס על רקע הנוף המדברי של טילקרה

למה סטייל

חוג הגדי

בהמשך הדרך ליומאוואקה עצרנו לכמה דקות בחוג הגדי, שכאן נקרא Tropico de Capricon. זהו אחד מקווי הרוחב החשובים בעולם, ומקבילו הדרומי  של חוג הסרטן הצפוני. הוא מסמל את המקום הדרומי ביותר בו יכולה להתרחש זֶנִית - מצב בו קרני השמש מאונכות לכדור הארץ. באופן כללי, האקלים שבין חוג הגדי לחוג הסרטן נחשב לאקלים טרופי, למרות שבגובה של 3000 מטרים כמו כאן, אקלים טרופי לא ממש יכול להתפתח. 

כאן הצטלמתי ליד אובליסק המציין את קו הגדי והמשכתי עם הקבוצה אל עבר יומאוואקה

בחוג הגדי

והיום בתפריט: למה

התחנה הצפונית והגבוהה ביותר היום הייתה יומאוואקה (Humahuaca) - בגובה של 3012 מטרים מעל פני הים, אבל לא נראה שהגובה הזה הפריע לי. תווי הפנים של התושבים המקומים השתנו ככל שהצפנו, והפכו ליותר ויותר "אינדיאנים" - או אם להיות יותר פוליטקלי-קורקט - "קֶצ'וּאָה" (Quechua people). זוהי קבוצה אתנית של כ-11 מיליון איש, הכוללת מספר רב של תת-קבוצות, ואנשיה מפוזרים בצפון ארגנטינה, בוליביה, פרו, אקוודור וקולומביה. רבים מהם עדיין  לובשים לבוש מסורתי - כשהנשים ידועות בקרב המטיילים בתור "צ'וֹלוֹת". 

רוב המבנים בעיירה בנויים מאבן מקומית ובכך משתלבים יפה בצבע הסביבה. הטיול שלנו פה כלל ארוחה במסעדה מקומית עם תפריט די מצומצם. בחרתי לאכול בשר למה ברוטב יין לבן. ליואקים היו קצת רגשות אשמה אחרי שהוא אכל את הלמה. 

בסיום הארוחה הסתובבנו בעיירה עם מדריך מקומי: היא הייתה די משעממת, ושמחתי שלא בחרתי להגיע לכאן באופן עצמאי. ממש אין לי מושג איך הייתי מעביר כאן לילה. 

רחוב ביומאוואקה

חזרה דרך סן סלבדור דה חוחוי

מכאן התחלנו את הדרך חזרה לסלטה, כמובן עם כמה עצירות. עצרנו בצד הכביש כדי לצלם עוד הר עם גוונים רבים של חול ומינרלים, ולקינוח עצרנו לחצי שעה במרכז בירת מדינת חוחוי, הנקראת סַן סַלְבַדוֹר (San Salvador de Jujuy). הכיכר המרכזית של סן סלבדור הייתה די משעממת, ורק ישבנו בבית קפה לכמה דקות, בהמתנה עד שנחזור לסלטה.
שבנו אל סלטה בשמונה וחצי בערב, לאחר יום עמוס באתרים במדינת חוחוי. יואקים ניסה עוד לגרור אותי למועדון במרכז העיר, אך לצערנו גילינו שהמקום סגור. סיימנו את היום באכילת פיצה בכיכר המרכזית של סלטה.

עוד הר רב-צבעים

ימים 24-25: מטוקומן לסלטה

26.12.2012

שעמום אחרון בטוקומן

הבוקר עוד ניסיתי למצוא שוב סיור מטוקומן להריסות קילמס, אך במוקד המידע לתיירים של העיר לא הצליחו ממש לסייע לי. סוכנויות הנסיעות המקומיות היו סגורות מוקדם בבוקר, אז החלטתי שנמאס לי מסן מיגל דה טוקומן ורכשתי לי כרטיס נסיעה אל העיר סַלְטָה (Salta). עוד לפני הנסיעה קבעתי לי אכסניה במיקום מרכזי בסלטה - אחת שקיבלה ציונים גבוהים בביקורות של אתר הוסטלוורלד.

