הבלוג חוגג שנה!

מזל טוב!

הבלוג חוגג שנה

היום לפני שנה פתחתי את בלוג הטיולים שלי :-)

אז אחרי מאות כניסות מ-43 מדינות ו-179 פוסטים (כולל הפוסט הזה), הבלוג שלי מציג כמה וכמה טיולים: הטיול הארוך לאוסטרליה וניו זילנד, הטיולים הקצרים למלטה ולשבדיה ואת תחילת המסע בדרום אמריקה.

השנה גם הספקתי לבקר בשלוש מדינות נוספות: צ'כיה, בלגיה ולוקסמבורג.

ומה צפוי לשנה הבאה? עדיין לא ממש החלטתי. היעדים הפוטנציאלים מתפרשים כרגע החל מהונג קונג ועד האיים הקריביים, וגם מלפלנד הקפואה עד אפריקה הלוהטת. אני רק צריך לבחור... 

מפת 43 המדינות שביקרו אותי

ימים 40-41: לה פאז

11.01.2013

קניות, קניות...

הלילה האחרון לא היה פשוט. קמתי במהלכו פעמיים לשירותים בגלל קלקול הקיבה הנורא' שחטפתי במדבר המלח. למזלי, היה לי מספיק כוח כדי להתעורר בבוקר ולצאת לקניות בשוק המכשפות של לה פאז.
הקדשנו את רוב הבוקר לקניות והשוואת מחירים בין חנויות המזכרות הפרוסות לאורך השוק. חלק מהדברים שמוכרים כאן הם ממש מזעזעים: עוברים מפוחלצים של למות ואלפקות או מוצרים אחרים שעשויים מחלקי-חיות. אני קניתי כמה מזכרות קטנות לחברים ולמשפחה ואת הסוודר "המסורתי" שקונים כאן כל המטיילים.

רו ואני עם הסוודרים שלנו

אחר הצהריים הלכנו אל סניף הדואר המרכזי, שם סירבו למכור לי קופסא למשלוח. לטענתם, אני צריך להגיע הנה עם שק בו כל המזכרות שלי, והם יארזו ביחד איתי את החבילה. החלטתי כבר לקנות עוד כמה מזכרות ולהמתין עד תחילת השבוע הבא עם המשלוח. 

החזרה מהדואר אל המלון התישה אותי לגמרי: מספיקה לי הליכה של 15-20 ברחובותיה התלולים של לה פאז כדי להגיע למצב של התשה מוחלטת.

לה פאז, מבט ממרכז העיר

לאחר ארוחת הצהריים בקפה דל מונדו, הבנתי שקלקול הקיבה לא מתכוון להפסיק היום. על ארוחת הערב של היום כבר ויתרתי: שתיתי תה בלבד, בזמן שרו נהנתה מפיצה במסעדה מקומית.

12.01.2013

פלאסה מוריו

גם היום הזה הוקדש לסיבובים וקניות בלה פאז. בבוקר הספקתי למסור את הכביסה שלי באחת מהמכבסות הסמוכות למלון, ולשמחתי גיליתי שמצב הבטן שלי משתפר.

את שארית הבוקר העברנו באיזור שוק המכשפות: ערכנו עוד קצת קניות, קבענו סיור למחר לטיוואנקו והמשכנו לארוחת צהריים מעולה במסעדת "נרגילה" הישראלית. בהחלט שמחתי לראות כאן חומוס אמיתי ופלאפל, (ועוד בתנאים היגיניים-יחסית!). 

אחר הצהריים הלכנו אל פלאסה מוּרִיוֹ (Murillo), כיכר המוקפת בבנייני ממשל ומשמשת כמקום מושבם של הנשיא והקונגרס הבוליבאניים. המקום עצמו היה נחמד, אבל לא בהכרח שווה את ההליכה ברחובותיה התלולים של העיר. אמנם הבניינים היו יפים, אך הכיכר עצמה הייתה די סתמית.

וזה בערך היה היום שלי כאן... ללא ספק, הגובה של העיר הזו פשוט "שותה" ממני את כל האנרגיה.

שני דגליה של בוליביה בפלאסה מוריו

יום 39: לה פאז

10.01.2013

הבירה הגבוהה בעולם

היום היה עמוס בחוויות: חלקן טובות וחלקן פחות-טובות. בצורה לא מובנת, הצלחתי להעביר את הלילה באוטובוס בלי צורך לקום לשירותים. הגענו אל לָה פַּאז (La Paz), עיר הבירה הגבוהה בעולם, בשעה שבע וחצי. מרחוק העיר נראתה יפהפיה: יושבת בתוך עמק בין ההרים, אך כשנכנסנו אליה מיד ראינו עד כמה היא מוזנחת ומלוכלכת. נפרדנו מרמי וירדן בתחנה המרכזית ועלינו על מונית לכיוון האכסניה שרו רצתה לבדוק. היא נכנסה אל האכסניה וגילתה שרק בשעה 13:00 הם ידעו אם יש להם מקום פנוי בשבילנו. כמובן שעד אחת בצהריים כבר רציתי להיות אחרי שירותים ומקלחת. בכל זאת, הפעם האחרונה שהתקלחתי הייתה לפני ארבעה ימים בטופיזה. 

