30.05.2017
בית הכנסת הכוראלי
את הבוקר האחרון שלי בריגה ניצלתי לביקור בשתי אתרים בשכונה בה נמצא המלון שלי. התחלתי את היום בביקור שרידיו של בית הכנסת הכוראלי (Rīgas Horālā sinagoga). בית הכנסת נבנה כאן בשנת 1871 כדי לשרת את הקהילה היהודית הגדולה של ריגה. שנים אחר כך, בעת הכיבוש הנאצי, הציתו הגרמנים את בית הכנסת בערב שבת (4.7.1941) ושרפו בו מאות יהודים. הם הורו לכוחות הכיבוי המקומיים שלא לכבות את האש עד שזו התפשטה גם למבנים הסמוכים.
כיום נמצאים כאן שרידי בית הכנסת, אנדרטה לזכר קורבנות השריפה ואנדרטה נוספת לזכרו של חסיד אומות עולם לטבי.
 |
| שרידי בית הכנסת הכוראלי |
מוזיאון הגטו היהודי של ריגה
לא רחוק משם נמצא מוזיאון הגטו של ריגה - לידו כבר חלפתי פעמיים בימים הקודמים, כשהוא היה סגור. הבוקר סוף סוף הצלחתי לבקר במוזיאון. מוצגות כאן כמה תצוגות מעניינות בנושא יהדות לטביה והשואה. נמצאים כאן שחזור של בית יהודי בגטו ולוחות עם שמות בני הקהילה היהודית, שניספו בשואה.
המוזיאון למעשה אינו ממוקם על שרידיו של הגטו, אלא מעט צפונה ממיקומו של הגטו האמיתי. קניתי כאן נר נשמה, שעבורו היו לי תוכניות לתחנה הבאה שלי היום.
 |
| לוחות השמות במוזיאון גטו ריגה |
 |
| תצוגה במוזיאון הגטו |
מלטביה לליטא
את כרטיס האוטובוס שלי כבר רכשתי לפני מספר ימים, וכל מה שנותר לי הבוקר הוא לעזוב את המלון שלי בריגה ולהגיע אל תחנת האוטובוס המרכזית. הנסיעה ארכה כשעתיים בתוך אוטובוס לא ממוזג, עם חלונות שלא נפתחים וביום חמים יחסית. הזעתי ביחד עם הנוסעים האחרים בסאונה הלא-צפויה שנכנסנו לתוכה. מרוב הזעה, אפילו לא הצלחתי לנמנם.
בסופו של המסע הלח הזה, הגעתי אל שַׁאוּלֵיי (Šiauliai, נקראת גם שַׁבְלִי - Shavli), וכאן כבר התחלתי טיפה להתרגש. למה? - כי כאן נולד סבא שלי, אלחנן דיסטל, היחיד מבין ארבעת הסבים והסבתות שלי שלא הכרתי והיחיד מתוכם שהיה ניצול שואה. הגעתי לכאן כשהידע היחיד שלי על סבא הוא שמו, שמות הוריו ואחיו ששרדו, שמות אחיותיו ואחיו שנספו בשואה והעובדה שהוא נולד כאן.
שאוליי
לא ידוע מתי נוסדה שאוליי, אך היא מוזכרת לראשונה בכתבים משנת 1236 כמקום בו אירע "קרב השמש". בסוף המאה ה-19 שאוליי הפכה לצומת מסחר חשוב, בעיקר בכל הקשור לתעשיית העורות. התעשיין היהודי חיים פרנקל הקים כאן את מפעל העורות הגדול ביותר באימפריה הרוסית. יהודים רבים החלו להגר אל העיר ובתחילת המאה ה-20 היוו למעלה ממחצית מאוכלוסייתה.
הקהילה היהודית של שאוליי סבלה רבות בשתי מלחמות העולם. רבים מהיהודים גורשו מהעיר לרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עקב טענות שהם יסייעו לגרמנים. בעת מלחמת העולם השנייה, סבלה הקהילה היהודית תחילה מהשלטון הסובייטי ולאחר מכן ממליציות ליטאיות אנטישמיות ומהכיבוש הנאצי. היהודים רוכזו בשני גטאות בעיר: גטו טָרַאקֵיי וגטו קַווקַז. חלק מהיהודים ששרדו את המלחמה ניצלו הודות לעבודתם במפעל העורות של פרנקל. לפי מה שמסופר במשפחתי, סבא-רבא שלי עבד באותו המפעל. סבא שלי גורש במהלך המלחמה משבלי, שרד את המלחמה בדרכים לא-ידועות ונאלץ בסופה לחפש את משפחתו. בסופו של דבר שרדו ממשפחתו הוריו, דב ובתיה, ואחיו הגדול פרץ. האחיות מינה וזלטה והאח שמחה נספו בשואה.
 |
| סמל העיר שאוליי |
אתריה המעטים של שאוליי
שאוליי אינה עיר תיירותית. רוב המבקרים אינם נכנסים כלל אל העיר עצמה ומגיעים אך ורק לראות את גבעת הצלבים המפורסמת, הממוקמת כמה קילומטרים צפונית לשאוליי. באופן כללי, אין מה לעשות כאן. המלון שלי כאן היה Hotel Šiauliai הגבוה, שמקומותיו הגבוהות אפשר לצפות על העיר. זהו מלון זול, בסיסי - וכמו העיר, לא משהו מיוחד. התארגנתי במלון (וכמובן התרחצתי אחרי הנסיעה המיוזעת באוטובוס) ויצאתי להיכרות ראשונה עם שאוליי.