הגעתי אל התחנה המרכזית של טוקומן כדי לגלות, שהאוטובוס מתעכב בכ-50 דקות. לאחר ש"התייבשתי" עוד קצת בתחנה, עליתי סוף סוף אל האוטובוס לסלטה. הנסיעה לא הייתה ארוכה (בקנה מידה ארגנטינאי) - רק 4 שעות וקצת, והנופים התייפו במהירות: הגעתי אל עיר מקסימה שיושבת בין הרים ירוקים.

היכרות עם סלטה

נסעתי אל האכסניה שלי כאן - Sol Huasi במונית מהתחנה המרכזית של סלטה ; כבר עם ההגעה גיליתי שהעובד בקבלה, מטיאס, מדבר עברית. הוא סיפר לי שהוא חי בישראל לתקופה קצרה - ויחסית לזמן הקצר הוא למד עברית טובה מאד. ההוסטל עצמו היה מדהים ונתן תחושת "מטיילים" טובה: אנשים ממש תיקשרו כאן אחד עם השני ולא ישבו כל אחד עם עצמו. פגשתי כאן בין היתר את בנחמין, רופא יהודי-ארגנטינאי שביקר בארץ במסגרת "תגלית" ואת ג'ניה, שעלתה לישראל מרוסיה וכיום גרה בגרמניה (ולה גם מכרתי את אחרוני הפזו הצ'יליאנים שעוד נותרו לי). 

בערב הכרתי את פאבלו, סלטאי במקור - שבא לביקור מאיטליה, שם הוא לומד. הוא ערך לי סיור ערב באתריה המרכזיים של העיר: הכיכר המרכזית (כיכר ה-9 ביולי), כנסיית סן פרנסיסקו ומנזר הכרמליטיות. סלטה הייתה יפהפייה בלילה, ונתנה לי תחושה בטוחה מאד: במרכז העיר עמד שוטר בכל פינת רחוב ומצלמות עירוניות היו כמעט בכל מקום. פאבלו הסביר לי שזה בוצע לאור דרישה של התושבים לביטחון ברחובות. חבל שלא יישמו את זה גם בבואנוס איירס.

כשחזרתי אל האכסניה, הלכתי לישון בידיעה שלא ישעמם לי כאן בסלטה. היא נראתה לי מעניינת כבר מההיכרות הקצרה איתה היום.

27.12.2012

סלטה

הבוקר התעוררתי עם מצב רוח מצוין בסלטה היפה. יצאתי לסיבוב בוקר קצר בעיר וקניתי גלויה למשלוח לארץ. זו הייתה הגלויה החמישית ששלחתי להורים מהמסע הזה, ועליה הופיעה תמונה של ההר בעל שבעת הצבעים - אותו אני מתכוון לראות בסיור שהזמנתי למחר.
כששבתי אל האכסניה חיכתה לי הודעה משמחת בטלפון הנייד: בת דודתי ילדה אתמול בלוס אנג'לס את בנה הבכור, והיא כעת מתאוששת בבית החולים. זכיתי גם לתמונה ראשונית של הקטנטן.
בינתיים התיישב לידי באכסניה מטייל שבדי - שמו היה יוֹאַקִים. דיברנו קצת והמשכנו לטייל ביחד בעיר. יצאנו לראות שוב את הכנסיות והמנזר שפאבלו הראה לי בלילה. כנסיית סן פרנסיסקו פשוט יפהפייה באור יום: צבעי הבורדו והחרדל שלה הופכים אותה, לפי דעתי, למבנה היפה ביותר בסלטה.