נהג המונית הסיע אותנו למרכז העיר, שם נמצאים מלונות ואסכניות רבים. כאן פגשנו שוב את רמי וירדן, שאמרו שהם לא הצליחו למצוא מלון פנוי. נכנסנו ארבעתנו אל מלון מַחֶסטִיק (Majestic) וגילינו שיש בו מספיק חדרים פנויים. המלונות במרכז לה פאז אינם יקרים מדי, וכבר בארץ קיבלתי המלצה חמה מאחי ללון כאן במלון ולא באכסניה.

רו עדיין לא הייתה סגורה על עצמה. היא החליטה שהיא רוצה לחפש אכסניה באיזור. אמרתי לה שאני מזמין לעצמי חדר במלון (כי ממש, אבל ממש הייתי חייב להגיע לשירותים נקיים), ושהיא תחליט לעשות מה שהיא רוצה. החדר עלה לי 100 בוליביאנו ללילה, נפרדתי מרו ועליתי בשמחה על החדר. קלקול הקיבה שהתחיל אמש באויוני לא נפסק, ובעצם ליווה אותי בכל תקופת שהותי בבוליביה. 

אחרי כמה דקות קיבלתי הודעה מרו שהיא גם לקחה חדר במלון. מסתבר שהיה כדאי לקבוע מראש מקום לינה בעיר...

שוק המכשפות

למרות קלקול הקיבה האיום, נהייתי מאד רעב לקראת הצהריים. יצאתי עם רו לסיבוב בשוק הסמוך - שוק המכשפות המפורסם של לה פאז. זהו למעשה המקום הנכון לקנות בו מזכרות זולות מדרום אמריקה. החלטנו היום רק להסתכל על המזכרות, שכן יהיו לנו מספיק ימים בעיר בשביל הקניות. 

עברנו גם בכמה וכמה כספומטים בניסיון למשוך כסף. אני הצלחתי די מהר, אך הכרטיס של רו לא פעל כמעט באף אחד מהם. מיותר לציין שזה לא תרם למצב הרוח שלה, שהיה ירוד עוד מטיול הסלאר.

שוק המכשפות

המסעדה השבדית

סמוך לשוק מצאנו את קפה דל מונדו (Cafe del Mundo) - מסעדה שבדית מודרנית ונקייה, וגם כמעט בלי סימן לישראלים. שמחתי לאכול אוכל נורמלי ונקי, וגם לזכות בכמה דקות של ווי פיי. במלון אמנם היה לנו ויי פיי, אך משום מה שירותי גוגל או פייסבוק לא פעלו בו.

בקפה דל מונדו

ערב ראשון בלה פאז

לאחר מנוחת צהריים בחדר, יצאנו לחפש טיסה עבור רו. היא צריכה להגיע מכאן לסנטיאגו כדי לפגוש את ההורים שלה בעוד כמה ימים, והמחירים שמצאנו באינטרנט היו סביב ה-700$. היא הפכה לעוד יותר מדוכאת בגלל המחיר, גם אחרי שמצאתי לה טיסה ב-400$. הצעתי שנלך לחפש טיסה בסוכניות הנסיעות הפזורות סביב שוק המכשפות, ולבסוף מצאנו עבורה טיסה ב-250$. אני שמחתי לגלות שיש מלה פאז סיורים מאורגנים לאתר בו רציתי לבקר: טיוואנקו. 

בערב יצאנו למסעדה קובנית נחמדה - Sabor Cubano, שנמצאת לא רחוק מהמלון. היה נחמד לשמוע את המקצבים הקובנים האהובים עלי כל כך, בזמן שאני אוכל את ארוחת הערב. שבנו אל המלון די מוקדם: הגובה של לה פאז, היום העמוס וגם המחלה שחטפתי כאן מאד החלישו אותי. נכנסתי בין השמיכות החמות ונרדמתי מול הערוץ של וורנר בראדרס, ששידר כהרגלו מרתון של פרקי "חברים".

