אמריקה: טיסה לניו יורק

14.09.16

טיסה

טסתי לניו יורק עם אבא בטיסת אל-על, שיצאה לקראת הצהריים מנתב"ג. ציפתה לנו טיסה של כ-12 שעות עד ארצות הברית. זו הייתה הטיסה הארוכה ביותר של אבא עד כה, אבל אני כבר הכרתי את התחושה הלא-הכי-נעימה של טיסות ארוכות מדי. אבא לא הרגיש כך כך טוב לפני הטיסה, אז דאגתי לקנות לו בשדה התעופה כרית לצוואר ; הקנייה הזו התבררה כרעיון מצוין.

להפתעתי, הטיסה עברה די בקלילות. צפינו בסרטים, קראתי קצת בספר שהבאתי איתי ואף הצלחנו לנמנם מעט. נחתנו בשדה התעופה ע"ש ג'ון קנדי (JFK), אחד משלושת נמלי התעופה הבינלאומיים המשרתים את ניו יורק סיטי וסביבתה. לקח לנו זמן ארוך לצאת מנמל התעופה ; תחילה הזמנו שאטל אל העיר, שעוצר במספר תחנות. כשהבנתי, שהשאטל יעכב אותנו רבות, שלפתי את הטלפון והזמנתי הסעה דרך אפליקציית אוּבֶּר.

אל התפוח הגדול

נהג האוּבּר שלנו לא היה הנהג הכי זהיר שנתקלתי בו... ודי היה מפחיד להיות איתו ברכב. באמצע הנסיעה מנמל התעופה אל מרכז ניו יורק סיטי התחיל לרדת מבול ובמקביל נתקענו בפקקים המובילים אל מנהטן. . בדרך זכינו לראות חלק מקו הרקיע המפואר של ניו יורק. כשהתקרבנו אל מנהטן מכיוון ברוקלין, גורדי השחקים של העיר נראו כמו חומה אדירה: בניין האמפייר סטייט המפורסם בלט מבין כולם. לקח לנו כמעט שעה וחצי להגיע אל הדירה שלנו בעיר, אך לבסוף ירדנו כמתוכנן - בצומת של השדרה הראשונה עם רחוב מס' 14.

קבלת המפתח לדירת ה-Airbnb שלנו לא עברה באופן חלק. פנה אלי איש קשר מטעם בעל הדירה ואמר שהוא השאיר את המפתח במכולת סמוכה לבניין. כשאיתרנו את הדירה, היינו צריכים להעלות ברגל את המזוודות לקומה הרביעית בגרם מדרגות תלול וצר. כמובן שאני לא רוצה רק להתלונן על הכל ; הדירה עצמה הייתה בדיוק כפי שהציגו אותה התמונות: קטנה, אך הכילה בדיוק כל מה שתואר באתר. ג'ייסון, בעל הדירה, היה נחמד ווידא שאכן הגענו אל הדירה וכי קיבלנו אותה נקייה. היתרונות של הדירה הזו היו המיקום המרכזי והמחיר. מחירים של מלונות בניו יורק, בעיקר במנהטן, הם גבוהים מאד (ועוד לא כוללים מס נוסף, שאינו מופיע במחיר באתרים). שילמנו כאן כ-700 ש"ח ללילה על דירה בשכונת איסט וילג' (East Village). החסרון הגדול של הדירה היה גם היתרון שלה - המיקום המרכזי: הצומת של השדרה הראשונה והרחוב ה-14 הוא צומת רועש למדי ; בגלל קרבתו לבית חולים, שמענו בכל לילה סירנות של אמבלונסים וצפירות של מכוניות.

אחרי שהתארגנו בדירה הקטנה של ג'ייסון יצאנו לסיבוב לילי קצר בעיר. טיילנו מעט בשדרה הראשונה ובעיקר חיפשנו מקום לקנות בו מעט מצרכים לחדר. מצאנו מכולת מקומית, שהתבררה כיקרה מאד (במיוחד כשמשווים אותה לסופרמרקט בו קנינו מצרכים בימים הבאים). כששבנו אל הדירה, היינו כבר מותשים. התקלחנו בזריזות ונרדמנו מוקדם מאד. 

הוסף כיתוב

קצת על ניו יורק

מדינת נְיוּ יוֹרְק (New York) הייתה היעד המרכזי שלנו בטיול לאמריקה. היא ממוקמת בצפון מזרח ארצות הברית והייתה אחת מ-13 המושבות המקוריות, שהקימו את האיחוד. לכל מדינה בארה"ב יש כינוי ; ניו יורק ידועה גם כ"מדינת האימפריה" (Empire State). בירת המדינה אינה ניו יורק סיטי, אלא העיר אוֹלְבַּנִי (Albany) הממוקמת במרכז המדינה. גם במדינות נוספות בארה"ב נהוג כי עיר הבירה היא עיר הנמצאת במרכז המדינה ולאו דווקא העיר הגדולה ביותר בה.

ניו יורק סיטי (New York City) היא העיר הגדולה במדינת ניו יורק ולמעשה - בארצות הברית כולה. היא ידועה גם בכינוי "התפוח הגדול" - The Big Apple. את העיר מרכיבים חמישה רובעים, כשהמפורסם והמתויר ביותר הוא מַנְהֶטֶן (Manhattan). ארבעת הרובעים הנוספים הם: ברוקלין, סטייטן איילנד, קווינס והברונקס.

כמו דגלים רבים של מדינות בארה"ב, גם דגל מדינת ניו יורק לא זכה בעיצוב מתוחכם. הדגל הוא כחול ומציג עליו את סמל המדינה: אלת החירות ואלת הצדק, ובינהן מגן המראה את נהר ההדסון. מעל המגן נמצא עיטם-לבן-ראש, המשמש כסמל אמריקאי. מתחת למגן מופיע מוטו המדינה "Excelsior", שמשמעותו "גבוה יותר". 

דגל מדינת ניו יורק

הטיול לאמריקה - הכנות

לקראת הטיול באמריקה

אם זה היה תלוי בי, לא הייתי בוחר לטוס לארצות הברית אחרי הטיול הארוך באפריקה. מצד אחד, העדפתי טיולון קצר וזול-יחסית באירופה על פני עוד טיול יקר. מצד שני, אבא שלי מעולם לא ביקר בארה"ב ולאמא לא כל כך התחשק לטוס לשם. כך החלטתי לתת לאמריקה צ'אנס ולטוס לשם עם אבא לתקופה של כשבועיים.

הדבר הראשון, שהייתי צריך, היה להוציא ויזת כניסה לארצות הברית. אבא כבר הוציא ויזה כזו לפני שנתיים ואילו אני הייתי צריך לגשת שוב  אל שגרירות שבתל-אביב. למה "שוב?" - כי בקשת הויזה הראשונה שלי נדחתה אי שם בשנת 2009, כשהייתי לקראת השחרור מהצבא ותכננתי לקפוץ לארה"ב בדרך לניו זילנד. מאד חששתי לאבד שוב סכום של כמה מאות שקלים ולכן ניגשתי הפעם ניגשתי עם צילומי משכורות, מכתב מהבוס ומכתב מהנהלת חשבונות בחברה בה אני עובד. בשגרירות אפילו לא הסתכלו על המסמכים שהבאתי ומיד אישרו לי את הויזה...

בחודשים הבאים כבר הזמנתי לאבא ולי טיסה ישירה לניו יורק עם אל-על, דירה לשמונה לילות במנהטן דרך אתר AirBNB, סיור בעברית לחמישה ימים וכרטיסים למחזות בברודווי. בסופו של דבר הטיול כולו כלל 11 ימים מלאים באמריקה ועוד שניים של טיסות.

בחודשים שחלפו מאז הזמנת כרטיסי הטיסה ועד הטיול, קיבלתי הרבה טיפים מהמשפחה, חברים ועמיתים לעבודה שכבר ביקרו בניו יורק בעבר. זה גם המקום להודות לכולם על אותם טיפים, שבעזרתם תכננתי היטב את הטיול וחסכתי המון כסף. רבים מהטיפים הללו יופיעו בפוסטים הקרובים שלי.

מסלול הטיול שלנו, עם נקודות הלינה

(ממש) קצת על ארצות הברית

במהלך הטיול ביקרנו בשתי מדינות - ארצות הברית וקנדה.

ארצות הברית (United States of America) היא האימפריה הגדולה בעולם המודרני. היא החלה את דרכה כהתיישבות בריטית של 13 מושבות בחופה המזרחי של אמריקה הצפונית. במשך כ-150 שנה טיפס מספר המתיישבים בשלוש עשרה המושבות מאלפים בודדים עד לכ-2.5 מיליון איש. ככל שחלף הזמן המתיישבים הרגישו מנותקים יותר ויותר מהשלטון הבריטי, המפקח עליהם, דבר שהביא למלחמת העצמאות האמריקאית ולהכרזת העצמאות ב-4 ליולי 1776. 

מהמאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 נוספו לארצות הברית עוד ועוד מדינות, והאיחוד הלך והתפשט לכיוון מערב. המדינות האחרונות להצטרף באופן רשמי כמדינות לאיחוד היו אלסקה והוואי (בשנת 1959) - מה שהביא את מספר המדינות ל-50. מחוז קולומביה, המחוז הפדרלי בו יושבת בירת ארצות הברית - וושינגטון, אינו נחשב באופן רשמי כמדינה אלא רק כמחוז. בנוסף - לארצות הברית יש חמש טריטוריות מאוכלסות בים הקריבי ובאוקיאנוס השקט ; מדי פעם עולה דרישה להכריז על טריטוריות אלו כמדינות שוות באיחוד. הבולטת מבין טריטוריות אלו היא פורטו ריקו, שרק האוכלוסיה בה כבר גדולה מ-20 מדינות שכן נמצאות באיחוד.

