יום 115: מלבורן

16.04.2010

כיכר הפדרציה

אחרי לילה מזעזע באכסניה, מלבורן התחילה להזכיר לי את היומיים הראשונים והקשים בסידני לפני כחודשיים. היתרון היחיד של אכסניה במרכז העסקים העירוני (ה-CBD) היה האפשרות להגיע רגלית למרבית המקומות החשובים. הלכתי אל כיכר הפדרציה (Federation Square), שמשום מה היתה מעוטרת בדגלי דנמרק, ולא טרחתי לברר למה. במרכז הכיכר יש מבנה מוזר, שמזכיר במראהו גביש עצום ולא מעובד של מתכת כלשהי: זהו מוזיאון התמונה הנעה, או ACMI. ויתרתי על הביקור בתוך ה-ACMI ובמקומו בחרתי במרכז האמנות ע"ש אִיאָן פּוֹטֶר (The Ian Potter Centre), שהכניסה אליו הייתה חינמית.

מבנה ה"גביש" של מוזיאון ACMI

המרכז של איאן פוטר משמש גם כגלריה הלאומית של מדינת ויקטוריה, ובמהלך הביקור בו צפיתי במספר יצירות מודרניות מיוחדות. עברתי בין תמונה שהייתה מורכבת כולה ממדבקות עגולות פשוטות, דרך פניו של נער, המורכבות ממאות ציורים זעירים וכלה בכמה יצירות מודרניות של אמנים אבוריג'יניים.

אחת מהיצירות היפות במרכז איאן פוטר

העיר של באטמן!

כשהמשכתי להסתובב במרכז העיר, הגעתי לשדרה ראשית שנקראה לא פחות על שם בֵּאטמֶן (Batman)! גם בימים הבאים נתקלתי בהרבה מקומות הקרויים על שמו של איש העטלף המפורסם: פארק, גבעה וגם תחנת רכבת. בירור קצר בוויקיפדיה מעלה את הסיבה: אחד ממייסדיה של העיר מלבורן היה ג'ון באטמן, ללא שום קשר לגיבור העל של גות'אם. זה עדיין לא מנע ממני להיות משועשע כשנתקלתי בשם הזה מופיע על אתרים בעיר. אולי מלבורן היא-היא גות'אם סיטי האמיתית ; מהנוף הנשקף משדרות באטמן והגשר הסמוך, מלבורן לא נראית אפלה כמו מקבילתה הבדיונית.

שדרות באטמן!

מבט פנורמי על מלבורן משדרות באטמן. 

כאן גר קפטן קוק

לאחר מבט חטוף על פעמוני הפדרציה, הלכתי אל גני פִיצְרוֹי (Fitzroy Gardens), שמשמשים כ"ריאה ירוקה" במרכז המטרופולין. יש הרבה מה לראות בגנים, ומוקד המשיכה התיירותי הגדול בהם הוא הבית של קפטן קוּק - Cook's Cottage. כן, זהו הבית בו נולד וגדל הקפטן המפורסם, שמיפה חלקים גדולים בחופיה של אוסטרליה. כל כך אוהבים פה את קפטן קוק, עד שפירקו את הבית שבו הוא גדל ביורקשייר, אנגליה - והביאו אותו לאוסטרליה רק כדי לבנות אותו מחדש בגני פיצרוי. למרות שהבית חצה חצי מכדור הארץ, הגן בו הוא ממוקם כיום נראה כמקום המתאים ביותר עבורו. אני חושב שקפטן ג'יימס קוק היה שמח לדעת שבית ילדותו עבר רילוקיישן ליבשת אותה הוא מיפה.

נכנסתי לתוך הבית הקסום כדי לסייר בו ולהביט בשחזורים של החדרים לפי התקופה בה גדל ג'יימס הקטן. 

בית משפחת קוק בגני פיצרוי

עץ הפיות

הביקור בגנים הביא אותי לעוד מספר מקומות נוספים, כמו החממה החביבה ועץ הפיות. עץ הפיות הוא למעשה גזע כרות שעוטר בתחריטים על ידי האמנית המקומית אוֹלָה קוֹהן (Ola Cohn). העץ המקסים אהוב בעיקר על ידי ילדים שבאים לחזות בפיות והגמדים שעליו, המשולבים בחיות אוסטרליות אנדמיות. בשנים האחרונות הוא עבר מספר שחזורים וטיפולים כימיים על מנת לשמר אותו לדורות הבאים.

עץ הפיות של אולה קוהן

עברתי ליד הספריה של מדינת ויקטוריה, שנראתה מאד יפה בתמונות... אך פחות התרשמתי ממנה במציאות. המקום היה די הומה בבני אדם, "תודות" ללהקת רוק שהחליטה לחרב את האווירה עם המוזיקה שלה. 

רובע פראהן

זה היה כמעט בלתי אפשרי לנוח באכסניה שלי לאחר הטיול הארוך של הבוקר והצהריים ; הרכבת החשמלית נסעה בלי הפסקה והרעידה את החלונות של החדר הדוחה שלי. ההולנדים הצעירים שהגיעו לחדר עלו לי מהר מאד על העצבים, אבל אני שתקתי. בינתיים...

בערב יצאתי ברכבת התחתית למועדון ברובע פְּרָאהַן (Prahan). מצאתי מקום נחמד להעביר בו את רוב הלילה, כשאני מנסה לדחות כמה שיותר את החזרה שלי אל האכסניה האיומה ההיא.

יום 114: מדרך האוקיאנוס אל מלבורן

15.04.2010

המשכה של דרך האוקיאנוס

היום האחרון של הסיור הזה נפתח בביקור נוסף ב-12 השליחים, לסדרה נוספת של צילומים. משם הגענו לערוץ בשם לוֹך אַרְד (Loch Ard Gorge), בו ירדנו אל החוף כדי להצטלם בתמונה המפורסמת, שבה "מחזיקים" את שני קירותיו של הערוץ העמוק. מנולי כבר נהיה מומחה לצילומים מהסוג הזה, והוא צילם את המטיילים בזה אחר זה תומכים בצידי הערוץ.