יום 38: טיול הסלאר (IV) ואויוני

09.01.2013

זריחה מעל סלאר דה אויוני

השכמנו בארבע וחצי(!) כדי שנוכל להספיק לצאת בחשכה אל עבר מדבר המלח - סַלָאר דֶה אוּיוּנִי (Salar de Uyuni). זהו מדבר המלח הגדול ביותר בעולם, והוא נוצר עקב התייבשותו של אגם פרה-היסטורי הקרוי אגם מִינְצִ'ין (Minchin). הסלאר נמצא בגובה של כ-3600 מטרים מעל פני הים. כיום הוא משמש בעיקר כאתר תיירותי וכמקום חציבת מלח. 

הגענו מוקדם אל הסלאר וצפינו בזריחה. היא לא הייתה מי-יודע-מה מרשימה. דווקא האתרים הבאים במהלך היום היו הרבה יותר יפים. כאן בעיקר מצאתי את עצמי קופא מקור.

זריחה בסלאר

האי אינקהוואסי

הבטיחו לנו שנראה כאן אי, או Isla בספרדית. אני לא ממש הבנתי איך נמצא אי באמצע המדבר, אבל אז הגענו אל האי אִינְקָהווַאסִי (Incahuasi) והבנתי הכל. זהו "אי" סלעי שפורץ מתוך המישור הלבן האינסופי של מדבר המלח. הוא מעוטר בהמוני קקטוסים עצומים, שחלקם מגיעים לגובה של כמה מטרים. כאן עצרנו לביקור באי ולארוחת בוקר. בזמן שמירטה הכינה את הארוחה, טיפסתי עם רו עד לחלקו העליון של האי ; הטיפוס לא היה פשוט בגובה שכזה, אך הנוף מלמעלה היה שווה את קשיי הנשימה. מתחתינו נפרש לכל כיוון מדבר המלח העצום: רק לבן ולבן עד ההרים שבקצה האופק.

מבט מהאי אינקהוואסי על הסלאר

מדבר המלח

מה"אי" נסענו אל מרכז המדבר, כדי שנוכל לצלם את התמונות המפורסמות שלו. הרקע הלבן גורם לאבדן תחושת העומק של התמונות המצולמות פה. רמי כבר הרגיש הרבה יותר טוב, וצילם המוני תמונות כאלו. רו ואני פחות התלהבנו מהחלק הזה של הטיול. אני עוד שיתפתי פעולה עם חלק מהניסיונות של רמי, כי בכל זאת... אני לא נמצא כאן כל יום. רו נראתה ממש מדוכאת בעצירה כאן ואמרה שהיא ממש מאוכזבת מהחלק הזה של הטיול.

דורך על הג'יפ

עוזבים את המדבר

לקראת היציאה מהמדבר עצרנו במלון פְּלַאיָה בְּלַנְקָה (Playa Blanca). במדריך לונלי פלאנט הומלץ שלא להישאר במלון הזה כי הוא ממוקם ממש על שכבת המלח ומזהם אותה. אנחנו רק שילמנו עבור השימוש בשירותים של המקום, כי באמת היינו צריכים ולא הייתה ברירה אחרת. הצלטמנו עם המוני הדגלים שמטיילים השאירו במקום והמשכנו בדרכנו.
חלפנו ליד איזור הכרייה של המלח וראינו את "פירמידות" המלח הקטנות שהשאירו הכורים. כאן גם עצרנו לכמה דקות ליד המצבה לזכר חמשת המטיילים הישראלים (ארבע בנות ובן), שנהרגו בהתנגשות ג'יפים בסלאר בשנת 2008. הלב כאב כשקראתי את שמותיהם מעל המצבה.
השארנו את מדבר המלח מאחורינו. את ארוחת הצהריים האחרונה של הטיול העברנו ליד שוק מקומי עם המוני מזכרות נוראיות. כבר העדפתי לחכות לשווקים המפורסמים של לה פאז לקניית המתנות שתכננתי.

עם הדגל הכי יפה

כריית המלח

אויוני

אדווין ומירטה נפרדו מאיתנו בעיירה אויוני. כבר הזמנו מראש את האוטובוס מכאן ללה פאז, למרות שרו דווקא רצתה להישאר מעט בעיירה הנידחת הזאת. היו לנו כמה שעות לשרוף כאן עד הנסיעה בערב, ונעלנו את התיקים שלנו בסוכנות הנסיעות.
את הזמן שנשאר העברנו קצת באינטרנט, שיטוטים בעיירה ואכילה. נכנסתי עם רמי וירדן לאינטרנט קפה מקומי, ורו העדיפה להישאר בחוץ ולהיראות מדוכאת. כשהצעתי לה לקבוע אכסניה בלה פאז, היא אמרה שהיא מעדיפה להגיע לשם בעצמה ולמצוא מקום. מיותר לציין שלא ממש אהבתי את הרעיון הזה, אבל זרמתי איתה...
בזמן השהות באויוני הספקתי גם להגיע לביקור קצר וחשוב בשירותים, והבנתי מיד שאכלתי משהו לא טוב. כדי להיות עדין עם המילים, רק אגיד שקיבלתי את קלקול הקיבה המפורסם של בוליביה.
בערב עלינו על אוטובוס מקרטע של חברת Cruz del Norte אל לה פאז. ציפתה לנו נסיעה לילית של כ-10 שעות עד בירת בוליביה. כבר בתחילת הנסיעה ירדן בדקה את השירותים של האוטובוס ודיווחה לשלושתנו שעדיף שלא נבקר בהם. כך החלטתי לצמצם בשתייה במהלך הנסיעה הזאת, קיוויתי שלא אקבל מחלת גבהים וניסיתי להירדם ; וזה לא היה פשוט, בהתחשב בכביש המשובש שעליו נסענו.

