יום 48: מפונו לקוסקו

19.01.2013

אינקה אקספרס

לאחר השכמה מוקדמת עזבתי את אכסניית Bothy ועליתי על מונית אל עבר התחנה המרכזית של פונו. ליד טרמינל האוטובוסים המתינה לי סילביה הפוזלת, שמכרה לי שלשום את כרטיס הנסיעה מפונו לקוסקו. היא הובילה אותי בתוך התחנה: תחילה לרישום ואחר כך בעמדת תשלום מס יציאה מהעיר (מס מקובל לפני נסיעות בין-עירוניות ארוכות בפרו). לבסוף נפרדתי ממנה לשלום והגעתי אל האוטובוס של חברת אינקה אקספרס (Inka Express). האוטובוס המפואר היה מוכן עבור 50 איש, אך בפועל היינו בו רק כעשרה. דיילות הגישו לנו תה במהלך הסיור, ומדריך הסביר לנו על התחנות הצפויות להיום.

פוקארה

לאחר שיצאנו מפונו וחלפנו ליד העיר הסמוכה לה, הגענו אל התחנה הראשונה של הטיול - פּוּקַארָה (Pucara, משמעות השם היא "מבצר" בשפת הקצ'ואה). העיירה הקטנה ממוקמת בגובה של 3879 מטרים מעל פני הים, וכאן ביקרנו במוזיאון קטן המציג פריטים מתקופת האינקה. גולת הכותרת של המוזיאון הייתה תצוגה של מומיות משומרות, אך אני התעניינתי יותר במה שהיה בחצר האחורית: עדר ויקוניות. הוויקוניה היא קרובת משפחה של האלפקה והלמה, אך בניגוד לאחיותיה היא עדיין ברובה חיית בר. את הויקוניות אסור להרוג לצרכי מאכל, שכן הן בסכנת הכחדה. כאן מכרו מוצרים מצמרן הרך  והנדיר של הוויקוניות היפהפיות, והמחירים היו גבוהים בהתאם. 

ויקוניות חמודות

הסתובבתי קצת מחוץ למוזיאון, ברחובותיה העניים של פוקארה. הגעתי אל שוק מקומי קטן וקניתי מילדה פסל של שור בסגנון המקומי. הפסל היה די מכוער ולא האמנתי שהוא ישרוד את שארית המסע בתרמיל שלי, אך הרגשתי שזהו המקום הנכון ביותר לקנות אותו: מילדה בשוק ולא במקום ממוסחר-יחסית בעיר גדולה.

שוורים של פוקארה על גג המוזיאון

הרים וארוחה

תחנת העצירה הבאה הייתה לָה רַאיָה (La Raya), הנקודה הגבוהה ביותר של המסע היום - 4318 מטרים מעל פני הים. מקום זה הוא גם נקודת הגבול בין המחוזות של פונו וקוסקו. הנוף סביב האוטובוס השתנה להררי ומושלג. יצאתי כאן למספר דקות רק כדי לצלם תמונות של האיזור. שמחתי מאד לשוב אל תוך האוטובוס החמים ולקבל כוס תה מהדיילות... בכל זאת, אני לא מסתדר עם גבהים וקור.

נוף בלה ראיה

חצי שעה נוספת של נסיעה הביאה אותי אל סִיקוּאַנִי (Sicuani) לארוחת צהריים במסעדה מקומית. האוכל היה בסגנון בופה עם הגשה עצמית, והוא היה מעולה. פיטמתי את עצמי בבשר פרה, אלפקה, תפוחי אדמה, אורז, סלט - ולקינוח: בננות עם סירופ שוקולד.

ראקצ'י

התחנה הכי יפה היום הייתה עצירה באתר האינקה בשם רַאקְצִ'י (Raqch'i), בו נמצא המקדש של וִירַאקוּצָ'ה (Viracocha) - האל הראשי של האינקה. שאריות המקדש מוגנים כיום מפני הגשם באמצעות רעפים מודרנים, שהותקנו מעליהם. אלו מבני קירות מאורכים וצרים, והרווחים ביניהם מעניקים להם צורות של האותיות I ו-H ענקיות. התפלאתי שלא שמעתי עד עתה על המקום הזה: ציפיתי שמבנה כל כך חשוב ועתיק יזכה לפרסום גדול יותר. כנראה שאתרי האינקה החשובים והגדולים יותר באיזור קוסקו והעמק הקדוש גונבים את כל תשומת הלב שראקצ'י ראויה לה.
מסביב למקדש קיימים בתים רבים של בכירי הנהגת האינקה, והאתר כולו ממוקם בין שדות ירוקים, בהם היו צ'ולות, פרות וכבשים. חלק מאותן הכבשים אף נכנסו לתוך האתר ו"ליוו" את הקבוצה...