כנסיית סן פרנסיסקו

המנזר

עצרנו את סיור הבוקר לארוחת צהריים קצרה: ישבנו במסעדה מקומית, שהייתה מעט מרוחקת מהכיכר המרכזית ופה אכלתי את האמפנדות הראשונות שלי. מכאן הלכנו אל מוזיאון הארכיאולוגיה בגובה-רב (Museo de Arqueología de Alta Montaña, או בקיצור MAAM). המוזיאון ממוקם בכיכר ה-9 ביולי ומציג את סיפור גילויין של שלוש מומיות בהרי האנדים הארגנטינאים. בכל יום המוזיאון מציג למבקרים רק אחת משלוש המומיות ; לנו הציגו בסוף הסיור את זו שנקראת "La Niña del Rayo": השימור שלה היה מדהים, שכן במוזיאון מקפידים לשמר אותה בכלוב זכוכית קפוא. המבט שעל פניה היה מצמרר - כאילו היא יכולה להתעורר עוד מעט, כחלק מסרט אימה.

רכבל סן ברנרדו

לאחר מנוחת צהריים באכסניה, התעוררתי כולי עקוץ. יואקים אמר לי שהוא חושד שיש במיטות חרקי-מיטה ; מיהרנו לדווח למטיאס, כדי שיבדוק זאת ויטפל בזה בהתאם.
לקראת הערב יצאנו אל הר סַן בֶּרְנַרְדוֹ, המשקיף על סלטה: הגענו רגלית אל הרכבל העולה אל ההר (Teleférico San Bernardo): התצפית על העיר לקראת השקיעה הייתה מדהימה. סלטה בנויה באופן מאד מסודר של "רשת" ריבועים, ולכן קל מאד להתמצא בה.
כששבתי אל האכסניה בערב, גיליתי ששריטת החוטמן ממפלי איגווסו החלימה כמעט לגמרי. גם סיימתי את האנטיביוטיקה, שרשם לי הרופא שם. כנראה שאשרוד עוד יום ואזכה להגיע מחר למחוז חוחוי.

הטלפריקו על רקע סלטה

עם יואקים ברכבל

ימים 22-23: סן מיגל דה טוקומן

24.12.2012

נסיעה לטוקומן

רוב היום הזה עבר עלי באוטובוס. הנסיעה מפוורטו איגווסו אל סַן מִיגֶל דֶה טוּקוּמַן (San Miguel de Tucumán), בירת מדינת טוקומן. במהלך היום האוטובוס עבר בעיירות גדולות וקטנות: רובן היו במצב די מוזנח, אולי חוץ מהעיר הגדולה רסיסטנסיה. 

רק לקראת שמונה בערב הגעתי אל טוקומן ונסעתי במונית אל האכסניה. שהיתי כאן באכסניית Backpackers Tucuman המרווחת והנחמדה. האוויר היה עדיין מאד לח כאן, אבל לא ברמות של פוורטו איגווסו. היום היה ערב חג המולד, וכל החנויות היו סגורות. לשמחתי, הציעו באכסניה אסאדו בתשלום נוסף, ונאלצתי להמתין רעב רק עד השעה אחת עשרה. 

25.12.2012

חג המולד בטוקומן

היום עבר עלי אחד מהימים המשעממים והמיותרים בטיול עד כה: וזהו כבר היום השלישי ברצף שעובר עלי בחוסר מעש. אכלתי את ארוחת הבוקר של האכסניה, ואז גיליתי שכל המסעדות והחנויות עדיין סגורות בגלל חג המולד. כך נגזר עלי לרעוב עד שהחג ייצא. מצאתי את המקדולנדס המקומי סגור עם שלט, שאמר שהסניף ייפתח בשבע בערב. גם רחובותיה של העיר היו ריקים מאדם ומכוניות. מסתבר שחג המולד שלי בטוקומן הפך להיות כמו יום כיפור בחולון.

לא הצלחתי למצוא סיור שייקח אותי לעתיקות קילמס, וכל היום הסתובבתי רק במרכז טוקומן: פלאסה דה ארמאס וצפייה בבניין בו הכריזו על הקמת ארגנטינה ב-9 ביולי 1816. פרט לאירוע ההיסטורי החשוב ההוא, אירע בטוקומן אירוע לא פחוּת בחשיבותו: כאן מרקו מצא את אמא שלו.