יום 37: טיול הסלאר (III)

08.01.2013

בחזרה ללגונה קולורדה

גם הלילה השני של הטיול עבר טוב, לפחות עבורי. רמי המסכן התעורר באמצע הלילה, הספיק לצאת מהחדר ולהקיא על הרצפה בחוץ. למרבה הצער, המצב שלו לא השתפר במהלך היום: היינו צריכים לעצור מספר פעמים במהלך הדרך כדי שהוא יפלוט את הכדורים שבלע ואת האוכל המעט שניסה לאכול. בשלב מסוים, הוא נרדם לכמה שעות ברכב ופִספס את מרבית האטרקציות.

מוקדם בבוקר יצאנו לתצפת על לגונה קולורדה היפהפיה, הפעם בזווית שונה מזו של אתמול. צפינו עליה באור הבוקר והמשכנו בדרכנו. ציפו לנו עוד לגונות נוספות לראות היום.

בלגונה קולורדה

סלעים באמצע השממה

הגענו אל קבוצת סלעים שפוסלו במהלך השנים על ידי הרוחות. הם הזכירו לי את קבוצת הסלעים המרשימים של אי הקנגורו האוסטרלי (רק שכאן הם היו מעט פחות מרשימים). רוֹ הצטרפה למטיילים שניסו לטפס על הסלעים, ואני בעיקר צילמתי אותה. אמנם הרגשתי טוב, אך הגוף שלי היה מרוקן מאנרגיה בגובה הזה ; אפילו לא ניסיתי לטפס על הסלעים. רק ההליכה לביתן השירותים באתר הייתה מעייפת עבורי, וחזרתי עם כאב ראש אל הג'יפ. ממש כמו אשה זקנה.

הסלע הכי מפורסם מאותה קבוצה

עוד לגונות...

מכאן המשכנו לקבוצת לגונות נוספת, שאת שמות חלקן כבר לא זכרתי, אך אני כמעט בטוח שהן נקראו על שם צבעיהן. כאן יכולנו להתקרב עוד יותר אל הפלמינגו, ולהתרשם מהם עוד יותר מאתמול.

פלמינגו באחת מהלגונות

נוף טיפוסי של לגונה באלטיפלאנו

ארוחה עם למות

אדווין והנהגים של הג'יפים האחרים עצרו לארוחת צהריים ליד פלג מים קטן שזרם בין ההרים. כביכול זו הייתה רק הפסקה לארוחת הצהריים, אך כאן זכינו באחד מהנופים הפסטורלים של הטיול: עמק ירוק עם נחל, טחב, וכמה למות מסתובבות לידינו. ניסינו להתקרב אליהן, אבל הן לא ממש אהבו את הרעיון והתרחקו מאיתנו. העיקר שהצלחתי לזכות בתמונה עם למות בשלושה צבעים שונים!

טריקולור של למות

הלגונה השחורה

הלגונה האחרונה להיום היתה הלגונה השחורה (Laguna Negra). בזמן שרמי נשאר ברכב, יצאתי עם רו וירדן לצלם כמה תמונות של הלגונה ובעיקר של הסלעים הנחמדים סביבה. דווקא מצאתי את קבוצת הסלעים כאן כהרבה יותר יפה מזו שראינו בבוקר - אולי זה היה בגלל שכאן לא הייתי צריך לטפס עליהם, אלא בעיקר לזחול מתחתם.

