החלפת הדגל הניו זילנדי?

דגל ניו זילנד אומץ בשנת 1902 עם קבלת העצמאות של המדינה. כבר משנות השבעים של המאה הקודמת עלו מספר הצעות להחלפת הדגל הלאומי. הסיבה העיקרית לרצון להחלפת הדגל היא הטענה, שהוא עדיין מייצג את התקופה בה ניו זילנד הייתה עוד מושבה בריטית. בקנטון (פינתו השמאלית העליונה) של הדגל הנוכחי, עדיין נמצא היוניון-ג'ק, הדגל הבריטי. גם הדמיון הגדול לדגל האוסטרלי, מושבת-עבר בריטית נוספת, תורם לשאיפות של חלק מתושבי ניו זילנד לאימוץ דגל ייחודי, המייצג את המדינה.

לאחרונה הוויכוח לגבי שינוי הדגל עלה שוב: ראש ממשלת ניו זילנד, ג'ון קי, מתכוון להביא את הצעת החלפת הדגל למשאל עם בשנת 2015. הוא מעוניין בהחלפת הדגל הנוכחי בדגל "השרך הכסוף": דגל המציג עלה שרך-כסוף בצבע לבן על רקע שחור. דגל השרך הכסוף כבר נמצא בשימוש על ידי קבוצות ספורט ניו זילנדיות, אך יש רבים המתנגדים לאימוצו. טענות המתנגדים הן כי הדגל מייצג יותר מדי את ענפי הספורט של המדינה וכי הוא דומה בצבעיו לדגל הפיראטים.

הצעות דגל אחרות הן דגל הקורו של האמן האוסטרי הודנרטוואסר ודגל שרך כסוף השומר על מוטיב הצלב הדרומי ועל צבעיו של הדגל הנוכחי. הצעה זו, שעוצבה על ידי קייל לוקווד בשנת 2004, היא גם ההצעה האהובה עלי. אני אמנם מסכים עם הצורך להחליף את הדגל הניו זילנדי חסר הייחודיות, אך מקווה שזה לא יהיה דגל השרך הכסוף הנורא. בסקרים, שפורסמו לאחרונה בניו זילנד, יותר משני שליש מהציבור מתנגדים להחלפת הדגל, כך שסיכויי החלפת הדגל בשנה הבאה נשארים נמוכים.

שמאל למעלה: דגל ניו זילנד הנוכחי, מימין למעלה: דגל השרך הכסוף, שמאל למטה: דגל הקורו של הונדרטוואסר, ימין למטה: דגל השרך הכסוף של לוקווד משנת 2004.

יום 47: פונו והאיים הצפים

18.01.2013

האיים הצפים

בלילה ירד ברד כבד בפונו. התעוררתי מוקדם כדי להספיק לאכול לפני היציאה אל האיים הצפים. ארוחת הבוקר שהוגשה באכסניה, הייתה מצוינת: הרבה יותר טובה ממה שהוצע לי במלונות של בוליביה. שמחתי לגלות שהבנים שישנו איתי באותו החדר עוזבים, כי אחד מהם נחר בברוטליות איומה בלילה האחרון. הגשם והברד נפסקו בבוקר, ואני קיוויתי שמזג האוויר הטוב הזה יימשך גם במהלך היום.

כבר לפני השעה שבע אספו אותי מחברת Inka Travel אל הסיור. ביחד איתי באו מהאכסניה מירה הגרמניה ובתה בת הארבע נילאיה. הן הגיעו לפרו בגלל שמירה מתנדבת לחצי שנה בכפר קטן באיזור פונו. נילאיה הקטנה דוברת גרמנית, מעט ספרדית וכמה משפטים באנגלית ; במהלך הטיול היא שאלה אותי אינספור פעמים "How are you?" " ו-"What's your name?" והייתה עסוקה בחיטוט בתמונות במצלמה שלי. זה בטח לא פשוט לטייל כך עם ילדה בת ארבע, אך מצד שני - טיול כזה ייתן לה חוויות שהיא לא תשכח.