בפלאזה דה ארמאס

טוקומן מקושטת לכבוד חג המולד

שארית היום עברה בשינה ומנוחה באכסניה. לפחות האכסניה החביבה נתנה לי מקום מפלט מהעיר המשעממת. בלילה יצאתי סוף סוף לאכול במקדלונדס ועברתי ליד הבניינים המרכזיים כדי לראות אותם בתאורת לילה. 

עדיין לא החלטתי מה לעשות מחר: כנראה אנסה שוב למצוא סיורים לאתרים בסביבת העיר, ואם לא אמצא - אסע אל התחנה הבאה שלי בארגנטינה. באמת שאין לי מה לחפש בטוקומן.

ימים 20-21: מפלי איגווסו - הצד הברזילאי

22.12.2012

ברזיל!

היום יצאתי להציץ בצד הברזילאי של מפלי איגווסו. יצאתי באוטובוס מהתחנה המרכזית של פוורטו איגווסו הארגנטינאית אל עבר העיירה "התאומה" הברזילאית פוֹז דוֹ אִיגְווַסוּ (Foz do Iguaçu). מעבר הגבול היה מהיר ואפילו לא החתימו לי את הדרכון בכניסה, אלא הסתפקו רק בהחתמה אלקטרונית. פוז דו איגווסו הייתה העיר היחידה בה ביקרתי בברזיל, ולמרות הביקור הקצר כמו באורוגוואי, ברזיל נכנסה לרשימת המדינות שלי והפכה למדינה ה-16 בה.

דגל ברזיל הוא דגל מיוחד, השונה ממתכונת הדגלים ה"קלאסיים". הוא הונף לראשונה בשנת 1889, ועודכן לאחרונה בשנת 1992 (מספר הכוכבים עלה בהדרגה מ-21 ל-27 כמספר המדינות בברזיל). צבעי הרקע הירוק והמעוין הכחול מייצגים את צבעי בתיהם של שליטי ברזיל הראשונים ; לפי הסבר אחר הירוק והצהוב מייצגים את היערות והמינרלים של המדינה. במרכז המעוין נמצא עיגול כחול ועליו 27 כוכבים, לפי הופעתם בשמי הלילה של ה-15 לנובמבר 1889, יום הקמת הרפובליקה הברזילאית. 26 כוכבים מייצגים את מספר המדינות של ברזיל, ואילו הכוכב ה-27 מייצג את המחוז הפדרלי של המדינה. על העיגול הכחול גם מופיעה רצועה לבנה, המייצגת את קו המשווה, ועליה הכיתוב "Ordem E Progresso", שתרגומו מפורטוגזית הוא: "סדר וקידמה". כל אלה יוצרים ביחד את אחד מהדגלים המיוחדים שקיימים, ולדעתי - גם מהיפים ביותר.

דגל ברזיל

מפלי איגווסו

פוז דו איגווסו נמצאת במדינה הברזילאית פַּרָנָה (Paraná), הגובלת בארגנטינה ואורוגוואי. האוטובוס עצר ממש ליד הכניסה אל הפארק הלאומי הברזילאי, שמציע פעילויות אקסטרים רבות בנוסף לצפייה במפלים. ויתרתי על הפעילויות היקרות, וקניתי את כרטיס הכניסה הרגיל של הפארק. אין לי מושג אם קיבלתי עודף נכון - כי שילמתי בפזו ארגנטינאי וקיבלתי עודף בריאל ברזילאי... ככה זה בעיירות גבול. 

נסעתי ברכבת של הפארק וירדתי ממנה בתחנה בה ירדו שאר התיירים: הטרק הקטן של הצפייה במפלים היה עמוס בתיירים, ופשוט מדהים. מזג האוויר השתפר מאד, וזכיתי היום בשמיים כחולים, מעט עננים וקשתות בענן שיצאו מתוך נתזי המים של המפלים. זה הרגיש פשוט כמו גן עדן. בחלקו הראשון של הטרק צפיתי מרחוק על המפלים שבשטחה של ארגנטינה, בהמשכו התקרבתי לחלק מהמפלים הברזילאים בהליכה על מסלול שנבנה מעל המים, ובסופו - עליתי במעלית לתצפית מוגבהת על כל איזור המפלים. ללא ספק, הנוף שנפרש מתחתיי היה אחד מהיפים ביותר בהם חזיתי והראה את הטבע במלוא כוחו.