בכל זאת הצלחתי למצוא כמה נקודות מעניינות ליומיים שלי כאן: חלקן קשורות בהיסטוריה היהודית של המקום ואחרות קשורות בהיסטוריה הכללית שלו ; וכן, יש גם את מוזיאון החתולים שלא קשור להיסטוריה של העיר אבל הוא אטרקציה מוזרה מספיק שהייתי חייב לראות.
 |
| אחד מהמבנים הבולטים בעיר: הקתדרלה של פטר ופול הקדושים |
האנדרטה לזכר הגטו
עוד לפני שהגעתי לעיר, דאגתי לחפש ב-Google street view את מיקומה של האנדרטה לזכר יהודי שאוליי. היא הייתה בקצה הרחוב של המלון שלי, בצומת הרחובות Trakų ו-Ežero. זוהי אבן די קטנה ואם לא יודעים היכן בדיוק היא ממוקמת, אז אפשר די ללכת לאיבוד בחיפוש אחריה. הדלקתי כאן את הנר שהבאתי איתי ממוזיאון הגטו של ריגה והופתעתי לראות פרחים ונרות נוספים ליד האנדרטה. כנראה שלא הייתי המבקר היחיד פה בזמן האחרון.
 |
| המצבה לזכר הגטו של שאוליי |
הווילה של חיים פרנקל ומפעל העורות
מכאן הלכתי מרחק קצר אל הווילה של חיים פרנקל, אותו יהודי עשיר שהקים את מפעל העורות. בכניסה שאלתי את העובדת האם יש להם מידע על היהודים שחיו בעיר בעת המלחמה, אך היא אמרה שזהו מוזיאון על חיים פרנקל בלבד והפנתה אותי לאחד מהמוזיאונים בקצה השני של העיר. בגלל שהשעה הייתה די מאוחרת, החלטתי לחזור לביקור מלא בווילה למחרת.
בינתיים הלכתי אל מה שנשאר ממפעל העורות: כאן עבד דב דיסטל, סבא-רבא שלי, בעת המלחמה. חלקים רבים מהמפעל הם נטושים כיום. התקרבתי לארובות כמה שיכולתי כדי לצלם תמונות עבור המשפחה. באותו הרחוב של הווילה ומפעל העורות נמצא גם בית הכנסת של מפעל העורות, שנקרא על שמו של פרנקל (Šiaulių Frenkelio fabriko sinagoga) ומעבר הכביש נמצא אגם קטן ושלו - אגם פְּרוּדֶלִיס (Prūdelis).
 |
| הווילה של חיים פרנקל |
 |
| שרידי מפעל העורות |
 |
| טיפה בוכה ליד מפעל העורות |
האגם הגדול וכיכר שעון השמש
בסביבת שאוליי ישנם מספר אגמים: האגם הגדול ביותר במרכז העיר הוא אגם טַלְקְשָׁה (Talkša) והוא נראה גם כאגם הפופולרי על ידי המקומיים. הרבה משפחות טיילו כאן, נערכו כאן פעילויות-מים ואני ישבתי להסתכל על הברבורים. מוצב כאן פסל גדול של שועל מתכתי - אני לא בדיוק יודע מה הסיבה להצבת הפסל, אם יש כזו בכלל.
לא רחוק מהאגם נמצאת כיכר שעון השמש (Saulės laikrodžio aikštė), לזכר קרב השמש. אחר כך הרחקתי עד הקתדרלה של העיר, שנראתה נחמדה מבחוץ אך לא מצאתי סיבה לבקר בתוכה. בדרך ראיתי את המבנה שתיפקד כ"בית הסוהר האדום", בו נכלאו חלק מיהודי העיר בזמן הכיבוש הנאצי.
 |
| ליד אגם טלקשה |
 |
| ברבורים באגם |
 |
| השועל הכסוף |
 |
| כיכר שעון השמש, וברקע - אחד מהמפעלים הישנים |
 |
| בית הסוהר האדום |
ערב ראשון בשאוליי
זו הייתה הרגשה מוזרה ללכת ברחובות של שאוליי, בידיעה שסבא שלי הלך בהם בילדותו ובנעוריו. למרות כל מה שראיתי היום בעיר, הידע שלי על סבא לא השתנה (אבל לא ידעתי מה מצפה לי מחר).
את ארוחת הערב אכלתי במסעדה בשם צ'ילי פיצה, שיש בה הרבה יותר ממה ששמה מציע. זוהי רשת מסעדות בליטא ולטביה. בהמשך הטיול נתקלתי בסניפים נוספים של צ'ילי פיצה ודאגתי לאכול בהם שוב ושוב. האוכל כאן היה משביע ואת הערב סיימתי עם עוגת שוקולד נהדרת.
 |
| סיום מתוק ליום עם הרבה אתרים עצובים |