תומך בערוץ לוך ארד

מנופי דרך האוקיאנוס הגדולה

בהמשך הדרך עוד קפצנו לעצירה קצרה ביער גשם קטן. זה היה מעט מוזר להיתקל ביער שכזה באיזור מאד דרומי ; יערות גשם נמצאים לרוב בחופיה הצפוניים של אוסטרליה, כמו אלה שביקרתי בהם בפארק הלאומי דיינטרי.

אחרי הביקור ביער הגשם עצרנו בעיירה אַפּוֹלוֹ בֵּיי (Apollo Bay) לארוחת צהריים. בזמן הפנוי שהיה לי כאן שלחתי לאמא ברכת יום הולדת, בתקווה שהיא תגיע לפני יום ההולדת שלה, בעוד תשעה ימים (אבל בסוף הברכה הגיעה ביחד איתי הביתה).

טורקי

עצירה הביניים האחרונה להיום הייתה בעיירת הגולשים טוֹרְקִי (Torquay), שיושבת בקצהה של דרך האוקיאנוס הגדולה. טורקי היא גם מקום טוב לקנות בגדים בחנויות העודפים של כמה חברות מפורסמות. לא תכננתי לקנות פה כלום, אבל בסוף מצאתי לעצמי מעיל דו צדדי נחמד באחת מהחנויות. 

הכניסה לדרך האוקיאנוס בטורקי

האכסניה הגרועה מכולן?

מטורקי יצאנו אל עבר מֶלְבּוֹרְן (Melbourne), בירת מדינת ויקטוריה. במלבורן מנולי פיזר את חברי הקבוצה - כל אחד באכסנייה שלו. האכסניה שלי נקבעה מראש והייתה שייכת לרשת Nomads, שבה גם לנתי בקיינס. קשה לי להחליט אם האכסניה במלבורן הייתה האכסניה הגרועה ביותר שלנתי בה במהלך הטיול... הרי המייז של סידני נלחמת גם היא על התואר המפוקפק. האכסניה הייתה המונית, מלוכלכת ורועשת: היא ממוקמת ממש במרכז העיר מעל פסי הרכבת החשמלית, שפועלת כבר מהבוקר ומרעידה את החלונות. היו 14 מיטות בחדר והרצפה הייתה מבולגנת בבגדים של כל המטיילים. הבנתי מהר שאין יותר מדי מה לעשות בנידון, וכי זהו אופיין של אכסניות במטרופולינים ענקיים כדוגמת סידני ומלבורן. 

בלילה עצמו לא ממש אפשרו לי לישון כמו שצריך והצטערתי שלא בחרתי לישון באחת מהאכסניות הרחוקות ממרכז העיר. ועוד לחשוב שצפויים לי שלושה לילות נוספים כאן.

יום 113: מגרמפיינס אל דרך האוקיאנוס

14.01.2010

הליכה בגרמפיינס

אחרי ארוחת בוקר נחמדה בבקתה, מנולי לקח את הקבוצה לטרק של שעתיים בפארק הלאומי גרמפיינס. הטמפרטורה מחוץ לרכב הייתה מקפיאה, אבל התחלתי להתחמם עם ההליכה. במרבית הטרק הלכנו על סלעים, בין סלעים ולפעמים גם מתחת לסלעים. נקודת השיא של הטרק הקצר הייתה תצפית מצוק תלול בשם "הפסגה" (Pinnacle), שממנו נשקף נוף מדהים של עמק ירוק אינסופי. מנולי פגש אותנו בצידו השני של הטרק עם כיבוד של עוגיות מתוקות, שהיו כמו זריקת אנרגיה (וזה עוד מקום להחמיא לחברת GGG על המדריכים והאוכל).

נוף מהפסגה בשמורת הגרמפיינס

מרכז תרבות אבוריג'ינית

בדומה לטיולים בפארקים הלאומי קקדו וקאטה-ג'וטה/אולורו, גם כאן נמצא מרכז תרבות אבוריג'ינית. משלושת מרכזי התרבות הילידית בהם ביקרתי, מרכז בְּרָאמְבּוּק (Brambuk) בגרמפיינס היה הטוב והמעניין מכולם. צפינו כאן בשני סרטונים - אחד על הפארק עצמו והשני על "זמן החלום" של האבוריג'ינים, ואחריהם המשכנו לסיור עצמאי במוזיאון. גם כאן לא היה דגל אבוריג'ני קטן לרכישה, אז  קניתי לעצמי קערת צ'יפס גדולה. אחר כך מנולי הכין לנו בורגרים לארוחת הצהריים ועזבתי את שטח הפארק הלאומי מפוטם מאד.

המרכז האבוריג'יני בראמבוק

דרך האוקיאנוס הגדולה

נסיעה לא ארוכה מדי הביאה אותנו אל תחילת (או סוף, תלוי מאיפה מסתכלים) הכביש המפורסם ביותר של אוסטרליה: דרך האוקיאנוס הגדולה (Great Ocean Road). הכביש נבנה על ידי חיילים משוחררים לאחר מלחמת העולם הראשונה ובנייתו הוקדשה לחבריהם שנהרגו במלחמה הגדולה. בכך הפכה הדרך לאנדרטת הזיכרון הגדולה ביותר בעולם: אורכה הוא 243 קילומטרים, והיא עוברת בין הערים אֶלֶנְסְפוֹרְד (Allansford) וטוֹרְקִי (Torquay). 

הדרך הפכה לאתר תיירות פופלרי בזכות הנופים הנשקפים ממנה ותצורות-הסלע המפורסמות שלצידה. 

שלט המכריז על הכניסה לדרך האוקיאנוס הגדולה

גשר לונדון והרומן הסודי

מנולי הוביל אותנו בין תצורות הסלע המרשימות של דרך האוקיאנוס: התחנה הראשונה הייתה מפרץ נחמד בשם "מפרץ הקדושים המעונים" (Bay of Martyrs), ומשם המשכנו אל "גשר לונדון", או "קשת לונדון" (London Bridge/Arch). מבנה הגשר נוצר משחיקה של הסלע על ידי גלי הים, ובעבר הלא רחוק הוא המשיך עד היבשה.

