02.02.2013
אל בירת פרו
הגעתי לתחנת האוטובוסים של נאסקה עוד לפני השעה שבע, ושמחתי לגלות שהאוטובוס כבר מוכן ליציאה. העמסת התיקים על האוטובוס הייתה זריזה ומיד יצאתי לכיוון עיר הבירה של פרו, משאיר מאחוריי את המדבר העצום. לצערי, האינטרנט האלחוטי של האוטובוס לא פעל בנסיעה הזאת, ובנוסף לזה - במושב שמולי ישבה סבתא פרואנית מעצבנת ורועשת. במהלך כל הבוקר היא קיבלה שיחות טלפון ודאגה שכל האוטובוס יישמע על מה היא מדברת. רק לאחר שעתיים של רעש היא נרגעה (או שבעצם, התרוקנה לה הסוללה).
האוטובוס הגיע אל לִימָה (Lima) מוקדם מהצפוי. זהו מטרופולין עצום, שעם פרבריו כולל בערך תשעה מיליון תושבים. לאחר ההגעה אל טרמינל האוטובוסים, נסעתי במונית אל האכסניה שלי בשכונת מִירַאפְלוֹרֶס (Miraflores). לפני הגעתי ללימה שמעתי עליה שמועות נוראיות: צריך להיזהר מנהגי המוניות שלא ישדדו אותך, כל השכונות מסוכנות חוץ ממיראפלורס וכד'. אלו שמועות שחוזרות על עצמן כמעט בכל עיר גדולה בדרום אמריקה. אני מניח שפשוט צריך להיזהר כאן באופן כללי, וכמו בכל מקום אחר בעולם - לנסוע רק עם מוניות מורשות.
האכסניה שלי הייתה אכסניה בבעלות ישראלית -
HosteLima, הממוקמות באופן נוח בלב שכונת מיראפלורס. זיו, הבעלים של המקום, ידע מיד לזהות שאני לא מטייל ישראלי "קלאסי"וכיוון אותי לאתרים הספציפיים שרציתי לראות בעיר. דווקא מהמטיילים האחרים באכסניה טיפה התאכזבתי - אלה היו ישראלים מהסוג הערסי-מעצבן, ולא מהסוג שהייתי שמח לפגוש. החדר שלי כאן היה חדר גדול עם מיטות קומותיים גבוהות, אך כבר התרגלתי חזרה לשינה במיטות כאלו אחרי שני הלילות האחרונים בנאסקה.
הבנתי די מהר שאין לי מה לחפש כאן בלימה: זו עיר ענקית, אך עם מעט אתרים תיירותים משמעותיים. זיו עזר לי להזמין את האוטובוס שלי מכאן אל היעד הבא שלי - טרוחיו. את היום הראשון בלימה העברתי בעיקר בשיטוטים במיראפלורס - בעיקר באיזור פארק קנדי, שסביבו נמצאות כל מזללות הג'אנ''ק פוד. את שאר היום העברתי ברביצה ומנוחה באכסניה.
03.02.2013
פירמידת החימר
הבוקר הכרתי את רֶנְזוֹ, תושב מקומי במיראפלורס. הוא עזר לי למצוא כאן חנות של מזכרות; מסתבר שחנויות כאלו הן מאוד נדירות בלימה, אך העיקר שהצלחתי למצוא גלויה למשלוח להורים. משם המשכתי עם רנזו לארוחת בוקר זריזה באחת מהמסעדות סביב פארק קנדי, אחר כך הלכנו אל אחד מהאתרים התיירותיים הבודדים של לימה. זו הייתה פירמידת אבני החימר ווַאקָה פּוּקְיַאנָה (Huaca Pucllana).
וואקה פוקיאנה ממוקמת בליבה העירוני של מיראפלורס, במרחק הליכה מהאכסניה. רנזו הצטרף אלי לסיור, שהועבר באנגלית. קיבלנו הסבר על בניית הפירמידה על ידי תרבות הלימה. הלבנים עובדו אחת-אחת, ולאחר שיובשו, צורפו אל המבנה העצום הזה. יש כאן מיליוני לבני חימר, ופשוט קשה לדמיין כיצד המבנה הזה עוצב בעבודת נמלים איטית. בזמן ביקורי באתר, חלקים ממנו עדיין לא נחשפו על ידי הארכאולוגים המקומיים. למרות שוואקה פוקיאנה כבר בת מעל אלף שנים, היא השתמרה במצב יחסית טוב. הסיבה העיקרית לכך היא מזג האוויר הצחיח של לימה - כ-13 מ"מ גשם בשנה בלבד.
 |
| עם רנזו בוואקה פוקיאנה |
 |
| יונה בוואקה פוקיאנה. כל לבנה עוצבה באופן ידני |
 |
| חלק מהפירמידה |
פארק המזרקות של לימה
קבעתי עם רנזו להיפגש שוב בערב כדי להגיע אל פארק המזרקות של לימה. זוהי אטרקציה מאד-תיירותית ועמוסה באנשים, אך גם די מהנה. עברנו בתור מנהרת המים של הפארק, נכנסנו אל תוך מבוך המזרקות וראינו את המזרקה הגבוהה ביותר בדרום אמריקה. קצת אחרי השעה שמונה בערב התחיל המופע המרכזי, "פנטזיה", שנמשך חצי שעה. זהו מופע בו מקרינים סרטונים דרך קיר של מים, והתוצאה פשוט מרהיבה.
 |
| צופים ליד המזרקה הגדולה |
 |
| חלק ממופע "פנטזיה" |
אני לא יודע איך הייתי מסתדר כאן בלי רנזו. התחבורה הציבורית בלימה מאד מסובכת... ולא ברור לאן כל מונית שירות מגיעה. מפארק המזרקות שבנו אל מיראפלורס, לארוחת ערב במסעדה שמתמחה בקינוחים.
בלילה חזרתי אל האכסניה, מותש לגמרי מהחום של לימה ומהרטיבות של פארק המזרקות - ונרדמתי מהר מאוד.