דגל ארצות הברית מציג 13 פסים אופקיים בצבעי אדום ולבן. הפסים מייצגים את שלוש-עשרה המושבות, שהקימו את האיחוד הראשוני. בפינתו העליונה השמאלית של הדגל מופיע מלבן כחול בו משובצים כוכבים לבנים, כמספר המדינות הנוכחי באיחוד. לכל אחת מהמדינות והטריטוריות יש דגל משלה.

דגל ארה"ב

חלקו האמריקאי של הטיול כלל ביקור ב-6 מדינות ; כל אותן שש מדינות בהן עברנו היו חלק מ-13 המושבות הראשונות, שהקימו הבריטים. המדינה המרכזית בה שהינו הייתה מדינת ניו יורק, אך גם עצרנו וטיילנו בניו ג'רזי, פנסילבניה, מרילנד, וירג'יניה ודלאוור. ביקרנו גם במחוז קולומביה בו יושבת בירת ארצות הברית כולה - וושינגטון. 

וטיפה על קנדה

קנדה (Canada) יושבת לצפונה של ארצות הברית והיא גדולה ממנה. למעשה, קנדה היא המדינה השניה בגודלה בעולם אחרי רוסיה. 

בסוף המאה ב-18, המושבות הבריטיות הצפוניות החליטו לשמור על נאמנות לאימפריה הבריטית ולא הצטרפו למרד של שלוש עשרה המושבות. בשנת 1867 זכו אותן מושבות צפוניות לעצמאות מהאימפריה הבריטית והקימו את מדינת קנדה. קנדה החליטה להישאר תחת הכתר הבריטי: עד היום אליזבת' מלכת אנגליה היא גם ראש המדינה הרשמית בקנדה. 

בדומה לארצות הברית, גם קנדה התפשטה לכיוון מערב וסיפחה אליה בעוד ועוד שטחים. קנדה המודרנית מחולקת ל-10 פרובינציות ועוד 3 טריטוריות מיוחדות. אנחנו ביקרנו במהלך הטיול רק בדרום-פרובינציית אוֹנְטַרְיוֹ, בה יושבת העיר טורונטו. 

דגל קנדה מציג שני פסים אנכיים אדומים, התוחמים ריבוע לבן. במרכז הריבוע הלבן יושב עלה של עץ אֶדֶר (או: מֵייפֶּל), המשמש סמל קנדי מאז אמצע המאה ה-19. הדגל הונף לראשונה בשנת 1965 והחליף את "נס קנדה האדום", שעדיין הציג את הדגל הבריטי (בדומה לדגלי אוסטרליה וניו זילנד של הנוכחיים).

דגל קנדה

לקראת הטיול באפריקה הדרומית (II)

בקצרה על המדינות

לפני הכתיבה על המסע הקצר שלי באפריקה הדרומית, אני מציג סיכום קצר על ארבע המדינות בהן ביקרתי. בעיקר אפרט על דרום אפריקה וזימבבואה. בסוף הפוסט מופיע תקציר גם על זמביה ובוצואנה, בהן ביקרתי במסגרת טיולי יום.

דרום אפריקה

כשמה, דרום אפריקה (South Africa) נמצאת בקצה הדרומי של יבשת אפריקה. היא גובלת בנמיביה, בוצואנה, זימבבואה, מוזמביק, סווזילנד ומקיפה את כל מדינת לסותו. 

בדרום אפריקה ישנן עדויות לנוכחותם של אבותיו של ההומו-סאפיינס לפני מליוני שנים. אותם ממצאים ארכיאולוגים נתנו לשטח גדול במדינה את הכינוי "ערש האנושות".

המתיישבים הלבנים הראשונים בדרום אפריקה היו בּוֹרִים (Boere) ממוצא הולנדי. הם הקימו את היישוב הראשון בדרום אפריקה בכף התקווה הטובה, שגדל עם השנים והפך לקייפטאון. כשהמתיישבים הלבנים החלו לחדור אל עומקה של היבשת, הם נתקלו לראשונה בילידיה השחורים של אפריקה. בסוף המאה ה-18 כבשו הבריטים את מושבת הכף, ובמהלך המאה ה-19 התרחשו עימותים רבים בין הבריטים לבורים. הבורים הקימו את מדינת טְרָנְסְוָול ואת מדינת אורנג' החופשית ונלחמו בבריטים בשתי מלחמות ארוכות. במקביל למאבק בבורים, הבריטים כבשו שטחים השייכים לממלכת הזולו והקימו פרובינציה נוספת בשם נַאטַאל.

בשנת 1910 קיבלו הפרובינציות של דרום אפריקה עצמאות מהאימפריה הבריטית. באותה תקופה, דרום אפריקה שלטה גם בשטחה של נמיביה המודרנית.

חצי המאה השניה של המאה העשרים ידועה לשמצה בדרום אפריקה כתקופת שלטון האפרטהייד (Apartheid). בתקופה זו עוגנה בחוק האפליה בין שחורים ולבנים. עם השנים והתגברות הביקורת מצד שאר מדינות העולם, הפכה דרום אפריקה למבודדת יותר ויותר. תחילה, מנהיגיה ניסו לאחוז יותר ויותר במשטר האפרטהייד ולחזק את שלטונם. בשלב מסוים דרום אפריקה אף ביצעה ניסויים מוצלחים בנשק גרעיני. 

עם התגברות הסנקציות הבינלאומיות, שליטי דרום אפריקה הבינו שהגיע הזמן לסיום האפרטהייד. בשנת 1990 ביטל נשיא המדינה, פרדריק ווילם דֶה קְלֶרְק, את משטר האפרטהייד. בבחירות החופשיות הבאות, שנערכו בשנת 1994, נבחר אחד ממתנגדי האפרטהייד הבולטים ביותר, נלסון מַנְדֶלָה, לנשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה. בתקופת ירידת האפרטהייד התפרקה דרום אפריקה מכל מאגרי הנשק הגרעיני שלה, ובכך הייתה למדינה הראשונה והיחידה עד היום שעשתה זאת.

אף אחד בדרום אפריקה לא יודע בדיוק כמה תושבים נמצאים במדינה כיום. ההערכות המאוד גסות נעות בין 51 ל-55 מיליון (הסיבה לכך היא בריחתם של מיליוני אזרחי זימבבואה אל דרום אפריקה), כשמונים אחוז מתוכם הם שחורים, תשעה אחוזים בלבד לבנים, והשאר מתחלקים בין הגדרות שונות של "אסיאתים" או "צבעוניים".
בשנים האחרונות התדרדר הבטחון האישי של התושבים במדינה. במקומות רבים מאד לא מומלץ להסתובב לאחר החשכה ותושבים עשירים כולאים את עצמם ב"גטאות" על מנת להרחיק את עצמם מהפשע ברחובות.

מאז נפילת האפרטהייד השתנתה מדיניות השפות הרשמיות של המדינה: כיום יש בה 12 שפות רשמיות: אפריקנס (שפת דמויית-הולנדית של הבורים), אנגלית, תשע שפות אפריקניות ושפת הסימנים.

דגל דרום אפריקה

הדגל אומץ בשנת 1994 עם הבחירות הדמוקרטיות (האמיתיות) הראשונות בדרום אפריקה. 

לפי אחד מההסברים, הדגל משלב בין הצבעים של המתיישבים הבורים הלבנים - אדום, לבן וכחול, לצבעי מפלגת ה-ANC, שעלתה לשלטון עם נפילת האפרטהייד - ירוק, צהוב ושחור. האיחוד מסומל באמצעות צורת האות Y בדגל.

דגל דרום אפריקה

דגל דרום אפריקה ליד מוזיאון הקטור פטרסון ביוהנסבורג

זימבבואה

זימבבואה (Zimbabwe) יושבת לצפונה של דרום אפריקה, וגובלת גם בבוצואנה, מוזמביק וזמביה. היא הייתה שנים רבות תחת שלטון בריטי ביחד עם זמביה ומלאווי ונקראה רוֹדֶזְיָה (Rhodesia). 

עם עצמאותן של זמביה ("צפון רודזיה") ומלאווי ("ניאזאלנד") בשנת 1964, ניסו המתיישבים הלבנים בדרום רודזיה לקבל עצמאות גם הם. הניסיון נכשל עקב מדיניות חברתית דמויות אפרטהייד שהביאה לבידוד של רודזיה הדרומית בזירה הבינלאומית. במהלך שנות השבעים של המאה השערים התחולל מאבק שהנהיגו שתי מחתרות - ZANU ו-ZAPU כנגד השלטון הלבן. 

רק בשנת 1980 נערכו בחירות חופשיות במדינה ומנהיג ZANU, רוברט מוּגָאבֶּה, נבחר לנשיא. דרום רודזיה קיבלה עצמאות מן האימפריה הבריטית ושינתה את שמה לזימבבואה. השם ניתן למדינה משמו של האתר הארכיאולוגי הגדול ביותר בה, העיר העתיקה "זימבבואה הגדולה" (Great Zimbabwe). זהו המקרה היחיד בעולם בו אתר ארכיאולוגי נתן את שמו למדינה.