כשגשר לונדון היה מחובר ליבשה, תיירים היו יכולים להגיע אליו ברגל. בינואר 1990 הגשר התמוטט והשאיר שני תיירים לכודים על סלע תלול. לפי מה שמנולי סיפר (וייתכן שזו רק שמועה), כשהגיעו המסוקים לחלץ את הלכודים, הם מיהרו להסתיר את פניהם ממצלמות התקשורת. אלה היו גבר ואישה שניהלו רומן סודי מחוץ לנישואים, ומצלמות הטלויזיה חשפו אותם לעיני כל אוסטרליה ולעיני בני-זוגם. נחמד.

גשר לונדון כיום

12 השליחים

התחנה האחרונה להיום הייתה "12 השליחים" (Twelve Apostles) - קבוצת סלעים שעומדים לחופה של דרך האוקיאנוס. מספרם לא באמת מגיע ל-12, אבל זה לא הביא לשינוי השם שניתן להם. ללא ספק, זו הייתה תצורת הסלע היפה ביותר שראיתי בדרך האוקיאנוס. השמש התחילה לשקוע, ואז הגיע גם גשם שהבריח את כל המטיילים בחזרה אל הרכבים. 

שקיעה מאחורי 12 השליחים

צפייה בקבוצת הסלעים היפהפייה הזאת הביאה אותי לסמן V על אתר-החובה האחרון שרציתי לראות באוסטרליה. לפתע הבנתי שהחזרה הביתה הולכת ומתקרבת ; אמנם נשארו לי ביקורים במלבורן, טסמניה וסידני, אך הפנמתי שסוף הטיול עוד מעט מגיע. התלבטתי רבות אם להמשיך לתאילנד או לא, בעיקר בגלל המהומות שהתחילו שם לאחרונה, ואני באמת צריך להגיע להחלטה בנוגע לתאילנד בשבוע הקרוב.

מנולי הסיע אותנו אל בית פרטי באחת העיירות לאורך הכביש, ושם ישנו הלילה.

ועוד תמונה של 12 השליחים

יום 112: מאדלייד לשמורת גרמפיינס

13.04.2010

המסע האחרון

היום יצאתי לסיור השני שלי עם חברת הטיולים GGG, שהוא גם המסע הרב-יומי האחרון שלי באוסטרליה. הטיול הזה מתחיל באדלייד ויסתיים בעוד יומיים בעיר מלבורן. המדריך היה אוסטרלי ממוצא יווני ושמו מַנוֹלִי, שכמו קודמיו בתפקיד (שרה, דז, וקיווי) נראה כמו היפי-סטלן מתורבת. בניגוד לאי הקנגורו, פה יצאה קבוצה גדולה של כ-20 איש. התקשתי להתחבר למישהו בקבוצה הגדולה הזו, והכרתי רק את סילבי שהייתה איתי באי.

עיר הגבול

רוב היום הראשון הוקדש לנסיעה ארוכה במדינת דרום אוסטרליה, עד שהגענו אל עיירת גבול, שנקראה בשם ה"יצירתי" בּוֹרְדֶרטַאוּן (Bordertown). שם ראינו בתוך חלקת אדמה מגודרת את האטרקציה של "קנגורו מייקל ג'קסון", שהוא למעשה קנגורו לבקן (למרות שמייקל ג'קסון לא היה לבקן, אלא חולה במחלה האוטו-אימונית ויטליגו. היו צריכים לקרוא לקנגורו ע"ש אלי לוזון, רק שהוא לא כוכב פופ בינלאומי). לפי ההסבר של מנולי, תכונת הלבקנות היא דומיננטית מבחינה גנטית, אך הקנגורו הללו לרוב לא חיים למשך זמן רב. כך תכונת הלבקנות לא השתלטה על כל אוכלוסיית הקנגורו באוסטרליה.

קנגורו מייקל ג'קסון

ויקטוריה

בורדרטאון נמצאת בגבול בין שתי מדינות: אוסטרליה הדרומית וויקטוריה. עם חציית הגבול לויקטוריה, השלמתי ביקור בחמש מתוך שמונה המדינות והטריטוריות של אוסטרליה. היישוב האירופי הראשון בויקטוריה היה בשנת 1803 (אחרי ניו סאות' ווילס). כיום היא המדינה הצפופה ביותר באוסטרליה, בעיקר תודות לאחוז השטחים הירוקים הגבוה בה ; ביקור בויקטוריה משכיח מהר את קיומו של מדבר ענק במרכז היבשת.

דגל מדינת ויקטוריה מבוסס על נס בריטי ; בחלקו הימני מופיעים כוכבי הצלב הדרומי בצבע לבן, על רקע כחול. מעל הצלב נמצא הכתר הבריטי. הכתר הוחלף מספר פעמים במהלך ההיסטוריה שלו, כשהפעם האחרונה הייתה בשנת 1953 עם בקשתה של המלכה אליזבת' השנייה להציג בו את כתר אדוארד הקדוש.

דגל ויקטוריה

הפארק הלאומי גרמפיינס

מנולי הסיע את הרכב לשמורת גְרֵמְפִּייָנס (Grampians) - אחת משמורות הטבע המפורסמות של מדינת ויקטוריה. הנוף בגרמפיינס הוא הררי, סלעי ומיוער, ומזכיר את זה שנתקלתי בו בעת הביקור בהרים הכחולים.

היום מנולי הוליך אותנו בסיור קצר בפארק אל מפל נחמד, ואת היום סיימנו בתצפית על השקיעה בפארק הלאומי. עם שקיעת השמש מזג האוויר הפך לקר מאד, אך בבקתה שהגענו אליה היתה הסקה.

שקיעה בגרמפיינס

יום 111: אדלייד

12.04.2010

יום מנוחה

היום הזה הוקדש למנוחה אחרי הטיול של אי הקנגורו ולפני הטיול של שלושת הימים הבאים, שיתחיל באדלייד ויסתיים במלבורן. העברתי את היום בסיבובים במרכז אדלייד ובחדר החדש שלי באכסניה. במהלך הסיבובים בעיר הספקתי לבקר במערה מלאכותית של אבני אופל, שנחצבה במרתף של אחת מהחנויות בעיר. קניתי לעצמי את אחד מדגלי האבוריג'ינים ואת דגלה של דרום אוסטרליה. איכשהו ויתרתי על רכישת דגל אבוריג'יני נוסף, רק כי הוא נראה לי גדול מדי, ועכשיו אני קצת מצטער שלא קניתי אותו.