האיסוף משאר האכסניות ברחבי פונו היה מהיר, והגענו מוקדם אל הנמל. כאן עלינו על אניה קטנה, לשייט ארוך אל האיים הצפים. את האיים בנו אנשי שבט האוּרוּ (Uru). בני האורו הקימו את האיים הצפים לאחר שברחו מתקיפות של שבטים שכנים. האיים הם למעשה רפסודות ענק עשויות מצמח הטוטורה המקומי. חלקם התחתון של האיים נרקב ושוקע, ולכן יושבי האיים דואגים לתחזק באופן שוטף את מבנה האי ולהוסיף שכבה חדשה של קני טוטורה.

עם ההגעה לאיים הגיעו כמה צ'ולות מקומיות כדי ללחוץ את ידי האורחים: כיום האיים הם בעיקר מוקד תיירותי ורווחי. אני לא משוכנע שמרבית בני האורו באמת גרים עליהם באופן קבוע. ירדתי מהאניה אל האי, והתרגלתי להליכה על המשטח החצי-ספוגי הזה. פשוט לא יאמן, שהמבנים האלה באמת קיימים, ואינם שוקעים מייד אל קרקעית אגם טיטיקקה.

באיים הצפים

המדריך של הקבוצה היה עסוק בהרצאה על אופן בניית האיים ועל ההיסטוריה של בני האורו. אני חצי-הקשבתי חצי-הייתי-עסוק-בצילום. לאחר ההסבר עליתי לשייט קצר בסירה קטנה עשויה מקני טוטורה ולאחר מכן הסתובבתי בין הדוכנים של האורו. לאחר הזמן הפנוי באי הצף, שבתי אל האניה להמשך הסיור.

בסירת הטוטורה

עם נילאיה באי הצף

האי טקילה

היעד השני בסיור היה האי טֶקִילֶה (Tequile), שהוא אי אמיתי (כלומר, לא-צף...) באגם טיטיקקה. נמצאת כאן קהילה של אנשי קצ'ואה, והמדריך שלנו הסביר על סוגי הכובעים של הגברים והנשים באי. כל אחד מבני האי חובש לראשו כובע סרוג, שצבעיו מסמלים את הסטטוס החברתי והזוגי שלו (או שלה).
טיפסתי אל הכיכר המרכזית של האי, והגעתי לשם מתנשף כמו אחרי ריצה מתישה. הלכתי עם הקבוצה אל משפחה מקומית, שם אכלנו את ארוחת הצהריים. בדיעבד, הביקור כאן לא היה כל כך מיוחד: אי השמש בו ביקרתי שלשום היה הרבה יותר יפה ומעניין. לטעמי האישי, יכולתי לוותר על הביקור בטקילה ולהרוויח חצי יום בפונו.

באי טקילה

ערב בפונו

שבתי מותש אל האניה וכעת ציפה לי שייט של כשלוש שעות בחזרה לפונו. הלכתי לאכול ברחוב הראשי, והפעם טעמתי אלפקה בסגנון מעט שונה.
עוד לפני תשע בערב הייתי בחזרה באכסניה. העננים נעלמו מהשמיים, ופונו התקררה עוד יותר מאמש. נכנסתי מוקדם אל המיטה, לקראת הסיור המיוחד שקבעתי למחר, מפונו לקוסקו.

יום 46: פונו

17.01.2013

אל פרו!

ניסיתי לדחות את היציאה מהמלון בבוקר בגלל הגשם, שירד בחוץ. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, פתחתי את המטריה שלי וצעדתי אל הרחוב הראשי של קופקבנה, שמשמש גם כתחנה מרכזית. המרתי חלק מהכסף הבוליביאני שלי למטבע סול פרואני ועליתי על האוטובוס של חברת "טיטיקקה", שייקח אותי אל עבר פרו ואל עבר פרק נוסף בטיול שלי.