מוגאבה הפך לדיקטטור המדכא כל התנגדות לו ורומס את זכויות האזרח. נכון לכתיבת שורות אלו, הוא עדיין שולט במדינה. בשנת 2008 עברה הכלכלה של זימבבואה תהליך של היפר-אינפלציה, והביאה לקריסה מוחלטת של המטבע המקומי. כיום המטבע בשימוש הוא דולר אמריקאי, אך סין מנסה לשכנע את זימבבואה לעבור ליואן הסיני.

מאז עלייתו של מוגאבה לשלטון, נטשה כמעט כל האוכלוסיה הלבנה את זימבבואה. האוכלוסיה השחורה היא מגוונת, אך רובה נחלק לשני עמים ראשיים: נְדֶבֶּלֶה (Ndebele) ושוֹנָה (Shona). 

דגל זימבבואה

הציפור מאתר "זימבבואה הגדולה" מופיעה בצד שמאל של הדגל, על גבי כוכב אדום המסמל סוציאליזם. שאר צבעי הדגל מסמלים את הרוב השחור של תושבי זימבבואה (שחור), את הדם שנשפך במאבק העצמאות (אדום), את עושר המחצבים (צהוב), את החקלאות (ירוק) ואת השלום (לבן).

דגל זימבבואה

קצת על זמביה

זמביה (Zambia) הייתה בעברה הלא-רחוק "צפון רודזיה", וזכתה לעצמאות מהאימפריה הבריטית בשנת 1964. היא גובלת בזימבבואה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מלאווי, טנזניה, מוזמביק, בוצואנה, נמיביה ואנגולה. 

לעומת שכנתה מדרום, זמביה היא כיום דמוקרטיה נשיאותית עם בחירות רב-מפלגתיות. זה לא ממש מסייע למצבה הכלכלי, והיא אחת מהמדינות העניות בעולם.

אין דרך נעימה לומר את זה - אבל דגל זמביה הוא אחד מדגלי הלאום המכוערים ביותר. הנשר מייצג בו את החירות בזמביה ואת האפשרות להתעלות מעל בעיותיה של המדינה. האדום מסמל את המאבק לעצמאות, הכתום את עושר המחצבים, השחור את צבע עורם של התושבים והירוק את משאבי הטבע. ביחד הם יוצרים חוסר התאמה מזעזע של צבעים.

דגל זמביה

קצת על בוצואנה

בוצואנה (Botswana) נקראה בעבר בצ'ואנאלנד. היא קיבלה את עצמאותה (ושמה החדש) בשנת 1966. היא גובלת בדרום אפריקה, נמיביה, זמביה וזימבבואה. כלכלתה נשענת בעיקר על דרום אפריקה, ובירתה, גַּאבּוֹרוֹן, נמצאת ממש בסמוך לגבול עם דרום אפריקה. יחסית למדינות אפריקה, כלכלתה של בוצואנה נחשבת ליציבה.

צבע התכלת בדגל בוצואנה מסמל את השמים ואת המים. צבעי השחור והלבן מסמלים את הרוב והמיעוט באוכלוסיה במדינה, בה כ-98% הם שחורים ורק 2% לבנים.

דגל בוצואנה

הצלב הדרומי בדגלים

קצת על יוון

יוון

יָווָן (באנגלית - Greece, ביוונית - אֶלַדָה, Ελλάδα) נקראת גם בשמה המלא: הרפובליקה ההֶלֶנִית. המדינה נמצאת בדרום מזרח אירופה, וגובלת בצפון עם אלבניה, מקדוניה ובולגריה, ובמזרח עם טורקיה (גבול יבשתי קצר וגבול ימי בים האגאי).

אפשר לחלק את המדינה באופן גס ל"יוון היבשתית" ול"איי יוון". ליוון יש כ-3000 איים בבעלותה, הפזורים בים התיכון, בים היוֹני ובים האֶגֶאִי. האי היווני הגדול מכולם הוא כְּרֵתִים (Crete, Κρήτη). אחד ממחוזותיה של יוון היבשתית הוא חצי האי פֶּלוֹפּוֹנֶסוּס (Peloponnese, Πελοπόννησος), שמופרד כיום על ידי תעלה מלאכותית משאר יוון היבשתית - תעלת קוֹרִינְתוֹס. למרות ההפרדה הזו, פלופונסוס עדיין נחשב כחצי-אי ולא כאי. 

ההר הגבוה ביותר ביוון הוא הר האוֹלִימְפּוּס (Olympus, Όλυμπος) המפורסם מהמיתולוגיה היוונית כמקום משכנם של האלים. גובהו הוא 2919 מטרים מעל פני הים.

בירת יוון היא אַתוּנָה והיא גם העיר הגדולה במדינה. העיר השנייה בגודלה היא סַלוֹנִיקִי, הנמצאת בצפון יוון.

מפת יוון (מתוך אתר "מסע אחר")

היסטוריה, ממש ממש בקצרה

בלתי אפשרי לסכם בכמה שורות את ההיסטוריה והתרבות של יוון מבלי להחסיר חלקים משמעותיים, ולכן אעדיף לפרט על ההיסטוריה הנקודתית של המקומות בהם ביקרתי, כשאגיע לכתיבה על כל אחד ואחד מהם בבלוג.

באופן מאוד-מאוד כללי, התקופה המפורסמת ביותר בהיסטוריה של יוון היא תקופת יוון העתיקה. תקופה זו נמשכה כאלף שנים, וכללה בתוכה תת-תקופות (התקופה המינואית, המיקנית, הארכאית, הקלאסית וההלניסטית). תקופה ארוכה זו נחשבת כיום לערש תרבות ארצות המערב. היוונים העתיקים תרמו לאנושות אינספור רעיונות ותגליות בתחומי המדע, ממשל, פילוסופיה, צבא ועוד.

תקופת יוון העתיקה הסתיימה עם כיבושה של יוון על ידי רומא, בשנת 146 לפנה"ס. במהלך אלפיים השנים הבאות הבעלות על יוון החליפה ידיים בין אימפריות שעלו ונפלו: האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית והאימפריה העות'מנית. 

בשנת 1822 לספירה, לאחר מרד יווני באימפריה העות'מנית, הוכרזה יוון כמדינה עצמאית והחלה אט-אט להגדיל את שטחה על חשבון האימפריה המתפוררת. 

במהלך המאה ה-20 יוון ידעה תהפוכות רבות. במהלך מלחמת העולם השנייה היא נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. לאחר השחרור מהנאצים עברה יוון תקופות של מלחמת אזרחים ומשטר צבאי. רק בשנת 1975 השתחררה יוון מעול המשטר הצבאי והפכה לדמוקרטיה אמיתית. בשנת 1981 היא הצטרפה לקהילה האירופית, וב-2001 עברה לשימוש במטבע האיחוד האירופי - האירו.

בשנים האחרונות יוון חווה משבר ככלכלי חמור, ועתידה באיחוד האירופי אינו ברור.

דגל יוון

דגל יוון המודרנית עבר שינוים מאז הכרזתה כמדינה עצמאית ב-1822. הגירסה הנוכחית של הדגל נמצאת בשימוש מאז שנת 1978 ומכונה פשוט "הדגל הכחול-לבן" (Γαλανόλευκη). בקנטון הדגל מופיע צלב יווני-ריבועי, המייצג את דתה הנוצרית-אורתודוכסית של המדינה (מעל 98% מהיוונים הם נוצרים אורתודוכסים). תשעת הפסים מייצגים תשע הברות בסיסמא היוונית "חופש או מוות" (Ελευθερία ή Θάνατος). לפי הסבר אחר, תשעת הפסים מייצגים את תשע המוזות של המיתולוגיה היוונית. 

הצבע הכחול, שאין כל-כך הסכמה לגבי הגוון המדויק שלו, אמור לייצג את הים והשמיים. הצבע הלבן בדגל מייצג את הטוהר במאבק לחירות של העם היווני.

דגל יוון

דגל יוון מונף באתונה

יום 72: גוואיאקיל

12.02.2013

אל אקוודור

בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר האוטובוס הגיע לגבול בין פרו ואקוודור. התור בביקורת הגבולות התקדם באיטיות, ובסופו הצלחתי לחצות את הגבול בלי עיכוב מיותר. מכאן והלאה השינה שלי באוטובוס לא הייתה רציפה, וכבר חיכיתי להגיע אל התחנה הסופית. הנופים המדבריים של צפון פרו התחלפו בנופים טרופים של איזור קו המשווה. גשם החל יורד מחוץ לחלון, אבל הוא פינה את מקומו במהרה למזג אוויר מעונן-חלקית. בשעה שמונה בבוקר הגעתי אל העיר הגדולה ביותר באקוודור - גְּווָאיָאקִיל (שמה המלא: Santiago de Guayaquil).

על אקוודור

אקוודור הייתה המדינה השביעית והאחרונה בה ביקרתי בדרום אמריקה, וה-19 בספירה הכללית שלי. 

זוהי אחת מהמדינות הקטנות יותר של דרום אמריקה, ואחת מהיחידות ביבשת שאינה גובלת בברזיל הענקית (השנייה היא צ'ילה). אקוודור גובלת בקולומביה בצפון, ובפרו במזרח ובדרום. חופה המערבי גובל באוקיאנוס השקט הענק. אקוודור היא גם בעלת השליטה על קבוצת איי גלפגוס המפורסמים. בירתה של אקוודור היא קִיטוֹ ההררית, אך העיר הגדולה בה היא דווקא גוויאיקיל, הנמצאת קרוב יותר לרצועת החוף.