ליד הלגונה השחורה

עיר המתים

לפני סיום היום, עצרנו בנֶקְרוֹפּוֹלִיס (Necropolis) - עיר מתים בשם קַאוּסַאי ווָאסִי (Kausay Wasi). זהו אתר ארכיאולוגי, שהצריך תשלום נוסף מעבר לטיול עצמו. כאן ראינו שרידים של גופות, ה"קבורים" בתוך מבנים מעל הקרקע. לאותם מבנים קיים חלון הצצה, ולמעשה ניתן לצפות בעצמות כמעט במרחק נגיעה. במוזיאון הצמוד לאתר יש הסבר קצר על המקום: צורת הקבורה פה מדמה את הכנסת הגופה למעין "רחם" עשוי אבן, וכך למעשה סוגרת מעגל שמתחיל בלידה ומסתיים במוות. בנוסף, קיימות במוזיאון מספר גולגולות מאורכות ופירוט כיצד בוצעה מתיחת הגולגולת בתינוקות. מה שחסר לי כאן היה ההסבר לשאלה "מדוע"? - למה המקומיים בחרו למתוח את הראשים של התינוקות שלהם?

אחד מהקברים של נקרופוליס

והשרידים...

מלון המלח

אדווין קצת התבלבל בדרך, אך לבסוף מצא את מלון המלח. המלון אינו ממוקם על מדבר המלח עצמו, אלא בפאתי הסלאר. למרות שהבטיחו לנו מקלחות ביום השלישי, גילינו שהן לא ממש קיימות... ולי כבר פחות היה אכפת להגיע מסריח ללה פאז.
המלון היה בנוי כולו ממלח: החל מהקירות, דרך המיטות ועד הרצפה שהייתה עשויה מגבישי מלח מפוררים. דאגתי לשתות כאן הרבה, מכיוון והמלח מייבש מאד את האוויר. הלכתי לישון עם בקבוק מים צמוד אלי: כיבוי האורות היה בשעה עשר. מחר אנו צפויים להתעורר מאד מוקדם כדי להביט בזריחה על הסלאר.

בודק את הרצפה

יום 36: טיול הסלאר (II)

07.01.2013

התארגנות

היה מעט קריר בלילה, אבל השמיכות העבות שקיבלנו בהחלט הספיקו. נאלצתי לקום פעם אחת כדי לצאת את השירותים, וכששבתי לישון תקפה אותי שינה מלאה בחלומות. הנורא מבין אותם חלומות היה זה, בו אני לא מצליח לקבוע תאריך לבחינת התזה שלי ולא מסיים את התואר השני. רק כשהתעוררתי בבהלה, שמחתי להיזכר שכל הסיפור הזה כבר מאחוריי (אבל זה בהחלט הזכיר לי שאני צריך לברר מה הציון שלי על התואר).

בשש בבוקר התעוררנו והתחלנו להתארגן לקראת היציאה אל היום השני של טיול הסלאר. העלנו את התרמילים שלנו בחזרה על הג'יפ, כשהפעם רו ואני זוכים לשבת במושב האמצעי והמרווח יותר. רמי וירדן לא ממש נהנו מהישיבה מאחור, והתלוננו על כך במשך כל היום.

החורבה בה העברנו את הלילה, לקראת עזיבה.

סן אנטוניו

אדווין לקח אותנו אל התחנה הראשונה של היום: חורבותיו של סַן אַנְטוֹנְיוֹ (San Antonio), ישוב נטוש ליד מכרה כסף עתיק. עצרנו לזמן קצר כדי להתרשם מכל הבתים העזובים והמתפוררים. כמו אתמול, עדיין לא הצלחתי להבין כיצד אנשים חיו שם. 

סן אנטוניו

 לגונות

האיזור הדרומי למדבר המלח עשיר בלגונות רבות. את ארוחת הצהריים אכלנו לאחר תצפית קצרה על אחת מהלגונות. רו ואני מאד אהבנו את הנוף ואת האוכל של מירטה המבשלת: תפוחי אדמה, בשר, פסטה וקולה ; דווקא ירדן המשיכה להתלונן ואמרה שבפעם הבאה היא לוקחת סיור של יום יחיד למדבר המלח בלבד. אני לא מאשים אותה: אני מניח שאם הייתי סובל מכאב ראש כמו שלה, הייתי מתלונן לא פחות ממנה.

מהנופים של ארוחת הצהריים

המשכנו אל אחת מהלגונות המפורסמות של האיזור: לגונה קוֹלוֹרַדָה (Laguna Colorada) - "הלגונה האדומה". היא אחת מהלגונות שנמצאות בתחומו של הפארק הלאומי של הפאונה האנדית ע"ש אדוארדו אברואה (Reseva Nacional de Fauna Andina Eduardo Abaroa - או בקיצור, REA). הלגונה נוצרה מהתייבשותם של אגמי מלח גדולים שהיו באיזור ,והודות להרכב המלחים שלה, היא זכתה בצבע חום-אדמדם. בתוך הלגונה ראינו המוני פלמינגו, ומסביבה הבחנו גם בכמה שלדים של גוזלי פלמינגו שלא שרדו את השלבים הראשונים של החיים.