הגבול הבוליביאני-פרואני נמצא יחסית קרוב לקופקבנה: לאחר חצי שעה של נסיעה האוטובוס הגיע אל תחנת הגבול וכל הנוסעים ביקשו לרדת ממנו וללכת אל עמדות החתמת הדרכונים. לאחר ההחתמה הזריזה, המרתי את שארית הבוליביאן שלי לסול וחזרתי מהר אל תוך האוטובוס. מזג האוויר בבוקר היה קר, ואני רק רציתי לשהות במקום חמים מספיק. בתוך תחומי פרו ראיתי לראשונה את הלוגו של המדינה, בו נכתבת המילה "פרו", כשהאות P מעוצבת בסגנון המזכיר את קווי הנאסקה.

הלוגו התיירותי שלי פרו: חדש ומצוחצח על רק בתים עניים.

קצת על פרו

פרו הייתה המדינה השישית בה ביקרתי בדרום אמריקה (וה-18 בספירה הכללית). זמן השהות שלי בה היה הארוך ביותר בהשוואה לשאר המדינות בהן ביקרתי בטיול - 26 יום.

פֶּרוּ (Perú) יושבת לחופו של האוקיאנוס השקט וגובלת בברזיל, צ'ילה, בוליביה, אקוודור וקולומביה. היא רפובליקה המשמשת בית למעל 30 מיליון איש. בערך שליש מהאוכולסיה גרה בבירת המדינה - לִימָה, או בסביבתה. 

עוד לפני תקופת אימפריית האינקה, ישבו באיזור פרו מספר תרבויות קדומות: נַאסְקָה, מוֹצֶ'ה וצִ'ימוּ הן רק שלוש מתוך אותן תרבויות עתיקות, שזכיתי להכיר במהלך הטיול שלי כאן. במאה ה-15 כוחם של האינקה עלה והם כבשו חלקים גדולים בדרום אמריקה וקבעו את בירתם בעיר קוסקו.
אחרי האינקה הגיעו הספרדים, שקבעו את בירת פרו בעיר לימה. כמו מדינות אחרות בדרום אמריקה, פרו זכתה לעצמאות מהספרדים במהלך המאה ה-19. היא הכריזה על עצמאותה כבר בשנת 1821, אך רק לאחר מלחמה על הספרדים זכתה לשליטה מלאה בשטחה (בשנת 1824). בהמשך המאה ה-19 פרו נלחמה בשכנותיה בוליביה וצ'ילה בניסיון לכבוש את מרבצי המלח הגדולים של הסלאר. לאחר ההפסד לצ'ילה, פרו נאלצה למסור לה את שטחיה הדרומים. 

במהלך המאה ה-20 פרו נלחמה מספר פעמים בקולומביה ואקוודור, אך כיום קיים הסכם שלום בין המדינות והגבול הבינלאומי ביניהן הוסדר.

בפרו המודרנית קיים פער בולט בין העשירים לעניים: באיזורים ההרריים קל למצוא כפרים עניים וחסרי תשתיות בסיסיות. לעומת אותו עוני נורא, עיר הבירה לימה היא מטרופולין מודרני לכל דבר, עם קניונים ענקיים ומוקדי בילוי.

מפת פרו

דגל פרו הוכרז כדגלה של המדינה כבר בשנת 1825. הוא מחולק לשולשה פסים אנכיים בצבעי אדום-לבן-אדום. הצבע האדום מייצג את הדם, שנשפך בזמן המלחמה על העצמאות ; הצבע הלבן מייצג שלום ואומץ.

לעתים מופיע במרכז הדגל (על חלקו הלבן), סמלה של המדינה הכולל קרן שפע מלאה זהב ומעליה עץ מקומי בשם "קִינָה" (Quina) וחיה מקומית ממשפחת האלפקות - וִיקוּנְיָה (Vicuña). 