קשת באיגווסו

הליכה אל המפלים

הכי קרוב שאפשר להגיע

מבט עילי על המפלים

פארק הציפורים

לאחר שעזבתי את הפארק הלאומי של המפלים, היה לי זמן פנוי בפוז, ונכנסתי לבקר בפארק הציפורים (Parque das Aves) המפורסם של העיר. הביקור כאן היה שווה כל פזו... סליחה, ריאל. הפארק נמצא במרחק הליכה קצר מתחנת האוטובוס וכולל בעיקר תוכים וטוקנים ; אל חלק מהכלובים אפשר להיכנס ולפגוש את הציפורים ללא מחסומים. בסיום הביקור אפילו זכיתי בצילום עם תוכית מסוג ארה בשם לארה עם הכתף.

כשחזרתי אל תחנת האוטובוס, גיליתי שהאוטובוסים בחזרה הם לפי שעון ברזיל. כן, בין פוז ופוורטו יש הבדל של שעה, וכך הייתי צריך להמתין שעה נוספת בתחנה אל האוטובוס לארגנטינה.

עם טוקן קטן

עם לארה הארה

שלושת הגבולות

בחזרה בפוורטו איגווסו הארגנטינאית, קבעתי ללכת עם תייר ספרדי שהכרתי כאן אל שלושת הגבולות. התקלחתי אחרי הביקור הקצר בברזיל, אך המקלחת לא ממש עזרה. בתוך דקות מהרגע שעזבתי את המלון, כבר הזעתי מחדש. הגענו לקראת השקיעה אל איזור שלושת הגבולות: בו הנהר מפריד בין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי. ראיתי כאן את המונומנטים שבנתה כל מדינה בשטחה: כל אחד צבוע בצבעי דגלה. ברקע הבחנתי גם בבנייניה של סְיוּדָד דֶל אֶסְטֶה - העיר הפרגוואית הסמוכה לגבול. לא התכוונתי לבקר בה, בגלל כל סיפורי הסכנות והרשע-פשע סביב פרגוואי. עם השקיעה שבנו בחזרה לאורך הנהר אל פוורטו איגווסו. 

אני מצלם מתוך ארגנטינה. מימין: ברזיל, ממול-שמאל: פרגוואי. 

23.12.2012

היום היה יום מנוחה והזעה בפוורטו איגווסו. פיניתי את החדר בבוקר, ומאז הייתי צריך לחפש מקומות ממוזגים בעיירה. הזעתי מלא, אכלתי, גלשתי באינטרנט-קפה מקומי, דיברתי עם המשפחה ושוב הזעתי. אהבתי מאד את פוורטו איגווסו, אבל לא הייתי מסוגל לחיות במקום לח כל כך. 

בערב אספתי את התיק מהאכסניה, עברתי בפעם האחרונה ליד כלב הבוקסר שנבח עלי בכל פעם שחלפתי לידו, והגעתי מזיע אל התחנה המרכזית. שמחתי לעלות אל האוטובוס הממוזג: בתוך דקות הזיעה התנדפה, הרגשתי טוב ושקעתי במיטה שהזמנתי למסע הארוך אל טוקומן. צפויה לי נסיעה ארוכה מאד.