מקור שמה של המדינה הוא במילה הספרדית לקו המשווה - Ecuador, ואכן קו המשווה עובר באקוודור ומהווה אחת מהאטרקציות התיירותיות שלה. כמו מרבית מדינות דרום אמריקה, גם אקוודור הייתה תחת שליטה ספרדית החל מהמאה ה-16. בשנת 1819 היא הפכה להיות חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה (ביחד עם קולומביה וונצואלה), אך פרשה ממנה והפכה למדינה עצמאית בשנת 1830.
דגל אקוודור כולל פסים לא שווים בצבעי צהוב-אדום-כחול, ובכך מזכיר את דגלי קולומביה וונצואלה. הצהוב מסמל את אוצרותיה של המדינה, הצבע הכחול מייצג את האוקיאנוס ואילו האדום את הדם שנשפך בעת המלחמה על עצמאות המדינה. במרכז הדגל נמצא סמלה של המדינה, המציג בין היתר קונדור מעל תמונת נוף של נהר גוּאַיָאס (Guayas). הדגל האזרחי של המדינה אינו כולל את הסמל, אלא את הפסים האופקיים בלבד.

דגל אקוודור

טיילת ואיגואנות

מונית הביאה אותי מתחנת האוטובוס אל המלון שלי בגוואיאקיל - El Manso. המלון ממוקם על קו החוף של שפך נהר גואיאס, בטיילת המפורסמת - המַלֶקוֹן (Malecon). לפני שהגעתי אל העיר, שמעתי עליה שמועות איומות, בעיקר בכל הנוגע לביטחון האישי של התיירים שם. קיבלתי המלצות ללון אך ורק באיזור המלקון, שנחשב בטוח יחסית. רחובות העיר היו כמעט ריקים מאדם בבוקר, בעיקר בגלל חגיגות הקרנבל. גם באקוודור - כמו בברזיל, חוגגים את הקרנבל, אך בניגוד לברזיל, כאן הערים מתרוקנות  מאדם, מכיוון והחוגגים יוצאים אל איזורי החוף המרוחקים מהעיר. 

הייתי צריך להמתין כמה שעות עד קבלת המפתח לחדר. בינתיים הפקדתי את התרמיל בשמירת החפצים וביררתי האם הגיעה אלי המעטפה מסוכנות הנסיעות של הגלפגוס. המעטפה אכן חיכתה לי בקבלה של המלון, ואני העברתי דקות ארוכות בעיון בכרטיסים והואוצ'רים שנשלחו אלי.

OMG! הכרטיסים לגלפגוס!

את יומי הראשון בגוואיאקיל הלחה, העברתי בעיקר לאורך המלקון וביקרתי בקניונים הממוזגים הסמוכים לו. באכסניה המליצו לי לבקר בפארק ע"ש סימון בוליבר, המפורסם באיגואנות החופשיות שלו. הפארק ממוקם לא רחוק מהמלקון, סמוך לכנסיה לבנבנה. הכנסיה לא ממש מעניינת את המבקרים, שבעיקר מגיעים לכאן כדי להשתעשע עם האיגואנות הענקיות. מיני האיגואנה כאן הם שונים מאלה הנמצאים באיי גלפגוס, אך הם עדיין היוו עבורי הכנה למה שאני הולך לראות בשבוע הקרוב. והרבה.

למרות כל ההפחדות, הרגשתי מאוד בטוח בגוואיאקיל ; אולי זה בעיקר בגלל המקום בו בחרתי לשהות בעיר. היום הראשון שלי כאן היה מצוין, למרות הלחות האיומה ומחר מצפה לי יום נוסף כאן.

פארק סימון בוליבר

אני וכמה איגואנות

החלפת הדגל הניו זילנדי?

דגל ניו זילנד אומץ בשנת 1902 עם קבלת העצמאות של המדינה. כבר משנות השבעים של המאה הקודמת עלו מספר הצעות להחלפת הדגל הלאומי. הסיבה העיקרית לרצון להחלפת הדגל היא הטענה, שהוא עדיין מייצג את התקופה בה ניו זילנד הייתה עוד מושבה בריטית. בקנטון (פינתו השמאלית העליונה) של הדגל הנוכחי, עדיין נמצא היוניון-ג'ק, הדגל הבריטי. גם הדמיון הגדול לדגל האוסטרלי, מושבת-עבר בריטית נוספת, תורם לשאיפות של חלק מתושבי ניו זילנד לאימוץ דגל ייחודי, המייצג את המדינה.

לאחרונה הוויכוח לגבי שינוי הדגל עלה שוב: ראש ממשלת ניו זילנד, ג'ון קי, מתכוון להביא את הצעת החלפת הדגל למשאל עם בשנת 2015. הוא מעוניין בהחלפת הדגל הנוכחי בדגל "השרך הכסוף": דגל המציג עלה שרך-כסוף בצבע לבן על רקע שחור. דגל השרך הכסוף כבר נמצא בשימוש על ידי קבוצות ספורט ניו זילנדיות, אך יש רבים המתנגדים לאימוצו. טענות המתנגדים הן כי הדגל מייצג יותר מדי את ענפי הספורט של המדינה וכי הוא דומה בצבעיו לדגל הפיראטים.

הצעות דגל אחרות הן דגל הקורו של האמן האוסטרי הודנרטוואסר ודגל שרך כסוף השומר על מוטיב הצלב הדרומי ועל צבעיו של הדגל הנוכחי. הצעה זו, שעוצבה על ידי קייל לוקווד בשנת 2004, היא גם ההצעה האהובה עלי. אני אמנם מסכים עם הצורך להחליף את הדגל הניו זילנדי חסר הייחודיות, אך מקווה שזה לא יהיה דגל השרך הכסוף הנורא. בסקרים, שפורסמו לאחרונה בניו זילנד, יותר משני שליש מהציבור מתנגדים להחלפת הדגל, כך שסיכויי החלפת הדגל בשנה הבאה נשארים נמוכים.

שמאל למעלה: דגל ניו זילנד הנוכחי, מימין למעלה: דגל השרך הכסוף, שמאל למטה: דגל הקורו של הונדרטוואסר, ימין למטה: דגל השרך הכסוף של לוקווד משנת 2004.

יום 46: פונו

17.01.2013

אל פרו!

ניסיתי לדחות את היציאה מהמלון בבוקר בגלל הגשם, שירד בחוץ. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, פתחתי את המטריה שלי וצעדתי אל הרחוב הראשי של קופקבנה, שמשמש גם כתחנה מרכזית. המרתי חלק מהכסף הבוליביאני שלי למטבע סול פרואני ועליתי על האוטובוס של חברת "טיטיקקה", שייקח אותי אל עבר פרו ואל עבר פרק נוסף בטיול שלי.

הגבול הבוליביאני-פרואני נמצא יחסית קרוב לקופקבנה: לאחר חצי שעה של נסיעה האוטובוס הגיע אל תחנת הגבול וכל הנוסעים ביקשו לרדת ממנו וללכת אל עמדות החתמת הדרכונים. לאחר ההחתמה הזריזה, המרתי את שארית הבוליביאן שלי לסול וחזרתי מהר אל תוך האוטובוס. מזג האוויר בבוקר היה קר, ואני רק רציתי לשהות במקום חמים מספיק. בתוך תחומי פרו ראיתי לראשונה את הלוגו של המדינה, בו נכתבת המילה "פרו", כשהאות P מעוצבת בסגנון המזכיר את קווי הנאסקה.

הלוגו התיירותי שלי פרו: חדש ומצוחצח על רק בתים עניים.

קצת על פרו

פרו הייתה המדינה השישית בה ביקרתי בדרום אמריקה (וה-18 בספירה הכללית). זמן השהות שלי בה היה הארוך ביותר בהשוואה לשאר המדינות בהן ביקרתי בטיול - 26 יום.

פֶּרוּ (Perú) יושבת לחופו של האוקיאנוס השקט וגובלת בברזיל, צ'ילה, בוליביה, אקוודור וקולומביה. היא רפובליקה המשמשת בית למעל 30 מיליון איש. בערך שליש מהאוכולסיה גרה בבירת המדינה - לִימָה, או בסביבתה. 

עוד לפני תקופת אימפריית האינקה, ישבו באיזור פרו מספר תרבויות קדומות: נַאסְקָה, מוֹצֶ'ה וצִ'ימוּ הן רק שלוש מתוך אותן תרבויות עתיקות, שזכיתי להכיר במהלך הטיול שלי כאן. במאה ה-15 כוחם של האינקה עלה והם כבשו חלקים גדולים בדרום אמריקה וקבעו את בירתם בעיר קוסקו.
אחרי האינקה הגיעו הספרדים, שקבעו את בירת פרו בעיר לימה. כמו מדינות אחרות בדרום אמריקה, פרו זכתה לעצמאות מהספרדים במהלך המאה ה-19. היא הכריזה על עצמאותה כבר בשנת 1821, אך רק לאחר מלחמה על הספרדים זכתה לשליטה מלאה בשטחה (בשנת 1824). בהמשך המאה ה-19 פרו נלחמה בשכנותיה בוליביה וצ'ילה בניסיון לכבוש את מרבצי המלח הגדולים של הסלאר. לאחר ההפסד לצ'ילה, פרו נאלצה למסור לה את שטחיה הדרומים. 

במהלך המאה ה-20 פרו נלחמה מספר פעמים בקולומביה ואקוודור, אך כיום קיים הסכם שלום בין המדינות והגבול הבינלאומי ביניהן הוסדר.