דגל פרו

פונו

לקראת הצהריים הגעתי אל התחנה המרכזית של פּוּנוֹ (Puno), היושבת לחופו של אגם טיטיקקה. כבר עם הירידה מהאוטובוס הוקפתי בהמוני אנשים שניסו למכור לי את חבילות התיירים המפורסמות של המקום: שייט לאיים הצפים של שבט האוּרוּ. ברחתי מהם והלכתי לחפש את הסניף של חברת "אינקה אקספרס"; פטריסיו, שהכרתי באי הפסחא, המליץ לי בחום על נסיעה איתם מפונו לקוסקו. החלטתי לקבוע כבר עתה את תאריך העזיבה שלי לעוד יומיים: מחר אטייל באיים הצפיים ומחרתיים אמשיך אל עבר קוסקו. בסניף של אינקה אקספרס ישבתי עם הסוכנת שלהם, סילביה הפוזלת, ורכשתי ממנה את כרטיס הנסיעה לקוסקו ואת הטיול לאיים הצפים ולאי טקילֶה. סילביה עזרה לי גם למצוא נהג מונית אמין שייקח אותי מהתחנה המרכזית של העיר אל האכסניה שלי.
הגעתי עם התרמילים שלי אל אכסניית Bothy הנחמדה והנקייה-מאד. העובדות כאן דאגו לשטוף את הרצפה מספר פעמים ביום - דבר די חריג לאכסניות של תרמילאים.
את אחר הצהריים העברתי בשיטוט ברחובות פונו. אין יותר מדי מה לראות בעיר עצמה: ביקרתי בכיכר הראשית (פלאסה דה ארמאס, כמובן), שלחתי גלויה ראשונה מפרו ונכנסתי לאכול במסעדה יקרה-יחסית. מסעדת La Casona יושבת באחד מרחובותיה הראשיים של העיר ; החלטתי לטעום לראשונה בשר אלפקה, והוא היה מעולה (ובהחלט מצויין בהשוואה לבשר הלמה, שטעמתי בארגנטינה).

האלפקה הראשונה שלי!

הטמפרטורות בפונו צנחו מהר עם רדת החשכה. בערב ניסיתי להתחמם באכסניה וניצלתי את הווי-פיי התקין לשיחות עם המשפחה ולקביעת אכסניה בקוסקו. לאחר המקלחת החמה יצאתי שוב למרכז בעיר כדי לחפש לעצמי ארוחת ערב. הייתי צריך ללכת לישון מוקדם, שכן האיסוף לטיול האיים הצפים יתחיל מוקדם מאד מחר בבוקר.

יום 45: קופקבנה ואי השמש

16.01.2013

הפלגה אל אי השמש

התעוררתי בבוקר, מוקדם מדי - כהרגלי, הפקדתי את המפתחות בקבלה של המלון ויצאתי אל עבר המזח של קופקבנה. כאן חיכתה לי האניה Andes Amazonia, שאיתה תכננתי להפליג אל אי השמש. בזמן ההמתנה במזח של העיירה, ניצלתי את הזמן להנות מצבעו היפהפה של אגם טיטיקקה בשעות הבוקר. קשת בענן כאילו נשפכה לתוך האגם הכסוף, ומסביבה עגנו כמה סירות קטנות.

אגם טיטיקקה בבוקר

ההפלגה אל אי השמש (או בשמו הספרדי - Isla del Sol) הייתה איטית וארוכה. יעד העגינה הראשון של האניה היה בחלקו בצפוני של האי, בעיירה צַ'אייָאפַּמְפָּה (Challapampa) ושם הצטרפתי אל מדריך מקומי דובר ספרדית בלבד.

אי השמש / איסלה דל סול

החלטתי להישאר כאן עם הקבוצה, למרות שהדרכה לא הייתה באנגלית. איכשהו הצלחתי להבין פה ושם על מה המדריך מדבר... שכן כבר ידעתי מראש, שלפי מיתולוגיית האינקה, כאן נולד אל השמש ומכאן יצאו אנשי האינקה הראשונים.