הוא לא ממש חיבב אותי, ואני דווקא אוהב בוקסרים  

יום 19: מפלי איגווסו - הצד הארגנטינאי

21.12.2012

אל המפלים

סוף העולם לא הגיע. אתמול היה ה-20.12.2012, תאריך שרבים הכריזו עליו כתאריך בו תתרחש קטסטרופה גלובלית. שום דבר לא קרה (בינתיים) וכך יכולתי לצאת לביקור בצד הארגנטינאי של מפלי איגווסו. המפלים נמצאים בפארק לאומי המתחלק בין ארגנטינה וברזיל, ומומלץ לבקר בשתי השמורות על מנת לקבל זוויות ראייה שונות על המפלים. מרבית המפלים נמצאים בשטחה של ארגנטינה, ושם ניתן להתקרב אליהם יותר מאשר בברזיל.

אכלתי מהר את ארוחת הבוקר של האכסניה, הכנתי לי אוכל להמשך היום ויצאתי אל התחנה המרכזית של פוורטו איגווסו. לאחר נסיעה קצרה הייתי בין הראשונים שנכנסו אל השמורה. מזג האוויר בבוקר היה די טוב: מעונן עם ממטרים פה ושם.

הכניסה אל השמורה הארגנטינאית

מפלים ופרפרים

התחלתי את דרכי בשביל הירוק של הפארק - אחד מכמה שבילים, שנועדו להקל על התיירים להקיף את מרבית האטרקציות בו. בשביל זה לא היו מפלים, אך הוא בהחלט הכניס אותי אל תוך האווירה הג'ונגלית של המקום. היו הרבה שלטי אזהרה שלא להאכיל החיות המוזרות של הפארק - החוֹטְמַנִים (Coati), שכן הם עלולים לתקוף בני אדם. "רשמתי" בפני עצמי לשמור מהם מרחק. 

כשסיימתי את המסלול הירוק, התחלתי ללכת במסלול העליון של השמורה, שכשמו - ניתן להשקיף בו על המפלים מלמעלה. עברתי מספר מפלים מדהימים כמו מפלי האחיות ומפלי אדם וחוה עד שהגעתי לנקודת התצפית המרשימה של קצה המסלול. כאן נפרש הנוף של מפלים העוצמתיים נשפכים אל תוך הג'ונגל הירוק - בהחלט מראה עוצר נשימה. בין העצים שסביבי נראו (אבל לא נשמעו, כי רעש המפלים גבר על הכל) המוני ציפורים מקומיות. גם הפרפרים של איגווסו הם מדהימים: ביצעתי ניסיונות רבים לצלם אותם, עד שהצלחתי לתפוס פרפר אחד שיסכים לעצור לרגע עבור המצלמה שלי.

פרפר באיגווסו עם מפל ברקע

המפלים במסלול העליון

האי סן מרטין

מהמסלול העליון ירדתי אל המסלול התחתון, שמאפשר לצפות במפלים מנקודת מבט שונה. הגעתי גם אל המעבורת הראשונה שיוצאת אל האי סַן מַרְטִין (San Martin). נאמר לי לתפוס את המעבורת הראשונה כדי להימנע מעמידה בתור בהמשך היום, וכך עשיתי. הפלגה של דקות בודדות על הנהר הגועש הביאה אותי אל חופיו של סן מרטין. באי הקטן, שנמצא קרוב מאד למפלים יש כמה מסלולי הליכה, שמאפשרים להתקרב מאד אל זרמי המים. האוויר כולו מלא בנתז מהמפלים, ומקשה מאד על פעולת הצילום: בערך תוך שניה מרגע הרמת המצלמה, העדשה מתכסה בטיפות קטנות. גם עבורי, בתור מרכיב משקפיים, לא היה קל להתקרב אל המפלים מבלי שכל שדה הראייה שלי יחסם בטיפות ; אבל זה היה שווה כל רגע, להרגיש כך מקרוב את עוצמתו של הטבע.
לאחר הביקור הקצר בסן מרטין שטתי בחזרה אל המסלול התחתון, והחלטתי שהגיע הזמן להפסקה קצרה וארוחת צהריים.