מקדש ויראקוצ'ה בראקצ'י

צ'ולה בשדות בראקצ'י

הכנסיה המוזהבת

מכאן הנופים הפכו עוד יותר ירוקים: מחלון האוטובוס הבחנתי במספר אגמים ובעוד הריסות מתקופת האינקה. אמנם רק נכנסתי לפרו לפני ימים בודדים, אך כבר ברור לי שהיא המדינה היפה ביותר בה ביקרתי עד כה במסע הזה.
האוטובוס של אינקה אקספרס עצר בכפר קטן עם שם ארוך - אַנְדַאווָאילִייָאס (Andahuaylillas). הכפר מוקף בהרים ירוקים שמתנשאים מעליו ובמרכזו נמצאת הכנסיה המפורסמת שלו. פנים הכנסיה מצופה כמעט כולו בזהב ; היא נבנתה במאה ה-16 ומשלבת בתוכה מוטיבים נוצרים ביחד עם מסורות מקומיות. לצערי, היה אסור לצלם בתוך הכנסיה המרהיבה הזו.

אז אם אסור לצלם בכנסיה, הנה האוטובוס!

קוסקו

לקראת הערב הגעתי אל התחנה הסופית של היום: קוּסְקוֹ (Cusco או Cuzco) האוטובוס הוריד את הנוסעים יחסית רחוק ממרכז העיר, ואני לקחתי מונית אל האכסניה שהזמנתי לשבוע הקרוב: הוסטל קילומבו (Kilombo Hostel). האכסניה היא בבעלות ניר הישראלי, והיא הייתה האכסניה הטובה ביותר בה שהיתי במהלך הטיול כולו. הרחבה הפנימית של קילומבו מוקפת בקומה, בה ממוקמים החדרים לאורחים. רמת החדרים עצמם אינה מביישת מלונות: הם נקיים במיוחד, המקלחות מרווחות והמיטות רחבות ונוחות. בנוסף לכל זה, הגעתי לקילומבו בעונת שפל לתיירות, וכך לנתי לבדי בחדר של ארבעה אנשים. ללא ספק, ההגעה לקילומבו הייתה כמו הדובדבן על הקצפת ביום הנהדר הזה.
יצאתי לאכול בכיכר הראשית של העיר, וזכיתי לראותה בינתיים רק בחשכה. אני כבר מצפה לשבוע המלא שלי כאן ומקווה שהוא יהיה לא פחות מושלם מהיום.

קילומבו. נקי ומושלם.

יום 47: פונו והאיים הצפים

18.01.2013

האיים הצפים

בלילה ירד ברד כבד בפונו. התעוררתי מוקדם כדי להספיק לאכול לפני היציאה אל האיים הצפים. ארוחת הבוקר שהוגשה באכסניה, הייתה מצוינת: הרבה יותר טובה ממה שהוצע לי במלונות של בוליביה. שמחתי לגלות שהבנים שישנו איתי באותו החדר עוזבים, כי אחד מהם נחר בברוטליות איומה בלילה האחרון. הגשם והברד נפסקו בבוקר, ואני קיוויתי שמזג האוויר הטוב הזה יימשך גם במהלך היום.

כבר לפני השעה שבע אספו אותי מחברת Inka Travel אל הסיור. ביחד איתי באו מהאכסניה מירה הגרמניה ובתה בת הארבע נילאיה. הן הגיעו לפרו בגלל שמירה מתנדבת לחצי שנה בכפר קטן באיזור פונו. נילאיה הקטנה דוברת גרמנית, מעט ספרדית וכמה משפטים באנגלית ; במהלך הטיול היא שאלה אותי אינספור פעמים "How are you?" " ו-"What's your name?" והייתה עסוקה בחיטוט בתמונות במצלמה שלי. זה בטח לא פשוט לטייל כך עם ילדה בת ארבע, אך מצד שני - טיול כזה ייתן לה חוויות שהיא לא תשכח.

האיסוף משאר האכסניות ברחבי פונו היה מהיר, והגענו מוקדם אל הנמל. כאן עלינו על אניה קטנה, לשייט ארוך אל האיים הצפים. את האיים בנו אנשי שבט האוּרוּ (Uru). בני האורו הקימו את האיים הצפים לאחר שברחו מתקיפות של שבטים שכנים. האיים הם למעשה רפסודות ענק עשויות מצמח הטוטורה המקומי. חלקם התחתון של האיים נרקב ושוקע, ולכן יושבי האיים דואגים לתחזק באופן שוטף את מבנה האי ולהוסיף שכבה חדשה של קני טוטורה.