המדריך לקח את הקבוצה תחילה אל המוזיאון המקומי הקטן (בתוספת תשלום זעום, כמובן) ומכאן התחלנו בטרק קצר אל הריסות צִ'ינְקַרָה (Chinkara, או "המבוך"). מבני האינקה העתיקים לא הרשימו אותי יותר מדי ; דווקא אהבתי הרבה יותר את נופו של האי היפהפה: גבעות ירוקות-חומות, שזולגות לתוך האגם השקט. ההליכה עצמה לא הייתה פשוטה: הטיפוס בגבעות האי, שממוקם גם ככה בגובה רב מעל פני הים, הקשו לי מאד על הנשימה. כנראה שכבר לא אצליח להתרגל לשהות בגובה של מעל 3000 מטרים...

הריסות צ'ינקרה ונופי אי השמש

באי השמש

נופיו של איסלה דל סול

שבתי אל האניה כדי לתפוס את ההפלגה אל חלקו הדרומי של האי. בזמן השייט עוד הספקתי לנמנם קצת, ובסופו הגעתי אל העיירה יוּמַאנִי (Yumani). עם העליה מהמזח אל היישוב, הייתי צריך לשלם "דמי כניסה" למקום. ויתרתי כאן על הטיפוס לעבר מבנים נוספים של האינקה, בגלל עודף מדרגות. במקום זאת, בחרתי לשבת באחת מהמסעדות שליד המזח. 

המזח של יומאני

בחזרה לקופקבנה

ההפלגה בחזרה לקופקבנה יצאה לקראת השעה ארבע, וכשהגעתי אל העיירה הייתי עסוק בסידורים לקראת מחר: הזמנתי את האוטובוס הראשון בבוקר מכאן אל פונו הפרואנית, קניתי כמה מזכרות בוליבאניות אחרונות ושלחתי גלויה נוספת למשפחה בארץ. בהמשך הערב דיברתי עם ההורים ושמעתי שהגלויה האחרונה שהגיעה היא זו מסלטה. שתי הגלויות הקודמות ששלחתי (זאת שקניתי בסלאר וזאת מלה פאז) טרם הגיעו - ולמעשה, היו שתי הגלויות היחידות מהטיול הזה שכלל לא הגיעו לישראל...

נהנתי מהלילה האחרון שלי בבוליביה והמחירים הזולים של המלונות כאן. בפרו אני צפוי לחזור לשגרת האכסניות והחדרים המשותפים ; כנראה שהתפנקתי יותר מדי בשבוע האחרון.

יום 44: אל קופקבנה

15.01.2013

להתראות לה פאז!

השינה שלי בלילה האחרון לא הייתה רצופה, כמו שתמיד קורה לי לפני נסיעות. בבוקר ארגנתי את התרמיל והתיק שלי, וירדתי אל חדרה של רו כדי להיפרד ממנה. היא ביקשה שאגיע לומר שלום, גם אם זה במחיר הנורא של להעיר אותה בבוקר. נפרדנו בחיבוק והיא שבה לשנתה ; הספקנו רבות בשבועיים של טיול משותף: סלטה, טופיזה, מדבר המלח ולבסוף גם את לה פאז.

המתנתי בלובי של מלון "מחסטיק", שמח להיפרד מפקידי הקבלה האיומים שלו. קצת לפני השעה שבע הגיעה נציגה של חברת האוטובוסים כדי לאסוף אותי אל הנסיעה לעיירה קוֹפַּקַבַּנָה (Copacabana, ללא קשר לחוף הברזילאי המפורסם). ציפתה לי נסיעה קצרה הבוקר, ולכן לא היו שירותים באוטובוס. מצד שני, נדהמתי לגלות שיש בו ווי-פיי פעיל(!)... בכל נסיעותי במדינות המפותחות יותר של היבשת (ארגנטינה וצ'ילה) לא היה לי אינטרנט באוטובוסים, אז איך זה דווקא קורה בבולוביה הנחשלת?!