בפרו המודרנית קיים פער בולט בין העשירים לעניים: באיזורים ההרריים קל למצוא כפרים עניים וחסרי תשתיות בסיסיות. לעומת אותו עוני נורא, עיר הבירה לימה היא מטרופולין מודרני לכל דבר, עם קניונים ענקיים ומוקדי בילוי.

מפת פרו

דגל פרו הוכרז כדגלה של המדינה כבר בשנת 1825. הוא מחולק לשולשה פסים אנכיים בצבעי אדום-לבן-אדום. הצבע האדום מייצג את הדם, שנשפך בזמן המלחמה על העצמאות ; הצבע הלבן מייצג שלום ואומץ.

לעתים מופיע במרכז הדגל (על חלקו הלבן), סמלה של המדינה הכולל קרן שפע מלאה זהב ומעליה עץ מקומי בשם "קִינָה" (Quina) וחיה מקומית ממשפחת האלפקות - וִיקוּנְיָה (Vicuña). 

דגל פרו

פונו

לקראת הצהריים הגעתי אל התחנה המרכזית של פּוּנוֹ (Puno), היושבת לחופו של אגם טיטיקקה. כבר עם הירידה מהאוטובוס הוקפתי בהמוני אנשים שניסו למכור לי את חבילות התיירים המפורסמות של המקום: שייט לאיים הצפים של שבט האוּרוּ. ברחתי מהם והלכתי לחפש את הסניף של חברת "אינקה אקספרס"; פטריסיו, שהכרתי באי הפסחא, המליץ לי בחום על נסיעה איתם מפונו לקוסקו. החלטתי לקבוע כבר עתה את תאריך העזיבה שלי לעוד יומיים: מחר אטייל באיים הצפיים ומחרתיים אמשיך אל עבר קוסקו. בסניף של אינקה אקספרס ישבתי עם הסוכנת שלהם, סילביה הפוזלת, ורכשתי ממנה את כרטיס הנסיעה לקוסקו ואת הטיול לאיים הצפים ולאי טקילֶה. סילביה עזרה לי גם למצוא נהג מונית אמין שייקח אותי מהתחנה המרכזית של העיר אל האכסניה שלי.
הגעתי עם התרמילים שלי אל אכסניית Bothy הנחמדה והנקייה-מאד. העובדות כאן דאגו לשטוף את הרצפה מספר פעמים ביום - דבר די חריג לאכסניות של תרמילאים.
את אחר הצהריים העברתי בשיטוט ברחובות פונו. אין יותר מדי מה לראות בעיר עצמה: ביקרתי בכיכר הראשית (פלאסה דה ארמאס, כמובן), שלחתי גלויה ראשונה מפרו ונכנסתי לאכול במסעדה יקרה-יחסית. מסעדת La Casona יושבת באחד מרחובותיה הראשיים של העיר ; החלטתי לטעום לראשונה בשר אלפקה, והוא היה מעולה (ובהחלט מצויין בהשוואה לבשר הלמה, שטעמתי בארגנטינה).

האלפקה הראשונה שלי!

הטמפרטורות בפונו צנחו מהר עם רדת החשכה. בערב ניסיתי להתחמם באכסניה וניצלתי את הווי-פיי התקין לשיחות עם המשפחה ולקביעת אכסניה בקוסקו. לאחר המקלחת החמה יצאתי שוב למרכז בעיר כדי לחפש לעצמי ארוחת ערב. הייתי צריך ללכת לישון מוקדם, שכן האיסוף לטיול האיים הצפים יתחיל מוקדם מאד מחר בבוקר.

יום 34: אל טופיזה

05.01.2013

מעבר הגבול

באופן מפתיע, הנסיעה אל בוליביה עברה בהצלחה. בעצם, אולי זה לא היה מי-יודע-מפתיע, כי הפעם הכנתי את עצמי עם כדורים נגד מחלת הגבהים. שמחתי שלא הגעתי למצב בו הייתי צריך לנסות את עלי הקוקה שרוֹ קנתה. הם נראו לי די דוחים. 

הגענו מוקדם אל עיירת הגבול הארגנטינאית לָה קִיאַקָה (La Quiaca) והלכנו ברגל מתחנת האוטובוס עד מעבר הגבול. לא ממש ידענו את הדרך, אלא הלכנו אחרי התיירים והמקומיים האחרים. סמוך למעבר הגבול נעמדנו בתור הארוך, כשהתרמילים שלנו לידינו וחיכינו לפתיחתו. בצד הארגנטינאי עבד רק פקיד אחד ששירת את כל הממתינים, וכך לקח לנו שעה וחצי להיכנס אל בוליביה. בזמן ההמתנה הארוך ראינו את הצ'ולות הראשונות שלנו: אותן נשים ממוצא קצ'ואה, הלובשות את הלבוש המסורתי שלהן.

שלט  עם סוג של עברית בכניסה לבוליביה

אחרי קבלת הויזות לבוליביה ומעבר הגבול, הגענו אל העיירה הבוליבאנית וִיאַזוֹן (Villazón). כאן החלפנו את הפזוס הארגנטינאי למטבע המקומי - בוליביאנוֹ, ועלינו על מונית אל עבר תחנת האוטובוס המרכזית. ליד התחנה, המוני אנשים ניסו להעלות אותנו על המוניות הישנות שלהם לכיוון טופיזה. כל המצב הזה לא ממש נראה לי, ונכנסתי עם רו לתוך סניף של חברת מוניות מקומית כדי להיות זה שבוחר את המונית. המחיר היה זהה לכל ההצעות שקיבלנו ברחוב, ואף קיבלנו רכב שלא נראה כגרוטאה מתפוררת.

קצת על בוליביה

בּוֹלִיבְיָה (Bolivia) קרויה על שמו של משחרר מדינות דרום אמריקה מהשלטון הספרדי, סימון בוליבר. היא זכתה בעצמאותה מהספרדים בשנת 1825 ומאז ידעה שלטון לא יציב, הפיכות רבות ומלחמות שגרמו לה לאבד את חוף ימה לטובת צ'ילה. זה עדיין לא מונע מבוליביה להחזיק בחיל ים עד היום (אולי תודות לאגם טיטיקקה שחלקו עובר בתחומה). 

כיום היא אחת מהמדינות העניות והנחשלות בדרום אמריקה, ובה גם האחוז הגבוה ביותר של תושבים ממוצא קצ'ואה, או פחות פוליטיקלי קורקט: אינדיאנים שאינם לבנים.

לפני הגעת הספרדים לבוליביה, היא הייתה חלק מאימפריית האינקה. לפני האינקה שלטו בה תרבויות, שנקראות בשם הכללי "פרה-אינקה" ; המפורסמת ביניהן באיזור בוליביה הייתה תרבות טִיווָאנַקוּ באיזור המערבי של המדינה כיום.

לבוליביה שתי ערי בירה רשמיות: סוּקְרֶה (Sucre) היא עיר הבירה החוקתית ואילו לָה פַּאז (La Paz) היא עיר הבירה המנהלתית. לה פאז היא גם עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם, ונמצאת בגובה של 3600 מטרים מעל פני הים.

כדי להפוך את העניין לעוד יותר מבלבל, לבוליביה יש שני דגלים רשמיים: הראשון הוא דגל המדינה, שאומץ בגירסתו הנוכחית כבר בשנת 1851: הוא כולל טריקולור של פסים אופקיים בצבעי אדום-צהוב-ירוק, ובמרכזו סמלה של המדינה. הסמל כולל מגן עם אלפקה, דגלי בוליביה קטנים, רובי מוסקט, עלי זית וקונדור. צבעי הטריקולור מייצגים את הדם שנשפך בהקמה והגנה על המולדת (אדום) , את העושר והמשאבים (צהוב) ותקווה (ירוק). 

דגל בוליביה

הדגל השני של בוליביה הוא דגל הקוּיָה סוּיוּ (Qulla Suyu) שנקרא ווִיפְּהַאלָה (Wiphala). זהו דגל המייצג את אנשי הקצ'ואה של מדינות האנדים. קיים לו עיצוב שונה במדינות ובאיזורים שונים של הרי האנדים. בגירסת הקויה סויו, שהפכה לדגל רשמי של בוליביה בשנת 2009, קיימים בדגל שבעה צבעים: האדום המייצג את הארץ והאנשים, הכתום מייצג תרבות וחברה, הצהוב מייצג אנרגיה, הלבן - זמן, הירוק - משאבי טבע, הכחול - את השמים, והסגול - את הממשל וההגדרה העצמית של המקומיים. 

הדגל (וויפהאלה) של קויה סויו

טופיזה

לאחר כשעה וחצי של נסיעה בסביבה מדברית, שהזכירה לי לא-מעט נופים ארצישראלים, הגענו אל טוּפִּיזָה (Tupiza). העיר נמצאת בדרום בוליביה ומשמשת כמוצא לסיורים במדבר הסלאר ובשמורות הטבע הסמוכות לו.