עם ההגעה לאיים הגיעו כמה צ'ולות מקומיות כדי ללחוץ את ידי האורחים: כיום האיים הם בעיקר מוקד תיירותי ורווחי. אני לא משוכנע שמרבית בני האורו באמת גרים עליהם באופן קבוע. ירדתי מהאניה אל האי, והתרגלתי להליכה על המשטח החצי-ספוגי הזה. פשוט לא יאמן, שהמבנים האלה באמת קיימים, ואינם שוקעים מייד אל קרקעית אגם טיטיקקה.

באיים הצפים

המדריך של הקבוצה היה עסוק בהרצאה על אופן בניית האיים ועל ההיסטוריה של בני האורו. אני חצי-הקשבתי חצי-הייתי-עסוק-בצילום. לאחר ההסבר עליתי לשייט קצר בסירה קטנה עשויה מקני טוטורה ולאחר מכן הסתובבתי בין הדוכנים של האורו. לאחר הזמן הפנוי באי הצף, שבתי אל האניה להמשך הסיור.

בסירת הטוטורה

עם נילאיה באי הצף

האי טקילה

היעד השני בסיור היה האי טֶקִילֶה (Tequile), שהוא אי אמיתי (כלומר, לא-צף...) באגם טיטיקקה. נמצאת כאן קהילה של אנשי קצ'ואה, והמדריך שלנו הסביר על סוגי הכובעים של הגברים והנשים באי. כל אחד מבני האי חובש לראשו כובע סרוג, שצבעיו מסמלים את הסטטוס החברתי והזוגי שלו (או שלה).
טיפסתי אל הכיכר המרכזית של האי, והגעתי לשם מתנשף כמו אחרי ריצה מתישה. הלכתי עם הקבוצה אל משפחה מקומית, שם אכלנו את ארוחת הצהריים. בדיעבד, הביקור כאן לא היה כל כך מיוחד: אי השמש בו ביקרתי שלשום היה הרבה יותר יפה ומעניין. לטעמי האישי, יכולתי לוותר על הביקור בטקילה ולהרוויח חצי יום בפונו.

באי טקילה

ערב בפונו

שבתי מותש אל האניה וכעת ציפה לי שייט של כשלוש שעות בחזרה לפונו. הלכתי לאכול ברחוב הראשי, והפעם טעמתי אלפקה בסגנון מעט שונה.
עוד לפני תשע בערב הייתי בחזרה באכסניה. העננים נעלמו מהשמיים, ופונו התקררה עוד יותר מאמש. נכנסתי מוקדם אל המיטה, לקראת הסיור המיוחד שקבעתי למחר, מפונו לקוסקו.

יום 46: פונו

17.01.2013

אל פרו!

ניסיתי לדחות את היציאה מהמלון בבוקר בגלל הגשם, שירד בחוץ. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, פתחתי את המטריה שלי וצעדתי אל הרחוב הראשי של קופקבנה, שמשמש גם כתחנה מרכזית. המרתי חלק מהכסף הבוליביאני שלי למטבע סול פרואני ועליתי על האוטובוס של חברת "טיטיקקה", שייקח אותי אל עבר פרו ואל עבר פרק נוסף בטיול שלי.

הגבול הבוליביאני-פרואני נמצא יחסית קרוב לקופקבנה: לאחר חצי שעה של נסיעה האוטובוס הגיע אל תחנת הגבול וכל הנוסעים ביקשו לרדת ממנו וללכת אל עמדות החתמת הדרכונים. לאחר ההחתמה הזריזה, המרתי את שארית הבוליביאן שלי לסול וחזרתי מהר אל תוך האוטובוס. מזג האוויר בבוקר היה קר, ואני רק רציתי לשהות במקום חמים מספיק. בתוך תחומי פרו ראיתי לראשונה את הלוגו של המדינה, בו נכתבת המילה "פרו", כשהאות P מעוצבת בסגנון המזכיר את קווי הנאסקה.

הלוגו התיירותי שלי פרו: חדש ומצוחצח על רק בתים עניים.

קצת על פרו

פרו הייתה המדינה השישית בה ביקרתי בדרום אמריקה (וה-18 בספירה הכללית). זמן השהות שלי בה היה הארוך ביותר בהשוואה לשאר המדינות בהן ביקרתי בטיול - 26 יום.

פֶּרוּ (Perú) יושבת לחופו של האוקיאנוס השקט וגובלת בברזיל, צ'ילה, בוליביה, אקוודור וקולומביה. היא רפובליקה המשמשת בית למעל 30 מיליון איש. בערך שליש מהאוכולסיה גרה בבירת המדינה - לִימָה, או בסביבתה. 