בזמן ההמתנה בלה פאז לאיסוף שאר הנוסעים, הספקתי לפטפט עם משפחה וחברים בסקייפ ו-ווטסאפ. עם תחילת הנסיעה הנופים העירוניים של לה פאז התחלפו בנופי טבע וכפרים קטנים ולאט-לאט איבדתי את החיבור לאינטרנט.

מתקרב לאגם טיטיקקה

אגם טיטיקקה

לאחר כשעתיים הגענו אל איזור אגם טִיטִיקָקָה (Titicaca), האגם הגבוה ביותר בעולם בו יכולות לשוט אניות. האגם נמצא בגובה של כ-3800 מטרים מעל פני הים ומחולק בין בוליביה ופרו. צבע המים של האגם היה כחול כהה ומהפנט. נופיו הזכירו לי את האגמים היפהפיים של ניו זילנד. 

נסענו עד ההגעה לעיירה סַן פַּאבְּלוֹ דֶה טִיקִינָה (San Pablo de Tiquina), בה הורידו את כל הנוסעים מהאוטובוס לקראת חציית חלק קצר של האגם. הייתי צריך לשלם עבור המעבורת הזולה, שהביאה אותי אל העיירה סן פֶּדְרוֹ דה טיקינה (San Pedro de Tiquina). האוטובוס עצמו עבר על מעבורת מיוחדת לכלי רכב, שלא נראתה מי-יודע-מה יציבה. קיוויתי שהוא לא יתהפך וייקח עמו את התרמיל שלי אל קרקעית האגם. לשמחתי, האוטובוס חצה בהצלחה את האגם, והנהג אסף את הנוסעים אל המשך הנסיעה לקופקבנה. כאן הנופים היו עוד הרבה יותר מרשימים מאשר בתחילת הנסיעה... לפחות עד שהגיעו הערפל והגשם ומנעו ממני לראות מה קורה מחוץ לאוטובוס. 

פסל מודרני בסן פדרו דה טיקינה

מנופי האגם

חיפוש מלון...

כשהגעתי אל קופקבנה, עדיין ירד גשם. הסתובבתי עם התיקים שלי והמטריה כדי לחפש אכסניה. רוב המקומות היו מלאים, או שלא היה בהם חדר למבקר יחיד. בסוף מצאתי מקום באכסניית "ה-6 באוגוסט", שילמתי על החדר, נכנסתי אליו ואז קיבלתי את השוק: המיטה שקעה לגמרי כשנחתי עליה. ביקור קטן בשירותים המשותפים גרם לי לרצות לברוח מהמקום: הם היו משולבים בחלל קטן מדי עם המקלחת והריח שנדף מהם לא היה מזמין. החלטתי שאני יכול לשלם טיפה יותר מ-40 בוליביאן ללילה, ביקשתי החזר לכסף שלי (וקיבלתי) והלכתי לחפש לי חדר במלונות של העיירה.

הליכה נוספת ברחובותיה התלולים של קופקבנה, הביאה אותי אל מלון "Paraiso", בו שילמתי 70 בוליביאן ללילה, כמובן עם שירותים ומקלחת פרטיים  (ונקיים) ואינטרנט-מקרטע. החדר כאן היה אף יותר טוב מזה שבמלון בו שהיתי בלה פאז.

בהחלט יותר טוב מאכסניה

קופקבנה

יצאתי אל העיירה כדי לערוך איתה היכרות אמיתית ראשונה ולחפש מקום לאכול בו. בדרך מצאתי גם את סוכנויות הנסיעות שהציעו טיולים באיים שבאגם. בחרתי למחר את הטיול לאי השמש, ולאחר שהבנתי שזהו שיאו של הביקור בקופקבנה, החלטתי שאשאר כאן לשני לילות בלבד ואמשיך אל פונו בפרו.