אחת מחנויות הממתקים במרכז אדלייד

דגל האבוריג'ינים

על יום מנוחה שכזה, אין לי הרבה מה לכתוב - וזה נראה לי הזמן (והמקום) הטוב לכתוב על דגלי התושבים הילידים של אוסטרליה.
דגל האבוריג'ינים, שכיום מפורסם בכל אוסטרליה - הונף לראשונה בשנת 1971 באדלייד ואחר כך הונף ב"שגרירות האבוריג'ינית" שהוקמה בקנברה ב-1972. הדגל עוצב על ידי אמן אבוריג'יני בשם הארולד תומאס ומציג פס אדום מתחת לפס שחור, ובמרכז עיגול צהוב. ישנם כמה הסברים ופירושים לעיצוב הדגל, לפי אחד מהם: הצבע השחור מייצג את עורם של הילידים האבוריג'יניים ומציג אותם מעל האדמה האדומה של אוסטרליה. העיגול הצהוב מייצג את השמש. שלושת צבעי הדגל הם חלק מפלטת הצבעים שבה השתמשו האבוריג'ינים לצבוע את גופם.

בשנת 1995 קיבל הדגל האבוריג'יני מעמד של דגל לאומי, לצד דגל אוסטרליה הרשמי. כיום הוא מונף ביחד עם הדגל הרשמי מעל בנייני ממשל.

הדגל האבוריג'יני

דגל התושבים של איי מיצר טורס

מיצר טורס (Torres Strait) יושב בין אוסטרליה לפפואה גינאה החדשה, שהייתה בעבר חלק מאוסטרליה. עם הפיכתה של פפואה למדינה עצמאית בשנת 1975, אוסטרליה שמרה את האיים בשליטתה. התושבים הילידים של האיים במיצר טורס רואים עצמם כקבוצה בעלת זהות נפרדת מהאבוריג'ינים של אוסטרליה היבשתית. כיום חיים באוסטרליה פחות מ-50,000 איש המגדירים עצמם ממוצא הילידי של האיים. רובם חיים באוסטרליה היבשתית, ורק כ-6000 עדיין חיים באיים הטרופיים הקטנים.

דגל התושבים של איי מיצר טורס עוצב בשנת 1992 וקיבל הכרה כדגל רשמי של אוסטרליה בשנת 1995. שני הפסים העליון והתחתון בדגל מייצגים את האדמה הירוקה של האי, המרכז הכחול מסמל את הים, שני פסי התיחום השחורים מייצגים את תושבי האיים, הכוכב הלבן מסמל את חמשת קבוצות האיים העיקריות במיצר טורס ; וכובע ה"דהארי" הלבן סביב הכוכב מסמל גם הוא את תושבי האיים.

דגל תושבי האיים במיצר טורס

יום 110: אי הקנגורו

11.04.2010

הסלעים יוצאי הדופן

ישנתי קרוב לתשע שעות הלילה, והצטערתי לעזוב את הצימר הפרטי. הבוקר קיווי לקח אותנו אל אחד מהמקומות בהם התפרסם האי קנגורו: קבוצת סלעים יוצאי דופן, שניתן להם השם המקורי: "הסלעים יוצאי הדופן" (Remarkable Rocks). למרות השם הטיפשי-משהו, זהו אחד מהמקומות היפים באי, והוא באמת יוצא-דופן. מרחוק הסלעים לא נראים כל כך מיוחדים, אך ככל שמתקרבים אליהם אי אפשר להפסיק ולהתפעל מהצורות המיוחדות שעיצבה בהם הרוח. הם ניצבים על "במה" סלעית ליד הים ונתקלים באופן קבוע ברוח חזקה, שחצבה בהם צורות מוזרות. חלק מהצורות הללו הזכירו לי עצמות של דינוזאורים, שכאילו נשכחו כאן בקצה העולם. קיווי, שכבר היה כאן לא מעט פעמים, הציע לנו אפשרויות צילום יפהפיות עם הסלעים. אני שיתפתי פעולה בשמחה, טיפסתי על הסלעים, נכנסתי לתוכם וגם "נמחצתי" על ידי אחד מהם.

הם באמת יוצאי דופן

נמחץ על ידי סלע יוצא דופן

כלבי ים

ראיתי הרבה בעלי-חיים באי קנגורו: אריות ים, וולבי, קואלות, פינגווינים וקנגורו - ועתה נותר לי לפגוש את כלבי הים הניו זילנדיים. נסענו אל קשת האדמירל (Admiral Arch) כדי להביט במושבת כלבי הים. הם יושבים תחת מערה-קשתית הנפתחת אל הים ולא ממש אפשר להתקרב אליהם.

קשת האדמירל

לקראת עזיבת אי הקנגורו, המשכנו לעצירה ארוכה באחד החופים שלו, בזמן שקיווי הכין לנו את ארוחת הצהריים. החוף היה די בודד והחול שלו היה ספוגי. לידינו הסתובבה לטאה ענקית עם זנב שנקצץ בתאונה או במריבה עם לטאה ענקית אחרת.

החוף האחרון בו ביקרתי באי הקנגורו

בחזרה לאדלייד

לפני העזיבה הספקנו לקפוץ למקום בשם American River כדי לנסות לראות את השקנאים שמאכלסים אותו. לצערי, הם לא היו שם, ואנחנו המשכנו בחזרה לעיירה פנשו כדי לתפוס את המעבורת אל היבשת.

המעבורת של Sealink

המעבורת יצאה בזמן ואחרי הפלגה קצרה הגענו שוב אל אוסטרליה היבשתית. משם התחלנו בנסיעה הארוכה אל אדלייד... אבל אז הרכב שלנו התחיל לקרטע ונתקע באמצע הדרך. העיכוב נמשך די הרבה זמן ובינתיים השמש שקעה. התקשרתי לאכסניה שלי באדלייד כדי לוודא שיישאר מישהו בקבלה עד שאגיע. לאחר המתנה ארוכה הגיע אלינו רכב חלופי של GGG והספקתי להגיע אל האכסנייה לפני סגירת הקבלה. 