עוד לפני תקופת אימפריית האינקה, ישבו באיזור פרו מספר תרבויות קדומות: נַאסְקָה, מוֹצֶ'ה וצִ'ימוּ הן רק שלוש מתוך אותן תרבויות עתיקות, שזכיתי להכיר במהלך הטיול שלי כאן. במאה ה-15 כוחם של האינקה עלה והם כבשו חלקים גדולים בדרום אמריקה וקבעו את בירתם בעיר קוסקו.
אחרי האינקה הגיעו הספרדים, שקבעו את בירת פרו בעיר לימה. כמו מדינות אחרות בדרום אמריקה, פרו זכתה לעצמאות מהספרדים במהלך המאה ה-19. היא הכריזה על עצמאותה כבר בשנת 1821, אך רק לאחר מלחמה על הספרדים זכתה לשליטה מלאה בשטחה (בשנת 1824). בהמשך המאה ה-19 פרו נלחמה בשכנותיה בוליביה וצ'ילה בניסיון לכבוש את מרבצי המלח הגדולים של הסלאר. לאחר ההפסד לצ'ילה, פרו נאלצה למסור לה את שטחיה הדרומים. 

במהלך המאה ה-20 פרו נלחמה מספר פעמים בקולומביה ואקוודור, אך כיום קיים הסכם שלום בין המדינות והגבול הבינלאומי ביניהן הוסדר.

בפרו המודרנית קיים פער בולט בין העשירים לעניים: באיזורים ההרריים קל למצוא כפרים עניים וחסרי תשתיות בסיסיות. לעומת אותו עוני נורא, עיר הבירה לימה היא מטרופולין מודרני לכל דבר, עם קניונים ענקיים ומוקדי בילוי.

מפת פרו

דגל פרו הוכרז כדגלה של המדינה כבר בשנת 1825. הוא מחולק לשולשה פסים אנכיים בצבעי אדום-לבן-אדום. הצבע האדום מייצג את הדם, שנשפך בזמן המלחמה על העצמאות ; הצבע הלבן מייצג שלום ואומץ.

לעתים מופיע במרכז הדגל (על חלקו הלבן), סמלה של המדינה הכולל קרן שפע מלאה זהב ומעליה עץ מקומי בשם "קִינָה" (Quina) וחיה מקומית ממשפחת האלפקות - וִיקוּנְיָה (Vicuña). 

דגל פרו

פונו

לקראת הצהריים הגעתי אל התחנה המרכזית של פּוּנוֹ (Puno), היושבת לחופו של אגם טיטיקקה. כבר עם הירידה מהאוטובוס הוקפתי בהמוני אנשים שניסו למכור לי את חבילות התיירים המפורסמות של המקום: שייט לאיים הצפים של שבט האוּרוּ. ברחתי מהם והלכתי לחפש את הסניף של חברת "אינקה אקספרס"; פטריסיו, שהכרתי באי הפסחא, המליץ לי בחום על נסיעה איתם מפונו לקוסקו. החלטתי לקבוע כבר עתה את תאריך העזיבה שלי לעוד יומיים: מחר אטייל באיים הצפיים ומחרתיים אמשיך אל עבר קוסקו. בסניף של אינקה אקספרס ישבתי עם הסוכנת שלהם, סילביה הפוזלת, ורכשתי ממנה את כרטיס הנסיעה לקוסקו ואת הטיול לאיים הצפים ולאי טקילֶה. סילביה עזרה לי גם למצוא נהג מונית אמין שייקח אותי מהתחנה המרכזית של העיר אל האכסניה שלי.
הגעתי עם התרמילים שלי אל אכסניית Bothy הנחמדה והנקייה-מאד. העובדות כאן דאגו לשטוף את הרצפה מספר פעמים ביום - דבר די חריג לאכסניות של תרמילאים.
את אחר הצהריים העברתי בשיטוט ברחובות פונו. אין יותר מדי מה לראות בעיר עצמה: ביקרתי בכיכר הראשית (פלאסה דה ארמאס, כמובן), שלחתי גלויה ראשונה מפרו ונכנסתי לאכול במסעדה יקרה-יחסית. מסעדת La Casona יושבת באחד מרחובותיה הראשיים של העיר ; החלטתי לטעום לראשונה בשר אלפקה, והוא היה מעולה (ובהחלט מצויין בהשוואה לבשר הלמה, שטעמתי בארגנטינה).

האלפקה הראשונה שלי!

הטמפרטורות בפונו צנחו מהר עם רדת החשכה. בערב ניסיתי להתחמם באכסניה וניצלתי את הווי-פיי התקין לשיחות עם המשפחה ולקביעת אכסניה בקוסקו. לאחר המקלחת החמה יצאתי שוב למרכז בעיר כדי לחפש לעצמי ארוחת ערב. הייתי צריך ללכת לישון מוקדם, שכן האיסוף לטיול האיים הצפים יתחיל מוקדם מאד מחר בבוקר.