כאן רו ואני היינו צריכים לחזור ולסחוב את התרמילים שלנו ולחפש אכסניה. תחילה הגענו לאכסניה יפה, בחלקה הדי מרוחק של העיר, אך רו החליטה שהמחיר כאן יותר מדי יקר עבורה. בלית ברירה שבנו בהליכה אל מרכז העיר, בזמן שסחיבת התרמיל כבר התחילה להכאיב לגב שלי. לאחר בדיקה של כמה מקומות הגענו לאכסניית Valle Hermoso (שמחזיקה גם סוכנות נסיעות). זוהי אכסניה ברמה טובה, למרות שבאינטרנט הסתובבו שמועות על יחס לא טוב למטיילים. המחיר כאן היה זהה לאכסניה הקודמת, ורק פה הבנו שבעצם נשלם 100 בוליבאנו לחדר ביחד ולא 100 כל אחד. 

כאן גם פגשנו את רמי וירדן - זוג ישראלים, ואיתם יצאנו לחפש סוכנות נסיעות שתיקח אותנו אל הסיור המפורסם של מדבר המלח. עברנו בכמה וכמה סוכנויות נסיעות וניסינו להשוות בין המסלולים. רו לא נראתה נלהבת לעזוב את טופיזה כל כך מהר, אבל אני הסברתי לה שאני לא ממש רוצה להישאר בעיירה העלובה הזאת יותר מדי זמן. ביקשתי שהיא תודיע לי בהקדם אם היא רוצה שנצטרף לזוג הישראלי. מצב הרוח שלה נראה מעט דכאוני, ואני ניסיתי לשמור על קור ורוח ולא להתעצבן בגלל זה.

רק אחר הצהריים רו ואני מצאנו סוכנות: La Torre. החלטנו לשלם מקדמה ולחכות לזוג אחר שיצטרף אלינו. לבסוף מי שהצטרפו אלינו היו אותם רמי וירדן. זה קצת עיצבן את רו, אבל הבטחתי לה שנדבר אנגלית במהלך הסיור. לא מצאנו כספומט פועל בכל רחבי טופיזה, והיינו צריכים לשלם על הסיור הזה עם כרטיס אשראי (והעמלה האיומה כבר תגיע אחר כך...).

באכסניה הצטיידנו במצרכים חשובים לטיול שיתחיל מחר: ניר טואלט, קרם לחיטוי הידיים והמרנו כמה דולרים למטבע המקומי. 

לאחר ארוחת ערב במסעדה מקומית, חזרנו מוקדם אל האכסניה כדי לנוח. נרדמתי די מוקדם לקראת הסיור מחר, בתקווה שרו תתעורר עם מצב רוח הרבה יותר טוב מאשר היום.

הנוף מגג האכסניה

ימים 20-21: מפלי איגווסו - הצד הברזילאי

22.12.2012

ברזיל!

היום יצאתי להציץ בצד הברזילאי של מפלי איגווסו. יצאתי באוטובוס מהתחנה המרכזית של פוורטו איגווסו הארגנטינאית אל עבר העיירה "התאומה" הברזילאית פוֹז דוֹ אִיגְווַסוּ (Foz do Iguaçu). מעבר הגבול היה מהיר ואפילו לא החתימו לי את הדרכון בכניסה, אלא הסתפקו רק בהחתמה אלקטרונית. פוז דו איגווסו הייתה העיר היחידה בה ביקרתי בברזיל, ולמרות הביקור הקצר כמו באורוגוואי, ברזיל נכנסה לרשימת המדינות שלי והפכה למדינה ה-16 בה.

דגל ברזיל הוא דגל מיוחד, השונה ממתכונת הדגלים ה"קלאסיים". הוא הונף לראשונה בשנת 1889, ועודכן לאחרונה בשנת 1992 (מספר הכוכבים עלה בהדרגה מ-21 ל-27 כמספר המדינות בברזיל). צבעי הרקע הירוק והמעוין הכחול מייצגים את צבעי בתיהם של שליטי ברזיל הראשונים ; לפי הסבר אחר הירוק והצהוב מייצגים את היערות והמינרלים של המדינה. במרכז המעוין נמצא עיגול כחול ועליו 27 כוכבים, לפי הופעתם בשמי הלילה של ה-15 לנובמבר 1889, יום הקמת הרפובליקה הברזילאית. 26 כוכבים מייצגים את מספר המדינות של ברזיל, ואילו הכוכב ה-27 מייצג את המחוז הפדרלי של המדינה. על העיגול הכחול גם מופיעה רצועה לבנה, המייצגת את קו המשווה, ועליה הכיתוב "Ordem E Progresso", שתרגומו מפורטוגזית הוא: "סדר וקידמה". כל אלה יוצרים ביחד את אחד מהדגלים המיוחדים שקיימים, ולדעתי - גם מהיפים ביותר.

דגל ברזיל

מפלי איגווסו

פוז דו איגווסו נמצאת במדינה הברזילאית פַּרָנָה (Paraná), הגובלת בארגנטינה ואורוגוואי. האוטובוס עצר ממש ליד הכניסה אל הפארק הלאומי הברזילאי, שמציע פעילויות אקסטרים רבות בנוסף לצפייה במפלים. ויתרתי על הפעילויות היקרות, וקניתי את כרטיס הכניסה הרגיל של הפארק. אין לי מושג אם קיבלתי עודף נכון - כי שילמתי בפזו ארגנטינאי וקיבלתי עודף בריאל ברזילאי... ככה זה בעיירות גבול. 

נסעתי ברכבת של הפארק וירדתי ממנה בתחנה בה ירדו שאר התיירים: הטרק הקטן של הצפייה במפלים היה עמוס בתיירים, ופשוט מדהים. מזג האוויר השתפר מאד, וזכיתי היום בשמיים כחולים, מעט עננים וקשתות בענן שיצאו מתוך נתזי המים של המפלים. זה הרגיש פשוט כמו גן עדן. בחלקו הראשון של הטרק צפיתי מרחוק על המפלים שבשטחה של ארגנטינה, בהמשכו התקרבתי לחלק מהמפלים הברזילאים בהליכה על מסלול שנבנה מעל המים, ובסופו - עליתי במעלית לתצפית מוגבהת על כל איזור המפלים. ללא ספק, הנוף שנפרש מתחתיי היה אחד מהיפים ביותר בהם חזיתי והראה את הטבע במלוא כוחו.

קשת באיגווסו

הליכה אל המפלים

הכי קרוב שאפשר להגיע

מבט עילי על המפלים

פארק הציפורים

לאחר שעזבתי את הפארק הלאומי של המפלים, היה לי זמן פנוי בפוז, ונכנסתי לבקר בפארק הציפורים (Parque das Aves) המפורסם של העיר. הביקור כאן היה שווה כל פזו... סליחה, ריאל. הפארק נמצא במרחק הליכה קצר מתחנת האוטובוס וכולל בעיקר תוכים וטוקנים ; אל חלק מהכלובים אפשר להיכנס ולפגוש את הציפורים ללא מחסומים. בסיום הביקור אפילו זכיתי בצילום עם תוכית מסוג ארה בשם לארה עם הכתף.

כשחזרתי אל תחנת האוטובוס, גיליתי שהאוטובוסים בחזרה הם לפי שעון ברזיל. כן, בין פוז ופוורטו יש הבדל של שעה, וכך הייתי צריך להמתין שעה נוספת בתחנה אל האוטובוס לארגנטינה.

עם טוקן קטן

עם לארה הארה

שלושת הגבולות

בחזרה בפוורטו איגווסו הארגנטינאית, קבעתי ללכת עם תייר ספרדי שהכרתי כאן אל שלושת הגבולות. התקלחתי אחרי הביקור הקצר בברזיל, אך המקלחת לא ממש עזרה. בתוך דקות מהרגע שעזבתי את המלון, כבר הזעתי מחדש. הגענו לקראת השקיעה אל איזור שלושת הגבולות: בו הנהר מפריד בין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי. ראיתי כאן את המונומנטים שבנתה כל מדינה בשטחה: כל אחד צבוע בצבעי דגלה. ברקע הבחנתי גם בבנייניה של סְיוּדָד דֶל אֶסְטֶה - העיר הפרגוואית הסמוכה לגבול. לא התכוונתי לבקר בה, בגלל כל סיפורי הסכנות והרשע-פשע סביב פרגוואי. עם השקיעה שבנו בחזרה לאורך הנהר אל פוורטו איגווסו. 

אני מצלם מתוך ארגנטינה. מימין: ברזיל, ממול-שמאל: פרגוואי. 

23.12.2012

היום היה יום מנוחה והזעה בפוורטו איגווסו. פיניתי את החדר בבוקר, ומאז הייתי צריך לחפש מקומות ממוזגים בעיירה. הזעתי מלא, אכלתי, גלשתי באינטרנט-קפה מקומי, דיברתי עם המשפחה ושוב הזעתי. אהבתי מאד את פוורטו איגווסו, אבל לא הייתי מסוגל לחיות במקום לח כל כך. 

בערב אספתי את התיק מהאכסניה, עברתי בפעם האחרונה ליד כלב הבוקסר שנבח עלי בכל פעם שחלפתי לידו, והגעתי מזיע אל התחנה המרכזית. שמחתי לעלות אל האוטובוס הממוזג: בתוך דקות הזיעה התנדפה, הרגשתי טוב ושקעתי במיטה שהזמנתי למסע הארוך אל טוקומן. צפויה לי נסיעה ארוכה מאד.