למרות הביקור בחופים רבים מדי באי, הטיול בו היה אחת מהחוויות המדהימות של אוסטרליה. הפגישה חסרת-המחסומים עם הטבע הפראי הפכה את אי הקנגורו לאחד מהזכרונות הטובים שלי מהטיול כולו.

יום 109: אי הקנגורו

10.04.2010

קנגורו בהפתעה

היום השני באי הקנגורו הוכיח לי עד כמה קרוב אפשר להגיע לחיות הבר. הגשם הגיע בבוקר והעיר את חברי הקבוצה שישנו מחוץ לבקתה. אחריו ניסינו לקושש ענפי אקליפטוס שנותרו יבשים, כדי שנוכל להתחמם מול המדורה. המשימה לא הייתה פשוטה, בגלל הגשם שהרטיב את העצים והאדמה. ענפי העץ עצמם ספוגים בשמן האקליפטוס ובדרך כלל בוערים בקלות - אך כשהם רטובים, זה כמובן פוגע באש. התחלתי לחפש ענפים יבשים מתחת לעצים שמסביב לבקתה ; לפתע מבין העצים זינק קנגורו קטן וברח ממני. לא חשבתי שהם ינסו להתקרב עד כדי כך אל הבקתה שלנו... ושמחתי שלפחות אין פה כלבי דינגו.

כשקיווי התעורר הוא הכין לנו ארוחת בוקר מצוינת, ואחרי זמן ארוך של התארגנות - עזבנו את הבקתה ויצאנו לדרך.

זריחה באי הקנגורו, מבט מהבקתה

אריות ים

התחנה הראשונה היום הייתה חוף נוסף באי - חוף בֵּייל (Bale beach), שלא היה מיוחד במינו. ממנו נסענו אל חוף כלבי הים (Seal beach) כדי שנוכל לצפות באריות ים מקרוב. כאן קיבלתי את הפיצוי על אריות הים, שנעלמו לי בסיור של חצי האי אוטאגו בניו זילנד: המוני אריות ים גדולים וקטנים שכבו על החוף בקבוצות. כשירדנו ממסלול ההליכה המסודר אל החוף, היינו במרחק של כ-10-20 מטרים מהם, ולא התקרבנו יותר. לא מומלץ להתקרב אל אריות הים ובמיוחד לא לעמוד ביניהם לבין הים ; הרי אף אחד לא רוצה לעמוד בדרכו של אריה ים זכר עצבני.

אריות הים על החוף

ממערות קלי היל אל החוף

קיווי לקח אותנו אל מערת קֶלִי הִיל (Kelly Hill) - מערת נטיפים נחמדה... רק שהמדריך המקומי היה משעמם ומרח את הסיור למשך יותר משעה. האטרקציה העיקרית של המערה הייתה הנטיף שדומה לרגל של בלרינה.

רגל הבלרינה במערת קלי היל

מכאן קיווי הציב בפנינו שתי אפשרויות: או להמשיך אל החוף ברכב או לצאת לטרק של תשעה קילומטרים ממערות הנטיפים אל החוף. הבנים וקיווי בחרו באופציה הקלה, בעוד אני ושלוש הבנות יצאנו לטרק למפרץ הֵנְסוֹן: Hanson Bay Hike. המחצית הראשונה של הטרק הייתה די משעממת, אך בהמשכו ראינו חיות בר רבות: את הקנגורו היחודי לאי וגם וולבי אנדמי בשם וולבי-תמר (Tammar Wallaby). בדרך גם מצאתי גולגולת קטנה של וולבי-תמר, אבל בסוף החלטתי להשאיר אותה באי כדי למנוע הסתבכויות מיותרות ביציאה מאוסטרליה (אני לא יודע אם מותר להוציא דבר כזה מתוך שמורת טבע). את הבנים פגשנו לקראת ההגעה למפרץ הנסון ; הם ויתרו על הצלילה והשנרקול במים, בגלל הקור העז.

קנגורו בטרק אל מפרץ הנסון

פלינדרס צ'ייס

סמוך לפארק הלאומי פלינדרס צ'ייס ביקרנו במקלט לקואלות. הקואלות הובאו לאי בעשרות השנים האחרונות בניסיון להגן עליהן מהסכנות שבאוסטרליה היבשתית. היום מסתובבים לידם גם הרבה וולבי-תמר. אמנם כבר ראיתי קואלות באי מגנטיק, אבל תמיד כיף לראות את בעלי החיים המפונקים הללו שוב בטבע.

מקלט הקואלות וכל השמורה היו בסכנה גדולה בשנת 2007 - בתחילת דצמבר פרצה שריפה, שנמשכה יותר משבוע וכילתה 20% משטח האי כולו, כשמרבית הנזק היה בפלינדרס צ'ייס. יותר מ-80% מעצי הפארק נשרפו, וקיווי סיפר שברגעי השיא האש התקדמה במהירות של מעל 60 קמ"ש. שנה וחצי אחר כך, השמורה בקושי השתקמה ולא ממש נכנסנו לעומקה. הספיק לנו מבט עגום על מה שנשאר מפלינדרס צ'ייס.

וולבי תמר. קשה לצלם את הזריזים האלה

לילה שני באי

הלילה ישנו בבקתה סמוכה לפארק הלאומי - מקום שנראה כמו צימר מפנק, עם מקלחות נקיות, שירותים ומתקן מאבן למדורה (הפעם לא היינו צריכים לקושש ענפי אקליפטוס). קיווי הכין לנו סטייקים ושיפודים נהדרים, ולקינוח קיבלנו פודינג שוקולד שחומם מעל המדורה. היה כיף להירדם על בטן מלאה בסיור מחוץ לעיר.