אחר הצהריים ביקרתי בבזיליקה הנחמדה של העיירה, ובהמשך עליתי לעמדת תצפית על האיזור. ויתרתי על הרעיון של טיפוס לפסגת ההר הסמוך, שכן הרגשתי שאני לא ממש נושם בקלות. לאחר ארוחת הערב באחת ממסעדות התיירים, שבתי אל המלון שלי לשינה מול הסימפסונים בדיבוב לספרדית.

הכנסיה הראשית של קופקבנה

לטפס או לא לטפס?

ימים 42-43: לה פאז וטיוואנקו

13.01.2013

טיוואנקו

אחרי ארוחת הבוקר במלון, אסף אותנו רכב מקרטע עם מדריך מוזר העונה לשם "פרדי". היעד להיום היה טיול לטִיווָאנַקוּ (Tiwanaku או Tihuanaco). איסוף שאר התיירים מרחבי לה פאז הענקית היה ארוך מאד, והמיניבוס העתיק כמעט לא הצליח לטפס בעליות היוצאות מן העיר. 

נסענו כשעתיים, ולקראת השעה 11 הגענו אל טיוואנקו. כאן נכנסנו אל האתר הארכיאולוגי של קַאלַאסַאסַיָה (Kalasasaya). טיוואנקו הייתה בירת אימפריה עתיקה מהתקופה הפרה-קולומביאנית, ששגשגה בין השנים 300-1000 לספירה לערך. אותה אימפריה, שמכונה כיום גם בשם "טיוואנקו", שלטה על איזור שנמצא היום במערב בוליביה, דרום פרו וצפון צ'ילה. לאחר נפילת תרבות טיוואנקו, נשלט האיזור על ידי האינקה. המקדשים של טיוואנקו נתגלו לאדם הלבן בשנת 1549, במסגרת הכיבוש הספרדי של דרום אמריקה. כיום האתר מוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ומסביבו נמצאת העיירה הבוליבאנית הנושאת גם היא את אותו השם.

עם הגעתנו על האתר, התרשמתי לרעה מרמת השימור הירודה שלו. כנראה שהבוליבאנים לא ממש יודעים לדאוג לאתרי המורשת, הנמצאים בתחומי מדינתם. תחילה טיפסנו על הפירמידה העתיקה, שעדיין לא נחשפה לחלוטין על ידי הארכיאולוגים. הפירמידה, ששמה הוא אַקַאפְַנָה (Akapana) היא בעלת שבע טרסות, המסמלות את שבעת צבעי הקשת.

סמוך לאתר הארכיאולוגי של טיוואנקו

המון ראשים ושער השמש

מהפירמידה ירדנו אל במה שקועה, בה מוצגים ראשי-אבן רבים, הבולטים מתוך הקירות. ראשי האבן מנציחים את מנהג הצגת ראשי אויבהם של בני טיוואנקו. חלק מאותם ראשים כלל לא נראים אנושיים, דבר שהביא חוקרים מסוימים לשער כי מדובר בראשים המנציחים דווקא חייזרים...

במקדש "הראשים" התת קרקעי

הליכה קצרה הביאה אותנו אל האתר הטקסי העיקרי, בו נמצא "שער השמש" - שער עתיק החצוב מאבן יחידה ומפאר את אל השמש. השער שבור מזה מאות שנים: ציורים עתיקים מתקופת גילויו מציגים את השבר הענק בחלקו העליון. 

מונולית נוסף כאן הוא "פּוֹנְסֶה" (Ponce). במקום זה פרדי החליט קצת להפעיל את הקבוצה ולגרום לנו להתפלל לאל השמש (או לאל כלשהו אחר). אני פחות שיתפתי פעולה עם ההפעלה הקבוצתית, והייתי עסוק בצילומו של המצב המגוחך הזה.