פלמינגו בלגונה קולורדה

הכי גבוה שיש

מהלגונה נסענו אל הנקודה הכי גבוהה, שאליה תכננו להגיע בטיול הזה: מקום בגובה של כ-5000 מ' מעל פני הים, בו פורצים גזים עתירי סולפור מתוך האדמה. ריח הביצה הסרוחה השתלט עלינו, אך זה עדיין לא פגע בהנאה מהנוף היפהפה. למרות שלקחתי את הכדורים נגד מחלת הגבהים, התחלתי לחוש כאן מעט נמלול בפנים שלי. לאחר כמה דקות של צילום תמונות, שמחתי לרדת לגובה נמוך יותר. אני מתכנן להפסיק לקחת את הכדורים מחר בבוקר כי כבר די נמאס לי מתופעת הלוואי של עליה בייצור השתן ; אני מקווה שבימים האחרונים הגוף שלי התרגל מספיק לגובה הזה, כי ממש לא מתחשק לי לקבל התקף נוסף של מחלת גבהים.

עם הגזים...

לילה שני

התחנה האחרונה הייתה מקום הלינה שלנו לערב זה. הקור שב, ואני ציפיתי לארוחת הערב החמה של מירטה. מצב הרוח שלי השתפר מאד מאז היציאה לטיול הזה וממש לא הפריע לי המחסור במקלחות. למעשה, בתחנה זו הייתה מקלחת, אבל לאף אחד לא ממש התחשק להתקלח במים קרים.

רק משהו מוזר אחד היה כאן: הקישוטים של חדר האוכל נראו כאילו הגיעו היישר מחג סוכות. רק חסרו לנו ארבעת המינים.

סוכות?

יום 35: טיול הסלאר (I)

06.01.2013

עוזבים את הציביליזציה

בלילה ירד גשם חזק בטופיזה. בבוקר מיהרתי להתקלח לפני היציאה אל הטיול, בידיעה שלא אזכה למקלחת נורמלית בימים הקרובים. נפרדתי גם בעצב מהוויי-פיי של האכסניה, ושלחתי הודעות עדכון למשפחה על כך שלא אהיה זמין בימים הבאים, לפחות עד שאגיע ללה פאז. 

הלכתי עם רוֹ, רמי וירדן אל סוכנות הנסיעות כדי למצוא את הרכב והנהג שלנו. לאחר עיכוב קל, הועלנו על הג'יפ. לנהג שלנו קראו אֶדווִין ולמבשלת - מִירטָה. כמו הרבה נהגים ומבשלות באיזור זה, הם היו זוג. במהלך הסיור הזה דאגנו שאדווין לא יתקרב לאלכוהול בשום צורה: כבר היו מספיק מקרים של תאונות דרכים בסלאר, בגלל נהגים מקומיים שהשתכרו. 

לקראת השעה תשע בבוקר יצאנו מטופיזה אל עבר טיול הסלאר המפורסם. הטיול יארך ארבעה ימים, ולמעשה - רק ביומו האחרון נגיע באמת אל מדבר המלח - הסַלָאר של אוּיוּנִי (Salar de Uyuni). בשלושת הימים הראשונים נטייל בעיקר בשמורות הטבע של איזור האַלְטִיפְּלָאנוֹ הבוליבאני, קרוב להרי האנדים. ציפתה לנו עלייה בגובה בזמן הטיול, ולכן אני המשכתי ליטול את הכדורים למניעת מחלת גבהים. רמי וירדן התחילו לסבול מכאבי ראש, כנראה בגלל הגובה, אך סירבו לקחת ממני את הכדורים. 

מרבית היום עברה בנסיעה: עצרנו מדי פעם כדי לאכול, להצטלם כשמאחורינו נוף פראי וכדי... נו, ללכת לשירותים בטבע. את ארוחת הצהריים אכלנו במה שנראה ככפר נטוש. מירטה הכינה לנו תערובת של עדשים עם בשר וירקות. יחסית למה שציפיתי, זה היה ממש טעים.
בהמשך היום עצרנו בכפר נוסף, הפעם מיושב. פשוט לא יאמן לראות יישובים קיימים באמצע השממה הזאת. רו ואני פגשנו כאן את מאט ואֶמה, שני תיירים שהכרנו באכסניה בסלטה. שמחתי לראות שבמצב רוחה של רו הלך והשתפר.