הוא לא ממש חיבב אותי, ואני דווקא אוהב בוקסרים  

יום 16: קולוניה דל סקרמנטו

18.12.2012

אל אורוגוואי

אנדי דאג למונית של הבוקר ואסף אותי מהאכסניה שלי אל הטרמינל של קולוניה אקספרס. לפני העלייה אל המעבורת עברנו בדיקות שלא היו מביישות שדה תעופה גדול - כולל כלב שריחרח לנו את התיקים. הדרכון הוחתם עם חותמת הכניסה לאורוגוואי עוד לפני העליה אל המעבורת. עתה ציפתה לנו הפלגה של כשעה על רִיוֹ דֶה לָה פְּלַאטָה (Rio de La Plata) אל אחת מהערים היפהפיות של אורוגוואי - קוֹלוֹנְיָה דֶל סַקְרַמֶנְטוֹ (Colonia del Sacramento).

אורוגוואי הייתה למדינה ה-15 בה ביקרתי, גם אם זה היה לכמה שעות בלבד. דגלה של אורוגוואי מאד דומה לדגל ארגנטינה, ומציג את "שמש מאי" באופן מעט שונה מדגל שכנתה. הדגל מחולק לתשעה פסים בצבעי כחול ולבן, המייצגים את מחוזותיה של המדינה, והשמש מופיעה על רקע לבן בקנטון.

דגל אורוגוואי

קולוניה

קולוניה דל סקרמנטו - או בקצרה "קולוניה", היא העיר העתיקה ביותר באורוגוואי: נוסדה בשנת 1680 על ידי הפורטוגזים. כיום היא משמשת כעיר נופש נחמדה תודות לרחובות השקטים שלה, הבניינים העתיקים והמגדלור המשופץ. לא נכנסנו אל מוזיאונים או אתרים בתשלום: העיר עצמה הייתה כמו מוזיאון אחד גדול, ונתנה לי תחושה של קפיצה אחורה בזמן.

מנווט ברחובות קולוניה

בתי אבנים בקולוניה

קולוניה משמשת גם כמקום מושבם של בנקים בינלאומיים רבים: זה לא הפך את המשימה של משיכת כסף לפשוטה. המטבע כאן היה פזו של אורוגוואי, והעסקים המקומיים לא קיבלו פזו ארגנטינאי. עברתי עם אנדי (ועם עוד כמה תיירים) בין כמה כספומטים, אבל לא הצלחנו למשוך כסף. כבר היינו די מיואשים ורעבים - ואז ראיתי לוגו מוכר מאד: מוכר מדי, עם הכיתוב "BHI". זה היה הסניף הבינלאומי של בנק הפועלים, שיושב בקולוניה. הם לא אפשרו לי למשוך כסף, אבל לפחות כיוונו אותי אל כספומט ידידותי בהמשך הרחוב.

הבנק שלי בקולוניה!

כשהכסף בידינו, מצאנו מסעדה נחמדה לשבת בה. הזמנו מנה זוגית עם מגוון סוגי בשרים, שלא הצלחנו לסיים. חלקם היו ממש מגעילים, כמו נקניקיית הדם ("הפודינג השחור"). רוב הנקניקיה הדוחה הזאת נשארה לבסוף על הפלטה. 

אנדי והאוכל

הלכנו אל עבר התצפית על אחד הנהרות הנשפכים לריו דה לה פלאטה. זה היה רעיון טיפה גרוע, שכן המקום עצמו היה עמוס ביתושים. ברחנו בחזרה אל תוך העיר, וישבנו בגינה מקומית לנוח. כאן ניגשה אלינו אישה מבוגרת עם סל ; היא שלפה ממנו גבינה גדולה וישנה וניסתה למכור לנו אותה באמצע הגינה. כשהיא התייאשה מאיתנו, היא המשיכה להציע את הגבינה לאנשים אחרים בסביבה. כנראה שככה זה בקולוניה: במקום סוחרי סמים, יש סוחרת גבינות מפוקפקת.

ליד שפך הנהר, לפני מתקפת היתוושים

אחר הצהריים שבנו אל ארגנטינה במעבורת. בערב נפגשנו בבואנוס איירס עם אחותו החורגת של אנדי ועם איזה חבר קנדי שלה. שתיתי את הבירה הראשונה שלי מזה הרבה זמן, והיא עזרה לי להירדם מהר בלילה. מחר אפרד מאנדי ומבואנוס איירס ואמשיך אל היעד הבא שלי במסע הזה: פוורטו איגווסו.

ימים 11-12: אל בואנוס איירס

13.12.2012

אל ארגנטינה

דניאל יצא ממש חרא. אותו הבריטי שקבעתי לנסוע איתו מסנטיאגו לבואנוס איירס, פשוט נעלם. בדיוק כמו אליאן המעצבנת שנעלמה לי באוסטרליה, גם כאן נעלמו עקבותיו. 

הגעתי לבד אל התחנה המרכזית של סנטיאגו, ושם עליתי על אוטובוס של חברת אנדסמר (Andesmar) אל עבר מנדוזה הארגנטינאית. קבעתי לי מושב בחלקה הקדמי של הקומה העליונה באוטובוס, וכך יכולתי להנות מהנוף היפהפה שנפרש מולי. די מהר נרדמתי באוטובוס לשעה קצרה, וכשהתעוררתי היינו כבר באמצע הטיפוס על הרי האנדים. עקב עונת הקיץ, נצפו רק שאריות שלג על פסגות ההרים הגבוהים ביותר. הנוף עצמו היה מאד סלעי - יחסית ריק מצמחיה - אך עם זאת, מאד מרשים.

האוטובוס הגיע אל מעבר הגבול בין ארגנטינה וצ'ילה. שם התבקשתי, כמו כל הנוסעים, לרדת מהאוטובוס לתהליך החתמת הדרכונים ובדיקת התיקים. כל התהליך עצמו נמשך כשעה, ואחריו המשכתי אל פנים ארגנטינה, המדינה בה אטייל בשבועות הקרובים.

נסיעה בהרי האנדים

קצת על ארגנטינה

ארגנטינה היא רפובליקה, והמדינה השנייה בגודלה בדרום אמריקה. היא גובלת באורוגוואי, ברזיל, פרגוואי, בוליביה וצ'ילה, וכמו מרבית מדינות אמריקה הדרומית - שפתה הרשמית היא ספרדית.
פרט לחלקה ביבשת דרום אמריקה, לארגנטינה יש טענות בעלות על טריטוריות נוספות: היא טוענת לבעלות על חלק מאנטארקטיקה ועל מספר איים בדרום האוקיאנוס האטלנטי. המפורסמים מבין האיים הללו הם איי פוֹקְלֶנְד (Falkland Islands): בשנת 1982 פלש הצבא הארגנטינאי אל האיים, בניסיון לכבוש אותם מידי הממלכה המאוחדת. בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר, הביסה במהרה את הצבא הארגנטינאי ומאז ממשיך שם השלטון הבריטי. הארנגטינאים מסרבים לקרוא לאיים בשמם הבריטי, ומעדיפים לציין את שמם הספרדי: Islas Malvinas.
ארגנטינה היבשתית מחולקת ל-24 פרובינציות: מארץ האש שבדרום ועד חוּחוּי הצפונית. לעיר הבירה, בּוּאֵנוֹס אַייְרֶס (Buenos Aires) קיים מעמד אוטונומי כפרובינציה נפרדת בתוך מדינת בואנוס איירס.

ארגנטינה הייתה תחת שלטון ספרדי, מאז גילוייה על ידי האדם הלבן. בשנת 1816 הוכרזה עצמאות המדינה בפרובינציית טוּקוּמָן, ובשנים הראשונות היא התאפיינה בחוסר יציבות שלטונית. רק בשנת 1853 הושג איחוד בין הפרובינציות, והושלמה כתיבת החוקה הארגנטינאית.
במהלך המאה ה-20 ידעה ארגנטינה חילופי משטר רבים: שלטון שמרני, עלייתם של חואן פרון והפרוניזם, שלטון צבאי וחזרה למשטר דמוקרטי בשנת 1983.
דגל ארגנטינה כולל שלושה פסים אופקיים בגווני תכלת-לבן-תכלת. בגרסתו הרשמית, הוא מכיל גם את שמש מאי במרכז הפס הלבן. שמש מאי מסמלת את החודש (בשנת 1810) בו החל המרד נגד השלטון הספרדי בארגנטינה ואורוגוואי. כאן היא כוללת 32 קרניים: 16 ישרות ו-16 "להבות", ואילו בדגל אורוגוואי מספר הקרניים שונה. במרכז השמש מופיע איור של פנים.
הדגל הונף כבר בתחילת מלחמת העצמאות הארגנטינאית, ואושר כדגלה הרשמי של ארגנטינה עם ההכרזה על עצמאותה ב-9 ליולי 1816.

דגל ארגנטינה

עצירה במנדוזה

התחנה הראשונה שלי בארגנטינה הייתה במֶנְדוֹזָה (Mendoza) - אך ורק לשם החלפת אוטובוסים. המתנתי כאן כשעתיים, ובינתיים החלפתי את הכסף הצ'יליאני שלי בפזוס ארגנטינאים.
כאן עליתי אל האוטובוס של חברת Rapido Argentino אל בואנוס איירס. ארוחת הערב שהוגשה באוטובוס הייתה סבירה, והתחלתי גם להתרגל לרעיון של שימוש בשירותים בזמן נסיעה. העברתי את הזמן הארוך בקריאה, האזנה למוזיקה ושינה.

14.12.2012

בואנוס איירס

בבוקר הגעתי אל עיר הבירה העצומה של ארגנטינה, בואנוס איירס, בה מתגוררים מעל 13 מיליון תושבים. האוטובוס עצר בתחנה המרכזית רֶטִירוֹ (Retiro), ומשם עליתי על מונית למרכז-הקטן של העיר, המִיקְרוֹסֶנְטְרוֹ (Microcentro). 