קיווי מכין את ארוחת הערב

יום 108: אי הקנגורו

09.04.2010

אל האי

שני הטיולים המאורגנים האחרונים שלי באוסטרליה נקבעו בעסקת חבילה בחברת Groovy Grape Getaways, או בקצרה  - GGG. קבעתי את הסיורים עוד בזמן שהותי בנוסה, והזמנתם ביחד הקנתה לי הנחה וסיור ארוך יותר באי הקנגורו (שלושה ימים במקום יומיים). השכם בבוקר אפסנתי את התרמיל שלי באכסניית הבלו גאלה ואספו אותי מפתח האכסנייה עם רכב די קטן. המדריך / נהג / שף של הסיור הזה היה סיימון, אבל הוא אמר שכולם קוראים לו "קיווי" כי הוא במקור מניו זילנד. הייתי המטייל הראשון בסיבוב האיסוף וקיווי הסביר לי שתהייה קבוצה קטנה של שישה אנשים. עם איסוף הקבוצה ברחבי אדלייד, התחלתי להבין שזו גם תהיה קבוצה די מאכזבת. היחידה שהתחברתי אליה שם הייתה סילבי מגרמניה ; בנוסף היו כריס הבריטי, תומס השוויצי ועוד שתי אחיות גרמניות מוזרות, שאפילו לא טרחתי לזכור את שמותיהן. העיקר שקיווי והסיור של GGG פיצו בגדול על הקבוצה המעאפנה, ונתנו לי שלושה ימים של טיול קסום.

לאחר נסיעה ארוכה מאדלייד ועצירה לארוחת בוקר, הגענו אל המעבורת של Sealink המקשרת בין האי ליבשת. מסתבר שהעברת רכבים במעבורת היא מאד יקרה, ולכן העברנו את כל הציוד לרכב מרוכז עם קבוצות נוספות. בכך נמנענו מתשלום נוסף על העברת הרכב. לאחר העגינה באי הקנגורו חיכה לנו רכב נוסף של GGG, שעליו העמסנו את הציוד.

אי הקנגורו

אי הקנגורו (Kangaroo Island) הוא האי השלישי בגודלו השייך ליבשת אוסטרליה: גדולים ממנו הם רק טסמניה והאי מֶלְווִיל, שנמצא צפונית לדרווין. יש לאי מבנה ארוך וצר - ובחלקו המערבי נמצא הפארק הלאומי פְלִינְדֶרְס צֵ'ייס (Flinders Chase). את שמו של האי נתן לו החוקר הבריטי מת'יו פלינדרס (זה שעל שמו נקרא הפארק הלאומי), לאחר סעודה שלו עם אנשי צוותו, שכללה בשר קנגורו.

מפת אי הקנגורו

המעבורת עגנה בנמל של העיירה פֶּנְשוֹ (Penneshaw), שנמצאת בחלקו המזרחי של האי. ממנה נסענו לנקודת תצפית גבוהה, הממוקמת בחלקו הצר ביותר של האי. מזג האוויר היה קר, אבל הטיפוס חימם אותי. התצפית הייתה נחמדה, לא מלהיבה במיוחד - אבל כפי שלמדתי כבר, בטיולים מהסוג הזה שומרים את האתרים היפים לסוף הטיול.

תצפית ראשונה על אי הקנגורו

אמו רידג' וגלישת חולות

מנקודת התצפית הגענו אל חוות אֶמוּ רִידְג' (Emu Ridge) בה מפיקים שמנים וקרמים מעצי האקליפטוס. קניתי לאמא קרם ידיים משמן אקליפטוס וליטפתי את הקנגורו היתום של החווה. באמו רידג' אוספים בעלי חיים יתומים מהטבע ומגדלים אותם עד שישוחררו בחזרה אל הטבע. באתר האינטרנט שלהם אפשר להתרשם מרשימת היתומים שאומצו בשנים האחרונות.

ג'ואי יתום

הספקנו לקפוץ לאחת מרצועות החוף של האי, שקיווי טען שהיא יפהפייה. אני לא ממש הסכמתי, כי ראיתי חופים הרבה יותר יפים במהלך הטיול שלי. המים היו קפואים, תודות לזרמים מאנטארקטיקה ולכן אף אחד לא ממש נכנס אליהם במזג האוויר הקריר הזה. גם ביומיים הבאים קפצנו לעוד מספר רצועות חוף סביב היקפו של האי, שלדעתי לא תרמו יותר מדי לטיול. כנראה שמאז למדו ב-GGG שאפשר לצמצם את הביקור בחופים ולהתמקד באתריו החשובים של אי הקנגורו ; מאז הטיול באי קוצר ליומיים במקום שלושה.

החוף, שאת שמו אני ממש לא זוכר

התחנה הבאה להיום הייתה ב"סהרה הקטנה" בשביל גלישת חולות. לפני כשלושה חודשים גלשתי בדיונות החול הלוהטות של ניו זילנד ; הפעם ניסיתי לגלוש על דיונות קרירות, וכפות הרגליים שלי לא התבשלו בתוך החול. נסיון הגלישה הראשון היה המוצלח ביותר שלי כאן. את המצלמה שלי הפקדתי בידיה של סילבי, כדי שאזכה לכמה תמונות מהחוויה.

גלישת חולות בסהרה הקטנה

בקתה פרטית, קנגורו ופיות

הבעלים של חברת GGG מחזיק בקתה פרטית באי קנגורו, שבה לנּוּ בלילה הראשון. הבקתה נמצאת סמוך לחופו הדרומי של האי ומסביבה קופצים ונחים המוני קנגורו. מין הקנגורו שבאי הוא אנדמי לאי הזה בלבד, ואינו מצוי בשאר אוסטרליה. זהו מין קטן יחסית לעומת שאר מיני הקנגורו שביבשת. אני הייתי המום מהקירבה המדהימה וחסרת המחסומים כאן בין האדם לטבע. זו למעשה הייתה התמונה שדמיינתי בראש, כשחשבתי על אוסטרליה לפני הטיול: הליכה בין קנגורו מקפצים בטבע. בזמן הפנוי שהיה לי לפני השקיעה יצאתי "לרדוף" אחר הקנגורו הרבים... או ליתר דיוק ניסיתי להתקרב אליהם בעדינות כדי לצלם אותם מקרוב ; אבל הם לא ממש שיתפו פעולה - וברחו.