בתחילת היום הראשון, לא רחוק מטופיזה

ג'יפ הטיול

מנופי היום הראשון

הלילה הראשון 

לקראת הערב הגענו לכפר נוסף. שיכור מקומי ירק לנו על הרכב בזמן שהתקרבנו אל הבית בו נישן הלילה - ממש קבלת פנים מלבבת.
המגורים כאן היו טובים, יחסית. כמובן שלא ציפיתי למקלחת, אבל השירותים היו נקיים וסבירים. עם ההגעה התמקמנו בחדר וקיבלנו ממירטה ארוחת נשנושים קלה. מאוחר יותר ישבנו לאכול את ארוחת הערב המלאה. במהלכה נכנס לחדר האוכל ילד מקומי וניגן לנו בכלי נשיפה: למרות שהוא היה חסר כל כישורי נגינה בסיסיים, כולנו הבאנו לו קצת כסף. נעצבתי מאד לראות את הילדים כאן, חסרי אפשרות לצאת ממעגל העוני - ובלי שום עתיד.
בינתיים הטמפרטורות צנחו בחוץ ; ככה זה בגובה של 4200 מטרים מעל פני הים. למעשה, שמחתי שלא הייתה כאן מקלחת, כי לא ממש התחשק לי להוריד מעצמי את הבגדים. חזרתי עם רו, רמי וירדן אל החדר שלנו, בתקווה שמחר ניסע פחות ונזכה לראות יותר טבע ואטרקציות. 

יום 34: אל טופיזה

05.01.2013

מעבר הגבול

באופן מפתיע, הנסיעה אל בוליביה עברה בהצלחה. בעצם, אולי זה לא היה מי-יודע-מפתיע, כי הפעם הכנתי את עצמי עם כדורים נגד מחלת הגבהים. שמחתי שלא הגעתי למצב בו הייתי צריך לנסות את עלי הקוקה שרוֹ קנתה. הם נראו לי די דוחים. 

הגענו מוקדם אל עיירת הגבול הארגנטינאית לָה קִיאַקָה (La Quiaca) והלכנו ברגל מתחנת האוטובוס עד מעבר הגבול. לא ממש ידענו את הדרך, אלא הלכנו אחרי התיירים והמקומיים האחרים. סמוך למעבר הגבול נעמדנו בתור הארוך, כשהתרמילים שלנו לידינו וחיכינו לפתיחתו. בצד הארגנטינאי עבד רק פקיד אחד ששירת את כל הממתינים, וכך לקח לנו שעה וחצי להיכנס אל בוליביה. בזמן ההמתנה הארוך ראינו את הצ'ולות הראשונות שלנו: אותן נשים ממוצא קצ'ואה, הלובשות את הלבוש המסורתי שלהן.

שלט  עם סוג של עברית בכניסה לבוליביה

אחרי קבלת הויזות לבוליביה ומעבר הגבול, הגענו אל העיירה הבוליבאנית וִיאַזוֹן (Villazón). כאן החלפנו את הפזוס הארגנטינאי למטבע המקומי - בוליביאנוֹ, ועלינו על מונית אל עבר תחנת האוטובוס המרכזית. ליד התחנה, המוני אנשים ניסו להעלות אותנו על המוניות הישנות שלהם לכיוון טופיזה. כל המצב הזה לא ממש נראה לי, ונכנסתי עם רו לתוך סניף של חברת מוניות מקומית כדי להיות זה שבוחר את המונית. המחיר היה זהה לכל ההצעות שקיבלנו ברחוב, ואף קיבלנו רכב שלא נראה כגרוטאה מתפוררת.

קצת על בוליביה

בּוֹלִיבְיָה (Bolivia) קרויה על שמו של משחרר מדינות דרום אמריקה מהשלטון הספרדי, סימון בוליבר. היא זכתה בעצמאותה מהספרדים בשנת 1825 ומאז ידעה שלטון לא יציב, הפיכות רבות ומלחמות שגרמו לה לאבד את חוף ימה לטובת צ'ילה. זה עדיין לא מונע מבוליביה להחזיק בחיל ים עד היום (אולי תודות לאגם טיטיקקה שחלקו עובר בתחומה). 

כיום היא אחת מהמדינות העניות והנחשלות בדרום אמריקה, ובה גם האחוז הגבוה ביותר של תושבים ממוצא קצ'ואה, או פחות פוליטיקלי קורקט: אינדיאנים שאינם לבנים.

לפני הגעת הספרדים לבוליביה, היא הייתה חלק מאימפריית האינקה. לפני האינקה שלטו בה תרבויות, שנקראות בשם הכללי "פרה-אינקה" ; המפורסמת ביניהן באיזור בוליביה הייתה תרבות טִיווָאנַקוּ באיזור המערבי של המדינה כיום.

לבוליביה שתי ערי בירה רשמיות: סוּקְרֶה (Sucre) היא עיר הבירה החוקתית ואילו לָה פַּאז (La Paz) היא עיר הבירה המנהלתית. לה פאז היא גם עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם, ונמצאת בגובה של 3600 מטרים מעל פני הים.