האכסניה שלי כאן הייתה הקַאסָה סוֹלִי (Casa Soly), שהיא בבעלות ישראלית. הבעלים של המקום היו מאד נחמדים, אך זה לא חיפה על הרמה העלובה של האכסניה. המקום פשוט מתפורר, מתקלף ונותן הרגשה של מגורים בפח אשפה. תחילה חשבתי לקחת את התיקים ולחפש מקום לינה אחר, אך החום הכבד והעייפות מנסיעת הלילה מנעו ממני לעשות כך.

בחדר איתי היה ישראלי בשם ליעד, שעשה רושם טוב יחסית. שאר הישראלים שהיו באכסניה היו הרבה יותר צעירים מאיתנו, ולא עשו עלי רושם שהם יודעים לאן הגיעו. הם לא קבעו טיסה מראש מבואנוס איירס לאושוויה, וכך מצאו את עצמם תקועים בעיר הגדולה יותר זמן ממה שרצו.

נקודת האור של האכנסיה האיומה הזאת הייתה המיקום: על הרחוב הראשי של המיקרוסנטרו. רוב היום שלי הוקדש להתאוששות מהנסיעה הארוכה ולסיבוב ברחוב הראשי. התקלחתי ויצאתי לקנות אוכל בסופרמרקט המקומי, רק כדי לגלות שהמקרר באכסניה אינו פועל. את הערב באכסניה העברתי במנוחה ובתכנון מסלול ליום הבא.

בינתיים לא ממש התלהבתי מבואנוס איירס ; העיקר שליעד כיוון אותי בערב אל סניף של רשת סאבווי, ויכולתי לאכול כמו בן אדם נורמלי.

אוויטה על בניין ברחוב הראשי של בואנוס איירס

אי הפסחא - מידע כללי

פינת המשולש הפולינזי

אי הפסחא - באנגלית: Easter Island, בספרדית: Isla de Pascua, בשפת המקומיים: Rapa Nui. האי ממוקם באוקיאנוס השקט, כ-3700 קילומטרים מחופה של צ'ילה, שגם שולטת בו. הוא אחד מהאיים המבודדים בעולם, ומהווה את הנקודה המזרחית (או המערבית, תלוי איך מסתכלים על זה) של המשולש הפולינזי. אותו משולש מגדיר את התחום באוקיאנוס השקט שבו התיישבו העמים הפולינזים. שלושת קצות המשולש הם אי הפסחא, ניו זילנד והוואי, ותחומו כולל הרבה מדינות איים קטנות ומבודדות, וטריטוריות שעדיין שייכות למעצמות הגדולות (כמו איי פיטרקן של בריטניה או פולינזיה הצרפתית). מבין כל האיים האלה, אי הפסחא הוא המבודד ביותר: אי בודד באמצע האוקיאנוס הגדול בעולם.

המשולש הפולינזי, וקבוצות האיים הסמוכות: מיקרונזיה ומלאנזיה. אי הפסחא נמצא בפינה הימנית התחתונה של המשולש.

משולש קטן בקצה המשולש

בנוסף למיקומו בפינת המשולש הפלינזי, לאי הפסחא עצמו יש צורה משולשת. את שלושת קודקודי המשולש, שאורכו המרבי כ-23 ק"מ, מרכיבים שלושה הרי געש כבויים. מכיוון ומדובר באי שנוצר בהתפרצויות געשיות, מרבית חופיו הם סלעיים-בזלתיים. ישנם חופים חוליים מעטים בצידו הצפון-מזרחי, ועוד חוף חולי קטנטן בעיירה היחידה באי.

הַאנְגָה רוֹאָה (Hanga Roa) היא בירת האי, והישוב היחיד בו. קיים איסור להתיישב מחוץ לתחומים שנקבעו לעיירה, על מנת למנוע פגיעה בפארק הלאומי, שמתפרש על מרבית שטח האי. 

מפת אי הפסחא בעברית, מתוך וויקיפדיה

היסטוריה (בקצרה)

לפי סיפורים שעברו בעל-פה, המתיישבים הראשונים של אי הפסחא היו קבוצת נוודים, בהנהגתו של הוֹטוּ מַטוּאָה (Hotu Matua). הם כנראה עזבו את אחד מאיי פולינזיה ויצאו למסע אל הלא-נודע במרחבי האוקיאנוס השקט. זמן הגעתם של המתיישבים הראשונים אל האי אינו ברור, וההשערות נעות בין שנת 300 ועד 1200 לספירה.

המתיישבים בנו במהלך מאות שנים תרבות ייחודית לאי הפסחא. בראש השבטים עמד סוג של צ'יף-מלך שכינוויו היה אַרִיקִי (Ariki) ; הסגידה לאבות הקדמונים התבטאה בחציבת פסלי ענק - מוֹאַיי (Moai) מתוך אחד מהרי הגעש של האי. מאות פסלי מואיי נחצבו באי, ורבים מהם הועמדו על במות בשם אַהוּ (Ahu) סמוך לחופים. בניית הפסלים נועדה ככל הנראה כדי להנציח את האבות הקדמונים של מתיישבי האי. 

בניית המואיי הביאה גם לכריתה נרחבת של עצים באי. לפי התיאוריות המקובלות (כלומר, לא אלה שעוסקות בחייזרים) תושבי האי כרתו עצים רבים כדי לגרור את פסלי המואיי הכבדים מהר הגעש אל החופים. ולכך התווספה כמובן צריכת העצים לשימוש יומיומי: הקמת בתים, בניית סירות והסקה. במהלך השנים הלכו ונכחדו מיני העצים שגדלו באי הפסחא, בזה אחר זה. בעת הביקור הראשון של מגלה ארצות אירופי באי, כבר לא נצפו עצים באי הפסחא. הכחדת העצים מנעה מהתושבים את האפשרות של בניית סירות ובכך הם מצאו את עצמם לכודים באי, כשמקורות המזון העיקריים היו צמחים ועופות יבשתיים.
למרות הצמצום במקורות המזון, אוכלוסיית האי דווקא המשיכה לגדול - ובכך עקפה את כמות האנשים בה היו יכולים משאבי הטבע לתמוך. קיימות עדויות לכך שתושבי אי הפסחא אף הדרדרו לקניבליזם עקב המחסור החמור במזון. באותה תקופה נפל המשטר הריכוזי של האריקי ובאי התפתח פולחן "איש הציפור". במסגרת פולחן זה התחרו גברים צעירים מבין שבטי האי על הזכות לשלוט על חלוקת המשאבים. הגברים שחו מחופיו של האי אל שלושה איונים סלעיים קטנים המכונים ביחד "מוֹטוּ". הראשון מהם שחזר עם ביצה של הציפור המקננת באי, נבחר להיות "איש הציפור" למשך שנה שלמה.

הביקור הראשון של האדם הלבן בראפה נוי היה ב-5 לאפריל 1722, כשספינתו של יַאקוֹב רוחֶבֶן ההולנדי הגיעה אל האי בחג הפסחא (ומכאן האי קיבל את שמו החדש). רוחבן פגש חלק מהילידים והתרשם מהפסלים הענקיים שהוצבו לחופיו. בעשרות השנים שאחר כך, הספיקו הספרדים להגיע אל האי ולסמן אותו כטריטוריה שלהם, ואחריהם הגיע קפטן קוק הבריטי - והיה הראשון לתעד את הפיכת הפסלים. משהו התרחש באי בין הביקור הראשון ב-1722 לביקורו של קוק ב-1770, שהביא את הילידים (או אסון טבע) להפיל ולשבור את פסלי המואיי.

הציור הראשון של אי הפסחא, משנת 1775

במאה ה-19 הגיעו סוחרי עבדים מפרו אל אי הפסחא, ולקחו ממנו מאות תושבים מקומיים כעבדים. רק 15 מאותם עבדים זכו לשוב אל האי, והביאו איתם כ"מתנה" את האבעבעות השחורות והשחפת. העבדות והמחלות האיומות הביאו למותם של כ-97% מאוכולוסיית האי. בשנת 1877 נותרו רק 111 אנשי ראפה-נוי באי, עם מעט מאד ילדים. האובדן הנורא, לא רק שכמעט הביא להכחדתם של האנשים, אלא גם הביא להיעלמות רוב הידע על תרבות, מנהגי ושפת הראפה נוי.
בשנת 1888 קיבלה צ'ילה את השליטה על האי, ומאז החלה האוכלוסיה המקומית להתאושש לאט. תחילה הוגבלו הראפה נוי לתחומי העיירה האנגה רואה בלבד, בעוד שמרבית שטח האי הפך לחוות גידול כבשים. רק בשנת 1966 קיבלו תושבי האי אזרחות צ'יליאנית, וההגבלות על תנועתם התרככו, יחסית.
בשנים האחרונות קיבל אי הפסחא מעמד של "טריטוריה מיוחדת" בצ'ילה, ואי הפסחא החל לפרוח כאתר תיירות.

דגל

דגלו הרשמי של אי הפסחא הוא בעל רקע לבן, ובמרכזו נמצא ריימירו (Reimiro) אדום. הריימירו הוא עיטור שלבשו נשות הראפה נוי על גופן. הוא בעל מראה של סירה, שבקצותיה שני ראשים. הדגל אומץ כדגל הרשמי של אי הפסחא בשנת 2006, לאחר שבמאה ה-19 היה בשימוש דגל דומה לו.

דגל אי הפסחא