מתפללים לאל השמש או לפונסה, או לפרדי

פונסה

עם שער השמש

פומה פונקו

הביקור באתר הראשי הסתיים וממנו נסענו אל אתר קטן יותר, שדווקא עניין אותי יותר: פּוּמָה פּוּנְקוּ (Puma Punku, או "שער הפומה"). גם הוא נמצא בתחומיה של העיירה טיוואנקו, וגם שימש את בני טיוואנקו כאתר דתי-טקסי, אך הארכיאולוגיה שלו שונה לחלוטין מזו של האתר הקודם.

פומה פונקו מפורסם בזכות המונוליתים שגולפו לצורת "H". כשראיתי את המקום בטלויזיה ובתמונות, שיערתי שאותן אבני H יהיו בגובה של כמה מטרים. הופתעתי לגלות כי במציאות גובהן של האבנים הוא בסביבות המטר. בנוסף לאותן אבנים מפורסמות, פומה פונקו מלא באבנים ששוייפו ליצירת זוויות מושלמות של 90 מעלות, ועד היום ניתן לחוש עד כמה השיוף היה מוצלח: האבנים חלקות באופן מיוחד, כאילו עובדו על ידי מכונה ולא באופן ידני.

שימור האתר כאן היה גרוע עוד יותר מזה של קאלאסאסיה: באמת יכלו להשקיע פה בניכוש העשבים השוטים ובהתאמת המקום לתיירות. אמנם נהנתי מהאפשרות להתקרב ולגעת באבנים, אך על מנת לשמר את המקום לשנים רבות, כדאי שהמגע עם המוצגים הארכיאולוגים פה יוגבל רק לאנשי מקצוע.

"חחחח" בטיוואנקית

לאחר ארוחת הצהריים במקום (הבאתי איתי לחם יבש מלה פאז, כי לא ממש רציתי לשגע את הבטן החולה שלי) המשכנו לסיור בשני מוזיאונים קטנים, שהציגו פריטים מתרבות טיוואנקו. אחד מהם היה מוזיאון לִיטִיקוֹ (Litico) והשני היה המוזיאון לכלי הקרמיקה. הכניסה לכל ארבעת האתרים (קאלאסאסיה, פומה פונקו ושני המוזיאונים) נכללה בכרטיס אחד, שהיה כלול במחיר הסיור המאורגן.

חזרה ללה פאז

עם החזרה לעיר הבירה, עצרנו לצלם את לה פאז בכל יופיה - מעמדת תצפית. ללא ספק, היא באמת יפה רק מלמעלה...

בשאר הערב לא הרגשתי טוב. ארוחת הערב במסעדת נרגילה הייתה מצוינת, אך אחריה חזרו לי כאבי הבטן והחום עלה לי מעט. שמחתי שמחר יהיה היום האחרון שלי בלה פאז ; באמת הגיע זמני לעזוב את העיר הזאת.

מבט על לה פאז

14.01.2013

יום אחרון בלה פאז

היום האחרון בעיר התלולה עבר עלי בעיקר בסידורים והתארגנות למחר.

יצאתי לקניות אחרונות בשוק המכשפות, ארזתי את כל המזכרות והלכתי עם רו אל סניף הדואר המרכזי. הופתעתי להיתקל כאן בתהליך אריזה די זריז: ירדנו אל הקומה התת קרקעית של הסניף ושם ארזו לי את החבילה ושקלו אותה לקראת המשלוח לארץ. לאחר שנפרדתי מחמישה קילו של מזכרות וסכום מכובד של כסף, חזרנו אל המלון.

שאר היום עבר באכילה ובנסיונות לקבוע אכסניה ליעד הבא שלי: קופהקבנה. רו תמשיך מלה פאז אל סנטיאגו, וזה היה למעשה היום האחרון שלנו ביחד. הבנתי שפרק חדש של הטיול הזה עומד להתחיל: בקרוב אעבור מבוליביה אל פרו. עדיין לא היה לי מושג כיצד אחלק את זמני בפרו הגדולה. מה שבטוח, הספקתי הרבה עד היום ויש לי עוד מלא מה לראות ביבשת המדהימה הזאת.

בובות אצבע של הסימפסונס, שקניתי בשוק המכשפות