מחוץ לבקתה

לאחר שקיווי הכין לנו ארוחת ערב מצוינת, יצאנו עם הרכב לתצפית קצרה על הפינגווינים של אי הקנגורו. אלו פינגווינים מסוג "פינגווין קטן", שידועים גם בתור "פינגווין הפיה" (Little / Fairy Penguin). הסיור עצמו היה די חשוך, כי הפֵיונים הקטנים לא אוהבים אור ובטח שלא אוהבים פלאש של מצלמה. קיבלנו מקיווי פנסים של אור אדום כדי שנוכל לראות את הפינגווינים ומצד שני - שלא נסנוור אותם.

כששבנו לבקתה, רוב הקבוצה ישנה בחוץ בתוך סוואגים. תומס ואני החלטנו לישון בתוך הבקתה כדי לא להסתכן בקבלת פנים גשומה עם שחר.

פינגווין קטן

יום 107: אדלייד

08.04.2010

אל אדלייד

לצערי הייתי צריך להיפרד היום מאליס ספרינגס ; עליתי בבוקר על השאטל של האכסניה ונסעתי לשדה התעופה הקטנטן של אליס כדי לתפוס טיסה עם חברת טייגֵר אל אַדֶלֶייד (Adelaide). בטיסה היו איתי רוני הישראלית והזוג האוסטרלי/אמריקאי ג'ורדי ואליזבת', שטיילו איתי במרכז האדום. כרטיס הטיסה בטייגר היה מאד זול מאחר וקיימת תחרות בין מספר חברות על הטיסה בין אליס לאדלייד. הטיסה ארכה כשעתיים ובסופה  הגעתי אל בירת אוסטרליה הדרומית - והעיר החמישית בגודלה באוסטרליה.

בשדה התעופה של אדלייד נפרדתי מרוני, שהמשיכה עם טיסת קישור לסידני. כשיצאתי מנמל התעופה התקשתי למצוא שאטל או אוטובוס אל מרכז העיר. למרבה המזל, ג'ורדי ראה אותי והציע לי טרמפ עם אבא שלו עד המרכז - ובכך חסך לי כסף וכאב ראש. אביו של ג'ורדי עצר לי סמוך לאכסניה שלי במרכז העיר: Blue Galah. אכסניית הבְּלוּ גָאלָה הייתה נחמדה, אך החדרים היו די קטנים ועם מעט מקום לתמרון מרחבי. 

במהלך הצהריים הסתובבתי קצת בעיר לסידורים הרגילים של אוכל וקניות. ג'ורדי המליץ לי לבקר בשוק המקורה של האוכלוסיה המלוכסנת - יש כזה אחד בכל עיר גדולה באוסטרליה. בערב יצאתי לאחד המועדונים המקומיים, אבל נאלצתי לחזור מוקדם בגלל ההשכמה המוקדמת שצפויה לי מחר.

משום מה לא יצא לי לצלם כמעט באדלייד, למרות שהיא עיר יפה. פשוט לא היו מונומנטים גדולים שגרמו לי לשלוף את המצלמה מהתיק הקטן שלי. או שסתם התעצלתי.

אוסטרליה הדרומית

עם ההגעה לאדלייד נכנסתי למדינה הרביעית שלי באוסטרליה: אוסטרליה הדרומית. מדינה זו הייתה פדרציה בריטית נפרדת כבר בשנת 1836. עם הפיכת אוסטרליה למדינה עצמאית ב-1901, אוסטרליה הדרומית הפכה לאחת מהמדינות המרכיבות אותה. באותה תקופה אוסטרליה הדרומית כללה תחת שיפוטה גם את הטריטוריה הצפונית. השם "הדרומית" טיפה מטעה, כי למעשה קיימות שתי מדינות אחרות באוסטרליה שמתפרשות עוד יותר דרומה: ויקטוריה וטסמניה.

דגל אוסטרליה הדרומית דומה בתבניתו למרבית דגלי אוסטרליה: הסמל המופיע בו הוא עיגול צהוב ובו ציפור בשם חנקן מציץ. דגל זה אומץ בשנת 1904, והחליף דגל בו הופיע איור של אישה, המסמלת את בריטניה, פוגשת יליד אבוריג'יני. 

דגל אוסטרליה הדרומית

יום 106: המרכז האדום ואליס ספרינגס

07.04.2010

אולורו בזריחה

היום נפתח בהשכמה מאד מוקדמת - בחושך - במטרה להספיק לראות את אולורו בזריחה. שרה הציעה לקחת את הקבוצה לאותה הנקודה בה ראינו אותו בשקיעה, ובכך להימנע מפגישה עם מאות התיירים הנוספים, שנסעו לנקודה המרוחקת יותר. בשעת זריחה הסלע הענק מקבל גוונים נוספים ; בכך השלמתי את הצפייה בכל פלטת הצבעים של אולורו.

אולורו בזריחה

סביב אולורו

מנקודת התצפית שרה הסיעה אותנו לחניון הסמוך לאולורו, כדי שנוכל לצאת למסלול המקיף את הסלע. לשמחתה - ואני חייב לציין שגם לשמחתי, הטיפוס על אולורו בוטל היום בגלל הגשם שהתחיל לרדת. כן, גם באמצע המדבר האוסטרלי הגשם הצליח לתפוס אותי. מהחניון יצאתי לסיבוב הארוך של תשעת הקילומטרים סביב אולורו ; בטעות הקשבתי לשרה ויצאתי לסיור המקיף עם כפכפי האצבע שלי... זה לא היה הכי נוח, אבל כך לפחות לא הייתי צריך לחלוץ נעליים בשלוליות הבוציות שנוצרו סביב הסלע. בשלב מסוים הגשם נפסק וזכיתי לראות את המים גולשים מצדדיו של אולורו: מחזה שלא רואים כאן כל יום. המסלול כלל הרבה אתרים קדושים לאבוריג'ינים - שאותם, כמו את מאלה פוטה מאתמול, לא יכולתי לצלם.

מי גשם זולגים מאולורו

מתחיל להתבהר...