כדי להפוך את העניין לעוד יותר מבלבל, לבוליביה יש שני דגלים רשמיים: הראשון הוא דגל המדינה, שאומץ בגירסתו הנוכחית כבר בשנת 1851: הוא כולל טריקולור של פסים אופקיים בצבעי אדום-צהוב-ירוק, ובמרכזו סמלה של המדינה. הסמל כולל מגן עם אלפקה, דגלי בוליביה קטנים, רובי מוסקט, עלי זית וקונדור. צבעי הטריקולור מייצגים את הדם שנשפך בהקמה והגנה על המולדת (אדום) , את העושר והמשאבים (צהוב) ותקווה (ירוק). 

דגל בוליביה

הדגל השני של בוליביה הוא דגל הקוּיָה סוּיוּ (Qulla Suyu) שנקרא ווִיפְּהַאלָה (Wiphala). זהו דגל המייצג את אנשי הקצ'ואה של מדינות האנדים. קיים לו עיצוב שונה במדינות ובאיזורים שונים של הרי האנדים. בגירסת הקויה סויו, שהפכה לדגל רשמי של בוליביה בשנת 2009, קיימים בדגל שבעה צבעים: האדום המייצג את הארץ והאנשים, הכתום מייצג תרבות וחברה, הצהוב מייצג אנרגיה, הלבן - זמן, הירוק - משאבי טבע, הכחול - את השמים, והסגול - את הממשל וההגדרה העצמית של המקומיים. 

הדגל (וויפהאלה) של קויה סויו

טופיזה

לאחר כשעה וחצי של נסיעה בסביבה מדברית, שהזכירה לי לא-מעט נופים ארצישראלים, הגענו אל טוּפִּיזָה (Tupiza). העיר נמצאת בדרום בוליביה ומשמשת כמוצא לסיורים במדבר הסלאר ובשמורות הטבע הסמוכות לו.

כאן רו ואני היינו צריכים לחזור ולסחוב את התרמילים שלנו ולחפש אכסניה. תחילה הגענו לאכסניה יפה, בחלקה הדי מרוחק של העיר, אך רו החליטה שהמחיר כאן יותר מדי יקר עבורה. בלית ברירה שבנו בהליכה אל מרכז העיר, בזמן שסחיבת התרמיל כבר התחילה להכאיב לגב שלי. לאחר בדיקה של כמה מקומות הגענו לאכסניית Valle Hermoso (שמחזיקה גם סוכנות נסיעות). זוהי אכסניה ברמה טובה, למרות שבאינטרנט הסתובבו שמועות על יחס לא טוב למטיילים. המחיר כאן היה זהה לאכסניה הקודמת, ורק פה הבנו שבעצם נשלם 100 בוליבאנו לחדר ביחד ולא 100 כל אחד. 

כאן גם פגשנו את רמי וירדן - זוג ישראלים, ואיתם יצאנו לחפש סוכנות נסיעות שתיקח אותנו אל הסיור המפורסם של מדבר המלח. עברנו בכמה וכמה סוכנויות נסיעות וניסינו להשוות בין המסלולים. רו לא נראתה נלהבת לעזוב את טופיזה כל כך מהר, אבל אני הסברתי לה שאני לא ממש רוצה להישאר בעיירה העלובה הזאת יותר מדי זמן. ביקשתי שהיא תודיע לי בהקדם אם היא רוצה שנצטרף לזוג הישראלי. מצב הרוח שלה נראה מעט דכאוני, ואני ניסיתי לשמור על קור ורוח ולא להתעצבן בגלל זה.

רק אחר הצהריים רו ואני מצאנו סוכנות: La Torre. החלטנו לשלם מקדמה ולחכות לזוג אחר שיצטרף אלינו. לבסוף מי שהצטרפו אלינו היו אותם רמי וירדן. זה קצת עיצבן את רו, אבל הבטחתי לה שנדבר אנגלית במהלך הסיור. לא מצאנו כספומט פועל בכל רחבי טופיזה, והיינו צריכים לשלם על הסיור הזה עם כרטיס אשראי (והעמלה האיומה כבר תגיע אחר כך...).

באכסניה הצטיידנו במצרכים חשובים לטיול שיתחיל מחר: ניר טואלט, קרם לחיטוי הידיים והמרנו כמה דולרים למטבע המקומי. 

לאחר ארוחת ערב במסעדה מקומית, חזרנו מוקדם אל האכסניה כדי לנוח. נרדמתי די מוקדם לקראת הסיור מחר, בתקווה שרו תתעורר עם מצב רוח הרבה יותר טוב מאשר היום.

הנוף מגג האכסניה