במסלול התחתון

חם ולח

המפלים, מבט מהאי סן מרטין

החוטמן נגד נמרוד

בחרתי לאכול את הסנדוויצ'ים שלי על אחד מהספסלים ברחבת המבקרים. בזמן שאכלתי את הסנדוויץ' הראשון, קפץ לפתע חוטמן על השקית שהייתה לידי וניסה לקחת אותה ממני. אני, שאפילו לא ראיתי אותו מתקרב, קפצתי מיד למשוך את השקית ממנו. ואז הוא תקף בחזרה ושרט אותי ברגל. הפקח שהיה ליד קצת כעס עלי, כאילו האכלתי את החוטמן מרצוני. כשהצבעתי לו על השריטה המדממת, הוא לקח אותי אל תוך החנות הסמוכה ועזר לי לשטוף את הפצע האלכוהול. בספרדית שבורה הבנתי ממנו שהשטיפה באלכוהול תספיק, אך התשובה הזו לא סיפקה אותי: רציתי לראות איש מקצוע.
הלכתי אל העמדה הראשית של הפקחים, והם הסיעו אותי אל המרפאה של השמורה. האחות שם חיטאה לי את הפצע בזמן שאני שאלתי אותה: "Hay Rabies en Iguazo?" - מנסה לברר בספרדית האומללה שלי אם יש כלבת באיזור. היא אמרה לי שאין לחיות כאן כלבת, ונרגעתי. בערך. לאחר החבישה הקצרה, הפקח החזיר אותי אל מרכז המבקרים.

איה איה

חוטמן רנדומלי בשמורה

גרון השטן

בנסיון להתאושש מהתקיפה, המשכתי לטייל בפארק הלאומי. נסעתי עם הרכבת הפנימית של הפארק אל התחנה הקרובה ביותר ל"גרון השטן". בשעה שבה התעכבתי במרפאה מזג האוויר טיפה התקלקל: התחיל לרדת גשם זלעפות שהניס את כל המבקרים אל מקום מבטחים. אני דווקא הלכתי בכיוון ההפוך, שכן הייתי מאובזר במטריה שקניתי אמש. כך מצאתי את עצמי הולך בגשם על מסלול ההליכה הלא-קצר אל גרון השטן. התיק שלי נרטב והנעלים הוצפו במי גשם, אבל זה לא עצר אותי מלהגיע אל המפל הכי מרשים באיגווסו. בחיי לא ראיתי כזו כמות של מים נשפכת בכזו עוצמה: המפל הוא בצורת חצי עיגול, והנתז בתחתיתו כל כל חזק, עד שלא ניתן לראות את היכן הוא מסתיים. איכשהו הצלחתי לשלוף את המצלמה מהתיק כדי לצלם את גרון השטן (מבלי לאבד את המצלמה או המטריה בדרך - שזה הישג גדול).
רק כשהתחלתי ללכת בחזרה אל עבר הרכבת, הגשם נחלש מעט. כשמצאתי מקום מחסה, סחטתי את הגרביים שלי ממי הגשם, והייתי מוכן לקראת החזרה לפוורטו איגווסו. רק דבר אחד היה חסר לי: מזכרת. קניתי באחד מהדוכנים שבשמורה חוטמן קטן מגולף בעץ... כדי לא לשכוח את היום המדהים-מפחיד הזה.

מפל גרון השטן

ושוב במרפאה

שבתי אל העיירה למנוחה ומקלחת באכסניה. לאחר ארוחת הצהריים-ערב, דיברתי עם המשפחה כדי לעדכן אותם בכל מה שעבר עלי היום. אמנם אמא הייתה די רגועה מהסיפור עם החוטמן, אבל לאחר שיחת ווטסאפ עם אנדי, שדי הלחיץ אותי, הלכתי למרפאה מקומית. הרופא שם הרגיע אותי שוב לגבי הכלבת, ורק רשם לי אנטיביוטיקה לימים הקרובים כדי למנוע זיהום בפצע. לשמחתי, כל הסאגה של הרופא ובית המרקחת לא הייתה יקרה למדי, ויכולתי לפרוש למנוחת לילה שקטה בחדר הממוזג שלי - בתקווה שלא אפגוש מחר עוד חוטמנים.