חוות הגמלים

הגיעה העת לעזוב את שמורת אולורו-קאטה ג'וטה ולהתחיל בנסיעה הארוכה בחזרה אל אליס ספרינגס. לאחר הפסקה לארוחת צהריים עצרנו בחוות גמלים מקומית. הגמלים הובאו לאוסטרליה במהלך המאה ה-19 עם הניסיונות ליישב את המדבר העצום שבמרכזה. עם הזמן הם התחילו להתרבות באופן בלתי נשלט, ננטשו על ידי בעליהם והפכו לפראיים. אוכלוסיית גמלי הפרא של אוסטרליה מוערכת כיום בכמה מאות אלפים וגורמת נזק עצום לסביבה (וגם מסכנת נהגים בכבישים המדבריים). לכן האוסטרלים החליטו לצמצם את כמות הגמלים, כשאחת מהדרכים היא הריגת הגמלים וייצוא בשרם למאכל בערב הסעודית.

כך לראשונה רכבתי על גמל דווקא באוסטרליה. קצת מוזר בהתחשב בכך שלא חסרות לי אפשרויות רכיבה על גמל בישראל.

עם דוד על הגמל

חוות הגמלים הכילה בנוסף כמה כלובים של חיות אוסטרליות יותר-מקוריות מהגמלים. סוף סוף הייתה לי הזדמנות להתקרב לדינגו (קשור ברצועה) וללטף אותו. הוא גם נראה רגוע ולא רעב, כמו הדינגו שפגשתי באי פרייז'ר.

אני ודינגו

ערב אחרון באליס

בערב יצאתי עם שאר חברי הקבוצה לפאב/מסעדה של The Rock באליס ספרינגס. שרה גם הצטרפה אלינו, ושם יכולתי להודות לה על טיול חלומי ועשיר בידע.

כשחזרתי לאכסניה, הצטרפה אלי חבורת בנות מהסיור אל ההליכה הארוכה ממרכז העיר. מסתבר שאליס היא לא המקום הכי בטוח ללכת בו לבד בלילה, או לפחות כך הן טענו.
סיור "המרכז האדום" היה סיום נהדר לשהות שלי בטריטוריה הצפונית, ואולי השיא הגדול של הטיול באוסטרליה. עכשיו, אחרי שראיתי את האתרים שעליהם חלמתי מילדות, אני יכול להמשיך ולחקור מקומות פחות מפורסמים של היבשת העצומה הזאת.

עם שרה

ניו זילנד - המיטב

חמשת שיאי הטיול שלי בניו זילנד

החלטתי לחזור אחורה ולסכם את הטיול שלי בניו זילנד בצורת "חמשת הגדולים" - וליתר דיוק, המקומות שבהם הכי נהנתי במדינת האייים היפהפיה. לא היה קל לצמצם את הרשימה, במיוחד כשהייתי צריך לבחור בין המקום השישי לחמישי. אני בטוח שהשארתי אתרים מופלאים מחוץ לחמשת הגדולים, ויש אנשים שיחלקו על הדירוג שלי - אבל בסופו של דבר זה דירוג שנובע מהחוויות האישיות שלי, אז תתמודדו.
את חמשת הגדולים אציג לפי הסדר בו הגעתי אליהם.

1) אוקלנד והאיים במפרץ הרואקי

אוקלנד הייתה היעד הראשון שלי בטיול, ובמהלכו שבתי אליה פעמיים נוספות. העיר עצמה נראית כמו כפר ענק עם מרכז עירוני מצומצם. היא יושבת לחופו של מפרץ הרואקי, שמשובץ באיים גדולים וקטנים. בחזרה האחרונה שלי לאוקלנד ביקרתי באחד מהאיים הללו: שמורת הציפורים השלווה של טיריטירי מטאגני. אם היה לי זמן נוסף, הייתי כנראה יוצא ליום באי הגעשי רנגיטוטו. אבל זה כנראה יחכה לפעם הבאה שלי בניו זילנד.

אוקלנד

2) וואי-או-טאפו

הפארק הגעשי והמבעבע הזה נמצא דרומית לרוטורואה, ולמרות הריח האיום בו - הוא אחד מהמקומות המרשימים של ניו זילנד. הפארק כולל אתרים פעילים-תרמית רבים, שסיור מלא ביניהם נמשך מספר שעות. שיא הביקור פה הוא בריכת השמפניה המבעבעת וענני ריח הגופרית שמקיפים אותה.

בריכת השמפניה בפארק וואי-או-טאפו

3) חצי האי אוטאגו

חצי האי המופלא הזה נמצא לא רחוק מהעיר דנידין, וניתן לצאת אליו בסיור עצמאי ברכב או עם קבוצה מאורגנת מהעיר. אחרי שהאפשרות הראשונה נכשלה, יצאתי לסיור המאורגן כדי לפגוש את בעלי החיים ששוכנים בפיסת הטבע היפהפייה הזאת: אלבטורסים, אריות ים ופינגווינים צהובי-עין. הצלחתי להתקרב מאד לפינגווינים הצווחניים הללו ולהביט בהאכלת הגוזלים שלהם.

פינגווין צהוב-עין בחצי האי אוטאגו

4) טרק מילפורד

אי אפשר לעשות רשימה של פלאי ניו זילנד בלי חבל הארץ פיורדלנד, שמכיל את פינות הטבע היפות ביותר במדינת האיים. שלושה טרקים מפורסמים עוברים בפיורדלנד: קפלר, רוטברן ומילפורד. אני זכיתי לצעוד במשך כארבעה ימים בטרק מילפורד: שיאו של הטרק הוא בטיפוס של היום השלישי אל מעבר מק'קינון בהרים. משם השביל יורד דרך מפלים מקפיאים ואגמים כחולים ומסתיים במפלים הגועשים ליד מיצרי מילפורד.

נוף טיפוסי בטרק מילפורד

5) קרחון פרנץ ג'וזף

באטרקציית בחובה הזאת הספקתי לבקר ממש לפני שעזבתי את ניו זילנד. בחופו המערבי של האי הדרומי נמצאים שני קרחונים מפורסמים: פרנץ ג'וזף ופוקס. אני ביקרתי בקרחון פרנץ ג'וזף ויצאתי לסיור שכלל טיסה במסוק מהעיירה הסמוכה, נחיתה על הקרחון והליכה מודרכת עליו למשך שעתיים. הקרחון הענק גולש במורד ההר ויוצר מערות בעלות גווני כחול מהפנטים. בהחלט חוויה שאסור לפספס בניו זילנד.

מסוק נוחת על קרחון פרנץ ג'וזף